קידוש ידיים ורגליים

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

קידוש ידיים ורגלים היא רחיצת הידיים והרגלים מן הכיור על ידי הכוהנים העובדים בבית המקדש, לפני שהם מתחילים בעבודתם. כוהן שעבד ולא קידש ידיו ורגליו קודם לכן – עבודתו פסולה והוא חייב מיתה בידי שמים. הלכות הקידוש מופיעות בתלמוד הבבלי במסכת זבחים (דפים יט-כב) ובמשנה תורה לרמב"ם בהלכות ביאת מקדש פרק ה'.

המקור בתורה[edit]

נאמר בתורה בפרשת הכיור (ספר שמות ל,יט-כא): וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ (=מן הכיור) אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם. בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ מַיִם וְלֹא יָמֻתוּ, אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת, לְהַקְטִיר אִשֶּׁה לַיקֹוָק. וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם וְלֹא יָמֻתוּ, וְהָיְתָה לָהֶם חָק עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ לְדֹרֹתָם.

הרמב"ן (שם פסוק יט) מסביר שרחיצה היא "דרך כבוד של מעלה", משום שהידיים נוגעות בדברים רבים ומתלכלכות, וגם רגלי הכהנים, שהם הולכים יחפים במקדש – עשויות להתלכלך, ולכן יש לנקותם לפני שניגשים לשרת את האל, כשם שאדם שניגש לשרת מלך בשר ודם רוחץ את ידיו. ויש המסבירים שהדבר נעשה כדי "להגדיל כבוד הבית" (ספר החינוך מצוה קו).

הגדרת עבודה המחייבת קידוש[edit]

קידוש ידיים ורגלים נדרש קודם עשיית עבודה, כהגדרתה בהלכות עבודת הקרבנות, כגון קבלת דם הקורבן בכלי או זריקתו על המזבח, הקרבת בשר הקורבן, הקטרת קטורת או הטבת המנורה. אין צורך בקידוש לפני פעולות שאינן מוגדרות כעבודה, כגון שחיטת הקורבנות, הפשטת עור הבהמות וניתוחן לאברים או אכילת בשר הקרבנות.

אופן הקידוש[edit]

בברייתא המובאת בתלמוד (מסכת זבחים יט,ב; מקור הברייתא בתוספתא מסכת מנחות, א,ז) מובאת מחלוקת תנאים לגבי אופן הרחיצה:

כיצד מצות קידוש? מניח ידו הימנית על גבי רגלו הימנית וידו השמאלית על גבי רגלו השמאלית ומקדש; רבי יוסי ברבי יהודה אומר: מניח שתי ידיו זו על גב זו ועל גבי שתי רגליו זו על גבי זו ומקדש; אמרו לו: הפלגת (=הגזמת)! אי אפשר לעשות כן.

נמצא שלדעת חכמים די בהנחת כל יד על רגל, ואילו לדעת רבי יוסי ברבי יהודה יש להניח את שתי הידיים על שתי הרגליים ולקדש את כולן ביחד. חכמים שוללים את הצעתו של רבי יוסי ברבי יהודה משום שהכהן יאבד את יציבותו כשיעמוד כך, אולם האמורא רב יוסף מסביר (גמרא זבחים שם) שלדעת רבי יוסי הכהן רשאי להיעזר בתמיכה של כהן אחר. העולה מן הדברים, שלכל הדעות יש לקדש את הידיים והרגליים בבת אחת. להלכה נפסק כדעת חכמים (רמב"ם הלכות ביאת מקדש ה,טז).

לפי הדעה הרווחת בין הראשונים, יש לרחוץ את כפות הידיים והרגלים, אך יש גם הסוברים שיש לרחוץ את היד עד המרפק ואת הרגל עד הברך.

בנוסח המופיע בתוספתא (שם) נאמר שהכהן "משפשף ומרחיץ, משפשף ומרחיץ", ומכאן שהקידוש כולל שפשוף של הידיים והרגליים, במטרה להסיר את הלכלוכים שנדבקו להן; אך הרמב"ם ב"משנה תורה" (הלכות ביאת המקדש פרק ה') לא הזכיר פרט זה (אמנם בפירוש המשנה לזבחים פ"ב מ"א כתב הרמב"ם שיש לשפשף את הרגל ביד בשעת הרחיצה).

בשעת הקידוש הכהן צריך לעמוד, משום שהקידוש נחשב "עבודה", וכל עבודה נעשית בעמידה.

הקידוש צריך להיעשות בשפיכת מים מן הכיור, ככתוב: "ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם", ולא בהכנסת הידיים לתוך הכיור. הדעה המקובלת היא שיש לקדש ידיים ורגלים ישירות מן הכיור, אך יש הסוברים שיש נטלה בצד הכיור, והכהנים ממלאים את הנטלה מן הכיור ומקדשים את ידיהם ורגליהם מן הנטלה, כפי שעושים בנטילת ידים (תרגום יונתן לתורה שמות ל,יט; הערוך ערך נטל).


חובת הקידוש[edit]

הכהן אינו צורך לקדש את ידיו ורגליו לפני כל עבודה שהוא עושה, אלא די בכך שירחץ את ידיו ורגליו בתחילת היום, ולאחר מכן הוא יכול לעשות עבודות רבות במשך היום כולו (והלילה שלאחריו) ללא צורך בקידושים נוספים. היוצאת מכלל זה היא עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים, הכוללת עשרה קידושי ידיים ורגליים במשך היום (ראה להלן).

בכמה מצבים יש צורך בקידוש חדש: כאשר הכהן מסיח את דעתו מעבודת המקדש, ישן, או מטיל מים (משתין). התלמוד (זבחים כ,ב) מסתפק האם יציאה מן המקדש (ללא היסח דעתו מן העבודה) מחייבת קידוש ידיים ורגלים שנית. כיון שהספק לא הוכרע, קובע הרמב"ם (הלכות ביאת המקדש ה,ג-ד) שלכתחילה יש לקדש ידיים ורגליים במצב זה, אך אם הכהן לא קידש ועבד – עבודתו כשרה.

יום חדש מחייב קידוש חדש, ולכן כהן שקידש ידיו ורגליו במהלך היום ועבד כל הלילה, חייב לקדש ידיו ורגליו עם עלות השחר, אבל כהן שקידש ידיו ורגליו לפנות בוקר לצורך תרומת הדשן, אף שעשה זאת לפני עלות השחר – אינו חייב לקדש ידיו ורגליו עם עלות השחר, משום שתרומת הדשן נחשבת תחילת עבודת היום, ונמצא שהכהן כבר קידש ידיו ורגליו בתחילת עבודת היום.

קידוש מן הכיור[edit]

לכתחילה, יש לקדש ידיים ורגלים מן הכיור, ככתוב בתורה (שמות ל,יט – ראה לעיל). עם זאת, אם כהן קידש ידיים ורגלים מכלי שרת אחר (כלי שהוקדש לשם העבודה במקדש) – קידושו כשר. קידוש שנעשה מכלי של חול, שאינו מקודש – פסול. ביום הכיפורים הכהן הגדול מקדש ידיו ורגליו לכתחילה מקיתון של זהב – קנקן שהוקדש לשם כך, ולא מן הכיור.

המים לקידוש[edit]

הכיור צריך להחיל כמות מים המספיקה לפחות לארבעה כוהנים לקידוש ידיים ורגליים. מבדיקה שנעשתה במכון המקדש התברר, שדי בכמות של ליטר אחד לקידוש ידיים ורגלים של כהן אחד, ומכאן שדי בכמות של ארבעה ליטרים מים שיהיו בכיור ("שערי היכל" על מסכת זבחים, בהוצאת מכון המקדש, ירושלים תשע"א, עמוד קמז). אם מים אלו שהו בכיור או בכלי שרת במהלך הלילה – הם נפסלים ואינם ראויים לקידוש. בבית המקדש השני נעשה מנגנון מיוחד הקרוי "מוכני" כדי למנוע את פסילת המים בלילה.

ביום הכיפורים[edit]

במהלך עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים הכהן הגדול מחליף חמש פעמים את מערכות הבגדים שלו, מבגדי לבן (ארבעה בגדים המורכבים אך ורק מפשתן לבן) לבגדי זהב (שמונת הבגדים הרגילים של הכהן הגדול, הכוללים זהב). כל החלפת בגדים כזו טעונה טבילה ושני קידושי ידיים ורגלים, אחד לפני פשיטת הבגדים הקודמים (ולדעת התנא רבי מאיר – לאחר הפשיטה) ואחד לאחר לבישת הבגדים החדשים. קידושים אלו היו נעשים מקיתון מיוחד של זהב שהיה במקדש. אם הכהן הגדול לא ביצע קידושים אלו, המיוחדים ליום הכיפורים (למעט הקידוש הראשון, שיש לעשות בכל ימות השנה) – עבודתו כשרה בכל זאת.


מצוות נטילת ידיים[edit]

כמה מדיני נטילת ידיים נלמדים ממצוות קידוש ידיים ורגליים. יש למשל שכתבו שהחובה ליטול ידיים מן הכלי נלמדת מכך שקידוש ידיים ורגלים צריך להיעשות מתוך כלי ([[הלכות גדולות לרב יהודאי גאון הלכות ברכות פרק שישי, מובא ב[[רשב"א על מסכת חולין קז,א. ספר החינוך מצוה קו). עם זאת יש דינים שבהם לא למדו את דיני הנטילה מדיני הקידוש (ספר החינוך שם).