פרשני:בבלי:עבודה זרה יז ב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
אמר ליה אמורא חד לחבריה: ניזיל נלך אפיתחא דעבודת כוכבים <img alt='' src='p_amud.bmp title='מיקום עמוד מדויק'> דנכיס יצריה כי היצר לעבוד עבודה זרה כבר נשחט על ידי אנשי כנסת הגדולה (כמבואר במסכת סנהדרין - סד א). והתכוון לומר: עדיף ללכת בדרך זו שלא נכניס עצמנו בנסיון עבירה, מאשר ללכת בדרך של בית הזונות, שמא ישלוט בנו יצר הרע.
אמר ליה אידך האמורא השני: אדרבה ! ניזיל נלך אפיתחא דבי זונות, ונכפייה ליצרין ונכוף את יצרנו, ונמנע מהרהור עבירה, ונקבל על כפייה זו - אגרא שכר.
וזה עדיף מאשר לעבור על בית אלילים.
ואכן כך היה. כי מטו התם 12 כשהגיעו קרוב לבית הזונות, חזינהו ראו לזונות איתכנעו (גירסת העין יעקב: דאכנען) מקמייהו הזונות ברחו להם לתוך ביתם!
12. וכתב רש"י, שדיברו שני החכמים ביניהם בדברי תורה.
אמר ליה: מנא לך הא? מנין לך, שסמכת על עצמך לעבור דרך בית הזונות, ולא פיחדת שיתגרה בך יצר הרע? 13
13. כתוב בספר בינה לעתים: על עצם העצה לא שאל (ורש"י לא פירש כן), כי הרי אמר לו את טעמו, שרוצה לכוף את יצרו והיה ברור לו שיוכל לעמוד בנסיון. ולכן לא שאל אותו עד אחרי שעברו. אלא, התפלא על בריחתן של הזונות, ועל כך שאל אותו, מנין לך זכות גדולה זו, שאפילו הזונות מבינות ובורחות מפני שאינן רוצות להכשילך (כלומר: קדושתך הקרינה למרחוק אף עליהן) ? וענה לו, שזה בא לו בזכות התורה הקדושה.
אמר ליה: מקרא מפורש הוא (משלי ב) "כי תבוא חכמה בלבך ודעת לנפשך ינעם. מזמה תשמור עליך תבונה תנצרכה". והתורה מגינה ומצילה מן העבירה (כמו שיבואר).
תלמידי רבא הבינו דרשה זו, ש"מזימה" נדרש ל"תורה". היות ופירוש "זימה" הוא "עצה", וסברו שכוונת האמורא לדרוש "מזימה" והיא התורה - תשמור עליך. לכן מקשים על דרשה זו.
אמרו ליה רבנן לרבא: מאי נדרש מ"מזימה"?
אילימא אם תאמר "תורה", דכתיב בה שכתוב בה בתורה (ויקרא יח) "זימה", ומתרגמינן "עצת חטאין" -
ומה שהתרגום מוסיף "חטאין" הוא תוספת ביאור, וברור שתרגום המלה "זימה" הוא "עצה", ולכן סברו תלמידי רבא ש"זמה" היא ה"תורה" הנקראת עצה, וכמו שכתיב (ישעיה כח) "הפליא עצה הגדיל תושיה" אי הכי אם כן נדרשת הדרשה, קשה "זימה" מיבעי ליה, היה צריך להיאמר "זימה" תשמור עליך. ולמה כתוב "מזימה" עם מ"ם.
ענה להם רבא: לא זו דרך הדרשה, אלא הכי קאמר: (גירסת הב"ח: מזימה) מדבר זימה והוא זנות - תשמור עליך התורה, (כי כל הפרק נאמר שם על התורה), והמשך הפסוק הוא "תבונה" והיא התורה, מקור התבונה - תנצרכה תנצור עליך, מכל דבר רע, ומהרהור חטא.
הגמרא חוזרת להמסופר על רבי אליעזר שנתפס למלכות רומי הרשעה, ומספרת על תפיסת רבי אלעזר בן פרטא ורבי חנינא בן תרדיון, והריגתו עלקדוש ה'.
הרומאים רצו לשמד את בני ישראל אחרי חורבן בית המקדש, וגזרו עליהם גזירות על שמירת התורה ומצוותיה.
תנו רבנן: כשנתפסו רבי אלעזר בן פרטא ורבי חנינא בן תרדיון -
אמר לו רבי אליעזר בן פרטא לרבי חנינא בן תרדיון "אשריך! שנתפסת על דבר אחד" על לימוד תורה ברבים - "אוי לי שנתפסתי על חמשה דברים". א. גניבה ב. על לימוד התורה. ג. על שקראו לו "רבי". ד. על שלא בא לבית אבידן (ויבואר לקמן). ה. על ששיחרר עבד.
אמר לו רבי חנינא "אשריך שנתפסת על חמשה דברים - ואתה ניצול! אוי לי שנתפסתי על דבר אחד - ואיני נצול"! וטרם שהגמרא ממשיכה לספר, מסבירה הברייתא, למה אכן היה כן:
"שאתה רבי אלעזר עסקת בתורה ובגמילות חסדים, ואני רבי חנינא לא עסקתי בגמילות חסדים אלא בתורה בלבד".
ומאמר זה של רבי חנינא בן תרדיון הוא כדברי רב הונא -
דאמר רב הונא: כל העוסק בתורה בלבד - דומה כמי שאין לו אלוה להגן עליו! 14
14. כתב המהרש"א: מידותיו של הקב"ה שהוא גומל חסדים, ויש לאדם לילך אחר מידותיו יתברך ומי שאינו עושה כן, דומה למי שאין לו אלוה. וכתב בספר ילקוט מעם לועז (פרשת וישב): הקב"ה אינו רוצה בזה, כי עיקר הלימוד הוא כדי לקיים המצוות. וצריך אדם לסגור הספר! כדי לעשות גמילות חסדים וביקור חולים.
שנאמר (דברי הימים ב טו) בימי המלך אסא "וימים רבים לישראל ללא אלהי אמת", ודרשינן: מאי פירוש "ללא אלהי אמת", בלי גמילות חסדים 15 , שכל העוסק בתורה בלבד בלי גמילות חסדים - דומה כמי שאין לו אלוה.
15. התוס' מבארים: כי בסוף הפסוק נאמר "וללא תורה", משמע שבתחילת הפסוק מדובר באלו אנשים שאכן עסקו בתורה. והמהרש"א מוסיף ביאור: שהפסוק מתחלק לצדדין. היו תקופות שהיו ללא גמילות חסדים, למרות שהיה להם תורה, והיו תקופות שהיו ללא תורה.
ומקשינן: והאם רבי חנינא בן תרדיון בגמילות חסדים לא עסק?!
והא תניא שנינו ברייתא: רבי אליעזר בן יעקב אומר: לא יתן אדם מעותיו לארנקי של צדקה, אלא אם כן ממונה עליו תלמיד חכם כמו רבי חנינא בן תרדיון.
הרי שהיה גבאי צדקה? (ומסתמא נתן הרבה מממונו).
ומתרצינן: הימנוה הוא דהוה מהימן אכן, היה איש נאמן וסמכו עליו, אבל מיעבד לא עבד הוא לא התעסק בכך.
ומקשינן: והא תניא שנינו בהמשך הסיפור, ששאל רבי יוסי בן קיסמא את רבי חנינא בן תרדיון "כלום מעשה בא לידך"? כלומר: הנני רוצה לשמוע התנהגותך. אמר לו רבי חנינא "מעות של פורים שגביתי מבני העיר לצורך לחלק לעניים לסעודת פורים, ומעות אלו נתחלפו לי במעות אחרים של צדקה, וחילקתי את מעות הפורים לסתם צרכי צדקה, (ואסור לעשות כן במעות של פורים) ושילמתי מרכושי הפרטי את מעות הפורים" 16 .
16. עוד פירוש מפרש רש"י: מעותיו שהכין לעצמו לצורך סעודת פורים התחלפו לו במעות של צדקה, וחילקם לעניים, ולא נפרע לעצמו מארנקי של צדקה. התוס' מקשים על פירושים אלו, ומפרשים פירוש אחר.
הרי שאכן עסק בצרכי צדקה?
ומתרצינן: רבי חנינא מיעבד עבד, אבל כדבעי ליה לא עבד לא עשה מספיק 17 .
17. כתב רבינו חננאל: לפי עשירותו, שהיה עשיר גדול לא עשה מספיק. והנראה לבאר: רבי חנינא, אכן עשה הרבה, אלא שברוב רוחב ליבו וברוב ענותנותו, סבר לעצמו שלא עשה כדבעי.
הגמרא ממשיכה לספר, איך שרבי אליעזר בן פרטא ניצול ממלכות הרשעה.
אתיוהו הביאו לרבי אליעזר בן פרטא לפני השופטים.
אמרו לו השופטים "מאי טעמא תנית למה למדת תורה ומאי טעמא גנבת"?
אמר להו רבי אליעזר: אי סייפא אם חרב לא ספרא לא ספר, ואי ספרא לא סייפא! והיות ששניהם אינם הולכים ביחד - מדהא ליתא כיון שעלילה אחת בודאי איננה בי - הא נמי ליתא גם השניה איננה בי, ומי שהלשין עלי שיקר לכם! 18
18. זה לשון רבינו חננאל: אמר להו: דרך בני ישראל - או סופר או בעל סייף, שניהם באיש אחד אין נמצאין, וכיון שאני בעל סייף איני חכם שונה. אמרו לו: והלא קוראים אותך רבי. משמע, שמפרש, שאין זו האשמה נוספת, אלא ראיה שהנהו חכם.
ועוד שאלוהו "מאי טעמא קרו לך "רבי"?
ענה להם "רבן של תרסיים אני", מפני שאני רבם של האורגים.
ורצו לבוחנו אם האמת הוא כדבריו, אייתו ליה הביאו לפניו תרי קיבורי שתי פקעיות של חוטים, ואמרו ליה שאלוהו: הי דשתיא והי דערבא, איזה מהן הוא של שתי ואיזה של ערב?
וכיון שלא ידע איתרחיש ליה ניסא נעשה לו נס, אתיא זיבוריתא באה דבורה נקבה אותיבא והתיישבה על דשתיא על השתי, ואתאי זבורא ובא דבור זכר ויתיב על דערבא והתיישב על הערב.
ומכאן ידע איזה של שתי ואיזה של ערב שהשתי מקבל את הערב - אמר להו רבי אליעזר: האי דשתיא והאי דערבא זה של שתי וזה של ערב.
אמרו ליה השופטים: ומאי טעמא לא אתית לבי אבידן? 19 למה אינך בא להבית ששם מתאספין לאכול ולשתות לכבוד האלילים, ומתדבקין בו, ומפקחין על עסקי האלילים וצרכיה?
19. כן פירש רש"י. והתוס' (עמוד א ד"ה הרחק) מפרשים: לא היה מקום מינות ממש, אלא מקום ויכוח, ומתקבצים שם חכמי עובדי כוכבים, ונושאים ונותנים בדיניהם.
אמר להו רבי אליעזר: איש זקן הייתי (גירסת עין יעקב: אני) ומתיירא אני שמא תרמסוני ברגליכם! (אמרו לו): ועד האידנא עד עתה - כמה סבי איתרמוס כמה אנשים זקנים נרמסו?
אתרחיש ניסא נעשה לו נס, שההוא יומא אירמס חד סבא, שאכן ביום הזה נרמס שם זקן אחד.
שאלוהו "ומאי טעמא למה קא שבקת שיחררת עבדך לחירות". והרומאים גזרו לא לעשות כן, לפי שהוא דת יהודית.
אמר להו רבי אליעזר "לא היו דברים מעו לם".
קם חד מינייהו אחד מן הרומאים לאסהודי ביה ורצה להעיד שהוא ראה כן במו עיניו.
אתא הגיע אליהו הנביא זכור לטוב, אידמי ליה נדמה להמלשין ההוא כחד מחשובי דמלכותא כאחד מחשובי הרומאים, אמר ליה אליהו לאותו מלשין: הזהר לך ממנו! מדאיתרחיש ליה ניסא בכולהו הרי אתה רואה שבכל השאלות קרו לו נסים - בהא במלשינות זו, נמי איתרחיש ליה ניסא עוד יקרה לו נס, וההוא גברא כלומר: אתה ! בישותיה הוא דקא אחוי רשעותו תיראה לעין כל, כלומר: יאמרו עליך שעדותך עדות שקר. לכן, עצתי היא שלא תעיד!
והמלשין ההוא לא אשגח ביה, התעקש, ולא שם לבו לדברים אלו.
קם למימר להו ועמד על רגליו להעיד.
הוא כתיבא איגרתא היה שם איגרת כתובה, דהוה כתיב שנכתב מחשיבי מלכות מאת חשובי רומא לשדורי לבי קיסר והיה מיועד אל קיסר רומי, ושדרוה על ידיה ושלחו את האיגרת על ידו דההוא גברא של המלשין הזה, כלומר: מינו אותו לשליח.
וכדי שלא יעיד בחזירתו - אתא אליהו פתקיה השליכו למרחק של ארבע מאה פרסי.
אזל ולא אתא ולא שב לביתו עוד.
כך ניצול רבי אליעזר בן פרטא
וממשיכה הגמרא לספר, מה נעשה ברבי חנינא בן תרדיון.
אתיוהו הביאו לפני השופטים לרבי חנינא בן תרדיון.
אמרו ליה השופטים: אמאי קא עסקת בא ורייתא?
אמר להו רבי חנינא "כאשר צוני ה' אלקי"! 20
20. כתב המהרש"א: רבי חנינא בן תרדיון לימד תורה ברבים, כמו שאמרה הגמרא לקמן שהיה מקהיל קהילות (והגה את השם בפרהסיא), לכן לא הכחיש כמו שהכחיש רבי אליעזר בן פרטא. ולכן שרפוהו כרוך בספר תורה.
מיד גזרו כמה גזירות - עליו לשריפה, ועל אשתו להריגה, ועל בתו לישב בקובה אהל של זונות.