ר' יוסף חיים: הבדלים בין גרסאות בדף

רבנו יוסף חיים ע"ה

בס"ד

תולדות חייו של רבנו ראש כל בני הגולה כמוה"ר חכם יוסף חיים ע"ה בעל ה"בן איש חי". ההילולה שלו ביום י"ג באלול.

כדי לדבר דברים על מורנו ורבנו מאור הגולה גדול האחרונים, היהלום שבכתר, צריך שיהיה יהלומן מומחה להללו ולשבחו, ואני אחד מפשוטי העם שבא ביראה ובחרדה לא אידע איך אפתח פי ומה אומר. אך בטחתי בה' ובזכות מורנו ורבנו כי לשם שמיים כוונתי ודליתי מעט מן המעט שנכתב על כבוד מורנו ורבנו אולי אוכל להביא בפני הקהילה הקדושה מה שאספתי.

ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה. יוסף הוא השליט הוא המשביר לכל עם הארץ. ויהי יוסף איש מצליח. איש אשר הכ"ל בו. רב הכול"ל. ידיו רב לו בכל חלקי פרד"ס התורה. ידו בכל לבדוק בחורין ובסדקין בכל פינה וזוית שבחדרי התורה, ויד כל בו למשמש בספריו המאירים כספירים ומפיקים אור נוגהם מסביב, להאיר לארץ ולדרים עליה, לפקוח עיני העוורים ולגלות מצפונים בכל פינה וזוית. והפוך בה והפוך בה דכולא בה. ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח.

רבנו היה יושב בסתר עליון, מתבודד בינו לבן קונו, בעלייתו בחדר משכיתו, וכתונת בד קדש ילבש, מתייחד עם קונו בשירו ותשבחתו, יומו ולילו ידבק ביוצרו, לתקן העולמות הנחרבים ומחלק שלל לעליונים ולתחתונים.

אדמו"ר הרי"ח טוב ז"ל נולד בי"ג במנחם אב שנת התקצ"ד בעיר בגדד לאביו הגאון מקובל וחסידי כמוה"ר אליהו זצוק"ל. סבו ר' משה חיים ז"ל היה מנהיגה הרוחני של יהדות בבל, רב ראשי, ראש בית דין, ראש ישיבה ומרביץ תורה ודובר מישרים לקהל ועדה.

לאחריו עמד בנו הרה"ג המקובל האלקי כמוה"ר אליהו זצוק"ל אביו של אדמו"ר ז"ל. גדול בקבלה היה מו"ר אליהו ז"ל ולמד הכל בהסתר ובצניעות נפלאה. והמתיק סוד עם הגאון החסיד כמוה"ר אליהו מני זצוק"ל שעל אהבתן זה לזה אמר בנו כמוה"ר סלימאן מני ז"ל שהיתה גדולה כאהבת דוד ויונתן.

משחר ילדותו התחיל רבנו לגלות כשרונותיו הנדירים, שקידתו וחריפותו בתורה, יראתו קודמת לחכמתו, ונראה היה בעליל לעיני כל מכיריו שקטן זה גדול יהיה. בשנת תר"ח בהיותו בן ט"ו שנים החל רבנו לקבל תורה מפי רבו הגאון האדיר כמוה"ר עבדאללה סומך ז"ל במדרש הגדול הנקרא "בית זילכה". לאחר שמלא כרסו בש"ס ופוסקים פרש לו לחדר משכיתו ונחבא אל ספריית אבותיו ושם שם לו לילות כימים על התורה ועל העבודה.

בית מדרשו היה בנוי עליות עליות, זו על גב זו, מלאים בספרי קדש נדירים וכתבי יד יקרי המציאות מראשונים ועד אחרונים בכל מקצועות התורה. ויגדל האיש וילך הלוך וגדול עד כי גדל מאד.

בהיותו רק בן 14 שנים, נזדמנה לידיו אגרת אחת ששלחו חכמי ירושלים ת"ו לאביו הגאון, לשאול את פיו דבר הלכה. מיד עמד רבנו על עיקרי הדברים ולן בעומקה של הלכה לברר התשובות על השאלות עד שהוציא משפט לאורה והעלה את מסקנותיו על אגרת ושלחה לחכמי ירושלים. החכמים קבלו את האגרת ושמחו מאד וקבלו הכרעתו והורו כמוה. לאחר ימים אחדים הגיעה אליהם גם תשובתו של אביו הגאון רבי אליהו ז"ל וכמה תמהו כשראו כי דברי האב עולים בקנה אחד עם דברי הבן. אז השיבו לאב המאושר: כבר קדמך בנך הקטן, אשריך שזה ילדת, אשריך שזה גידלת ואשרי מי שנתקיים בו: בן חכם ישמח אב.

מספרים מפי נכדו של רבנו רבי דוד חיים כי פעם אחת היה מחסור רב באתרוגים ולא היה בבגדאד כולה אלא אתרוג אחד כשר הראוי לברכה ביום ראשון של חג הסוכות. אמנם גם עליו נתעורר ספק כי גדל בפרדס של יתומים שאחד מהם היה קטן והוא נמכר ע"י האפוטרופוס על נכסי היתומים לאחד מהקהל. וידוע שהיה ספק בענין דין אפוטרופוס אם הוא מדרבנן או מדאורייתא. וביום טוב ראשון צריכים אנחנו "לכם" מדאורייתא ולפי זה לא יהיה אפשר לברך על האתרוג הזה ביום ראשון של חג. והשאלה הוגשה לגדולי החכמים ובראשם חכם עבדאללה סומך ז"ל וחברו חכם אליהו עובדיה ז"ל ולא מצאו תשובה לעניין. בערב החג פנו לאביו של רבנו רבי אליהו ז"ל והבטיח להם שבקומו בחצות יעיין בדבר. רבנו היה אז נער צעיר בגיל 16 שנה כששמע את השאלה החליט לא ליתן תנומה לעיניו עד שיברר את ההלכה כדי שידעו ישראל מה לעשות למחרת בחג.

באותו ליל יום טוב סיים את סעודת יום טוב בחיפזון גדול שלא כמנהגו להאריך על השלחן כמה שעות בשירים ותשבחות ובאמירת חידושי תורה ותיכף עלה לחדר הספרים ששם הכין מבעוד יום אור מספיק והחל בבירור השאלה.

סמוך לאשמורת הבקר נכנס אביו הגאון לחדרו והחל גם הוא בבירור ההלכה בענין זה. כשעלה השחר החלו חכמי העיר ובראשם חכם עבדאללה סומך ז"ל באים לשאול מה מצא החכם אליהו חיים ז"ל בהלכה. כשנכנסו לחדר מצאו אותו ואת בנו שקועים בעיון אחר ההלכה ומאות ספרים מונחים מסביבם. כשהרגיש בהם אמר להם רבנו כי לפי עיונו הגיע למסקנה כי האתרוג לא כשר לברך עליו היום. והודיעם שגם אביו הסכים על כך. והראה להם את כל ממצאיו בספרים. ואמר להם תעיינו גם אתם אולי תכריעו להיפך. אמנם אחרי עיונם הוכרחו גם הם להסכים לדעת רבנו. ולא ברכו כל הקהל באותה שנה על הלולב ביום א'. תשובתו נמצאת באורך בספר רב ברכות ע"ש.

ביום ז' באלול התרי"ט נפטר אביו הגאון רבי אליהו ז"ל וכולם הספידוהו בכל שבעת הימים. ביום השביעי לאבלו הגיע תורו של רבנו להספיד ובאו כל העיר בגדד לשמוע את הספדו בבית הכנסת הגדולה אשר מקובל היה שבנו אותה יכניה וסיעתו מאבנים ומעפר שהביאו מארץ הקדש. זו היתה הפעם הראשונה שרבנו עמד במקום שעמדו רגלי אבותיו הקדושים לדרוש אל העם. הדרשה היתה נפלאה וכולם הזילו דמעות על דבריו היוצאים מן הלב, עד שמרוב התפעלותם של השומעים נמנו וגמרו כל רבני ופרנסי הקהל להושיבו בראשם והכתירו אותו עליהם. ולמרות שהיה צעיר כבן 26 שנים בלבד, הצליח מאד בתפקידו ונשא בעול ניהול רבנותו במשך חמישים שנה תמימות מיום אל יום עד יום הסתלקותו בי"ג באלול התרס"ט. והיום 90 שנה לפטירת רבנו.

משנת כתר התחיל רבנו לדרוש ברבים בקביעות והפליא בדרשותיו בהלכה ובאגדה. קולו היה ערב וצלול ונשמע למרחוק ומספרים שאף הנשים שהיו במרפסות בתיהן בחוץ היו שומעות אותו בבירור. כל אחד שמע את דרשותיו. אפילו פשוטי העם היו בקיאים בחידושים שדרש באותו שבוע. בעיר במביי ובעיר כלכתא שבהודו שלשם גלו הרבה מאנשי בבל לרגל מסחרם, היו מוציאים לאור כמה כתבי עת על החדשות שבעולם ותמיד בכותרות הראשיות היו מזכירים את נושאי דרשת השבוע של רבנו ז"ל.

תכף אחר התפילה, עודנו מעוטף בטלית ומוכתר בתפילין, היה יושב לפני קהל גדול של בעלי בתים ללמדם שיעור יומי בתלמוד, תוך כדי אמירת חידושים רבים.

חידושים אלו נאספו בספרו בן יהוידע ואח"כ מהדורה שניה שנקראה – בניהו. מחידושים אלו נראה בעליל כי לרבנו היתה הארה גדולה מן השמים שזכה לגלות חידושים נפלאים אלה. בסיום שיעור זה נתן שיעור הלכה בשלחן ערוך אורח חיים ויורה דעה. ובכל הלכה והלכה נהג להביא סיכומים שלו מכל הפוסקים שערך והכין קודם לכן. כך סיים כל ארבע שנים את שני חלקי השולחן ערוך הנ"ל. ביום הסיום היה מזמין את כל חכמי העיר לעשות יום טוב לכבוד גומרה של תורה וגם בסיום היה מפליא בחידושיו כיד ה' הטובה עליו.

בכל שבת, לאחר חצות היום הלכו כולם לבית הכנסת הגדולה לשמוע את דרשתו על פרשת השבוע. הדרשה ארכה כשלש שעות רצופות וכולם היו שותים בצמא את דבריו. ודבריו התאימו לכל הדרגות של האנשים מהפשוט שבהם עד החכם ביותר.

מספרים שעל התיבה שעליה עמד רבנו בשעת הדרשה, ישבו מסביב לרגליו ילדים קטנים רבים במשך כל השלש שעות בשקט ובדממה מרותקים למוצא פי רבנו. רבנו היה מקשר את נושאי פרשת השבוע עם נושאי הלכה כפי שהועלו אח"כ בספרו הידוע והמפורסם בן איש חי.

מורנו ורבנו היה נאה דורש ונאה מקיים ולכן עם הגיעו לגיל ח"י שנים נכנס לחופה ובכך זכה משחר ימיו ללמוד תורה בטהרה, שהיא אחת מתנאי ההשגה ונתקיים בו: צדיק כתמר יפרח. עלה ונתגדל ועשה חיל בתורה ראה חיים עם אשת נעוריו וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו.

רבנו זכה, מלבד עזרתו בחייו שהיא אשתו, גם למקור פרנסה מרווחת ומכובדת וכך זכה לשני שולחנות כמו שאמרו חז"ל: צדיקים מלאכתן נעשית ע"י אחרים. כי היו לו 4 אחים אשר מלבד שהיו גדולי תורה ויראה, גם היו סוחרים גדולים ובעלי נכסים רבים, ומאחר שרבנו היה הבכור שבהם והמכובד והמפורסם שבהם, קראו את בית מסחרם על שמו הטוב ונתנו לו חלק בראש כל רווחיהם. במשך כל תקופת העמקתו הרבה בתורה, היו מצליחים בעסקיהם תמיד. רק בערוב ימיו של רבנו בשנת תרמ"ב, נהפך עליהם הגלגל ועסקיהם החלו להתדרדר והוכרחו למכור נכסיהם כדי לשלם חובותיהם. ולא רק זה אלא שנחבשו בבית הסוהר לשנה אחת עד שיצא לאור משפטם ונתבררה צדקתם. אמם של האחים נפטרה מרוב צער ביום ז' באב תרמ"ב. לכן גם רבנו התבודד משנה זו ואילך ולא יצא מפתח ביתו במשך שבע שנים רצופות ואפילו לדרוש ברבים לא יצא. ונראה כי בתקופה זו עשה תיקונים רבים ובעיקר עסק בתיקון הידוע של בעל ספר הקנה ליודעי ח"ן.

כל המשרתות בביתו היו בתולות שלא הגיעו לפרקן או זקנות שפסקו מלראות כדי לאכול חולין בטהרה תמיד. וכן צוה שלא תלכנה הנשים בחצרו במנעל של עץ שקוראים "קבקב" כדי שקול הילוכן לא ישמע בהיותו בקדש פנימה מתבודד עם קונו. היה מתרחק מהנאות רבות. לדוגמא: היה נמנע מלאכול אבטיחים אדומים כל ימות הקיץ החמים עד יום ראש השנה שהיה טועם מהם לאחר ברכת שהחיינו. בביתו היה באר מים חיים שבו נהג לטבול בכל עת.

היה נוהג להתענות ארבע פעמים בחודש אב בזמן החום הלוהט: בערב ר"ח, בחמשה באב יום פטירת רבנו האר"י ז"ל, ביום שבעה באב יום פטירת אמו ובתשעה באב.

ספרו לשון חכמים מעיד על גודל חסידותו ובו פירט את כל התיקונים הנצרכים לכל חטא וחטא.

הרב הביא מעשה בספרו חסדי אבות שהוא פירוש על פרקי אבות וז"ל: חסיד אחד היה מנהגו לא לשמש מטתו אלא אחר חצות לילה. ובליל טבילת אשתו, מנהגו היה לעסוק בתורה עד חצות לילה כמנהגו של רבנו האר"י ז"ל. והנה פעם אחת בליל הטבילה, עשה כמנהגו והיה לומד סמוך למיטתו. נתנמנם תוך כדי לימודו והנה בחלומו בא אצלו איש אחד וחתיכת נייר לבן בידו ויראה לו את הפתק וראה שהיה כתוב עליו מלת "בטלת". וייקץ משנתו ויתפלא על חלומו ויאמר. אחת מהשניים: או שנגזרה עליו איזו גזרה רעה ח"ו והוגד לו כי בטלה הגזרה או להיפך שנגזרה עליו גזרה טובה ונתבטלה. והיה נבוך החסיד ההוא בזה הענין והביט בספרו שהיה לומד בו וראה כי הספר פתוח לא היכן שהיה לומד בו קודם אלא במקום שכתוב בו: ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב. ואז הבין כי המלה שראה בחלום "בטלת", היא ר"ת של בנדת טומאתה לא תקרב. והבין כי מהשמים הזהירוהו לבל יכשל בעוון נידה ואז העיר את אשתו ובקשה לבדוק עצמה למרות שהיתה לאחר טבילתה ומצאה שלא היתה טהורה ונתאמת לו הענין לחסיד הנ"ל ושמח שמחה גדולה על כך. רבנו מביא מעשה זה על שם חסיד אחד בסתם, ואמנם לפי האמת רבנו עצמו היה בעל המעשה כעדותו של הרה"ג בן ציון ז"ל.

פסקיו של רבנו היו נשמעים מיד ונעשים מיד על ידי כל העם. וכעדות לכך מספרים שמיד לאחר אותה פרשת נח שבה דרש רבנו בענין הלכות ציצית ואמר שמצווה מן המובחר לצאת לכל הדיעות הוא דווקא בטלית של צמר רחלים עם ציציות של צמר ג"כ, תיכף ביום המחרת הלכו הפיקחים שבין סוחרי הבדים וקנו כמויות גדולות של בד צמר רחלים טהור ביודעם את השפעת דבריו של רבנו על הקהל. וכן היה שכעבור כמה ימים אזל המלאי והרוויחו הסוחרים רווח גדול.

מופלא בדורו היה רבנו בידיעת חכמת הנסתר היא חכמת הקבלה. הרב הגאון המקובל רבנו חכם יאודה פתייא ז"ל כתב בהקדמה לספרו בית לחם יהודה בבואו לבאר גודל החיוב לעסוק בסתרי תורה כדי שזכות לימודה תגן על הדור ותעורר מלפני ה' חפץ ורצון לגאול את עמו ולהשיב נחלתו, רשם כמה גרגירים אודות גדולת רבנו ז"ל וז"ל: והנה בבגדד יע"א היו לנו שניים כרובים זהב הסוככים על העיר מבית ומחוץ והמה היו לנו לחומה ולמחסה ביום זעם. הראשון בקדש צדיק יסוד עולם ח"ר יוסף חיים ז"ל ושני בקדש ח"ר שמעון אגאסי ז"ל שרוב עסקם היה בעץ חיים ובשמונה שערים של רבנו האר"י ז"ל. אפס כשגרמו העוונות ונלקח ארון האלוקים ח"ר יוסף חיים ז"ל התחילה העיר להיות צולעת והתחילו הצרות לבוא כי אז נלקחו בחורי ישראל לעבודה בצבא מלך ישמעאל והיו כל העם מיללים ובוכים. והיו מתנחמים בר' שמעון אגאסי ז"ל אבל גם הוא נלקח לישיבה של מעלה לאחר חמש שנים. יוסף איננו ושמעון איננו ואני אנא אני בא.

ביום ראשון חמשה באלול שנת ה'תרס"ט החליט רבנו לנסוע לכפר כפיל להשתטח על מצבת אדוננו יחזקאל הנביא זיע"א כפי שנהג כמה פעמים בימיו האחרונים. הנסיעה ארכה כ- 17 שעות בעגלות עם בהמות. משגמר שהותו שב לנוח בכפר ג"ץ כרחוק שלש שעות מהמצבה. ושם חלה את חליו.

בליל שני י"ג באלול התרס"ט בעת אשמורת הבוקר נלקח ארון הקדש והשיב את נשמתו הטהורה אל האלוקים אשר נתנה ויעל אל על להתענג מזיו השכינה בצרור החיים את ה' אלוקיו. משם נשאו את ארונו לעיר הנדיי"ה ומשם שלחו להודיע ע"י טלגראף לחכמי ורבני בגדד כי יוסף איננו. משנתקבלה הבשורה המחרידה בעיר נתפשטה כאש המתלקחת בעיר כולה ורפו כל ידיים ונמסו הלבבות וגעו בבכיה נוראה כקטן כגדול.

מיד נסעו מראשי הקהל לעיר הנדיי"ה כדי לסדר הובלת ארון הקדש לבגדד. הפאשה שהיה שם לא רק נתן להם כל הרשיונות הדרושים אלא גם שלח עמם אנשי חיל ופרשים לשמירה ולכבוד. בליל רביעי חמשה עשר באלול נשמע קול העגלות בהגיעם העירה וכל העם יצאו לחלוק לו כבוד אחרון. עוד באותו לילה הוליכו הארון לבית החיים בליווי אלפים מאנשי העיר, יצא חתן מחדרו וכלה מחופתה וגם הנשים המניקות לקחו ילדיהן בחיקם וכולם הלכו אחר מטתו. בכל שבעת ימי אבלותו הוכרז ביטול מלאכה ויהודי בבל כולם סגרו חנויותיהם ועסקיהם. וכל יום באו לבית הכנסת הגדולה לשמוע דברי הספד מפי גדולי הרבנים על רבנו הנערץ. ר' דוד פאפו ז"ל וחכם ששון ישראל ז"ל וחכם עזרא ראובן דנגור ז"ל ור' שמעון אגאסי ז"ל והשליח שבא מירושלים הרב הגאון יוסף חיים שרים ז"ל. אח"כ הלכו על קברו ולמדו שם בספר תהלים ולימודים אחרים כנהוג ואח"כ שבו לביתו לערוך סדרי הלימוד הנהוגים בזוהר ובתהלים – זכותו יגן עלינו ועל כל בית ישראל בכל מקום שהם אכי"ר.