תפילה בציבור

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

תפילה במנין, החובה להתפלל בצירוף עשרה אנשים מישראל (לפחות) מגיל בר מצוה ומעלה.


בספר איוב נאמר: "הן אל כביר ולא ימאס", ודרשו חכמים, שאין הקב"ה מואס בתפילתם של "כביר" - קיבוץ של אנשים. גם אם היחיד אינו ראוי שתפילתו תיענה ותתקבל ברצון בשמים, הרי בהיותו חלק מציבור של מתפללים הופכת תפילתו לרצויה ומקובלת בכל עת. כוחו של ציבור הוא בכך, ששערי התפילה אינם נעולים בפניו, גם אם יש בתוך הציבור הזה יחידים שמעשיהם אינם חיוביים ביותר. בדרך רמז אמרו, כי "צבור" - ראשי תיבות: צדיקים, בינוניים ורשעים. ועל אף ההרכב המגוון הזה אומר דוד המלך בתהילים: "אלקים ניצב בעדת אל".


במסכת ברכות דרשו חז"ל את הפסוק: "ואני תפילתי לך ה' עת רצון", אימתי עת רצון? בשעה שהציבור מתפללים.


מלבד מעלות אלו, קיימת מעלה נוספת בתפילה בציבור: נאמרים בה קדיש, קדושה, ברכו, חזרת הש"ץ, קריאת התורה, הפטרה ועוד. דברי קדושה אלו, אינם נאמרים אלא במנין של עשרה ולא בתפילת היחיד.


לצירוף המנין, צריך שכל עשרת האנשים יהיו במקום אחד וששליח הציבור יהיה עמהם. אם מקצת האנשים נמצאים בחדר אחד ומקצתם בחדר השני - אינם מצטרפים, למרות שיש פתח פתוח בין שני החדרים (בהלכה זו מצויים מספר חילוקי דינים).


עיקרה של תפילה בציבור הוא שהאדם יתפלל תפילת שמונה עשרה בלחש ביחד עם הציבור. ולכן, מי שאיחר לבוא לתפילה, ישתדל, אם הדבר אפשרי, להספיק להגיע לתחילת תפילת שמונה עשרה יחד עם הציבור.


מי שאינו יכול לבוא ולהתפלל בציבור בבית הכנסת, וגם אינו יכול לכנס עשרה אנשים שיתפללו עמו בביתו, ישתדל להתפלל באותה שעה שהציבור מתפללים, כי אותה שעה היא עת רצון.