אבידה מדעת: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מאין תקציר עריכה
שורה 1: שורה 1:
==הגדרה==
דבר שהונח על ידי בעליו במקום שהוא עלול להיאבד להם.
'''ממון שבעליו אבדו מרצונו''' {{מקור|(הוזכר בבבא מציעא כה:)}}'''.'''


'''לדוגמא''', הניח כלי באשפה העשויה ליפנות {{מקור|(שם)}}, השליך כיסו ברשות הרבים והלך, הניח פרתו ברפת שאין לה דלת ולא קשרה והלך {{מקור|(שו"ע חו"מ רסא-ד)}}.
אבידה מדעת, ברוב המקרים, היא הפקר, שמתוך מעשיו של אותו אדם ניתן להסיק שהפקירם. ויש אומרים שאבידה מדעת אינה הפקר, אלא שאין חיוב למוצא אבידה זו להשיבה לבעליה, ומתוך כך יש להניח שבעליה התייאש ממנה, והייאוש מועיל, כיון שמדובר באבידה.


==מקור וטעם==
אבידה מדעת כיצד? המניח חבית יין פתוחה בחוץ, מקום ששקצים ורמשים ישתו ממנה, הרי זו אבידה מדעת, ומותר למוצאה לקחתה לעצמו.
'''במהותו''' נחלקו הראשונים לשלוש דעות {{מקור|(שו"ע חו"מ רסא-ד, דנו בדבריהם הקצוה"ח והנתיבות המשפט שם, מחנה אפרים זכייה מהפקר ו, מנחת חינוך תקלט בסופו, ברכת אברהם בבא מציעא דף קלב בדפיו אות ט)}}:
@ הטור {{מקור|(חו"מ רסא)}} כתב שהוא הפקר.
@ הרמב"ם {{מקור|(גזילה ואבידה יא-יא)}} כתב שעדיין שייכת למאבד, ואסור לרואה ליטול לעצמו, אלא רק שאין צריך להשיבה, שנאמר בהשבת אבידה "וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה" {{מקור|(דברים כב-ג)}}, ודורשים: אשר תאבד - פרט למאבד לדעתו.
@ רש"י והריטב"א {{מקור|(כך ביאר הברכת אברהם שם בדעתם)}} סוברים שהמאבד מתייאש והחפץ נעשה כאבידה לאחר יאוש.


'''בטעם הדעות שאינה הפקר''' חקר ר' שמואל האם הוא משום שאין כאן אומדנא שהפקיר (וכן כתבו הב"י והכסף משנה), או שהפקר לא חל ע"י אומדנא {{מקור|(שיעורי ר' שמואל בבא מציעא ח"ב עמוד קא)}}.
וכן: המשליך חפץ שאין בו סימן לרשות הרבים, הרי זו אבידה מדעת, וכל המוצאו - זכה בו.


==הנכס==
ברם, אם יש בחפץ סימן, אף שאין הרואה את השלכתו על ידי בעליו זקוק לטפל בו ולהחזירו, מכל מקום אסור לו ליטלו לעצמו, מכיון שלא ברור שהחפץ ילך לאיבוד, שהרי יש בו סימן, ויתכן שימצאנו אדם שלא ראה שהחפץ הושלך מרצון ויכריז עליו. ויש אומרים, שגם אם יש בחפץ סימן, הריהו הפקר, ומותר לרואה את השלכתו ליטלו לעצמו.
'''הנכסים הנקנים הם''' מטלטלין.


==ראה גם==
* [[אבידה]]


* [[הפקר]]
[[קטגוריה:תורנית מרוכזת]]
 
* [[יאוש]]
 
[[קטגוריה:דיני ממונות]]
[[קטגוריה:יסודות וחקירות]]

גרסה מ־17:18, 23 בדצמבר 2008

דבר שהונח על ידי בעליו במקום שהוא עלול להיאבד להם.

אבידה מדעת, ברוב המקרים, היא הפקר, שמתוך מעשיו של אותו אדם ניתן להסיק שהפקירם. ויש אומרים שאבידה מדעת אינה הפקר, אלא שאין חיוב למוצא אבידה זו להשיבה לבעליה, ומתוך כך יש להניח שבעליה התייאש ממנה, והייאוש מועיל, כיון שמדובר באבידה.

אבידה מדעת כיצד? המניח חבית יין פתוחה בחוץ, מקום ששקצים ורמשים ישתו ממנה, הרי זו אבידה מדעת, ומותר למוצאה לקחתה לעצמו.

וכן: המשליך חפץ שאין בו סימן לרשות הרבים, הרי זו אבידה מדעת, וכל המוצאו - זכה בו.

ברם, אם יש בחפץ סימן, אף שאין הרואה את השלכתו על ידי בעליו זקוק לטפל בו ולהחזירו, מכל מקום אסור לו ליטלו לעצמו, מכיון שלא ברור שהחפץ ילך לאיבוד, שהרי יש בו סימן, ויתכן שימצאנו אדם שלא ראה שהחפץ הושלך מרצון ויכריז עליו. ויש אומרים, שגם אם יש בחפץ סימן, הריהו הפקר, ומותר לרואה את השלכתו ליטלו לעצמו.