פשוטו של מקרא

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

פשוטו של מקרא הוא המובן המילולי של מקראות. בדרך כלל אין מקרא יוצא מידי פשוטו- גם במקומות שחז"ל דרשו את הפסוק על פי דרכי הדרש של התורה - כמו ייתורא דקרא ועוד, ועל פי י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן, ופרשו בו פירוש שאינו לפי פשוטו המילולי, בכל זאת הפירוש המילולי של הפסוק נשאר תקף, והוא מתקיים לצד הפירוש של דרשת חז"ל שעולה ממנו.

סוגים שונים של 'אין מקרא יוצא מידי פשוטו'[edit]

לעיתים דרשות חז"ל מפרשות את המקרא, ומפרטות אותו, באופן שהפירוש הפשוט המילולי נשאר הפירוש היחיד. לדוגמה, נאמר בתורה "וקשרתם לאות על ידך...", ובתורה שבעל פה נתבארה צורתן של התפילין. במקרה הזה, הפירוש אינו דורש באופן אחר את פשוטו של מקרא ומשאיר לצידו את פשוטו של מקרא, אלא פשוטו של מקרא נשאר, שיש לקשור על היד, ותורה שבעל פה מפרטת מהי צורתו של הדבר שיש לקשור על היד וכיצד הוא נעשה.

לעיתים, דרשות חז"ל מפרשות את הפסוק באופן נוסף על הפירוש הפשוט, ושני הפירושים נמצאים במקביל: לדוגמה, "לא יומתו אבות על בנים" שתורה שבעל פה מפרשת שהכוונה שקרובים פסולים לעדות - וכוונת הפסוק לפי זה לומר ש"לא יומתו אבות על פי בנים", אך הפירוש הפשוט של הפסוק נשאר לצד הדרשה, והכוונה שלא יומתו אבות בגלל מעשים וחטאים של הבנים, או להיפך - כמו שרואים בספר מלכים ב פרק יד פסוק ו - "וְאֶת בְּנֵי הַמַּכִּים לֹא הֵמִית כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר צִוָּה יְדֹוָד לֵאמֹר לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת כִּי אִם אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יֻמָות \{יוּמָת\}". כלומר, לפסוק "לא יומתו אבות על בנים" יש שני פירושים ששניהם מתקיימים זה לצד זה: פירוש מילולי שאין להמית אבות כעונש על מעשי הבנים, או בנים כעונש על מעשי האבות, כמו שנאמר בספר מלכים, וגם פירוש שמפרש את המילה "על" בתור "על פי" - אין להמית אבות על פי עדות בנים, ולא בנים על פי עדות אבות, ולמדנו שקרוב פסול לעדות.

לעיתים, מקרא יוצא לגמרי מידי פשוטו, והוא מובן רק באופן לא מילולי, והאופן המילולי אינו תקף. לדוגמה: מה שנאמר על חוה "היא היתה אם כל חי", שבאופן מילולי הכוונה שחווה היא אימם של כל בעלי החיים בעולם, ולא רק בני אדם, אבל במקרה הזה מקרא יוצא מידי פשוטו, ומתפרש "היא היתה אם כל חי אנושי"[1].

הכללים של רס"ג בהוצאת מקרא מפשוטו[edit]

רס"ג, באמונות ודעות פרק שביעי, קובע כללים מתי אין להוציא מקרא מפשוטו ויש לפרשו באופן מילולי, ומתי יש להוציא מקרא מפשוטו ולפרש אותו באופן לא מילולי.

"מן הידוע באמיתות הדברים שכל דבר שנמצא במקרא הרי הוא כפשוטו, זולתי מה שאי אפשר לפרשו כפשוטו מחמת אחת מארבע סבות:

(א) או מפני שהחוש דוחה אותו, כעין אֹמרו "ויקרא האדם שם אשתו חוה, כי היא הייתה אם כל חי" (בראשית ג, כ), והרי רואים אנו השור והאריה שאינם ילודי אשה, לכן צריך שנדע שאין הדבר אמור אלא בבני אדם.

(ב) או שהשכל דוחה אותו, כאמרו "כי ה' אלהיך אש אֹכלה הוא אל קנא" (דברים ד, כד), והרי האש ברוּאה וזקוקה לחומר ופעמים נכבית, ואין השכל מקבל שיהא הוא כך. ולכן מוכרח שתהא מלה נסתרת בלשון שנקמתו כאש אכלה, וכמו שנאמר "כי באש קנאתי תֵאכל כל הארץ" (צפניה ג, ח).

(ג) או שיש מקרא מפורש הסותרו, צריך לבאר את שאינו מפורש, כגון אֹמרו (דברים ו, טז) "לא תנסו את ה' אלהיכם כאשר נסיתם במסה", ואמר (מלאכי ג, י) "ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות, אם לא אפתח לכם את ארובות השמים". ומה שמתאם בין שני הפסוקים, שאין לנסות את ה' אם יכול הוא על כך אם לאו, כאותם שאמרו (תהלים עח, יח - יט) "וינסו אל בלבבם לשאול אוכל לנפשם, וידברו באלהים אמרו היוכל אל לערוך שלחן במדבר", ועליהם אמר (דברים ו, טז) "כאשר נסיתם במסה", אבל שיבחן האדם ערכו לפני ה' אם ראוי שיעשה לו אות פלאי אם לאו, כמו ששאל גדעון (שופטים ו, לט) "אנסה נא רק הפעם בגזה", וכמו ששאל חזקיהו (מלכים ב' כ, ח) וזולתם, הרי זה מותר[3].

(ד) וכן כל מה שנאמר לנו במסורת שיש בו תנאי, נפרשהו פירוש המתאים למסורת האמיתית, כמו שנאמר לנו כי המלקות הם תשע ושלשים מלקיות (משנה מכות ג, י) וכתוב (דברים כה, ג) "ארבעים יכנו". לפיכך אנו סוברים שהם שלשים ותשע, אלא שסכמן הכתוב, כדרך שסכם "במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום יום לשנה ארבעים שנה" וגו' (במדבר יד, לד), ולא היו אלא תשע ושלשים, כי השנה הראשונה לא נכללה באותו העונש.

וכיון שהסבות הגורמות להסברת הפסוקים שלא כפשטם הם ארבעה אלה, ואין להם חמישי...".

להמחשה אפשר להביא את היישום של הרס"ג לכללים שניסח, בנושא המקראות שעוסקים בתחיית המתים - "כיון שהסבות הגורמות להסברת הפסוקים שלא כפשטם הם ארבעה אלה, ואין להם חמישי, ומצאנו תחיית המתים שאין החוש דוחה אותו, לפי שאין אנו אומרים שיחיו מאליהם, אלא אומרים אנו כי בוראם יחיה אותם, וגם אין השכל דוחה אותו, מפני שהחזרת דבר שכבר היה ונתפרד קרוב למושכל יותר מבריאת יש מאין, וגם אין פסוק אחר המונעו, אלא הפסוק מחזקו, כמו שפירש בעולם הזה כפי שנראה בחוש לכל בהחייאת בן האשה הצרפית (מלכים א' יז, כב) והשונמית (מלכים ב' ד, לד), ואין במסורת מה שמחייב להוציאו מפשטו, אלא כל דברי חכמים מחזקים אותו, לפיכך חובה להניחו כמות שהוא כפשט הכתוב שה' יחיה מתי עמו בזמן הישועה, ואין להסבירו לאופן אחר, כל שכן כאשר המקומות שנזכרה תחיית המתים משמען שהיא בעולם הזה דווקא ...".

ראה עוד[edit]

  • רס"ג, אמונות ודעות, פרק שביעי.