איסורי חפצא ואיסורי גברא

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־18:02, 22 ביולי 2008 מאת קובץ יסודות וחקירות השלם (שיחה | תרומות)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרה

חילוק בין איסורים שבהם החפץ הוא האסור, לבין איסורים שבהם אסור לאדם לעשות את המעשה {{{1}}}.

(אמנם לפעמים משתמשים בלשונות "חפצא או גברא" במשמעויות אחרות, כגון מצוות בפעולה או מצוות בתוצאה).

דוגמא לאיסור חפצא: נדר.

דוגמא לאיסור גברא: שבועה {{{1}}}.

החילוק

כל האיסורים מתחלקים לאיסורי חפצא ואיסורי גברא. וכבר הגמרא חילקה {{{1}}}שנדר הוא איסור חפצא ושבועה היא איסור גברא. בהגדרת החילוק בין חפצא לגברא נחלקו האחרונים, ושתי שיטות בעניין:

א) שיטת האתוון דאורייתא {{{1}}}: החילוק הוא במהות האיסור - חפצא הוא איסור שנובע מהמציאות (הגשמית או הרוחנית) של החפץ, כגון קדושת ספר תורה, שאינה רק דין שאפשר לקרוא בו בתורה, אלא שיש בו רוחניות. וגברא הוא רק דין בלי מציאות רוחנית, כגון קידושי אשה, שבפשטות לא השתנתה במציאות כלל.

ב) שיטת האבני נזר {{{1}}} והגר"ש שקאפ {{{1}}}: החילוק הוא בטעם האיסור - חפצא הוא איסור שנובע ממעלתו הרוחנית של החפץ, שהחפץ קדוש ואסור להשתמש בו כדי לא לחללו, כגון קדושת ספר תורה. וגברא הוא להיפך - איסור שנובע ממעלתו הרוחנית של האדם, שאסור להשתמש בחפץ כדי לא לחלל את קדושת האדם, כגון אכילת נבילה, שמחללת את קדושת האדם.

{{{1}}}.

לגבי איסורים רבים דנו האחרונים האם הם חפצא או גברא:

א) איסורי מעשה, דהיינו איסורים שאין בהם שום חפץ (כאיסורי אכילה שיש בהם חפץ - המאכל) אלא רק פעולה (כאיסור מלאכה בשבת) - חקר בזה בבית האוצר {{{1}}} האם שייך שהם יהיו איסורי חפצא, או שכיוון שאין בהם שום חפץ - אין לאיסור חפצא על מה לחול, וע"כ הם רק איסורי גברא.

ב) איסורי תורה שאסורים לכולם ואינם תלויים בזמן ובמקום - כגון חזיר נבילות וטריפות שקצים ורמשים, בפשטות הם איסורי חפצא {{{1}}}. אך הריטב"א {{{1}}}כתב שהן איסורי גברא {{{1}}}.

ג) איסורי דרבנן - נחלקו בהם האחרונים, האם רבנן יכולים לשנות את החפצא, או שאין להם כח לעשות זאת, אלא רק לאסור על הגברא את המעשים {{{1}}} {{{1}}}.

ד) איסורים התלויים בזמן - כגון שבת, חמץ וחדש, נחלקו בהם האחרונים האם הם איסור חפצא או גברא, משום שאפשר לומר שאיסור חפצא לא יכול לחול ולפקוע מאליו (בלי איזו פעולה) רק ע"י השתנות הזמן {{{1}}}. ויש מי שחידש שצריך את שני התנאים, דהיינו שרק איסורי דרבנן שהם גם תלויים בזמן הם איסורי גברא, אך איסורי דאורייתא (אפילו אם הם תלויים בזמן) ואיסורים שאינם תלויים בזמן (אפילו אם הם מדרבנן) הם איסורי חפצא {{{1}}}.

ה) איסורים התלויים במקום, כגון סכך למעלה מעשרים אמה, וכן מעשר שני וביכורים שאסור לאוכלם מחוץ לירושלים - חקר בבית האוצר האם הם איסורי חפצא או איסורי גברא {{{1}}}, והמידות לחקר ההלכה סובר שהם איסורי גברא {{{1}}}.

ו) איסורים התלויים באדם, כגון תרומה שאסורה רק לישראל אך מותרת לכהן - דנו בה האם היא איסור חפצא או גברא, משום שאפשר שאיסור חפצא לא יכול להתחלק כך שיאסר רק לחלק מבני האדם {{{1}}}.

ז) טבל {{{1}}}.

ח) איסור הנאה מקודשים קלים {{{1}}}.

נפק"מ בין איסורי חפצא לאיסורי גברא:

א) אין איסור חל על איסור. אך איסור חפצא, כגון קונם (נדר), כתבו הראשונים שיכול לחול על איסור גברא {{{1}}}. אמנם תוס' כתבו שגם בזה אין איסור חל על איסור {{{1}}}.

ב) עשה דוחה לא תעשה. אך עשה לא דוחה לאו שהוא איסור חפצא (וזו הסיבה שאין יוצאים ידי חובה במצה של טבל), כי עשה דוחה רק לאו שטעמו שהאדם לא יתחלל, ואיסור חפצא יש לו טעם אחר - שהחפץ לא יתחלל {{{1}}}[1].

ג) מצווה הבאה בעבירה - המצווה נפסלת. אמנם אם העבירה היא איסור גברא - המצווה לא נפסלת {{{1}}}[2] {{{1}}}.

ד) חצי שיעור - נחלקו האמוראים האם אסור מן התורה {{{1}}}. ובית האוצר {{{1}}} ביאר את מחלוקתם, שלרבי יוחנן איסורי אכילה הם איסורי חפצא, ולכן חצי שיעור אסור מן התורה, שהרי אי אפשר לומר שכשיאכל את חציו הראשון של המאכל יהיה מותר, וכשיאכל את חציו השני - החצי הראשון יתהפך למפרע לאיסור חפצא, וע"כ גם החצי הראשון אסור מן התורה. אך לריש לקיש איסורי אכילה הם איסורי גברא, וכיוון שהאיסור רק על האדם ולא על המאכל - אפשר לומר שבחצי המאכל הראשון אין איסור כלל, וכשיאכל את חציו השני - האדם עובר איסור למפרע[3].


הערות שוליים

  1. כשיטת השערי יושר בהגדרת החילוק בין חפצא לגברא, אמנם יש שיטה נוספת, הובאו לעיל ד"ה כל האיסורים.
  2. אך יש שיטות אחרות בביאור הירושלמי הנ"ל, הובאו בערך מצווה הבאה בעבירה בסעיף "העבירה" ד"ה הקורע בשבת.
  3. אמנם יש שיטות נוספות בטעם המחלוקת בחצי שיעור, הובאו בערך חצי שיעור בסעיף "מקור וטעם" ד"ה בטעם שאסור מן התורה.