פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט עו א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט עו א

סעיף א[עריכה]

אחד שלוה משנים בבת אחת, מזה מנה ומזה ר', והודיעוהו משל מי היה המנה ומשל מי היה הר', וכשבאים לתובעו אומר כל אחד: שלי הם הר', והוא אינו יודע איזהו בעל המנה ואיזהו בעל הר', צריך ליתן לכל אחד ר' (טור לדעת הרא"ש, רמב"ן), אחר שישבע כל אחד^א (רא"ש דלא כרמב"ן). אבל אם היה מלוה בשטר, שעשו שטר עליו מחזיק ש', והודיעוהו שלאחד מנה ולאחר ר', נותן לזה מנה ולזה מנה, והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו^ב. הגה: דכיון שנעשו שותפין בהלואה אחת, ויכול אותו שהשטר יוצא מתחת ידו לגבות בו בלא הרשאה^ג, הרי לא פשע הלוה בכלום, דלא הוי ליה למידק (רמב"ן,רא"ש) (טור). ועיין לקמן סי' ע"ז סעיף ט' מאלו הדינין. ויש מי שאומר דבמלוה ע"פ אי לא תבעי ליה^ד חייב בבא לצאת ידי שמים^ה (רא"ש).

מקור הדינים בסימן זה הוא מהמשנה בב"מ לז,א העוסקת בפקדון, ומכיוון שהיה לנפקד לדקדק מי הפקיד אצלו וכמה חייב כשתובעים אותו בברי, וכתב בעה"ת בשם הרמב"ן שגם בלווה אומרים שהיה לו לדקדק, ולכן דינו כנפקד שחייב ולא כמקח שפטור. והטעם הוא שבמקח רגיל הקונה לבוא מייד, ולכן לא היה לו לזכור, משא"כ במלווה ובפקדון שנותנים לזמן רב, שכן סתם מלווה שלושים יום. בכל זאת, כשלווה בשטר אינו צריך לדקדק, מהטעם המובא ברמ"א.

זה בפני זה: לגבי פקדון חילקה הגמ' שם בין כריכה אחת לשתי כריכות, ואמרה שדוקא בשתי כריכות הוה ליה למידק וחייב. הרא"ש מבאר שכל שהפקידו זה בפני זה נחשב ככריכה אחת, ואילו הרי"ף, הרמב"ם והרמב"ן חולקים וסוברים שדוקא אם הפקידו בכריכה אחת ממש. במקרה שבסעיפנו מדובר שהפקידו זה בפני זה, ובכל זאת כתב הטור בדעת הרא"ש שהוה ליה למידק וחייב, ותירץ הסמ"ע ששאני הלוואה שמכיוון שלהוצאה ניתנה הו"ל לדקדק במקרה שאמרו לו בשעת ההלוואה שלזה מנה ולזה מאתים, משא"כ בפקדון שיכול לטעון שסבר שכל אחד יחזור ויטול מה שהניח. אולם הש"ך תמה מנין לטור שדעת הרא"ש כרמב"ן פה, שמא דוקא הרמב"ן לשיטתו שמגדיר מקרה זה כשתי כריכות, ונשאר בצ"ע.

כשנשבע: מבואר בב"ק קג,ב שאם נשבע לשקר קונסים אותו וחייב לשלם גם במקח, ולמד מכך הש"ך שה"ה כשלווה בשטר.

א. מלווה ע"פ: רמב"ן: צריך לתת לכל אחד מאתים, כיוון שהוא כפושע שלא דקדק ואיהו אפסיד אנפשיה.

רא"ש,שו"ע: נותן לכל אחד מאתים, אך רק לאחר שכל אחד מהם ישבע. הגר"א מציין שהמקור לכך הוא מחנווני על פנקסו.

ב. יהא מונח: הש"ך מבאר שכשיש לחוש לרמאי איננו חולקים ביניהם את המנה השלישי אלא יהא מונח. כששניהם תובעים בברי מאתים יש ודאי רמאי, וכששניהם תובעים מנה בברי ומסופקים במנה הנוסף יש לחשוש לרמאי, וכששניהם אינם תובעים כלל (המקרה שבסוף סעיף זה והמקרה שבסעיף ג) אין לחשוש לרמאי ואז הם חולקים ביניהם.

היכן יהא מונח: השו"ע בסימן רכב לגבי מקח כתב שיהא מונח בבי"ד, והקשה הש"ך שבסימן ש כתב לגבי פקדון שיהא מונח אצלו, וכן דעת הש"ך, שיהא מונח אצלו.

לצי"ש: לדעת השו"ע (ש,א) והש"ך חייב, ולדעת הרמ"א פטור כיוון שלא הו"ל למידק.

ג. בלא הרשאה: הש"ך מוכיח שמילים אלו אינן בדוקא, ואף אם זקוקים להרשאה אין הנתבע חייב, שהרי בפקדון בכריכה אחת פטור למרות שאף אחד מהם לא יכול לגבות לבדו.

ד. הש"ך מעיר שתבעו פירושו שהתובע ברי, והחילוק אינו בדיוק בין תבעו ללא תבעו אלא בין ברי לשמא.

ה. לצי"ש: הסמ"ע והש"ך כתבו שבמקרה זה שלווה משני אנשים לכו"ע חייב לצי"ש, ועיין לקמן סעיף ג בטעם שכתבו לחלק בין מקרה זה למקרה של סעיף ג (מלוה אחד), ואילו הגר"א כתב שחילוקים אלו דחוקים והרמב"ן חולק גם פה^[1].

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]