אנציקלופדיה תלמודית:שבועה: הבדלים בין גרסאות בדף

הגדרת הערך - המבטיח בשם ה' שיעשה בעתיד דבר מסויים, או אף - לסוברים כן - המבטיח שדבר מסויים שאירע בעבר הוא אמת.

מהותה

שבועה היא כשנשבע, או משביעים אחרים אותו^[1] בשם ה'^[2], שדבר מסויים שהיה בעבר הוא אמת - לסוברים כן^[3], וכן הלכה^[4] - או שיעשה בעתיד דבר מסויים^[5]. והשם: שבועה^[6], כמו: כי השבועה הגדולה^[7], יתן ה' אותָך לאלה ולשבֻעה^[8], וממנו^[9]: נשבע לי^[10], וישבע לו^[11], ובשמו תִּשָּׁבֵֽעַ^[12], וכשגורם לאחר להישבע^[13]: והשביע הכהן^[14], ואשביעך בה'^[15], וישבִּעני אדנִי^[16].

יש, שבלשון חכמים^[17], שבועת-בטוי* נקראת סתם: שבועה^[18], ובלשון רבים: שבועות^[19].

מיני שבועה

ארבעה מיני שבועות הן - שהאדם נשבע מעצמו - שבועת-בטוי* ושבועת-שוא* ושבועת-הפקדון* ושבועת-העדות*^[20], ועליהם עי' כל אחד ואחד בערכו. ושבועה שמשביעים הדיינים למי שנתחייב שבועה, היא הנקראת שבועת-הדינים*^[21], ועליה ע"ע. שלושה מיני שבועות הן - בשבועת הדיינים - שחייבים בהם מן התורה, ואלו הן^[22]: מודה-במקצת*^[23], שטענו חבירו מטלטלים* והודה במקצתן וכפר במקצתן^[24], שנאמר: כי הוא זה^[25], שזה אומר זה הוא, וזה אומר אינו הוא^[26]; ועד-אחד*^[27], דהיינו כופר בכל שעד אחד מכחישו^[28], שכפר בכל המטלטלים שטענו ועד אחד מעיד עליו ומכחישו^[29], שנאמר: לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת^[30], לכל עוון ולכל חטאת אינו קם, אבל קם הוא לשבועה^[31]; ושבועת-השומרים*^[32], שומר שטוען שאבד דבר שהפקידו אצלו או נגנב או מת וכיוצא בזה, הרי זה נשבע מספק, שאין בעל הפקדון יודע אם אמת טוען זה השומר או שקר^[33], שנאמר: כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמֹר^[34], ונאמר על זה: ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו^[35], דהיינו שבועה^[36]. כל שבועה שמשביעים אותה הדיינים חוץ משלושה מיני שבועות אלו, הרי הוא מדברי-סופרים*, וגם היא הנקראת שבועת הדיינים^[37], וגם שבועות אלו מדבריהם שני מיני שבועות הם, יש מהן שבועות על ידי טענת ודאי וכפירה כגון שבועת שכיר ופוגם שטרו וכיוצא בהן, ויש מהן שבועות בטענת ספק כגון שבועת השותפים* והאריסים^[38] וכיוצא בהן^[39], ועל כל זה ע"ע שבועת הדינים. ויש שבועה אחרת שנתקנה בדורות אחרונים מחכמי התלמוד, והיא שבועת-הסת*^[40], ועליה ע"ע.

על שבועות ודאי וספק, ע"ע שבועת המשנה. על שבועה שנוטלים על ידה ממון מאחרים, ע"ע שבועת הנוטלין.

על העתיד ועל העבר

שבועה על העתיד לבוא מפורשת בכתוב^[41] - לגבי שבועת-בטוי* - או נפש כי תשבע לבטא בשפתים^[42] להרע או להיטיב^[43], שמשמע להבא^[44], והן שבועה שאוכל ושלא אוכל^[45], להרע^[46], היינו שבועה שלא אוכל^[47], שמענה את עצמו^[48], ולהיטיב^[49], היינו שבועה שאוכל^[50], דבר וחילופו^[51], הין ולאו^[52].

שבועה, אם היא אף על העבר, נחלקו תנאים - בנוגע לשבועת ביטוי - א) לדעת ר' עקיבא - וסתם משנה^[53] - חייב אף על שבועה של עבר^[54], והדבר נלמד מריבוי הכתוב^[55]: לכל אשר יבטא^[56], שהמילה "לכל" מרבה בין להבא בין לשעבר^[57]. ולדעתו: שבועות שתים שהן ארבע^[58], כלומר: שבועות שתים המפורשות בכתוב: להרע או להיטיב^[59], שמשמע להבא^[60], שאוכל ושלא אוכל^[61], ואף על פי שאנו מרבים מהכתוב אף דברים שאין בהם הטבה או הרעה^[62], מכל מקום שתים הן, ולא עוד, דבר וחילופו^[63], ונוספו עליהם עוד שתים^[64], שיש לרבות מריבוי הכתובים^[65] במדרש חכמים^[66] אף דבר וחילופו לשעבר^[67], הין ולאו שלשעבר^[68], שאכלתי ושלא אכלתי^[69], שנשבע: אכלתי, והוא לא אכל, או שנשבע: לא אכלתי, והוא אכל^[70]. ב) ולדעת ר' ישמעאל, אינו חייב אלא על העתיד לבוא^[71], שנאמר: להרע או להיטיב^[72], ומשמע להבא ולא לשעבר^[73], ואין לנו לזוז ממשמעותו, ועל שבועה שלעבר אינו חייב^[74].

להלכה שבועה היא בין על דבר שעבר ובין על דבר שהוא להבא^[75], שכן הלכה כר' עקיבא מחבירו^[76].

כשאוסר דבר על עצמו

שבועה, כשהיא באה לקבל על עצמו דבר מה, היא איסור שבו האדם אוסר את עצמו מהחפץ ("איסור גברא")^[77] והיא חלה על גוף האדם^[78], שכשאומר: שבועה שלא אוכל דבר זה, או שאיני נהנה מדבר זה, לא אסר החפץ עליו, אלא אסר עצמו מאותו החפץ^[79], שאף על פי שנאמר: או השבע שבועה^[80], נאמר: נפש כי תשבע^[81], שנשבע שלא יעשה דבר זה^[82], וכן: ולא תשבעו^[83], שהאדם הוא שמוזהר על זה^[84]. ובזה הוא חלוק מנדר*, שבה אוסר החפץ עליו^[85], שאוסר הכיכר עליו, ואומר: אכילת כיכר זה עלי^[86], והנדר חל על החפץ ואין לו שום שייכות לאדם הנודר^[87], ועל זה ע"ע אסור חפצא; אסור גברא^[88] וע' נדר^[89].

בטעם הדבר שהנדרים הם "איסור חפצא" ושבועות הם "איסור גברא", כתבו אחרונים - בדעת הסוברים ששאר איסורי תורה הם "איסור גברא"^[90] - כי "איסור גברא" נאמר על מעשה אשר פוגם מעלת האדם, כמו שקצים ורמשים, כמו שנאמר: ולא תשקצו את נפשֹׁתיכם^[91], ונבלות, כמו שנאמר: ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכֵלו^[92], כי לפי מעלת ישראל אין נבלות ושקצים ראוים להם, זה "איסור גברא"^[93], אבל נהנה מהקדש או זר שאכל תרומה הוא להיפוך שמתקרב אל דבר שהוא למעלה ממדרגתו, כי איך יקרב זר אל תרומה והדיוט אל קדשי שמים, זה "איסור חפצא", שפוגם בחפץ, ועל כן קונם, שמתפיס בקרבן ויש מעילה* בקונמות^[94], נקרא "איסור חפצא", אבל שבועה אין שום קדושה נתפס בחפץ, רק שמחלל דיבורו ושבועתו ופוגם נפשו, הוא "איסור גברא"^[95].

שם ה'

הנשבע, צריך להזכיר שם ה' בנדרו^[96], שנאמר: ובשמו תִּשָּׁבֵעַ^[97], ואשביעך בה'^[98], כאשר נשבעתי לך בה' אלהי ישראל לאמר כי שלמה בנך ימלֹך אחרי^[99], השבעה לי באלהים הנה^[100], שבשבועות הוא כנודר במלך עצמו^[101].

על נדר, שהנודר אינו צריך להזכיר שם ה', ע"ע נדר.

על דבר מצוה

שבועה על העתיד אינה חלה על דבר מצוה^[102], אלא על דברי הרשות בלבד^[103], שאם נשבע לקיים את המצוה ולא קיים פטור משום שבועת ביטוי^[104]. כיצד, כגון שנשבע שיעשה לולב או סוכה או שיתן צדקה לעני או שיעיד לו אם ידע לו עדות ולא עשה ולא נתן ולא העיד, הרי זה פטור משום שבועת ביטוי^[105], שאין שבועת ביטוי חלה אלא על דברי הרשות, שאם רצה עושה ואם לא רצה אינו עושה^[106], שנאמר: להרע או להיטיב^[107], מה הטבה רשות, אף הרעה רשות, יצא נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל, שאין הרשות בידו^[108]. ועוד, שנאמר: לא יחל דברו^[109], דברו לא יחל אבל מיחל הוא לחפצי שמים^[110]. ונצרכו שני הלימודים, שאחד בא לפוטרו מקרבן שבועה^[111], ואחד בא לפוטרו מהלאו של שבועה^[112]. ופירשו ראשונים, שהכתוב של להרע או להיטיב^[113], בא לפוטרו מקרבן שבועה^[114], שהרי הכתוב מדבר על קרבן^[115], ואילו הכתוב של לא יחל דברו^[116], המדבר על הלאו^[117], בא לפוטרו מהלאו של שבועה^[118]. וטעם גדול יש בדבר^[119], ששבועה היא "איסור גברא"^[120], שבשבועות כיון שסתם שבועות אוסר עצמו על החפץ ואינו אוסר החפץ על עצמו^[121].

שבועה זו שאינה חלה על דבר מצוה^[122], אין בה חילוק בין אם הוציאה בלשון שבועה, שאמר: שבועה שלא אשב בסוכה, בין שהוציאה בלשון נדר, שאמר: ישיבת סוכה עלי שבועה^[123], שאף אז אנו מתרצים שבועתו וחוזרת על עצמו, והוא כאילו אמר: שבועה שלא אשב בסוכה^[124], שלשון שבועה לא שייך אלא על עצמו^[125], וזה שאמר: ישיבת סוכה עלי שבועה, לא משום שאסר החפץ עליו, שבודאי לא שייך בשבועות, אלא הוא יד^[126] שבועה, ולעולם אוסר עצמו מהחפץ^[127]. ויש מהראשונים החולק וסובר שכשאמר: ישיבת סוכה עלי שבועה, אין השבועה חלה^[128].

יש מהראשונים שפירשו בספרי טעם נוסף לכך ששבועות חלות על דבר מצוה, בניגוד לנדרים שאינם חלים על דבר מצוה^[129], שבנדרים הוא כנודר בחיי המלך, ובשבועות הוא כנודר במלך עצמו^[130], ואף על פי שכלפי המקום ברוך הוא הוא וחייו הכל אחד, גדול הוא חיי המלך ממלך עצמו^[131].

על נדרים^[132], שהן "איסור חפצא"^[133], ולכן הנשבע שלא לקיים דבר מצוה, נדרו חל, ע"ע אסור חפצא; אסור גברא^[134] וע' נדר^[135].

דבר שאין בו ממש

שבועות חלות על דבר שאין בו ממש^[136], כגון דיבור, שאין בו ממש^[137], והאומר: שבועה שאיני מדבר, אסור^[138] מדאורייתא^[139], כפי שהשבועות חלות על דבר שיש בו ממש^[140], והטעם בזה^[141], שכיון שהשבועה היא "איסור גברא"^[142], היא חלה על גוף האדם, והגוף יש בו ממש^[143], ולכן אף אם אין בחפץ ממש, השבועה חלה^[144].

על נדרים^[145], שהן "איסור חפצא"^[146], ולכן הנשבע על דבר שאין בו ממש, אין נדרו חל, ע"ע אסור חפצא; אסור גברא^[147] וע' נדר.

שבועה על שבועה

אין שבועה חלה על שבועה^[148], לחייבו בשני לאוים ושני קרבנות^[149] ומלקות*^[150], שהאומר: שבועה שאוכל כיכר זו, שבועה שאוכלנה, אין השניה חלה עליו לשעתה^[151], וכן אם אמר: שבועה שלא אוכל כיכר זו, שבועה שלא אוכלנה, אינו חייב אלא אחת^[152], אלא שאם נשאל על הראשונה שניה חלה עליו, אבל אם לא נשאל על הראשונה לוקה על השניה משום שבועת-שוא*^[153].

שבועה על נדר

אין השבועות חלות על הנדרים^[154], לא לבטל ולא לקיים, שאם אסר על עצמו כיכר וחזר ונשבע עליו שיאכלנו, אינו רשאי לאוכלו - כשם שאין השבועה חלה לעבור על שאר איסורים^[155] - וכן אם נשבע עליו שלא יאכלנו אינו עובר^[156] אלא משום איסור הנדר, ואין לומר שכאן איסור חל על איסור, כיון שהוא מוסיף על הראשון, וכשהאיסור השני המוסיף על האיסור הראשון, חל - לסוברים כן^[157], וכן הלכה^[158] - אף השני, שכיון שהנדר הוא "איסור חפצא", ויש בו אף - לסוברים כן^[159] - "איסור גברא", אין מקום לשבועה לחול עליו^[160].

על נדרים^[161], שהן "איסור חפצא"^[162], ולכן הנודר על שבועתו, שהיא "איסור גברא"^[163], נדרו חל, ע"ע אסור חפצא; אסור גברא^[164] וע' נדר.

כשנאנס

הנשבע לעשות דבר ביום פלוני, ונאנס, כגון שנשבע לשלם וכשהגיע הזמן אין לו לשלם, פטור משבועתו, ואם יכול לקיימה אחר כך, דינו כאילו עבר על שבועתו במזיד^[165].

שבועות סותרות על פריעת חוב

הנשבע שלא למכור משלו לפרוע שום חוב, ואחר כך נשבע לפרוע לבעל חובו לזמן פלוני, וכשהגיע הזמן טוען: אין לי מעות, וכבר נשבעתי שלא למכור משלי לפרוע שום חוב, כתבו ראשונים, שכיון ששתי שבועות הללו מכחישות זו את זו, שהרי כשנשבע שנית שיפרע לזמן פלוני היה בכלל שאם לא יהיה לו מעות לזמן שימכור משלו כדי לפרוע לו, והוא נשבע כבר שלא למכור, לפיכך אם לא ימכור כדי לקיים שבועה ראשונה נמצאת השניה שבועת-שוא* ומכים עליה מכת-מרדות*^[166], ואם יתחרט מתוך המלקות וימצא פתח* לשבועה הראשונה, יתירו לו, וימכור, ויקיים שבועה שניה^[167].

במה דברים אמורים, שקדמה שבועה ראשונה לחוב שמעון כגון שנשבע סתם שלא למכור משלו בשביל שום חוב שיתחייב, אבל אם קדם חוב שמעון לשבועת ראובן לא חלה השבועה כלל, שהוא נשבע לבטל המצוה - ושבועה אינה חלה לבטל המצוה^[168] - שמושבע ועומד הוא מהר סיני לפרוע חוב שלו - שכן פריעת בעל חוב, מצוה מן התורה היא, לסוברים כן^[169], וכן הלכה^[170] - ומכים אותו עד שתצא נפשו אם אינו רוצה לפרוע^[171].

על פריעת בעל-חוב*, אם היא מצוה, ע"ע הלואה^[172].

השבועה בבית דין

הנשבע בבית-דין*, נשבע בשבועה - שהדבר אמת^[173] -או באלה^[174], דהיינו שמקבל על עצמו קללה^[175]. ומנין שאלה דינה כשבועה^[176], שנאמר: ויבֵא אֹתו - נבוכדנצר^[177] את צדקיהו^[178] - באָלה^[179], ונאמר: וגם במלך נבוכדנאצר מרד אשר השביעו באלהים^[180], כי אלה היא שבועה שיש בה קללה, שנשבע: יעבור עלי כך וכך אם אעשה, לכן נקרא אלה, מלשון יש לאל ידי^[181], על שם הכח והתוקף שנותן הנשבע לקיים דבריו על ידי שמוסר נפשו אל עונש הקללה^[182]. והיא גדולה משבועה^[183], שהיא כשנשבע סתם, שאינו תולה אמיתת דבריו בעונש קללה, ואין בה תוקף כל כך כמו באלה^[184].

שבועה זו היא מפיו או מפי הדיינים^[185]. כיצד מפיו, אומר: הריני נשבע בשם אלהי ישראל^[186], או: בשם ה' אלהי ישראל^[187], או: בה' אלהי ישראל^[188], או - לסוברים שאין השבועה בשם המיוחד דוקא^[189], וכן הלכה^[190] - הריני נשבע במי ששמו רחום, או: במי ששמו חנון^[191], ומסיים: שאיני חייב לזה כלום^[192]. וכן אם אמר: הרי הוא ארור לה' אלהי ישראל^[193], או: הרי הוא ארור למי ששמו רחום^[194], או: למי ששמו חנון, אם יש לזה אצלי כלום^[195]. וכיצד מפי הדיינים^[196], משביעים אנו אותך בה' אלהי ישראל^[197], או: בשם אלהי ישראל^[198], או: במי ששמו חנון, שאין לזה בידך כלום, והוא עונה אמן*^[199], שכל העונה אמן אחר שבועה, כמוציא שבועה מפיו דומה^[200]. או שאמרו: הרי פלוני בן פלוני ארור לה' אלהי ישראל, או למי ששמו חנון, אם יש לפלוני אצלו ממון ולא יודה לו, והוא עונה: אמן^[201].

ראשונים כתבו, שתיקנו הגאונים^[202], החכמים שאחר התלמוד^[203] הראשונים^[204] שבטלה בדורותינו שבועה^[205], דהיינו שאין משביעים עכשיו לא בשם ולא בכינוי^[206], לפי שעונשה גדול^[207], כדי שלא יהא העולם חרב על ידי החוטאים שרבו^[208], ותיקנו לגזור עליו ארור בעשרה^[209], שמחרימים^[210] אותו ומקללים אותו ומחרימים עליו בשופרות וכיבוי נרות ומיטות כפויות לאיים עליו, שאם יחטא לעצמו יחטא^[211]. ויש מהראשונים שנראה מדבריהם שמשביעים אף בזמן הזה^[212].

על עניית אמן* לאחר שבועה, שדינה כשבועה, ע"ע אמן: בשבועה. בשבועת-העדות* ושבועת-הדינים*, אם צריך להישבע בשם המיוחד או שדי להישבע באחד מכנויי-ה'*, נחלקו תנאים, ועל כך ע"ע כנויי ה'^[213]. ושם^[214], שלהלכה די להישבע באחד הכינויים^[215]. בשבועת-בטוי*, אם צריך להישבע דוקא בשם המיוחד, או שדי שישבע באחד הכינויים, ע"ע שבועת בטוי. על העונש על שבועה שאינה על אמת, ע"ע שבועת שוא.

צורת השבועה

הנשבע נשבע מעומד^[216] לכתחילה^[217], ואם השביעוהו מיושב, אינו חוזר ונשבע^[218], ואם תלמיד-חכם* הוא נשבע לכתחילה מיושב^[219], שמשום כבודו^[220] עשאוהו כדיעבד^[221].

על האיומים שמאיימים הדיינים את הנשבע בשבועת-הדינים*, ע"ע.

נקיטת חפץ

כיצד משביעים את המתחייב שבועה בבית-דין*^[222], משביעים אותו בשבועה האמורה בתורה, שנאמר: ואשביעך בה' אלהי השמים^[223], שצריך להישבע בנקיטת חפץ^[224] של מצוה^[225], ולאוחזו בידו^[226], כאברהם שהשביע את אליעזר בברית המילה^[227], שנאמר: שים נא ידך תחת ירכי^[228]. ודיין המשביע בה' אלהי השמים, ולא התפיסו חפץ, הוא כטועה בדבר משנה, וחוזר^[229]. ולכתחילה צריך להשביעו בספר-תורה*^[230], אף על פי שהשביע אברהם את אליעזר במילה^[231], כיון שעדיין לא נצטוו על יותר, היא כספר תורה לגביהם^[232]. ולא יאמר: אני נשבע בספר תורה זה, אלא יאחוז הספר תורה בידו ויאמר: אני נשבע בה'^[233].

יש מהאמוראים הסובר שדיין שמשביע בתפילין, הוא כטועה בדבר משנה, וחוזר^[234]. ואין הלכה כדבריו^[235], ואם אחז תפילין בידו והשביעוהו, אינו חוזר ונשבע, שהרי אחז תורה בידו וכמו ספר הן^[236].

תלמיד-חכם* נשבע לכתחילה בתפלין*^[237], שגם הוא חפץ הוא^[238], כי לכתחילה די לו בתפילין משום כבודו^[239], כמו שהקילו עליו שנשבע מיושב^[240].

יש מהראשונים הסובר שלא אמרו שתלמיד חכם יכול להישבע בתפילין אלא בפעם הראשונה שנשבע, אבל מכאן ואילך צריך להישבע בספר תורה^[241], שבתלמיד חכם, אם נצרך שבועה, הרי זה באקראי^[242], ולכן אין צריך לאיים עליו, אבל אם נשבע יותר מפעם אחת, אינו באקראי^[243].

ציצית ושאר כלי מצוה אין אחיזתם נקיטת חפץ כלל^[244]. ויש החולקים על זה^[245]. ונדחו דבריהם^[246].

אף על פי שצריך להישבע בספר תורה^[247], מכל מקום יש מהראשונים סוברים ששאר ספרים שיש בהם שמות הקודש - חומשים* - דינם כספר תורה, ונשבעים בהם^[248], שהקילו בזה בדורות האחרונים להישבע בהם, כמו שהקילו שלא להישבע בשם^[249]. וכן אף על פי שצריך להישבע בנקיטת חפץ בידו^[250], יש מהראשונים שכתבו שנהגו להשביע כשספר התורה מונח לפניו ומניח ידו עליה, אבל אינו נוטלו בזרועו^[251], שהקילו בזה בדורות האחרונים להישבע כך^[252].

כשנשבעים לקהל בעניני מיסים, נוהגים להשביעו כעין שבועת התורה^[253], ולכן - לסוברים שנהגו להשביע כשספר התורה מונח לפניו^[254] - כשנשבעים בעניני מיסים משביעים אותו כספר התורה מונח לפניו ומניח ידו עליה, אבל בשאר שבועות, כגון אישה שנשבעתה על כתובתה, נשבעת על ספר אחר^[255].

חיוב זה של נקיטת חפץ, נחלקו בו ראשונים: יש הסוברים שהוא מדאורייתא, שנאמר: שים נא ידך תחת ירכי^[256]. ויש הסוברים שהוא מתקנת-חכמים*, להטיל אימה על הנשבע^[257], והלימוד מהכתוב באברהם, אינו אלא אסמכתא*^[258].

במה דברים אמורים ששבועה צריכה נקיטת חפץ, בשבועת-דינים*^[259], ובשבועות של תורה^[260], אבל בשבועות שאינן אלא תקנת-חכמים*, נחלקו ראשונים: א) יש סוברים שאין צריך בהן נקיטת חפץ, שאינו אלא שמקבל עליו קללה^[261]. ב) ויש סוברים שצריך בהם נקיטת חפץ^[262], שכן נשבעים ונוטלים^[263], אבל שבועת-היסת* אינה צריכה נקיטת חפץ^[264], וכן שבועה שהיא חוץ לבית דין אינה צריכה נקיטת חפץ^[265], ואפילו שבועת-השותפים*, הבאה על ספק^[266]. וכן הלכה^[267]. ומכל מקום נהגו שבשעה שנשבעים שבועת היסת, יהיה ספר תורה ביד חזן הכנסת או אחד משאר העם, כדי לאיים עליו^[268].

בשבועת-העדות* ושבועת-בטוי* ושבועת-הפקדון*, אין צורך בנקיטת חפץ^[269], אף כשהוא מושבע מאחרים^[270], שלא תיקנו בהם חכמים - לסוברים שנקיטת חפץ היא מתקנת חכמים^[271] - תקנה זו^[272].

אף במקום שאין צורך להשביע בנקיטת חפץ, יש רשות לדיין להשביעו בנקיטת חפץ, כדי לאיים עליו^[273].

חרם כדי שלא יגיע לידי שבועה

מתקנות-הגאונים*^[274], שכל מי שנתחייב שבועה, בין של תורה בין של דבריהם, אפילו היסת, יש לו להחרים^[275] סתם, קודם שישבע, על כל מי שטוען עליו דבר שאינו חייב בו כדי להשביעו חינם, ויענה המשביעו: אמן^[276], ותקנה טובה לבעלי דינים כדי שימנעו מטענת שקר ולא יגרמו להוציא שם שמים לבטלה ולא ישיאו שמע שוא^[277].

הערות שוליים