תענית בכורות: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אין תקציר עריכה
שורה 14: שורה 14:


נהגו שגם מי שאינו בכור, אך נולד לו בן בכור, צם במקום בנו הבכור עד שיגדל {{הערה| רמ"א שם}}. במידה וגם האב בכור, צום האב עולה לבנו וכן כאשר האב אוכל בסעודת מצווה, הוא נפטר גם מהצום עבור בנו.
נהגו שגם מי שאינו בכור, אך נולד לו בן בכור, צם במקום בנו הבכור עד שיגדל {{הערה| רמ"א שם}}. במידה וגם האב בכור, צום האב עולה לבנו וכן כאשר האב אוכל בסעודת מצווה, הוא נפטר גם מהצום עבור בנו.
===נשים בתענית בכורות===
בשולחן ערוך נפסק כי {{ציטוטון|יש מי שאומר שאפילו נקבה בכורה מתענה}} אך הרמ"א כתב שאין נוהגים כך. יש האומרים שדבר זה הוא על פי דברי המדרש {{הערה| שמות רבה}} האומר שרק בכורי מצרים הזכרים מתו במכה ולא הנקבות ולכן אין הנשים מחויבות להתענות {{הערה| לפי כל אחד מהטעמים לעיל- או משום שלא היו צריכות לצום לפני המכה או משום שלא נעשה להן נס}}. ייתכן שהפטור לנשים נובע גם מכך שבניגוד לגברים שעבדו עבודה זרה במצרים, הנשים נשארו בצדקתן ולכן לא היה חשש מלכתחילה שייפגעו מהמכה.


להלכה, יש מהפוסקים הספרדים שכתבו בעקבות פסיקת השו"ע שראוי לנשים להחמיר ולשמוע את סיום המסכת מעזרת הנשים, או לכל הפחות שייתנו להם לאכול מסעודת המצווה {{הערה|יביע אומר ח"ד סי' מב}}.
==סיום מסכת לפטירת הצום==
==סיום מסכת לפטירת הצום==
ה[[מגן אברהם]] {{הערה| סימן תע}} כתב בשם ה[[עולת שבת]]: {{ציטוטון|דיכולין הבכורים לאכול על סעודת מילה, והמחמיר תבוא עליו ברכה}}. המשנ"ב הביא את דברי המגן אברהם והרחיב את דבריו לכלל סעודות המצווה (כגון פדיון הבן) אך כתב שצריך לפרוע את התענית ביום אחר לאחר הפסח, והביא שיש הנוהגים לשמוע סיום מסכת ולהצטרף לסעודת המצווה ולפטור עצמם בכך מן הצום. בעל ה[[התשובה מאהבה]] כתב שאין להשתתף בסיום מסכת רק על מנת להיפטר מן הצום, וכן שאף מי שמקל לפטור עצמו מן התענית על ידי הסיום, צריך ללמוד בעצמו את המסכת ולא יכול להצטרף לסיום מסכת של אחרים.  
ה[[מגן אברהם]] {{הערה| סימן תע}} כתב בשם ה[[עולת שבת]]: {{ציטוטון|דיכולין הבכורים לאכול על סעודת מילה, והמחמיר תבוא עליו ברכה}}. המשנ"ב הביא את דברי המגן אברהם והרחיב את דבריו לכלל סעודות המצווה (כגון פדיון הבן) אך כתב שצריך לפרוע את התענית ביום אחר לאחר הפסח, והביא שיש הנוהגים לשמוע סיום מסכת ולהצטרף לסעודת המצווה ולפטור עצמם בכך מן הצום. בעל ה[[התשובה מאהבה]] כתב שאין להשתתף בסיום מסכת רק על מנת להיפטר מן הצום, וכן שאף מי שמקל לפטור עצמו מן התענית על ידי הסיום, צריך ללמוד בעצמו את המסכת ולא יכול להצטרף לסיום מסכת של אחרים.  
שורה 31: שורה 34:
==קישורים חיצוניים==
==קישורים חיצוניים==
* עיקר [https://www.yeshiva.org.il/midrash/27665 הלכות תענית בכורות] באתר ישיבה
* עיקר [https://www.yeshiva.org.il/midrash/27665 הלכות תענית בכורות] באתר ישיבה
 
*דין [https://www.yeshiva.org.il/ask/85878 גר בכור בתענית בכורות] תשובת [[הרב יעקב אריאל]] באתר ישיבה
 
[[קטגוריה:צומות]]
[[קטגוריה:צומות]]
[[קטגוריה:פסח]]
[[קטגוריה:פסח]]
[[קטגוריה:אנציקלופדיה תורנית מרוכזת]]
[[קטגוריה:אנציקלופדיה תורנית מרוכזת]]

גרסה מ־23:25, 18 באפריל 2019

תענית בכורות (מוכרת גם בשם "תענית בכורים") היא מנהג שבו הבכורות צמים בערב פסח יום יד ניסן. המנהג המקובל כיום הוא לפטור את הצום בסיום מסכת ובסעודת מצווה לאחריו.

מקור

במסכת סופרים ‏[1] מובא: "אין מתענין עד שיעבור ניסן אלא הבכורות שמתענין בערב הפסח". בירושלמי ‏[2] ישנם שתי גרסאות בדבר, לפי גירסא אחת הבכורות מתענים, בעוד שלפי גירסא שניה אין הם מתענים. רוב הראשונים ‏[3] גרסו בירושלמי שיש לצום, אך הראבי"ה כתב שאין לצום וכן פסק הגר"א. המרדכי הביא את שיטת רבי יחיאל הסובר שמנהג הבכורים להתענות הוא רק בלחם ומיני מזונות, אבל מותר להם לאכול מיני תרגימא כגון בשר, דגים או פירות וירקות. להלכה, השו"ע ‏[4] פסק שהמנהג לצום כשיטת רוב הראשונים, והמשנ"ב ‏[5] פסק שבשעת הצורך ניתן להקל כר' יחיאל.

טעם התענית

הטור ‏[6] כתב שטעם התענית הוא "זכר לנס שניצולו ממכת בכורות" בה נהרגו בכורי מצרים, בעוד לבכורי ישראל לא ארע דבר. הרב צבי פסח פרנק בספרו מקראי קודש ‏[7] הקשה, שלפי טעם זה לא מובן מדוע קבעו דווקא תענית בתור זכר לנס, ולא סעודה ושמחה כמו שתיקנו חז"ל בפורים?
לכן הסביר ‏[8] שהתענית היא זכר לתענית שהתענו הבכורות בערב פסח במצרים. לשיטתו, לאחר שנאמר לבני ישראל כי כל בכורי מצרים עתידים למות באותו הלילה, וכי משה הזהיר את עם ישראל "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר" ‏[9] מן הסתם התענו בכורי ישראל בערב פסח והתפללו לרחמים. חשש זה של בכורי ישראל מפורש גם בדברי רבינו יונה ‏[10] שכתב שהיו הבכורות מפחדים ומתפללים לבוא ו"דרך הצדיקים שיראים תמיד שמא יגרום החטא". ממילא, טעם התענית הוא כעין להזכיר את התענית שהתענו בכורי מצרים, וכעין השיטות הסוברות שתענית אסתר נקבעה כזכר לתענית שצמו היהודים לפני המלחמה, ועל מנת לחוות מחדש את החג ואת יציאת מצרים הנהיגו שהבכורים שבכל דור יצומו כבימי יציאת מצרים.

טעם נוסף פירש הרב שלמה זלמן אויערבך[11] שתענית הבכורות היא משום צערם על שניטלה מהם הזכות להקריב קורבנות. מתחילה, היו אמורים הכהנים לשמש בכהונה, ורק לאחר שחטאו בחטא העגל נטל מהם הקב"ה את תפקידם והעבירו לשבט לוי, ועל כן הבכורים צריכים להתענות ולשוב בתשובה. לפי פירוש זה, הטעם שקבעו תענית זו בערב פסח מפני שאז ניכר ביותר חטא הבכורות שהרי ביום זה מגיעים רוב ישראל לעזרה לשחוט פסחיהם ומצויים שם קרבנות רבים וניכר חטאם ביותר. אך, ניתן להקשות על פירוש זה מכך שגם בכורי כהנים ולווים מחוייבים להתענות, על אף שמהם לא ניטלה זכות הכהונה.

על מי מוטלת התענית

תענית בכורות כוללת את כל הבכורים הזכרים משום שכל בכורי מצרים מתו: גם בכור שהיה פטר רחם לאמו, וגם בכור לאביו שזוכה לחלק כפול בירושתו. לכן, גם בכור לאביו שאינו בכור לאמו או בכור לאמו ואינו בן בכור לאביו חייבים בתענית. בנוסף, גם בכורי לווים וכהנים מחויבים להתענות ‏[12]. בכור הנולד בניתוח קיסרי נחלקו הפוסקים האם חייב בתענית, משום שאינו נחשב כבכור לעניין פטר רחם ‏[13] וכן אינו מוגדר כבכור לעניין ירושה ‏[14]. למעשה מכיוון שהספק הוא במנהג, הוא אינו חייב בתענית, אך ראוי שישמע סיום מסכת ‏[15].

נהגו שגם מי שאינו בכור, אך נולד לו בן בכור, צם במקום בנו הבכור עד שיגדל ‏[16]. במידה וגם האב בכור, צום האב עולה לבנו וכן כאשר האב אוכל בסעודת מצווה, הוא נפטר גם מהצום עבור בנו.

נשים בתענית בכורות

בשולחן ערוך נפסק כי "יש מי שאומר שאפילו נקבה בכורה מתענה" אך הרמ"א כתב שאין נוהגים כך. יש האומרים שדבר זה הוא על פי דברי המדרש ‏[17] האומר שרק בכורי מצרים הזכרים מתו במכה ולא הנקבות ולכן אין הנשים מחויבות להתענות ‏[18]. ייתכן שהפטור לנשים נובע גם מכך שבניגוד לגברים שעבדו עבודה זרה במצרים, הנשים נשארו בצדקתן ולכן לא היה חשש מלכתחילה שייפגעו מהמכה.

להלכה, יש מהפוסקים הספרדים שכתבו בעקבות פסיקת השו"ע שראוי לנשים להחמיר ולשמוע את סיום המסכת מעזרת הנשים, או לכל הפחות שייתנו להם לאכול מסעודת המצווה ‏[19].

סיום מסכת לפטירת הצום

המגן אברהם[20] כתב בשם העולת שבת: "דיכולין הבכורים לאכול על סעודת מילה, והמחמיר תבוא עליו ברכה". המשנ"ב הביא את דברי המגן אברהם והרחיב את דבריו לכלל סעודות המצווה (כגון פדיון הבן) אך כתב שצריך לפרוע את התענית ביום אחר לאחר הפסח, והביא שיש הנוהגים לשמוע סיום מסכת ולהצטרף לסעודת המצווה ולפטור עצמם בכך מן הצום. בעל ההתשובה מאהבה כתב שאין להשתתף בסיום מסכת רק על מנת להיפטר מן הצום, וכן שאף מי שמקל לפטור עצמו מן התענית על ידי הסיום, צריך ללמוד בעצמו את המסכת ולא יכול להצטרף לסיום מסכת של אחרים.

למרות דעות אלו, מכיוון שמקור התענית הוא רק ממנהג, וכן שבדורנו לא נוהגים להרבות בתעניות ויש חשש שהתענית תפריע לליל הסדר שלאחריה ‏[21], המנהג הרווח כיום הוא להקל. נוהגים בבתי הכנסת ובבתי המדרש לכוון שיהיו סיומי מסכתות בערב פסח ולעשות סיומי מסכת המוניים בשביל לפטור את הבכורים. הסיום מתקיים לרוב מיד לאחר תפילת שחרית של ערב פסח, והבכורים מקפידים להשתתף בסיום ובסעודת המצוה שלאחריו. לאחר האכילה בסעודת המצוה, מותר לבכורים לאכול גם בשאר שעות היום. יש מגדולי ישראל שנהגו גם בדורנו לצום בערב פסח כגון הרב קוק[22] הבן איש חי[23] רבי יוסף יצחק שניאורסון[24] ועוד.

בכור שקשה לו להתענות ואינו יכול לשמוע סיום מסכת רשאי לפדות את הצום בצדקה ‏[25].

מה מוגדר כסיום

סיום המוגדר כסעודת מצווה הפוטר את כל המשתתפים בו הוא סיום מסכת מהתלמוד הבבלי או הירושלמי, וכן סיום סדר שלם מששה סדרי משנה ובתנאי שהלימוד היה בהבנה ולא בקריאה בלבד ‏[26]. האגרות משה[27] כתב שניתן לעשות סיום גם על ספר נביאים שלם בעיון כי לא תיקנו סיום מסכת רק על מסכת מהגמרא. אך, במידה והסיום לא מקובל כסיום חשוב, רק המסיים עצמו נפטר בסעודת המצווה ואין אחרים נפטרים מסעודת סיום זו ‏[28].

ראו גם


קישורים חיצוניים

  1. פרק כא הלכה ג
  2. ריש פרק ערבי פסחים
  3. כגון הרמב"ן והר"ן
  4. או"ח סימן תע,א
  5. שם ס"ק ב
  6. או"ח סימן תע
  7. פסח ח"ב, סימן כב
  8. על פי הזכרון יהודה או"ח סימן קלג
  9. שמות יב,כב
  10. ברכות ב,ב בדפי הרי"ף
  11. הליכות שלמה פרק שמיני הערה א' וכן מובא בספר שלמי מועד פרק עה
  12. שו"ע ורמ"א סימן תע
  13. יו"ד סימן שה
  14. חו"מ סימן רעז
  15. כה"ח תע,ג
  16. רמ"א שם
  17. שמות רבה
  18. לפי כל אחד מהטעמים לעיל- או משום שלא היו צריכות לצום לפני המכה או משום שלא נעשה להן נס
  19. יביע אומר ח"ד סי' מב
  20. סימן תע
  21. ערוך השולחן או"ח סימן תע סעיף ה
  22. עולת ראיה ח"ב עמ' רמג
  23. שו"ת רב פעלים ח"ד או"ח סי' לה
  24. שיחת י"ט כסלו תשט"ז
  25. כף החיים סימן ת"ע
  26. פניני הלכה פסח
  27. או"ח א, סימן קנז
  28. יביע אומר או"ח כו