רבי אבהו

רבי אבהו היה אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי. מתלמידיו החשובים של רבי יוחנן. היה ראש ישיבה בקיסרין. כמו כן, יצג את היישוב היהודי בארץ בפני השלטונות הרומאים(בבלי סנהדרין יד א). ידע להגן על עמו ותורתו בכבוד וכישרון. הצטיין בייחוד באגדה, אבל גם בהלכה הוא תפס את אחד המקומות החשובים בין חכמי דורו.

רבותיו

מספר מאמריו בשם רבי יוחנן רבו מגיע לכמה מאות. הרבה שמועות נמסרו מפי רבי אבהו בהלכה ובאגדה, אך הם מובאים מפי חכמים אחרים כמו: ריש לקיש, רבי אלעזר בן פדת, רבי יוסי בר חנינא וחכמים אחרים.

חבריו

בין חבריו היו רבי אמי, רבי אסי ראשי ישיבת טבריה, ורבי חייא בר אבא (בבלי סוטה מא ב), שהיו מבוגרים ממנו אך בכל זאת כבדוהו. את שלושת החכמים הללו כיבד ביותר, ואליהם פנה בשאלות(ירושלמי יבמות ד יא). מחבריו בני גילו נמנו רבי יצחק נפחא ורבי חנינא בר פפי.

תלמידיו

כמה חכמי ישראל מוסרים הלכות בשמו, מבין תלמידיו המפורסמים היו רבי זירא ורבי ירמיה. רבי זירא היה לו כתלמיד חבר, והוא חיבבו וכיבדו מאוד. כשחלה ר' זירא, קיבל ר' אבהו על עצמו שכשיבריא ר' זירא ממחלתו יעשה יום טוב לרבנן (בבלי ברכות מו א).

גם חכמי הדור הבא, רבי יונה ורבי יוסי, היו מתלמידיו האחרונים, ובאו אליו לנחמו באבלו (ירושלמי סנהדרין סוף פרק ו). בין תלמידיו נמנה גם רבי ירמיה(בבלי בבא מציעא טז ב). במחיצתו של ר' אבהו נתרכזו כמה חכמים הנקראים בשם הקיבוצי "רבנן דקיסרין".

חייו ופועלו

כמו כן נודע בוויכוחים בנושאי אמונה, שהיו לו עם גויים משכילים. בשל ויכוחים אלה שנאו אותו המינים (הנוצרים), וכאשר חלה, הם שלחו את "יעקב מינאה" לרפא אותו כביכול, והוא שם לו סם מסוכן, אך תלמידי רבי יוחנן גילו את הדבר מבעוד מועד.

רבי אבהו תיקן תקנות רבות. אחת מתקנותיו המפורסמות היא סדר תקיעת שופר בראש השנה (ג' תשר"ת, ג' תש"ת, ג' תר"ת) שהפך כיום לסדר התקיעות המקובל כיום (בבלי ראש השנה לד א)

רבי אבהו מתואר כאדם עם גוף גדול וכן כיפה באופן מיוחד, עד שיופיו מתואר כעין יופיו של יעקב אבינו(בבלי בבא מציעא פד א). כמו כן היה גיבור, כפי שמסופר שפעם אחת נפל בבית המרחץ יחד עם שני משמשיו, הוא נתפס בעמוד ביד אחת, וביד השניה הוא העלה את שני משמשיו(בבלי כתובות סב א). הגמרא מספרת על גבורת זרעו (בבלי ברכות ס א), ועל רוב עושרו (רש"י שבת קיט א).

הרבה סופר על מידותיו התרומיות, צדקתו וחסידותו, חכמתו ויראת חטאו. חכמי ישראל שבחו מאוד את ענוותנותו, בדומה למאמרו: "אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שמשים עצמו כמי שאינו" (בבלי חולין ט א).

היה בעל אגדה פורה ודרשן מצויין, ורבים היו שומעי דרשותיו. פעם אחת נזדמנו רבי אבהו ורבי חייא בר אבא למקום אחד. רבי אבהו דרש באגדה, ורבי חייא בר אבא בהלכה. הניחו הכל את רבי חייא בר אבא והלכו לשמוע את דרשת רבי אבהו. חלשה דעתו של רבי חייא בר אבא. אמר לו רבי אבהו: אמשלו לך משל, למה הדבר דומה? לשני בני אדם, אחד מוכר אבנים טובות ואחד מוכר מיני סדקית. על מי קופצין? לא על זה שמוכר מיני סדקית? למרות זאת לא נתרצה רבי חייא בר אבא (בבלי סוטה מ א).

מלבד ידיעותיו בתורה היתה לו יד בחוכמה. עסק הרבה בחשבונות (ירושלמי תרומות ה א, ירושלמי סוכה ה), ידע להשתמש בלשון נמלצת לפי רוח הזמן "לשון חוכמה" (ירושלמי מגילה ג ב), והטיב לדבר יוונית (ירושלמי יבמות ד ב).

עירו קיסרין (קיסריה) היה אז בירת השלטון הרומאי בארץ, אליו היה ר' אבהו מקורב (בבלי כתובות יז א, בבלי חגיגה יד א). בעקבות כך, הרבה להשתדל בקרב השלטונות לטובת היהודים (ירושלמי מגילה ג ב). כנראה במסגרת מעמדו הרשמי וסמכותו אצל השלטונות נסע למקומות שונים בארץ ובחוץ לארץ. אנו מוצאים אותו בדרום, בלוד, בטבריה, בארבל, בבצרה ובאלכסנדריה.

מסופר, כי פעם הלך עם ריש לקיש מטבריה לקיסרין. באותו הזמן, בטבריה היתה ישיבה גדולה והיתה עיר של תורה, בעוד קיסרין היתה עיר מלאה בתרבות רומי, בקרקסאות, בתאטראות, ובמומרים רבים. כשהתקרבו לחולות קיסרין, אמר רבי אבהו, כי הוא מתגעגע לעיר התורה טבריה וכמה אינו רוצה להגיע לעיר שבה היהודים חוטאים, נוטים לתרבות הרומאית וכופרים בה' ובתורה. ריש לקיש לא ענה לו, ובמקום זאת ירד מעל חמורו, לקח בידו מהחול והשליך לפיו של ריב אבהו, באמרו: פה שמקטרג על ישראל ראוי שיסתם!

הרבה להתווכח עם הנוצרים. לשם כך סיגל לו בקיאות במקרא ובדרכי פירושו(בבלי עבודה זרה ד א) שתיים מדרשותיו מכוונות נגד הנצרות ואמונת השילוש: "אני ראשון - שאין לי אב, ואני אחרון - שאין לי אח, מבלעדי אין אלוהים - שאין לי בן" (שמ�ת רבה כט ה); "אם יאמר לך אדם אל אני- מכזב הוא. בן אדם אני- סופו לתהות בו. שאני עולה לשמים- ההוא אמר ולא יקימנה" (ירושלמי תענית ב א).

סמכותו אצל בני דורו היתה רבה. התקנות שהתקין בקיסרין נתקבלו בכל ישראל עד ימינו. בהיותו יושב לדין בקיסרין ישב כדיין יחיד (ירושלמי סנהדרין א א).

פטירתו

על פטירתו סיפרו אגדות שונות: כשמת הראו לו את חלקו המזומן לו בעולם הבא, והעבירו לפניו י"ג נהרי אפרסמון. כששאל למי כל אלה? ענו לו: כל אלא בשביל ר' אבהו. התפלא ואמר: "האומנם כל אלא בשבילי הם, ואני אמרתי לריק יגעתי?" (ירושלמי עבודה זרה ג א).

כשמת אפילו עמודי השיש שבקסרי הורידו דמעות (בבלי מועד קטן כה ב).

משפחתו

בנו אבימי בר רבי אבהו נמנה על האמוראים ואמרותיו מוזכרות בתלמוד (בבלי קידושין לא א). הוא שימש כשליח החכמים, ששלחוהו לעתים לשאול שאלות מסובכות את אביו (בבלי גיטין כט ב). בתלמוד מובא כי רבי אבהו היה שוחט בהמה לכבוד סעודת מלווה מלכה. כאשר גדל בנו אבימי הוא יעץ לו להשאיר כליה מהבהמה שנשחטה לכבוד שבת, במקום להפסיד בהמה שלימה רק בשביל חלק קטן הנאכל בסעודת מלווה מלכה, ובא אריה ואכל את הכוליה שהושארה (בבלי שבת קיט ב). כמו כן, מסופר עליו שהיה מקיים מצוות כיבוד אב באופן יוצא מן הכלל.

על שאר בני משפחתו ידועים פרטים רבים. חותנו היה תלמיד חכם ושמו רבי תחליפא דקיסרין. גם בניו היו תלמידי חכמים. את בנו חנינה שלח ללמוד בישיבת טבריה, אך שמע עליו שבמקום ללמוד הוא עוסק בגמילות חסדים שלח ואמר לו: המבלי אין קברים בקיסרין שלחתיך לטבריה? (ירושלמי פסחים ג ו). גם בנו רבי זעירא היה תלמיד חכם. את בתו לימד יוונית על פי מאמרו של ר' יוחנן, המתיר ללמד בנות יונית, שהיא תכשיט להן (אמנם חברו רבי שמעון בר אבא עירער על כך) (ירושלמי פאה א א).

מאמרותיו

• "אפילו שפחה כנענית שבארץ ישראל מובטח לה שהיא בת העולם הבא" (בבלי כתובות קיא א). * "לעולם יהא אדם מן הנרדפין ולא מן הרודפים" (בבלי בבא קמא צג א).
• "מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין" (בבלי ברכות לד ב)

קישורים חיצוניים

• אהרן היימאן, "רבי אבהו", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, עמוד 62-72, באתר HebrewBooks
• רבי אבהו, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"