מתנה על מה שכתוב בתורה

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

הגדרה[edit]

המתנה תנאי שסותר לדין התורה, התנאי בטל (הסוגיא בכתובות נו.).

לדוגמא, האומר לאשה "הרי את מקודשת לי על מנת שאין לך עלי (שאיני חייב לך) שאר כסות ועונה" - הרי זו מקודשת ותנאו בטל, כיוון שחייב לה שאר כסות ועונה מן התורה, ותנאו סותר לדין התורה (כתובות נו.)[1].

מקור וטעם[edit]

בטעם הדין נחלקו הראשונים לארבע דעות:

  1. משום שתנאי זה אינו דומה לתנאי בני גד ובני ראובן, שהרי הם לא התנו על מה שכתוב בתורה ר"י בתוס' כתובות נו. ד"ה הרי.
  2. מכך שכל התנאים הכתובים בתורה אינם סותרים את דיני התורה, משמע שצריך שהתנאי לא יסתור את דיני תורה (תוס' גיטין עה. ד"ה לאפוקי, וכן כתבו לגבי הדין שמילתא דליתא בשליחות ליתא בתנאי)[2].
  3. כיוון שסותר את דיני התורה מסתבר שלא התכוון לתנאי אלא להפליגו בדברים, כמו המתנה "על מנת שתעלי לרקיע" (תוס' ישנים כתובות נו.).
  4. כיוון שהתנאי (שאין לך עלי שאר כסות ועונה) עוקר את המעשה (קידושין) אינו תנאי, שהקידושין חלו (שהרי אפשר שיתקיים התנאי שלא יתן לה שאר כסות ועונה), וכיוון שחלו הקידושין - חלו לגמרי (גם אם לא יתקיים התנאי), שאין קידושין לחצאין (רמב"ן בבא בתרא קכו: סוף ד"ה הרי. והמחנה אפרים ריבית לז דן במחלוקת הרמב"ן והתוס' ישנים).

במהות התנאי התוס' סוברים שהוא תנאי ממש, שמתנה שאם לא יתחייב לה שאר כסות ועונה - אינה מקודשת (כתובות נו. ד"ה הרי). אך הרעק"א כתב שלולא דבריהם היה מפרש שאינו תנאי ממש אלא שיור, שמקדש אותה בלי התחייבות לשאר כסות ועונה (רעק"א על התוס' שם).

בדין שהתנאי בטל ביאר הגרי"ז (נחלות ו-י ד"ה עוד) שלא רק שהאדם לא יכול לשנות מדין התורה, אלא הוא כאילו לא התנה כלל, שזה שמתנה על מה שכתוב בתורה מבטל את התנאי.

בדבר שבממון[edit]

בדבר שבממון שהתנה בו על מה שכתוב בתורה, כגון האומר לאשה "הרי את מקודשת לי על מנת שאין לך עלי שאר וכסות" נחלקו תנאים: רבי מאיר אומר שתנאו בטל, ורבי יהודה אומר שתנאו קיים (כתובות נו.), והלכה כרבי יהודה.

טעמו של רבי יהודה שבדבר שבממון תנאו קיים, הוא שכיוון שבידה למחול אחר כך על חיובי הממון, אם כן אינו נגד רצון התורה, שהרי גם התורה מתירה לבטל את דינים אלו ע"י מחילה (גרש"ש כתובות מט ד"ה ור"י).

בגדר התנאי שבממון לרבי יהודה חקרו האחרונים בין חמש אפשרויות:

  1. מדין תנאי, שקידש והתנה שלא נותן לה שאר וכסות (גרש"ש שם ד"ה והנה).
  2. מדין מחילה, שהאשה ידעה שמקדשה על תנאי זה ומחלה על השאר וכסות (קצוה"ח רט-יא (ד"ה ואכתי) בדעת הרשב"א, והוסיף שרבי מאיר חולק משום שסובר שאינו מתכוון למחילה אלא שלא יתחייב כלל, ואם פירש שכוונתו שלא יתחייב כלל, גם לרבי יהודה לא יועיל. חידושי ר' שמואל בבא בתרא עמוד קנד תלה במחלוקת ראשונים - תנאי או מחילה).
  3. התורה חייבה חיובי ממון רק אם האשה רוצה בהם, אך כאן, שאינה רוצה - התורה לא חייבתו כלל (קצוה"ח רט-יא (ד"ה ולכן) בדעת עצמו, והוסיף שלפי זה מועיל אפילו אם פירש שכוונתו שלא יתחייב כלל).
  4. מדין שיור, שקידש ושייר שלעניין חיובי שאר וכסות אינה מקודשת (גרש"ש שם ד"ה אמנם היה, ודחה את אפשרות זו).
  5. מדין סילוק, שסילק את חיוב שאר וכסות (גרש"ש שם ד"ה והנה, ודחה את אפשרות זו).

בדינים שונים[edit]

מתנה על דין דרבנן, כתבו רוב הפוסקים שתנאו קיים (מהרשד"ם המובא במשנה למלך אישות ו-ט, וכן יד המלך גירושין ח-יג בסופו הוכיח כמותו, וכן משמע מהקצוה"ח רט-יא ד"ה אמנם, והב"ש אה"ע לח-יג כתב כך בשם כל הפוסקים, מחנה אפרים ריבית לח (ד"ה מתנה) הביא ר"ן והוכיח כך מפשטות הגמרא), אך יש שכתבו כתב שגם בדרבנן תנאו בטל, שכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון (רמ"א אה"ע לח-ה בשם הגהות מרדכי ריש פרק הכותב. וכן כתב הרמב"ם, והמגיד משנה ביארו שחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה (דן בדבריהם מחנה אפרים ריבית לח ד"ה מתנה)).

בשכחה, שאמר "הרי אני קוצר על מנת שמה שאני שוכח אני נוטל", מפורש במשנה שהתנאי לא מועיל ויש בו דין שכחה (פאה ו-יא). הרמב"ם (בפירוש המשנה שם) והברטנורא (על המשנה שם) פירשו שהוא מדין מתנה על מה שכתוב בתורה. אולם הרעק"א (בתוספותיו על המשנה שם אות סט) הקשה עליהם שהרי בשכחה לא שייכים כלל דיני תנאים, שהרי תנאי שייך רק בדבר שאם לא יתקיים התנאי יתבטל המעשה, כגון מכירה (וכן גיטין וקידושין), שאם לא יתקיים התנאי - המכירה תתבטל, אך בקצירה - הרי לא שייך לומר שאם לא יתקיים התנאי (שלא יטול את מה שישכח) תתבטל הקצירה. ונשאר בצ"ע.

סילוק, שמסלק עצמו מזכות שעתיד לקבלה, כגון מזכותו בפירות אשתו - לקצוה"ח (רט-יא ד"ה ובזה) הוא מדין מתנה על מה שכתוב בתורה, ולכן הוא לא מועיל בדאורייתא אלא רק בדרבנן. אמנם הקובץ שיעורים חלק עליו וכתב שאינו מדין מתנה על מה שכתוב בתורה (בבא בתרא ריב).

פרטי הדין[edit]

כשלא מתכוון לעקור את דין התורה, כגון שאמר הריני נזיר על מנת שאגלח בבית חוניו, והוא סבר שיש מצווה לגלח בבית חוניו, ולא ידע שהוא נגד דין התורה - כתבו התוס' (כתובות נו. ד"ה הרי) שהתנאי מועיל. אמנם המשנה למלך (אישות ו-ט) הביא שתוס' בנזיר תירצו תירוץ אחר.


הערות שוליים[edit]

  1. לגבי שאר וכסות, שהם דבר שבממון, נחלקו תנאים. דנו בזה לקמן בסעיף "בדבר שבממון".
  2. גם בדין זה יש שהביאו מקורות אחרים, הובאו בערך תנאי#בדינים_שונים ד"ה מילתא דליתא בשליחות.