אגדות החורבן

אגדות החורבן הן אגדתות המתארות את האירועים שהובילו לחורבן בית המקדש השני ואת האירועים שקרו במהלכו או כתוצאה ממנו. האגדות נמצאות בעיקר במסכת גיטין שבתלמוד הבבלי ובמסכת תענית מהתלמוד הירושלמי. חלק נוסף מהאגדות מפוזר במקורות שונים ובנוסחים שונים במעט כגון במדרש רבה על איכה, במסכת סנהדרין, במדרש תנחומא ועוד. נהוג ללמוד את אגדות החורבן בתשעה באב מכיוון שהן עוסקות בענייני החורבן וכן שהן מן הדברים המותרים בלימוד.

אגדות החורבן בגיטין

אגדות החורבן בגיטין מתחילות בדף גיטין נה ב ומסתיימות שלוש דפים לאחר מכן בדף נח,א. הרקע לאגדות הוא דין סיקריקון המוזכר במשנה על מי שבא עליו גוי רוצח ונאלץ לתת לו קרקע בפדיון נפשו. הגמרא מסבירה שדין המשנה קשור לגזירות שטיטוס גזר, וכך מגיעה הגמרא לאגדות החורבן ומסבירה את סיבת החורבן:
"אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב (משלי כח,יד) "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה ליבו יפול ברעה"? אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים, אתרנגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא, אשקא דריספק חרוב ביתר."
רש"י מבאר כי הקשר שבין הפסוק לאגדות החורבן הוא בכך שהיה עליהם לדאוג ולראות את הנולד לפני מעשיהם ולבדוק שלא תארע תקלה באם יעשו מעשים אלו. באותו האופן משמע מדברי תוספות המכוון את דברי רבי יוחנן על החכמים ששתקו בסעודה " שבטחו על רוב טובתם ושלוותם לבייש את בר קמצא ולעמוד על בת קיסר והיה להם לפחד ולדאג מן הפורענות".

המהר"ל נצח ישראל ה מביא את דברי הגמרא ברכות ס א הקובעת כי "אשרי אדם מפחד תמיד" מוסב על פחד מדברי תורה ומסביר על פי זה שהיה לצדיקים שבאותו הדור לפחד מחטא הדור. בסיפורים השונים מובאים מקרים על אנשים שהעדיפו לדבוק בשלמות הרוחנית אך ללא התחשבות במצב ובחטאי הדור שהובילו לבסוף לחורבן.

רבי צדוק הכהן מלובלין מסביר כי אגדות אלו הובאו בכוונה במסכת גיטין משום שיש בחורבן הבית כעין גירושין בין הקב"ה לבין כנסת ישראל. ומוסיף, כי האגדות הובאו בכוונה בפרק "הניזקין" משום שאין החורבן גירושין סופיים, אלא מדובר רק בנזק בקשר שעתיד לבסוף להיתקן בגאולה.

קמצא ובר קמצא

ערך מורחב - קמצא ובר קמצא

הסיפור הראשון שמובא בגמרא הוא סיפורם של קמצא ובר קמצא שבעקבותיו חרבה ירושלים. בסיפור מתואר על אדם ששלח את שמשו להזמין את קמצא אוהבו לסעודתו, אך השמש בטעות הזמין את בר קמצא שונאו. במהלך הסעודה גורש בר קמצא מהאירוע לפני החכמים שישבו שם והחליט בעקבות כך ללכת ולהלשין על היהודים לפני הקיסר. בר קמצא אמר לקיסר כי היהודים מרדו בו והציע לו לשלוח קורבן ליהודים ולבדוק האם יקריבו אותו. הקיסר נענה להצעתו, ובר קמצא הטיל מום בקורבן כך שלא יוכלו החכמים להקריב את קורבן הקיסר. רבי זכריה בן אבקולס התנגד להצעות להעלות את הקורבן הפסול וכן להצעה להרוג את בר קמצא על מנת שלא יילך להלשין וכך גרם למעשה לכך שהקורבן לא עלה למזבח והקיסר יצא למלחמה ביהודים.

נירון קיסר

כתוצאה מהלשנתו של בר קמצא, החליט הקיסר לשלוח את צבאו על ירושלים בפיקודו של נירון קיסר. כאשר הגיע נירון קרוב לירושלים ירה חץ לכל אחת מארבע רוחות השמים ולכל כיוון אליו ירה הגיע לבסוף החוץ לירושלים. נירון שהבין שיש בכך רמז משמיים ביקש מילד שראה שיפסוק לו פסוק מלימודיו והוא ענה לו "ונתתי את נקמתי באדום ביד (על ידי) עמי ישראל". נירון הבין כי כאשר יחריב את הבית לא יקבל שכר מהקב"ה אלא יקבל מכך עונש, הלך והתגייר ולבסוף מצאצאיו יצא רבי מאיר.

בריוני ירושלים

אחרי עריקתו של נירון, שלח במקומו הקיסר את אספסיינוס להילחם בירושלים, והא צר עליה שלוש שנים. הגמרא מספרת שבאותו הזמן היו בירושלים שלושה עשירים מיוחדים- נקדימון בן גוריון, כלבא שבוע ובן ציצית הכסת, שהיה מספיק בעושרם לכלכל את כל בני העיר למשך 21 שנה בחיטים ושעורים, יין מלח ושמן וכן בעצים לאספקה.

על אף שחכמים רצו לעשות שלום עם הרומאים, הבריונים שהיו בעיר לא נתנו להם וקראו לצאת נגדם למלחמה. חכמים אמרו להם כי אין באפשרותם לצאת למלחמה נגד הרומאים, ובתגובה הבריונים שרפו את האספקה שהייתה בירושלים וגרמו לרעב על מנת להכריח את כולם לצאת למלחמה.

מרתא בת בייתוס

ערך מורחב - מרתא בת בייתוס

כתוצאה מהרעב, הגמרא מספרת כי מרתא בת בייתוס, אחת מעשירות ירושלים, לא הצליחה להשיג לעצמה אוכל על אף כל עושרה. לפי המסופר, היא שלחה את עבדה להביא לה סולת נקייה, וכאשר חזר השליח הוא אמר שנגמרה הסולת הנקייה ונשאר רק קמח פשוט לעשיית פת קיבר. מרתא בת בייתוס שלחה אותו שוב להביא את הקמח, אך עד שהגיע נמכר גם קמח זה, וכך המשיכה לשלוח אותו להביא בכל פעם משהו אחר עד שנגמר כל האוכל בשוק.

מרתא החליטה לצאת בעצמה לרחוב ולראות אם היא תוכל למצוא משהו לאכול. מרתא יצאה מביתה יחפה, וכאשר הלכה נדבק לרגלה גלל בהמה ומכיוון שהייתה אסטניסטית היא נפטרה ממגע זה. הגמרא מביאה גם הסבר אחר למותה בכך שהיא מצאה את הגרוגרות שהיה נוהג רבי צדוק לאוכלם ולזורקם, ומכיוון שהיה חולה היא הושפעה מכך ומתה.

לפני מותה- הוציאה מרתא את כל הכסף והזהב שהיו לה וזרקה אותם בשוק באומרה "מה הצורך שיש לי בכל זה?!", מכיוון שכל כספה וזהבה לא נתנו לה לקנות לעצמה אוכל בזמן המצור.