פרשני:בבלי:כתובות נא ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כתובות נא ב

חברותא

דתנן: מצא שטרי חוב, אם  יש בהן אחריות נכסים, ששעבד הלוה את נכסיו למלוה - לא יחזיר את השטר למלוה, ואפילו אם הלוה מודה שלא פרע את השטר.
והטעם, מפני שבית דין נפרעין מהן, משטר שיש בו אחריות, וטורפין מלקוחות, ואם כן, יש חשש שמא באמת פרע כבר הלוה את ההלואה, ועשו הלוה והמלוה קנוניה ביניהם, שיטרוף עתה המלוה מן הלקוחות, ויחלקו ביניהם.
אבל אם אין בהן אחריות נכסים - יחזיר, לפי שאין בית דין נפרעין מהן, ואין כאן חשש קנוניה. דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה (בין שיש בו אחריות, ובין שאין בו) לא יחזיר, מפני שבית דין נפרעין מהן, לפי שמה שלא נכתבה אחריות בשטר - טעות סופר היא, ואם כן, תמיד יש חשש לקנוניה. ורבי יהודה בכלל חכמים אלו שנחלקו על רבי מאיר, שהיה בדורו.
ואם כן, יש לתמוה, וכי הרישא של המשנה - דברי רבי מאיר היא, והסיפא של אותה משנה - דברי רבי יהודה היא?!
וכי תימא שכולה דברי רבי מאיר היא, ושאני ליה לרבי מאיר בין כתובה לשאר שטרי, שאמנם בכל השטרות סובר רבי מאיר שאחריות לאו טעות סופר היא, אבל בכתובה הוא סובר שטעות סופר היא,
ומי שאני ליה?
והתניא: חמשה עניינים גובין רק מן המחוררין (מבני חורין), ואם אין בני חורין, אין טורפין מן המשועבדים. ואלו הן:
א. פירות, ושבח פירות, דהיינו, כגון שגזל אדם שדה מחבירו, ומכרה לאחר, והשביחה הלוקח, שזיבלה וחרשה, ולאחר מכן הוציאה הנגזל מתחת יד הלוקח עם השבח שהשביח בה, וגם עם הפירות שבה, וחוזר עתה הלוקח על המוכר שמכרה לו באחריות לגבות ממנו, הרי הוא גובה את הקרן מנכסים משועבדים, אבל את השבח והפירות גובה רק מנכסים בני חורין, לפי שאינם קצובין, ולא היו יכולים הלוקחים ליזהר לא לקנות ממנו נכסים כנגד השבח והפירות.
ב. והמקבל עליו לזון את בן אשתו ובת אשתו, אף הן אינן גובות מן המשועבדים, לפי שאין המזונות קצובין, ואין הדבר כתוב בשטר.
ג. וגט חוב (שטר חוב) שאין כתוב בו אחריות, ד. וכתובת אשה שאין כתוב בה אחריות.
ומזה שכתוב בברייתא ששטר שאין בו אחריות - אינו גובה ממשועבדים, מוכח שסובר התנא ששנה את הברייתא, שאחריות לאו טעות סופר היא.
ומאן שמעת ליה דאמר אחריות לאו טעות סופר הוא? רבי מאיר! וקתני בברייתא שאף לגבי כתובת אשה אין אומרים שאחריות טעות סופר!
ומתרצינן: איבעית אימא - משנתינו רבי מאיר היא, ואיבעית אימא - רבי יהודה היא.
איבעית אימא - רבי יהודה היא. התם, מה שאמר רבי יהודה שיכול לכתוב לה מאתיים ולתת רק מאה, מדובר דווקא כשכתבה ליה התקבלתי ממך מנה, אבל הכא, במשנתינו, מדובר שלא כתבה ליה התקבלתי.
ומשמיעה לנו משנתינו, שאף על פי שלא כתב לה כתובה, לא אומרים שמחלה לו עליה, אלא אומרים שסמכה על תקנת בית דין, שהרי הכל יודעים שהנושא אשה - יש לה כתובה.
ואיבעית אימא - רבי מאיר היא, ומאי חייב דקתני במשנתינו (שאם לא כתב לה כתובה, חייב לתת לה) - הכוונה שגובה רק מן המחוררין, אבל אינה גובה ממשועבדים, כיון שלא נכתב החוב בשטר, ואחריות לאו טעות סופר היא.
שנינו במשנתינו: לא כתב לה וכו'.
אמר אבוה דשמואל: אשת ישראל שנאנסה - אסורה לבעלה  65 . משום שחיישינן שמא תחלתה של הביאה אמנם היתה באונס, אבל - וסופה ברצון.

 65.  כתבו התוס', דאין להקשות מאסתר, דאמרינן במס' מגילה (י"ג ע"ב) שלאחר שנבעלה לאחשורוש, היתה טובלת ויושבת בחיקו של מרדכי, שהרי צדקת גמורה היתה, וודאי שאף סופה היה באונס.
איתיביה רב לאבוה דשמואל ממה שכותבים בכתובה: אם תשתבאי, אפרקינך - ואותבינך לי לאינתו, והרי מסתבר שהשבויה נבעלה בהיותה בשבי, ובכל זאת יכול הבעל להחזירה לו לאשה!
אישתיק אבוה דשמואל. שלא היתה לו תשובה על כך.
קרי רב עליה דאבוה דשמואל את המקרא הזה: "שרים עצרו במלים וכף ישימו לפ יהם".
מאי אית ליה למימר? שדווקא בשבויה הקילו והתירו לבעלה להחזירה, שהרי לא ראינו שנבעלה! ומה שאמר אבוה דשמואל שאסורה, מדובר שראינוה שנבעלה.
ותמהינן: ולאבוה דשמואל, שאמר אשה שנאנסה אסורה לבעלה, אונס דשריא רחמנא  66  (שכתוב בפרשת סוטה "והיא לא נתפשה", שלא נאנסה. ודורשים: הא אם נתפשה, מותרת) - היכי משכחת לה שמותרת לבעלה, הרי חוששים שסופה ברצון!? ומבארינן: כגון דקאמרי עדים שצווחה מתחלה ועד סוף של הביאה, שמוכח לנו שמתחילה ועד סוף היה באונס.

 66.  אע"ג דאבוה דשמואל לשון חיישינן קאמר, מכל מקום משמע ליה לגמרא דמדאורייתא קאמר, דאי מדרבנן, הרי לא היו מוציאין אותה מבעלה על כך! ולכן שואלת הגמרא, לפי זה, אונס דשרי רחמנא - היכי משכחת לה?
ומה שאמר אבוה דשמואל - פליגא דרבא.
דאמר רבא: כל שתחלתה באונס וסוף ברצון, אפילו היא אומרת: הניחו לו לבועל, שאלמלא נזקק לה, היא היתה שוכרתו שיבא עליה! אף על פי כן - מותרת.
מאי טעמא?
משום שאומרים שעל ידי תחילת הביאה, שהיתה באונס, יצר אלבשה (הכניס בה הבועל יצר), ואם כן, הרי גם סוף הביאה היתה באונס.
תניא כוותיה דרבא: כתוב בפרשת סוטה "והיא לא נתפשה" - שאז היא אסורה. משמע, הא אם נתפשה, שנאנסה - מותרת.
ומה שכתוב "והיא" - מיעוט הוא, ובא המקרא ללמדנו, שיש לך אשה אחרת, שאף על פי שלא נתפשה - מותרת.
ואיז ו?
זו כל שתחלתה באונס - וסופה ברצון. שאף שסוף הביאה היתה לרצונה, ולא נתפשה, בכל זאת מותרת.
תניא אידך: "והיא לא נתפשה" - אסורה. הא נתפשה - מותרת. ומזה שכתוב מיעוט "והיא", למדים שיש לך אחרת שאף על פי שנתפשה - אסורה.
ואיזו?
זו אשת כהן, שאף שנאנסה - אסורה.
אמר רב יהודה אמר שמואל משום רבי ישמעאל: "והיא לא נתפשה" - אסורה. הא נתפשה - מותרת. ויש לך אחרת, שאף על פי שלא נתפשה - מותרת.
ואיזו?
זו שקידושיה קדושי טעות, דהיינו, שנתקדשה על תנאי, ולא נתקיים התנאי לבסוף. שאפילו בנה מורכב על כתיפה, דהיינו, שכבר ילדה לו ילד, ממאנת - והולכת לה, שהרי אין קידושיה כלום. ואם זינתה תחתיו, מותרת לו, שהרי נתברר שהיתה פנויה כשזינתה!
אמר רב יהודה: הני נשי דגנבו אותן גנבי מתחת בעליהן - שריין לגוברייהו (מותרות אותן נשים לבעליהן לכשישובו אליהם), לפי שבאונס באים עליהן הגנבים.
אמרי ליה רבנן לרב יהודה: והא אנחנו רואים שבעודן תחת הגנבים, קא ממטיאן להו (מוליכות להם) אותן נשים נהמא (הרי הן מביאות להם לחם ומזון)!
ואמרינן: מה שהן מביאות להם - מחמת יראה עושות כן, ולא מחמת שנתרצו להם.
ומקשינן: והא קא משלחן להו גירי (הרי הן מושיטות להם חיצים כשהם נלחמים)! ואמרינן: אף את זה הן עושות מחמת יראה.
אבל זה ודאי, שאם שבקינהו (הניחון) הגנבים ללכת חזרה לבעליהן, ואזלן הן מנפשייהו (מעצמן) אל הגנבים - אסירן.
תנו רבנן: שבויי מלכות, ששבאן המלך לצורך תשמיש - הרי הן כשבויין, ומותרות לבעליהן.
אבל גנובי ליסטות (שגנבום ליסטים) - אינן כשבויין, ואסורות לבעליהן.
ותמהינן: והתניא איפכא, ששבויי מלכות אינן כשבויין, ואילו גנבי ליסטות - הרי הן כשבוייין!?
ומתרצינן: מלכות אמלכות - לא קשיא: הא, מה שאמרנו ששבויי מלכות הרי הן כשבויין - במלכות כמלכות אחשורוש, שמלך גדול הוא, ויודעת שלא ישאנה, לפיכך בעילתה - ביאת אונס היא.
ואילו הא, מה ששנינו בברייתא שאינן כשבויין - במלכות בן נצר, שליסטים היה, ולכד עיירות ומלך עליהם, ונעשה ראש ליסטים. וגבי מלכות כזו שנינו שאינן כשבויות, לפי שהיא חושבת שישאנה, ונבעלת ברצון.
ליסטות אליסטות - לא קשיא: הא, מה ששנינו שאסורה, בליסטות בן נצר, שהיא סבורה שישאנה, ונבעלת ברצון.
ואילו הא ששנינו שמותרת - בליסטים דעלמא, שאינה רוצה לינשא לו, ולכן בעילתה באונס היא.
ותמהינן: ובן נצר, יוצא לפי מה שביארנו עתה, שהתם, בברייתא השניה, קרי ליה מלך, והכא, בברייתא הראשונה, קרי ליה לסטים?!
ואמרינן: אין. אכן כך. בברייתא הראשונה מדובר במלכות אחשורוש, ובן נצר גבי אחשורוש - לסטים הוא. ואילו בברייתא השניה מדובר בלסטים סתם, ובן נצר גבי לסטים דעלמא - מלך הוא.
שנינו במשנתינו: ובכהנת אהדרינך למדינתך וכו'.
אמר אביי: אלמנה הנשואה לכהן גדול, שקיימא לן לקמן (דף ק' ע"א), שאף על פי שאסורה לו, יש לה כתובה, וכן יש לה את אותן תנאי כתובה שהיא נוטלת ויוצאה (אבל תנאי כתובה שחייב בהם כשהיא תחתיו, כגון מזונות ורפואה, אין לה) - חייב לפדותה. שהרי אני קורא בה מה ששנינו במשנה: ובכהנת כותב לה בתנאי כתובתה: "אהדרינך למדינתך" (שאינו יכול להחזירה, שהרי אשת כהן שנאנסה - אסורה לבעלה), ואף תנאי כתובה זה של פדיון היא נוטלת ויוצאה.

דרשני המקוצר