פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט פ א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט פ א

סעיף א[עריכה]

מי שטוען בב"ד טענה אחת ונתחייב בה^א, אינו יכול לטעון טענה אחרת שסותרת הראשונה. (ואפילו יש עדים על טענה שניה לא מהני) (נ"י פ' ח"ה) (כדלעיל ריש סי' ע"ט). אבל אם בא לתקן טענה ראשונה ולומר: כך נתכוונתי, ויש במשמעותה לשון שסובל זה התיקון, שומעין לו. במה דברים אמורים, שלא יצא מבית דין. אבל אם יצא מבית דין, אין שומעין לו, דשמא למדוהו לטעון שקר^ב. אבל כל מה שטוען חוץ לבית דין, יכול לחזור ולטעון, אפילו לסתור טענתו הראשונה, לפי שאין אדם מגלה טענותיו אלא לבית דין (ב"ב לא,א). במה דברים אמורים שאינו טוען וחוזר וטוען לסתור טענתו הראשונה, כשנתחייב בדין בטענה ראשונה. אבל אם יכול לזכות בדין גם בטענה הראשונה, יכול לחזור ולטעון ולזכות בטענה האחרת ואף על פי שלא נתן אמתלאה לטענה הראשונה (טור בשם ר"י מג"ש ורמב"ם והוא בסוף פ"ז מהלכות טוען), ואף ע"פ שיצא מבית דין וחזר, יש לו לחזור ולטעון ולהפך כל הטענות שירצה, מפיטור לפיטור^ג, עד שיבואו עדים (ועיין לעיל סי' ע"ט ס"ט). אבל מאחר שיבואו עדים ויכחישו טענתו (הראשונה) שסמך עליה, אינו יכול להשיאו לטענה אחרת^ד אלא אם כן נתן אמתלא לטענה שסמך עליה ויש במשמעה כמו שהשיא בזאת הטענה האחרת, והוא שלא יצא מבית דין (ר"י מיגש,רמב"ם). הגה: וכל זה דוקא לאחר כדי דבור; אבל תוך כדי דבור, יכול לחזור ולסתור טענתו הראשונה (טור) (ד"מ בשם מהרי"ו סי' ט"ו). ובכל זה אין חלוק בין אם טען בראשונה ובא אחר כך לטעון טענה אחרת, או אם שתק תחלה ובא לטעון אחר כך, אלא אם כן נתן טעם למה שתק בתחלה (תשובת הרא"ש כלל ס"ד סי' ג' ומהרי"ו סימן ע"ז). ודלא כיש חולקין דאם שתק יכול לחזור ולטעון^ה (הגהות מיימוני פ"ז דטוען בשם מוהר"מ).

א. נתחייב בה: סמ"ע – אף אם עדיין לא חייבוהו בפועל אלא שנראה מטענתו שיתחייב בה, כמוכח מהרמ"א בסוף הסעיף, האומר שמדובר דוקא בחוזר לאחר כדי דיבור, אך תוכ"ד יכול לחזור. אם מדובר לאחר שחייבוהו בי"ד לא כ"כ שייך לדבר על תוכ"ד מטענתו הראשונה.

ב. יצא מבי"ד: ש"ך – מדובר דוקא שחייבוהו בי"ד, אחרת לא חיישינן שלימדוהו, שהרי היה סבור שיזכה בטענתו הראשונה, ולא מסתבר לחשוש שיספר לאחרים טענתו, והם ידעו שיתחייב בדין בטענה זו וילמדוהו לטעון אחרת. וגם בש"ס לא מצאנו חשש זה אלא במקרה שבאו עדים והכחישוהו.

ג. חזרה מטענה המחייבת שבועה: ש"ך – משמע מהשו"ע שרק מפטור גמור יכול לחזור, משא"כ כשטענתו הראשונה חייבה אותו שבועה, וכ"כ בהגה"מ.

חזרה מטענה המאפשרת לשכנגדו להישבע וליטול:

ש"ך - מהרש"ל משמע שאפשר, שכן לעיל עה,ט כתב הרמ"א בשם שערי רב אלפס, שהאומר איני יודע אם פרעתיך יכול לחזור ולומר נזכרתי שפרעתיך, והרש"ל חלק להלכה וכתב ששערי רב אלפס לשיטתו, שבאיני יודע אם פרעתיך חייב התובע להישבע, וא"כ אין כאן חיוב גמור דמי יימר דמישתבע, ולכן יכול לחזור. אמנם יתכן שהרש"ל כתב זאת רק בדעת שערי רב אלפס. ומסיק הש"ך שעכ"פ אם בי"ד כבר פסקו שכנגדו ישבע ויטול, אינו יכול לחזור.

ד. אם לאחר שחזר בו מגיעים עדי הכחשה על טענתו הראשונה:

רמ"ה: אין מקבלים טענתו השנייה, כי חוששים שחזר בגלל שידע שיש עדים שעומדים לבוא. קשה מב"ק עה,א, שכן לדעת חכמים דרשב"א מודה בקנס פטור אף אם ראה שעדים ממשמשים ובאים. הראד"ב^[1] יישבו, שבמודה בקנס פטור בגלל שהתורה פטרה את המרשיע עצמו, וא"כ אף אם עשה זאת בגלל שראה שבאים עדים, סוף סוף הוא פטר עצמו, אמנם אצלנו לענין חזרה מפטור לפטור נאמן לחזור רק מכח מיגו, ואם חזר בגלל שירא מהעדים אין זה מיגו.

רמב"ם,שו"ע: מקבלים. כך משמע בפשטות מהרמב"ם והשו"ע כאן. ועיין סי' עט,ט שאפי' כשחזר בו לאחר שראה עדים ממשמשים ובאים נאמן לדעת הרמב"ם.

ה. חזרה משתיקה: הרמ"א כתב שלפי המהרי"ו אינו יכול לחזור אא"כ מתרץ שתיקתו, ולפי הגה"מ בשם מהר"ם יכול לחזור משתיקתו, ופסק כמהרי"ו. והש"ך חלק וכתב שהמהרי"ו מודה למהר"ם. בפשטות, משמע מדברי הרמ"א שלפי המהר"ם יכול לחזור אף בלא לתרץ דבריו, אמנם קשה כי הוא למד דין זה בכ"ש מכך שאם טען בתחילה טענה אחרת יכול לחזור כשמתרץ דבריו (הו"ד בש"ך), וא"כ כוונתו שיכול לחזור ולתרץ דבריו, וצ"ב.

חזרה מטענה שחושב שנפטר בה: כנה"ג: נאמן לחזור.

קצות: אינו נאמן. וכתב הקצות שאפשר להבין דברי כנה"ג אם נאמר כמהר"י בן לב שהודאת בע"ד מחייבת מטעם התחייבות, או אם נאמר שהנאמנות לחזור מפטור לפטור היא מטעם מיגו, אך לפי דברינו שאי"ז מטעם מיגו, ושהודאת בע"ד מחייבת מטעם נאמנות, אף כשחושב שנפטר אינו יכול לחזור^[2].

הטעם שטוען וחוזר וטוען: טור בשם ר"י מיגש: מיגו שיכול היה להישאר בטענתו הראשונה.

קצות: כיוון שעדיין לא נתחייב לא הוי הודאת בע"ד, וזוהי גם כוונת הר"י מיגש. מוכיח כן מהדין שנאמן גם אם לאחר שחזר בו באו עדים נגד טענתו הראשונה, ובמקרה כזה אין מיגו, כמבואר בכתובות כב,א שאם אמרה אשת איש הייתי ונתגרשתי נאמנת אך אם באים אח"כ עדים ע"כ שהיתה אשת איש אינה נאמנת. הקובץ שיעורים^[3] מקשה ע"כ ששם נאמנות מטעם מיגו אינה מספיקה וזקוקים להפה שאסר, והפה שאסר מתבטל כאשר מגיעים עדים, כיוון ששוב איננו נזקקים להיסמך על פיו.

נתיבות עט,סק"ד: כל שהוא פטור אינו מדקדק בטענות, ונחשב כאילו לא אמרם כלל.

נפקותות: א. הרש"ל כתב שאם לפי טענתו הראשונה יכול התובע להישבע וליטול, כל עוד לא נשבע הוי פטור ויכול עדיין הנתבע לחזור בו. הטעם של מיגו ודאי לא שייך כאן^[4].

ב. כנה"ג כתב שאם טען טענה שחושב שנפטר בה יכול לחזור. יובן אם נאמר שהטעם הוא מיגו (וכן לפי טעם הנתיבות), ולכן הקצות חלק.

ג. הרמ"א (עט,ט) כתב שאם יש קול מפורסם נגד טענתו הראשונה אינו יכול לחזור. יובן רק אם נאמר שהטעם הוא מיגו, ולכן הקצות חלק.

חזרה מהודאה ע"י אמתלא: מוהר"ש הלוי: אפשר לחזור. הוכחות: א. אשה האומרת אשת איש אני, נאמנת לחזור ע"י אמתלא (כתובות כב,א), כ"ש שיקלו בממון. ב. הרמב"ם כתב שאם באו עדים שוב אינו יכול לחזור מטענתו הראשונה אא"כ נתן אמתלא. ג. אין לך אמתלא גדולה מטענת השטאה ומטענת השבעה, שהן מתקבלות.

מוהר"א חסון,קצות: אי אפשר לחזור. א. אמתלא מועילה רק באיסורים ולא בין אדם לחברו. ב. הרמב"ם כתב שאפשר לחזור ע"י אמתלא דוקא כשיש במשמעות טענתו הנוכחית כמו שהשיא בטענתו הקודמת (כלומר, אפשר לתרץ דבריו הראשונים, אך לא לחזור מהם לגמרי). ג. דרך כל העולם לומר על דרך השטאה והשבעה, וא"כ אלו אמתלות חזקות במיוחד (וכן מוכח מכך שטענינן ליורשים טענת השטאה והשבעה משא"כ בשאר אמתלות, וכן יש פוסקים שטענינן השבעה גם אם לא טען מעצמו, משא"כ בשאר אמתלות).

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]