שיטה אחרונה

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

בהלכות שטרות, אין למדין משיטה אחרונה הוא כלל שנאמר על ידי רב עמרם הקובע שאין תוקף משפטי לכתוב בשורה האחרונה שבטקסט הכתוב בשטר, לפני חתימת העדים, ולכן אף נקבע ש"צריך שיחזור מעניינו של שטר בשיטה אחרונה", כלומר יש לחזור ולכתוב בשורה האחרונה את סיכום הכתוב בשטר, בקיצור‏[1].

התקנה[edit]

תקנה זו תוקנה רק בשטרות שבהם העדים חותמים לאחר הטקסט שכתוב בשטר, שמכיוון שאין מקום מדוייק שבו העדים צריכים לחתום, הם אינם מדייקים והם חותמים לפעמים במרחק של שורה לאחר הטקסט. לעומת זאת, בגט מקושר שבהם העדים חותמים בצד השני של השטר, (לפי רב הונא כנגד כל קשר וקשר ולפי רב ירמיה בר אבא מלמטה למלעלה כנגד השטר), ומקום חתימתם מוגדר בדיוק, שם לא תיקנו חז"ל שאין למדין משיטה אחרונה‏[2]. בנוסף, גם בשטר רגיל, תיקנו חז"ל שאם העדים הרחיקו יותר מדי מסוף השטר, השטר פסול, שהרי אז חוזרת ועולה שאלת הזיוף, ואין מועילה לכך תקנת ה"אין למדין משיטה אחרונה".

בגדר התקנה קיימות מספר דיעות, הנחלקות בהגדרת "שורה" לעניין זה. אין חולק על כך שצריך מקום לכתוב שתי שורות ואויר ביניהן, והמחלוקת היא כמה שיעור האויר שבין השורות. לפי רב יצחק בן אלעזר השיעור הוא "כגון לך לך זה על גב זה", ובתלמוד הוסבר כי הכוונה ל4 אוירים: אויר מעל לשורה העליונה - שמא יצטרך לכתוב את האות ל', אויר מתחת לשורה העליונה שמא יצטרך לכתוב כ"ף סופית (ך'), וכן מעל ומתחת לשורה התחתונה, מכיוון שהמזייף צריך גם לקחת בחשבון שמא הלמ"ד שיכתוב בשורה התחתונה תהיה ממש מתחת לכ"ף סופית שבשורה העליונה, ודם אם הלמ"ד והכ"ף הסופית לא יצאו באותו מקום בדיוק, צריך רווח נוסף לאחר הלמ"ד או הכ"ף סופית בגלל שצריך שצריך שישאר אויר מסויים בין שתי השורות - שהרי לא נהוג לכתוב שתי שורות ללא רווח ביניהן‏[3]. לעומת זאת רב חייא בר אמי קובע בשם עולא שהשיעור הוא שני שורות ושלושה אוירין, מפני שגם במקרה קיים חשש זיוף כי המזייף יכול לאמן את ידו שלא יצאו לו הלמ"ד והכ"ף הסופית זו מול זו, ולפי רבי אבהו די בשורה אחת ושני אוירין כדי לפסול את השטר (אחד בשביל הלמ"ד ואחד בשביל הכ"ף סופית). ההלכה נפסקת ברמב"ם ובשולחן ערוך כעולא.

כמו כן, אם הרחיקו העדים שורה וחצי מהטקסט, דהיינו שהחלו לחתום באמצע שורה שגם היא במרחק של שורה מהטקסט, השטר כשר, מפני שהכלל הוא שבמקרה כזה שהעדים התחילו לחתום באמצע שורה, אין למדין מהשורה וחצי האחרונות‏[4].

חכמי התוספות קובעים שגם כיום שבטלה תקנת ה"אין למדין משיטה אחרונה" מכיוון שתיקנו את הבעיה על ידי כתיבת המילים והכול שריר וקיים, עדיין שטר שהשאירו בו שני שורות פנויות פסול מחשש שמא יחתוך המלווה את הנייר בחלק שלאחר הטקסט, ובחלק הריק עם העדים יכתוב שטר חדש‏[5].

זכות המלווה או הקונה[edit]

מכיוון שהחשש לזיוף בשורה האחרונה הוא למלווה או הקונה - האדם שהשטר ניתן לזכותו וממילא יכול לזייף בשטר פרטים שאינן מוצאין חן בעיניו, לכן הכלל שאין למדין משיטה אחרונה תקף רק על פרטים שהם לזכותו של המלווה או הקונה ולא על פרטים שהם לחובתו ואין חשש שיזייף אותם. מכיוון שכך, כאשר יש "מחק" בשורה האחרונה קיים חשש שהלוה או המוכר יטעון ששם היה פרט שנכתב לטובתו (שהרי מותר לכותבו בשורה האחרונה) ונמחק, וכדי למנוע בעיות כאלו, שהרי אין לדבר סוף - תמיד ייתכן שאם יוסיפו ויכתבו שורה נוספת, יתגלו גם בה טעויות, נהגו לכתוב שריר וקיים בסוף השטר, ושם כותבים שפרט פלוני ופלוני נכון, ומכיוון שבתקנת ה"שריר וקיים" אין אפשרות לזייף (ראו ערך) פשטה תקנה זו בקרב העם.

כיום[edit]

קיימת מחלוקת בראשונים האם קיימת כיום תקנת ה"אין למדין משיטה אחרונה": לפי רוב הראשונים, תקנה זו אינה קיימת כיום, וזאת בעקבות תקנת הקדמונים לפיה יש לכתוב בכל שטר והכול שריר וקיים, וממילא בטלה טעמה של תקנת ה"אין למדין משיטה אחרונה", שהרי בכל מקרה בשורה האחרונה כותבים "והכול שריר וקיים", ועל ידי תקנת השריר וקיים לא ניתן להוסיף מאומה בסיום הטקסט, ואם יכתוב פעמיים "והכול שריר וקיים", יהיה השטר פסול.

הערות שוליים

  1. בבלי קסב א
  2. תוספות ד"ה וניחוש ב"ב קסא א
  3. שני פירושים בתוספות ד"ה כגון ב"ב קסג א, ורשב"ם שם ד"ה אלמא קסבר וד"ה ושלושה אוירין
  4. בב קסב ב
  5. תוספות ד"ה לפי ב"ב קסב א