פרשת מטות

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

פרשת מטות היא הפרשה התשיעית בחומש במדבר. הפרשה פותחת בדיני נדרים ודרך הפרתם, ולאחריה מופיעה מלחמת מדין כהמשך למתואר בפרשיות הקודמות. בסוף הפרשה מובאת בקשתם של בני גד ובני ראובן להישאר בעבר הירדן המזרחי, והתחייבותם לבוא חלוצים למלחמה בכיבוש ארץ כנען.

תוכן הפרשה[edit]

  • דיני נדרים- דיני הנדרים ודרך הפרתם.
  • מלחמת מדין- בעקבות חטא בני ישראל בפרשת פינחס עם בנות מדין, הקב"ה מצווה על משה לנקום במדין ולהילחם בהם. ישראל מנצחים את מדין, הורסים את עריהם והורגים את חמשת מלכי מדיין ואת בלעם.
  • הטהרה שלאחר המלחמה- הלוחמים מצטווים להיטהר מטומאתם לאחר החזרה מהקרב, וכן מפורטים דיני טהרת הכלים שנלקחו מהשלל, על ידי טבילת כלים והגעלה.
  • פרשיית בני גד ובני ראובן- שבטי גד וראובן מבקשים ממשה להישאר בעבר הירדן המזרחי ולא להיכנס לארץ. משה כועס עליהם, אך לבסוף מתרצה כאשר הם מסכימים לבוא חלוצים למלחמה במהלך כיבוש ארץ כנען. לשתי שבטים אלו מצטרף גם חצי שבט המנשה.

מטרת הנדרים-לשמר את ההתרוממות הזמנית[edit]

הרב קוק[1] מסביר שעניין הנדרים מגיע על מנת לשמר את רגעי ההתרוממות הזמניים. במהלך חיי האדם ישנם רגעים בהם הוא מצליח להתרומם מעל חיי השגרה, ומתעורר אצלו רצון להתקרב לה'. אך, מכיוון שמדובר רק ברגעים חולפים, קיים חשש שלאחר זמן מה האדם ישכח את רגע ההתרוממות ויחזור למרוצת החיים. על ידי הנדרים ניתן לשמר את אותם רגעי התקדשות זמניים ולהכניסם כדבר קבוע לחיי השגרה, וכדברי הרב קוק "יסוד הנדרים בכללם, הטובים שבהם, להמשיך כוח הקיום המעשי באורח הקבוע של החיים". מנגד, מכיוון שיסוד הנדרים בנוי על רגעי התרוממות רגשית, ישנה אפשרות שהנדר לא יוכל לרדת מהאידיאל למציאות. ייתכן מצב שהאדם לא חשב מספיק בשעת הנדר כיצד תהיה אפשרות ליישמו, ונדר על דברים הגבוהים ממדרגתו. בנוסף, ישנם מקרים בהם הנדר איננו נדר טהור אלא מעורב בו גם סייגים של מידות רעות כגון גאווה או כעס. על מנת לפתור מצבים אלו, נתנה התורה אפשרות להתרת הנדר על ידי חכם. החכם יכול להתיר את הנדר על ידי חרטה- במידה והנדר היה מעל ליכולתו של האדם, או על ידי התרה בפתח- על מקרים בהם התערב בנדר סייגים זרים.

הצטרפותו של חצי שבט המנשה[edit]

בפרשה, מגיעים בני גד ובני ראובן ומבקשים ממשה להישאר בעבר הירדן המזרחי. לאחר המשא ומתן בינם, במהלכו מבטיחים השבטים להיחלץ ראשונים למלחמה בירושת הארץ, משה מעניק את עבר הירדן המזרחי לבני גד ובני ראובן ולחצי שבט המנשה. השאלה העולה היא מדוע צירף משה את חצי שבט המנשה לבני גד וראובן, ובעקבות מה הדבר קרה?

האבן עזרא[2] הסביר את הדברים באופן פשוט ופירש כי חצי שבט המנשה גם ביקש נחלה יחד עם בני גד וראובן, אלא שמכיוון שהיו רק חצי שבט לא הזכירם הכתוב בתחילה.
הרמב"ן מפרש את צירוף חצי השבט באופן טכני ואומר כי לאחר שרצה משה לחלק לשבטי גד וראובן את הארץ, ראה שהיא ארץ גדולה יותר מן הראוי להם. לפיכך חיפש מי שירצה להתנחל עמם והיו אנשים משבט מנשה שרצו בה, והיו אנשי מקנה, ולכן צירפם משה אליהם. הרמב"ן מעיר כי רובו של שבט מנשה כן נכנס לארץ, ורק חלק קטן מהשבט נשאר בעבר הירדן המזרחי.

בניגוד לפירושים אלו, הנצי"ב[3] מפרש כי צירופם של חצי שבט המנשה היה מעשה מכוון מאת משה. לפירושו, "ראה משה רבינו שבעבר הירדן כוח התורה מעט.. על כן השתדל להשתיל בקרבם גדולי תורה שיאירו מחשכי הארץ". משה בכוונה מעניק לבני מנשה נחלה בין שבטי ראובן וגד על מנת ששניהם יושפעו משבט מנשה מתמידי התורה, ואף נתן להם נחלה גדולה יותר מחלקם על מנת שיתרצו לכך.

אין מביאים ביכורים מעבר הירדן[edit]

הירושלמי[4] מביא נפקא מינה הלכתית לעובדה שמשה העניק לבני מנשה את נחלתם בעבר הירדן המזרחי. המשנה קובעת כי "אין מביאים ביכורים מעבר הירדן" והגמרא מסבירה זאת בשני טעמים: 1. עבר הירדן איננו "ארץ זבת חלב ודבש" 2. לא ניתן לומר "אשר נתת לי" על נחלה בעבר הירדן משום שבני גד ובני ראובן לקחו אותה בעצמם ולא קיבלו אותה.
הגמרא מביאה נפקא מינה בין הטעמים בחצי שבט המנשה שקיבלו את הארץ מידי משה ולא ביקשו אותה ולכן לפי הטעם השני יוכלו להביא ביכורים מנחלתם.

קישורים חיצוניים[edit]

  1. פנקסי הראי"ה פנקס יג ד
  2. במדבר ל"ב, ל"ב
  3. העמק דבר דברים ג טז
  4. ביכורים סוף פרק א