Difference between revisions of "קריאת התורה"

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search
Line 2: Line 2:
  
 
== מקור התקנה וטעמה ==
 
== מקור התקנה וטעמה ==
הקריאה בתורה נתקנה לראשונה, ע"פ ה[[מדרש]] במסכת בבא קמא<ref>דף פב ע"א.</ref>, לאחר [[קריעת ים סוף]], ע"י ה[[נביאים]] [[משה רבינו]] ו[[אהרן הכהן]], וזוהי התקנה הראשונה שנתקנה בעם ישראל. תקנה זו נתקנה בשל רצון העם ללמוד תורה וחולשתם ללא תורה. מדרש זה מבוסס כנראה על המדרש במסכת יומא<ref>דף כח ע"ב.</ref> ש[[האבות]] וכן [[זקני ישראל]] במצרים ידעו את התורה ושמרו את ה[[מצוות]], שכן התורה ניתנה לעם ישראל רק לאחר מכן, ב[[מעמד הר סיני]].
+
בגמרא במגילה <ref>לא,א</ref> מובא שמשה תיקן לישראל שיהיו קוראים שני וחמישי בתורה וכן בשבתות וימים טובים. הרמב"ם <ref>תפילה יב,א</ref> מסביר <ref>על פי הגמרא בבא קמא פב,א</ref> שטעם הדבר הוא בשביל שלא יעברו שלושה ימים על הציבור ללא לימוד תורה.
 
+
כהמשך לתקנת משה, הגמרא בבבא קמא <ref>פב,א</ref> מביאה שעזרא תיקן שבכל עליה בימות החול יקראו שלושה עולים, כאשר כל קריאה תכלול לפחות עשרה פסוקים- כנגד [[עשרה בטלנים]]. תקנת הקריאה בחגים ובשבתות כלולה בתקנת משה רבינו הקדומה כדברי הירושלמי {{ציטוטון| משה התקין את ישראל שיהו קורין בתורה בשבתות ובימים טובים ובראשי חדשים ובחולו של מועד, שנאמר: 'וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל}}.
התקנה בזמן משה ואהרן היתה לקרוא בימי שני וחמישי שלושה פסוקים בלבד לאדם אחד, או פסוק פסוק לשלושה בני אדם כנגד כהנים לויים וישראלים. טעם התקנה, כיוון שלא יכלו להחזיק מעמד בלי תורה אפילו לשם המשך החיים הרגילים.
 
 
 
אנשי [[כנסת הגדולה]] ובראשם [[עזרא]] הסופר הרחיבו תקנה זו ותיקנו עשרה פסוקים לפחות, ולכל הפחות שלושה פסוקים לכל אחד משלוש העולים - כנגד [[עשרה בטלנין]]. מטרת התקנה כשאר תקנות עזרא - לחזק את הבניין והמסגרת של ישראל כאומה. ותיקון עשרה פסוקים הוא כי אין שכינה שורה על דבר בפחות מעשרה, ש[[מניין|עשרה אנשים]] הם דרגת הציבור הנחוצה לקדיש וקדושה.
 
  
 
== מעלת קריאת התורה ==
 
== מעלת קריאת התורה ==
הקריאה בתורה היא מעין מעמד הר סיני. ובתרגום מ[[הזוהר]]:{{ש}}
+
הזוהר<ref>פרשת ויקהל</ref>  משווה את מעמד קריאת התורה למעמד נתינת התורה בהר סיני, וקובע כי יש להיזהר מלדבר בעת הקריאה כמו שכל העולם שתק בקבלת התורה וכדבריו: {{ציטוטון| העם צריכים להכין את עצמם באימה וביראה, ברתת ובזיע, ולכוון את הלב כאילו עומדים ברגע זה על הר סיני, ושומעים ומקבלים את התורה}}.  
העם צריכים להכין את עצמם באימה וביראה, ברתת ובזיע, ולכוון את הלב כאילו עומדים ברגע זה על הר סיני, ושומעים ומקבלים את התורה. צריך להתאמץ להקשיב באוזניים לכל מילה, ואין רשות לדבר שום דבר, אפילו בדברי תורה. אלא, כולם מקשיבים באימה גדולה כאילו אין להם פה לדבר, וכולם רק אוזניים המקשיבות לתורה. כנאמר בספר נחמיה, בשעה שהוציאו וקראו בתורה: "ואזני כל העם אל ספר התורה... וכפתחו עמדו כל העם"<ref>ח, ג-ה</ref>. אמר ר' שמעון כאשר מוציאים ספר תורה בציבור לקרוא בו, נפתחים שערי הרחמים בשמים ומעוררים את האהבה העליונה של ה' אל ישראל. באותה שעה צריך האדם לומר את תפילת "בריך שמיה". בשעת קריאת התורה אסור לקרוא בספר תורה, אלא רק אחד קורא וכולם שובקים ומצייתים כדי לשמוע את הדברים מפי הקורא, כאילו מקבלים אותה שעה את התורה מסיני. ומי שקורא בתורה יכוון את לבו ורצונו לאותם המילים שהוא מקריא לכולם, כי הוא אומר את דבר התורה בשליחותו של הקב"ה להשמיע לעל העם. לכן, כל מי שעולה לקרוא בתורה יתכונן מראש ויסדר בביתו את המילים שהוא עתיד לקרוא בציבור. ואם לא התכונן - אין לו לעלות ולקרוא בתורה.
 
  
בברכת אהבת עולם אנו לומדים שאהבת ה' ניכרת בחירתו לתת לישראל את התורה. התורה התקיימה למרות הגזירות והרדיפות מצד הגויים, ולא זו בלבד שהתקיימה, אלא אף השפיעה על אומות העולם, וכל הדתות האחרות קידשו מה שקידשה התורה, וערכיה ואמונתה התפשטו בכל התרבוית והדעות, אם במישרין ואם בעקיפין.  
+
[[הרב סולובייצ'יק]]<ref> ובקשתם משם, איש ההלכה עמוד 22</ref> גם תפס את קריאת התורה כעין שיחזור של קבלת התורה בהר סיני {{ציטוטון| קריאת התורה בציבור באה לא רק לשם לימוד, כי אם גם לשם סידור פגישה עם האלוקים, כמו שאירע לאבותינו בסיני. כל קריאה וקריאה היא מתן תורה חדש}}.
 +
לשיטתו, חומרת המהר"ם מרוטנבורג לעמוד בכל קריאת התורה היא גם הד להשוואת קריאת התורה למעמד הר סיני.
  
אם כן, חסד גדול עשה ה' עם הבריות בנתינת התורה. וברגע שנקבע להצשיך את התורה אל כלל ישראל, בחירי ה', בזמן קריאת התורה בציבור, נפתחים שערי רחמים וחסד וזהו הזמן שיכוון האדם את עצמו לקבל את שפע ברכת ה' השלמה.
 
 
 
 
== הוצאת ספר התורה ==
 
== הוצאת ספר התורה ==
  
בפתיחת הארון אומרים "ויהי בנסוע הארון וכו'", ובשעה שהוא פתוח נהגו לומר "בריך שמיה", תפילה מהזוהר, שם נאמר <ref>זוהר כרך ב (שמות) פרשת ויקהל דף רו עמוד א</ref>: "אמר רבי שמעון: כד מפקין (כשמוציאין) ספר תורה בצבורא למקרא ביה מתפתחן תרעי שמייא דרחמין (נפתחים שערי שמים של רחמים) ומעוררין את האהבה לעילא (למעלה) ואבעי ליה לבר נש למימר הכי (וצריך בן אדם לומר כך) בריך שמיה וכו'".
+
בפתיחת הארון אומרים "ויהי בנסוע הארון וכו'", ובשעה שהוא פתוח נהגו לומר "בריך שמיה", תפילה מהזוהר, שם נאמר <ref>זוהר כרך ב (שמות) פרשת ויקהל דף רו עמוד א</ref>: {{ציטוטון| אמר ר' שמעון כאשר מוציאים ספר תורה בציבור לקרוא בו, נפתחים שערי הרחמים בשמים ומעוררים את האהבה העליונה של ה' אל ישראל. באותה שעה צריך האדם לומר את תפילת "בריך שמיה"}}.
 
 
למנהג הספרדים אומרים "[[מי שברך]]" בשעה שהארון פתוח.
 
  
 
לאחר מכן מוסר הפותח את ספר התורה לש"ץ. בשבת בשחרית אומר הש"ץ למנהג אשכנז "[[שמע ישראל]]" "אחד אלוקינו, גדול אדונינו, קדוש (ב[[ימים נוראים]]: ונורא) שמו" והקהל חוזר.
 
לאחר מכן מוסר הפותח את ספר התורה לש"ץ. בשבת בשחרית אומר הש"ץ למנהג אשכנז "[[שמע ישראל]]" "אחד אלוקינו, גדול אדונינו, קדוש (ב[[ימים נוראים]]: ונורא) שמו" והקהל חוזר.
Line 27: Line 20:
  
 
בשעה שמוליכין את הספר ל[[בימה]] נהגו לנשקו וללוותו.
 
בשעה שמוליכין את הספר ל[[בימה]] נהגו לנשקו וללוותו.
 +
 +
==חיוב הקריאה על הציבור או היחיד==
 +
המשנה במסכת מגילה<ref>כג,ב</ref> מציינת רשימה של דברים המצריכים מניין כגון תפילה, ברכת חתנים וכן קריאת התורה. הרמב"ן<ref>(מגילה דף ג בדפי הרי"ף</ref> מפרש על המשנה שכל הדברים הרשומים בה הם חובת הציבור, וכן קריאת התורה מוגדרת כחובת הציבור. הר"ן מוסיף על שיטת הרמב"ן שלמרות שחיוב הקריאה הוא על הציבור, גם אם חלק מהמניין שמע קריאת התורה ורובו לא שמע- עדיין מותר לקרוא בשבילם בשנית משום שנחשב שהציבור מחויב בדבר. הביאור הלכה<ref>ביאור הלכה קמג, א</ref> מביא את דברי הר"ן להלכה ופוסק שמותר לקרוא בתורה גם כאשר רק חלק מהציבור שמע את הקריאה.
 +
 +
מדברי הפרי מגדים<ref>סימן רפב</ref> ניתן להבין שסובר שקריאת התורה היא חובת היחיד. המשנה קובעת כי הכל יכולים לעלות לתורה, ואף קטנים. הפרי מגדים רצה להוכיח מכאן שקטן רשאי להוציא את הרבים ידי חובתם ויכול אף לעלות חזן. מדבריו עולה כי ניתן להשוות בין תפקיד העולה (שבזמן הגמרא היה גם בעל הקורא) לתפקיד החזן- וששניהם נחשבים כמוציאים את הרבים ידי חובתם.
 +
מאידך, המגן אברהם (שם) פוסק שאין קטן רשאי לעלות חזן ולהוציא את הרבים ידי חובתם, וייתכן שסובר שקריאת התורה היא חובת הרבים ולא היחיד.
 +
 +
האגרות משה<ref>או"ח חלק ב עב</ref>  דן בנושא חיוב קריאת התורה, ופסק שחיוב הקריאה איננו על היחיד כי אם על הרבים. לשיטתו, החיוב על הציבור הוא לשמוע את הקריאה מפי שבעה עולים שונים, ולא לקרוא בעצמם, וממילא לא שייך להתייחס לדין שומע כעונה. לפי הסבר זה, תפקיד בעל הקורא איננו להיות שליח הציבור, אלא הוא שליח העולה הקורא בשבילו את הקריאה, ומקריא אותה לשאר העם כמו שהיה אמור לעשות העולה. קטן רשאי לעלות לתורה מדין הגמרא, ואף להקריא לציבור, אך בימינו כאשר תפקיד בעל הקורא הוא להיות שליח העולה- אין הקטן יכול להיות בעל קורא או לעלות לתורה משום שאינו בגדר שליחות.
 +
 +
===החסיר קריאה===
 +
המשנה ברורה <ref>קלה,ז</ref> פוסק שקהילה שלא היה לה ספר תורה כשר והחסירה קריאה- מחוייבת לשמוע בזמן אחר את קריאת התורה ולהשלימה. מאידך, המשנ"ב לא מתייחס למקרה בו יחיד מפספס את הקריאה.
  
 
== העלייה לתורה ==
 
== העלייה לתורה ==
Line 38: Line 42:
 
סדר הקדימויות:
 
סדר הקדימויות:
 
   
 
   
 
  
 
=== הכנה לעלייה ===
 
=== הכנה לעלייה ===
Line 68: Line 71:
  
 
בספר "יסוד ושורש העבודה"<ref>שער חמישי פרק ח.</ref> מובא בשם [[האר"י]], שבעת הגבהת התורה יש לכל אחד להשתדל להתבונן באותיות התורה עד שיוכל לראות מה שכתוב שם, ובזאת ימשך אליו שפע רב. ה"בן איש חי" כותב<ref>שנה שניה פרשת תולדות אות טז.</ref> שישתדל אדם לחפש בעיניו מילה אחת בתורה, במקום שקוראים, שמתחילה באות שמתחיל בה שמו, ויאמר באותה שעה את הפסוקים: "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל"<ref><makor>דברים ד, מד.</makor></ref>, "תורה ציוה לנו משה מורשה קהלת יעקב"<ref><makor>דברים לג, ד.</makor></ref>. ומבאר [[הרב דוד חי הכהן]] בספרו "במעמד השחר"<ref>עמ' 421.</ref>, בזאת יתחזק מאד קשרו המיוחד אל התורה, ואל חיי הנצח המצויים בה. גם יתכוון באמירתו שגם הוא, בן קהילת יעקב, מתכונן כעת לקבל אותה תורה שקיבל משה רבנו למוסרה לישראל, ולהורישה לדור הבא אחריו.
 
בספר "יסוד ושורש העבודה"<ref>שער חמישי פרק ח.</ref> מובא בשם [[האר"י]], שבעת הגבהת התורה יש לכל אחד להשתדל להתבונן באותיות התורה עד שיוכל לראות מה שכתוב שם, ובזאת ימשך אליו שפע רב. ה"בן איש חי" כותב<ref>שנה שניה פרשת תולדות אות טז.</ref> שישתדל אדם לחפש בעיניו מילה אחת בתורה, במקום שקוראים, שמתחילה באות שמתחיל בה שמו, ויאמר באותה שעה את הפסוקים: "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל"<ref><makor>דברים ד, מד.</makor></ref>, "תורה ציוה לנו משה מורשה קהלת יעקב"<ref><makor>דברים לג, ד.</makor></ref>. ומבאר [[הרב דוד חי הכהן]] בספרו "במעמד השחר"<ref>עמ' 421.</ref>, בזאת יתחזק מאד קשרו המיוחד אל התורה, ואל חיי הנצח המצויים בה. גם יתכוון באמירתו שגם הוא, בן קהילת יעקב, מתכונן כעת לקבל אותה תורה שקיבל משה רבנו למוסרה לישראל, ולהורישה לדור הבא אחריו.
 +
 +
==קריאת התורה לנשים==
 +
בגמרא במגילה <ref>כג,א</ref> מובא שאשה רשאית מעיקר הדין לעלות לתורה אלא שאסרו זאת חכמים מפני כבוד ציבור: {{ציטוטון| הכל עולין למנין שבעה, ואפילו קטן ואפילו אשה. אבל אמרו חכמים: אשה לא תקרא בתורה, מפני כבוד צבור}} וכן נפסק בשו"ע<ref>או"ח תרפב, ג</ref>. הפוסקים נחלקו האם תקנת חכמים פוסלת את עליית האשה אף בדיעבד<ref>סמ"ג (עשין דרבנן מצווה ד)</ref>, או שרק לכתחילה ובדיעבד עלתה הקריאה<ref>כך דייק החסדי דוד (תוספתא מגילה ג,ה) מכך שנאמר רק שלא תקרא אשה בציבור כהמלצה ולא כאיסור</ref>.
 +
 +
נחלקו הפוסקים מהי הפגיעה בכבוד הציבור המתרחשת בהעלאת אשה לקריאת התורה:
 +
* מדברי הריטב"א <ref>מגילה ד</ref> יש המבינים שחשש הפגיעה הוא שמא ייראה כאילו אין מן הגברים מי שיכול לעלות ולקרות<ref>עיין במשפטי עוזיאל ח"ד חו"מ סימן ו</ref>. חיוב קריאת התורה חל קודם כל על הגברים המחויבים בלימודה, ויש פגם בכך שלא יימצא בהם מי שיידע לקרוא. לשיטתו, דבר זה מתאים בעיקר לימי חז"ל בהם העולה גם קרא בתורה ולא כמנהג בימינו שיש בעל קורא קבוע.
 +
* המאירי <ref>מגילה כג,א</ref> הסביר שכל דברי הגמרא הם רק בימים בהם נהגו שרק העולה הראשון והאחרון מברך, אך לאחר שקבעו שכל העולים יברכו- שוב אין אשה רשאית לעלות כלל.
 +
* יש שפירשו שיש בדבר גם משום חוסר צניעות בכך שאשה תעלה לתורה וכולם יסתכלו בה וכן שקול באשה ערווה כעין מה שאמר הכלבו <ref>סימן מה</ref> לאסור על אשה לקרוא מגילה לציבור<ref>ר' חיים פלאג'י יפה ללב (או"ח רפב)</ref>
  
 
== ראו גם ==
 
== ראו גם ==

Revision as of 15:14, 5 March 2019

קריאת התורה היא תקנה לקרוא בספר תורה בציבור, בשבתות, במועדים ובימי שני וחמישי.

מקור התקנה וטעמה

בגמרא במגילה [1] מובא שמשה תיקן לישראל שיהיו קוראים שני וחמישי בתורה וכן בשבתות וימים טובים. הרמב"ם [2] מסביר [3] שטעם הדבר הוא בשביל שלא יעברו שלושה ימים על הציבור ללא לימוד תורה. כהמשך לתקנת משה, הגמרא בבבא קמא [4] מביאה שעזרא תיקן שבכל עליה בימות החול יקראו שלושה עולים, כאשר כל קריאה תכלול לפחות עשרה פסוקים- כנגד עשרה בטלנים. תקנת הקריאה בחגים ובשבתות כלולה בתקנת משה רבינו הקדומה כדברי הירושלמי " משה התקין את ישראל שיהו קורין בתורה בשבתות ובימים טובים ובראשי חדשים ובחולו של מועד, שנאמר: 'וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל".

מעלת קריאת התורה

הזוהר[5] משווה את מעמד קריאת התורה למעמד נתינת התורה בהר סיני, וקובע כי יש להיזהר מלדבר בעת הקריאה כמו שכל העולם שתק בקבלת התורה וכדבריו: " העם צריכים להכין את עצמם באימה וביראה, ברתת ובזיע, ולכוון את הלב כאילו עומדים ברגע זה על הר סיני, ושומעים ומקבלים את התורה".

הרב סולובייצ'יק[6] גם תפס את קריאת התורה כעין שיחזור של קבלת התורה בהר סיני " קריאת התורה בציבור באה לא רק לשם לימוד, כי אם גם לשם סידור פגישה עם האלוקים, כמו שאירע לאבותינו בסיני. כל קריאה וקריאה היא מתן תורה חדש". לשיטתו, חומרת המהר"ם מרוטנבורג לעמוד בכל קריאת התורה היא גם הד להשוואת קריאת התורה למעמד הר סיני.

הוצאת ספר התורה

בפתיחת הארון אומרים "ויהי בנסוע הארון וכו'", ובשעה שהוא פתוח נהגו לומר "בריך שמיה", תפילה מהזוהר, שם נאמר [7]: " אמר ר' שמעון כאשר מוציאים ספר תורה בציבור לקרוא בו, נפתחים שערי הרחמים בשמים ומעוררים את האהבה העליונה של ה' אל ישראל. באותה שעה צריך האדם לומר את תפילת "בריך שמיה"".

לאחר מכן מוסר הפותח את ספר התורה לש"ץ. בשבת בשחרית אומר הש"ץ למנהג אשכנז "שמע ישראל" "אחד אלוקינו, גדול אדונינו, קדוש (בימים נוראים: ונורא) שמו" והקהל חוזר.

הש"ץ אומר לאחר שקיבל את הספר תורה בידו "גדלו לה' איתי ונרוממה שמו יחדיו" והקהל עונה בשעת הולכת הספר לבימה "לך ה' הגדולה וכו'" ו"אב הרחמים".

בשעה שמוליכין את הספר לבימה נהגו לנשקו וללוותו.

חיוב הקריאה על הציבור או היחיד

המשנה במסכת מגילה[8] מציינת רשימה של דברים המצריכים מניין כגון תפילה, ברכת חתנים וכן קריאת התורה. הרמב"ן[9] מפרש על המשנה שכל הדברים הרשומים בה הם חובת הציבור, וכן קריאת התורה מוגדרת כחובת הציבור. הר"ן מוסיף על שיטת הרמב"ן שלמרות שחיוב הקריאה הוא על הציבור, גם אם חלק מהמניין שמע קריאת התורה ורובו לא שמע- עדיין מותר לקרוא בשבילם בשנית משום שנחשב שהציבור מחויב בדבר. הביאור הלכה[10] מביא את דברי הר"ן להלכה ופוסק שמותר לקרוא בתורה גם כאשר רק חלק מהציבור שמע את הקריאה.

מדברי הפרי מגדים[11] ניתן להבין שסובר שקריאת התורה היא חובת היחיד. המשנה קובעת כי הכל יכולים לעלות לתורה, ואף קטנים. הפרי מגדים רצה להוכיח מכאן שקטן רשאי להוציא את הרבים ידי חובתם ויכול אף לעלות חזן. מדבריו עולה כי ניתן להשוות בין תפקיד העולה (שבזמן הגמרא היה גם בעל הקורא) לתפקיד החזן- וששניהם נחשבים כמוציאים את הרבים ידי חובתם. מאידך, המגן אברהם (שם) פוסק שאין קטן רשאי לעלות חזן ולהוציא את הרבים ידי חובתם, וייתכן שסובר שקריאת התורה היא חובת הרבים ולא היחיד.

האגרות משה[12] דן בנושא חיוב קריאת התורה, ופסק שחיוב הקריאה איננו על היחיד כי אם על הרבים. לשיטתו, החיוב על הציבור הוא לשמוע את הקריאה מפי שבעה עולים שונים, ולא לקרוא בעצמם, וממילא לא שייך להתייחס לדין שומע כעונה. לפי הסבר זה, תפקיד בעל הקורא איננו להיות שליח הציבור, אלא הוא שליח העולה הקורא בשבילו את הקריאה, ומקריא אותה לשאר העם כמו שהיה אמור לעשות העולה. קטן רשאי לעלות לתורה מדין הגמרא, ואף להקריא לציבור, אך בימינו כאשר תפקיד בעל הקורא הוא להיות שליח העולה- אין הקטן יכול להיות בעל קורא או לעלות לתורה משום שאינו בגדר שליחות.

החסיר קריאה

המשנה ברורה [13] פוסק שקהילה שלא היה לה ספר תורה כשר והחסירה קריאה- מחוייבת לשמוע בזמן אחר את קריאת התורה ולהשלימה. מאידך, המשנ"ב לא מתייחס למקרה בו יחיד מפספס את הקריאה.

העלייה לתורה

הקדימויות

ע"פ המשנה במסכת גיטין[14], סדר העולים לתורה הוא כהן, לוי ואח"כ ישראל. סידור זה הוא מפני דרכי שלום - למניעת מחלוקת.

סדר זה קיים בין בימי שני וחמישי בהם יש רק שלושה עולים, ובין בשאר הזמנים בהם יש יותר משלושה עולים, השניים הראשונים הם כהן ולוי.

גם בעליות אלו וגם בשאר ישנם סדרי עדיפויות אלו אנשים יעלו לתורה.

סדר הקדימויות:


הכנה לעלייה

העולה לתורה מתעטף בטלית ועולה בדרך הקצרה וכשיורד יורד בדרך הארוכה. אם שני הדרכים שוות עולה בדרך הימנית ויורד בדרך השנייה.

הברכות

הקריאה

הקריאה בשבתות היא קריאה על סדר התורה - בכל שבת פרשה, עד לסיום התורה. בכל שנה מסיימים את התורה, וסיומה בשמחת תורה, שהוא החג היחיד שקוראים בו פרשה - פרשת וזאת הברכה, שהיא הפרשה היחידה שאינה נקראת בשבת.

בשבת במנחה וכן בימי שני וחמישי קוראים את תחילת הפרשה הבאה, בד"כ את העלייה הראשונה. קריאה זו מצורפת בסופם של רוב הסידורים הרגילים.


בשעת הברכות והקריאה אסור לציבור לדבר אפילו בדברי תורה, ובין הברכות מותר לדבר דברי תורה בלחש, ומרן הרה"ג כמוהר"ר רבינו עזרא עטיה זצ"ל היה נמנע מלדבר אפילו דברי תורה בין העליות [ראה ספר "המורה", ובסידור "עוד יוסף חי"], אולם מותר וכדאי לעיין בספר. בשעה שספר התורה פתוח אסור לצאת מבית הכנסת וא יוצא ועל זה נאמר "ועוזבי ה' יכלו", ומתרגמינן - "ודשבק אורייתא דיי' ישתיצון", ואפילו יש עשרה שמקשיבים לקריאה זולתו, וכבר שמע הקריאה בעשרה - אסור [משנה ברורה]. אם כבר שמע את הקריאה במניין אחר - מותר לצאת בין העליות לצורך גדול [משנ"ב], ויש אומרים שמותר אף אם אין צורך גדול [כף החיים]. אם סיימו לקרות וסגרו הספר תורה והעולה האחרון טרם בירך ברכת "אשר נתן" - הפרי חדש מצדד לומר יכול לצאת, והמטה יהודה חולק על זה דהברכה שייכת לקריאה ונחשבת כמותה עיין שם [ראה ביאור הלכה סימן קמו ד"ה שפיר דמי]. ועוד כתב רבינו זצ"ל בעל ה"משנה ברורה" כי הגאון בעל "מגן אברהם" זצ"ל מצדד לומר שמשעה שפתחו את ספר התורה כדי לקרות, אפילו לא התחיל עדיין הקורא לקרות גם כן אסור, וכן משמע דעת הגר"א זצ"ל בביאורו, שמשעה שפתחו הספר תורה כדי לברך אסור לספר.

ההפטרה

ערך מורחב - הפטרה

בשבתות ובמועדים לאחר הקריאה בתורה בשחרית קוראים בנביאים בעניין המתאים לפרשה או למועד. גם בתעניות במנחה האשכנזים מפטירין, ובתשעה באב בשחרית מפטירין "אסוף אסיפם".

בשעת ההפטרה וברכותיה אין לדבר.

הגבהה וגלילה

ערך מורחב - הגבהה (ספר תורה)

הגבהת ספר התורה להראות את הכתוב לציבור, נעשית ע"פ מנהג הספרדים בתחילת הקריאה, וע"פ מנהג האשכנזים בסיומה, והמעלה את העולים לקריאה קורא למגביה ולגולל ומכריז "יעמדו המגביה והגולל". לקוראים בספר תורה ספרדי אין צורך באדם שיגלול.

המגביה צריך לכתחילה להגביה כששלוש עמודות מספר התורה פתוחות. מראה את הכתב לעומדים מימינו, אח"כ לשמאלו, לפניו ולאחריו. מצווה על האנשים לראות את הכתב ולכרוע, ויש מדקדקים לראות את האותיות באופן שיכולים לקוראם, ואומרים "וזאת התורה...".

בספר "יסוד ושורש העבודה"[15] מובא בשם האר"י, שבעת הגבהת התורה יש לכל אחד להשתדל להתבונן באותיות התורה עד שיוכל לראות מה שכתוב שם, ובזאת ימשך אליו שפע רב. ה"בן איש חי" כותב[16] שישתדל אדם לחפש בעיניו מילה אחת בתורה, במקום שקוראים, שמתחילה באות שמתחיל בה שמו, ויאמר באותה שעה את הפסוקים: "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל"[17], "תורה ציוה לנו משה מורשה קהלת יעקב"[18]. ומבאר הרב דוד חי הכהן בספרו "במעמד השחר"[19], בזאת יתחזק מאד קשרו המיוחד אל התורה, ואל חיי הנצח המצויים בה. גם יתכוון באמירתו שגם הוא, בן קהילת יעקב, מתכונן כעת לקבל אותה תורה שקיבל משה רבנו למוסרה לישראל, ולהורישה לדור הבא אחריו.

קריאת התורה לנשים

בגמרא במגילה [20] מובא שאשה רשאית מעיקר הדין לעלות לתורה אלא שאסרו זאת חכמים מפני כבוד ציבור: " הכל עולין למנין שבעה, ואפילו קטן ואפילו אשה. אבל אמרו חכמים: אשה לא תקרא בתורה, מפני כבוד צבור" וכן נפסק בשו"ע[21]. הפוסקים נחלקו האם תקנת חכמים פוסלת את עליית האשה אף בדיעבד[22], או שרק לכתחילה ובדיעבד עלתה הקריאה[23].

נחלקו הפוסקים מהי הפגיעה בכבוד הציבור המתרחשת בהעלאת אשה לקריאת התורה:

  • מדברי הריטב"א [24] יש המבינים שחשש הפגיעה הוא שמא ייראה כאילו אין מן הגברים מי שיכול לעלות ולקרות[25]. חיוב קריאת התורה חל קודם כל על הגברים המחויבים בלימודה, ויש פגם בכך שלא יימצא בהם מי שיידע לקרוא. לשיטתו, דבר זה מתאים בעיקר לימי חז"ל בהם העולה גם קרא בתורה ולא כמנהג בימינו שיש בעל קורא קבוע.
  • המאירי [26] הסביר שכל דברי הגמרא הם רק בימים בהם נהגו שרק העולה הראשון והאחרון מברך, אך לאחר שקבעו שכל העולים יברכו- שוב אין אשה רשאית לעלות כלל.
  • יש שפירשו שיש בדבר גם משום חוסר צניעות בכך שאשה תעלה לתורה וכולם יסתכלו בה וכן שקול באשה ערווה כעין מה שאמר הכלבו [27] לאסור על אשה לקרוא מגילה לציבור[28]

ראו גם

הערות שוליים

  1. לא,א
  2. תפילה יב,א
  3. על פי הגמרא בבא קמא פב,א
  4. פב,א
  5. פרשת ויקהל
  6. ובקשתם משם, איש ההלכה עמוד 22
  7. זוהר כרך ב (שמות) פרשת ויקהל דף רו עמוד א
  8. כג,ב
  9. (מגילה דף ג בדפי הרי"ף
  10. ביאור הלכה קמג, א
  11. סימן רפב
  12. או"ח חלק ב עב
  13. קלה,ז
  14. דף נט ע"א
  15. שער חמישי פרק ח.
  16. שנה שניה פרשת תולדות אות טז.
  17. דברים ד, מד.
  18. דברים לג, ד.
  19. עמ' 421.
  20. כג,א
  21. או"ח תרפב, ג
  22. סמ"ג (עשין דרבנן מצווה ד)
  23. כך דייק החסדי דוד (תוספתא מגילה ג,ה) מכך שנאמר רק שלא תקרא אשה בציבור כהמלצה ולא כאיסור
  24. מגילה ד
  25. עיין במשפטי עוזיאל ח"ד חו"מ סימן ו
  26. מגילה כג,א
  27. סימן מה
  28. ר' חיים פלאג'י יפה ללב (או"ח רפב)