רשע בעדות

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

הגדרה[edit]

אדם שעבר עבירה פסול לעדות (הסוגיא בסנהדרין כז.).

לדוגמא גזלן.

מקור וטעם[edit]

בטעם שפסול חקרו האם זו גזירת הכתוב או חשש משקר, ויש חילוק בין שלושה סוגי רשע:

  1. רשע סתם (דאינו חמס) - דהיינו שעבר עבירה שיש בה מלקות או מיתת בית דין (חו"מ לד-ב) - פסולו הוא רק גזירת הכתוב מהפסוק "אל תשת רשע עד", אך אין בו חשש משקר (מנחת חינוך לז-ד [ו] ד"ה ועיין סנהדרין, קצוה"ח מו-יז).
  2. רשע דחמס (כגון גזלן) - בפשטות הוא משום חשש משקר (קצוה"ח מו-יז, קובץ שיעורים בבא בתרא תקעט), ויש שכתבו שיש בו גם גזירת הכתוב (גרנ"ט קמד ד"ה והנראה (כתב שלעניין עדות יש בו גם גזיה"כ, אך לשבועה הוא רק משום חשש משקר), וכן הסתפק בזה קובץ שיעורים בבא בתרא תקפא).
  3. מומר לתאבון - דהיינו קבוע לעבור עבירות (רבא מכשיר, ואביי פוסל והלכה כמותו (סנהדרין כז.)) - פסולו הוא גזירת הכתוב מהפסוק "והיה אם בין הכות הרשע", וחקרו האם הפסוק מגלה שהוא חשוד לשקר, או שפסול אע"פ שאינו חשוד (ברכת אברהם סנהדרין כז. סימן "מומר אוכל נבילות" א ד"ה ומיהו).

פרטי הדין[edit]

כל זמן שבית דין לא פסלוהו חידש התומים (פז) שלא נפסל, ורק כשפסלוהו בית דין נפסל למפרע משעת העבירה (והחלקת יואב ח"א אה"ע ה ד"ה אך באמת (עד סוף הסימן) דן בדבריו והביא ראיות לכאן ולכאן).

ראה את העדות כשהיה רשע ואח"כ חזר בתשובה ובא להעיד - לש"ך כשר (חו"מ לד-לג), שלא צריך שתהיה תחילתו וסופו בכשרות, ולמחנה אפרים פסול (עדות יד, והביא את הש"ך).

כשלא התרו בו - הרמב"ם סתר את עצמו האם גם במקרה זה פסול (עדות פרק יב), או שלא נפסל, משום שצריך שיתחייב מלקות ממש (שו"ת הרמב"ם קעה, דן בסתירה זו הקובץ שיעורים ח"ב לה).

גזלן ששב בתשובה והחזיר את הגזילה חוזר לכשרותו (שו"ע חו"מ לד-כט). ואם שב בתשובה אך אינו יכול להחזיר את הגזילה מחמת אונס, הסתפק בזה הקובץ הערות (כא-כד ד"ה ויש), שאע"פ שהחטא לא נעקר למפרע כי לא השיב את הגזילה, ואונס כמאן דעביד לא אמרינן, מכל מקום הרי עכשיו הוא כבר עושה מעשה עמך.

בעבירות שונות[edit]

העובר על עבירה דרבנן פסול מדרבנן (שו"ע חו"מ לד-ג).

לאו שאין בו מעשה - העובר עליו אינו נפסל, משום שהסיבה שאינו לוקה עליו היא קולא, שכיוון שלא עשה מעשה הוא קל יותר (תומים לד-א).

לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, ולאו הניתק לעשה - העובר עליהם נפסל לעדות, משום שהסיבה שאין לוקין עליהן אינה קולא אלא אדרבה, היא חומרא - שאין לוקה משום שחייב מיתה (בלאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין) או משום שחייב לבטל את האיסור (בלאו הניתק לעשה) (תומים לד-א).

העובר על ספק עבירה, דן בזה מהרי"ל דיסקין (בשו"ת מהרי"ל דיסקין קונטרס אחרון רכד) והביא שלושה צדדים:

  1. פסול מן התורה מספק, שהרי לצד שהיא עבירה פסול, ולצד שאינה עבירה כשר (רעק"א).
  2. פסול רק מדרבנן, שכיוון שעל ספק עבירה פטור ממלקות, לא עדיף משאר לאו שאין בו מלקות שפסול רק מדרבנן.
  3. כשר, שמספק אינו נפסל כלל.

ראה גם[edit]