פרשני:בבלי:גיטין ס ב

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

גיטין ס ב

חברותא[עריכה]

ו. ופרשת שתויי יין שבפרשת "שמיני" (ויקרא ה ב): "יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבואכם אל אהל מועד".
ז. ופרשת נרות שבפרשת "בהעלותך" (במדבר ח ב): "בהעלותך את הנרות, אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות".
ח. ופרשת פרה אדומה שבפרשת "חוקת" (במדבר יט ב): "דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום".
אמר רבי אלעזר:
התורה רוב בכתב, כלומר: רוב "תורה שבעל פה" תלויה במדרש הכתובים: ב"כלל ופרט וכלל" ו"גזירה שוה", ושאר מידות שהתורה נדרשת בהן.
ומיעוט ניתנה למשה על פה, שאין להם רמז בתורה.
שנאמר: "אכתוב לו רובי תורתי, כמו זר נחשבו", הרי שרוב התורה כתובה היא.
ורבי יוחנן אמר: רוב התורה שבעל פה נמסרה למשה על פה, ואין לה רמז בתורה, ומיעוט ממנה יש לה רמז בכתב.  1 

 1.  תמה בחידושי חת"ם סופר ד"ה רוב בכתב: והרי פשיטא שאותן הלכות שאין להם רמז במקרא הן מיעוטא דמיעוטא (וכן כתב הרמב"ם בהקדמתו לסדר זרעים), ואיך אמר שרוב התורה היא בעל פה! ? וראה מה שביאר שם.
שנאמר: "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית", ומאחר שעל דברים שבעל פה נכרתה הברית, בהכרח שהם הרוב.
ומקשינן: ואידך - רבי יוחנן - נמי, הכתיב: "אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו", הרי שרוב התורה תלויה בכתב.
ומשנינן: ההוא אתמוהי קא מתמה (בלשון תמיהה הוא נקרא): וכי אכתוב לו רובי תורתי, כלומר: וכי רובי תורתי היה לי לכתוב להם!? הלא כמו זר נחשבו, והלוא באותה שכתבתי להם כמו זר נחשבו.  2 

 2.  והתוספות פירשו, שאת התורה שבכתב כתבו זרים המה הגויים, וכי אכתוב גם את התורה שבעל פה שיעתיקו הגויים אף אותה.
ואידך - ריש לקיש - נמי, הכתיב: "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית", ומשמע שעיקר התורה בעל פה ניתנה!?
ומשנינן: ההוא, כלומר: לכך נכרת ברית על אלה שבעל פה, לא משום שרבים הם, אלא משום דתקיפי למיגמרינהו (יש קושי בלימודם).  3 

 3.  במדרש תנחומא פרשת נח אות ג איתא: "יתברך שמו וכו' שבחר בישראל משבעים אומות וכו' ונתן לנו את התורה בכתב וכו' ופרשום בתורה שבעל פה, וגילה אותה לישראל וכו' ועל שבעל פה נאמר וכו' וכתיב: "ולא תמצא בארץ החיים", ומאי "לא תמצא בארץ החיים" וכי בארץ המתים תמצא, אלא שלא תמצא תורה שבעל פה אצל מי שיבקש עונג העולם תאוה וכבוד וגדולה בעולם הזה, אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר: "זאת התורה אדם כי ימות באוהל" וכו', לפי שלא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא על התורה שבעל פה, שנאמר: "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית", ואמרו חז"ל לא כתב הקב"ה בתורה: "למען הדברים האלה" וכו', אלא: "על פי הדברים האלה", וזו היא תורה שבעל פה, שהיא קשה ללמוד, ויש בה צער גדול שהיא משולה לחושך וכו', ולא קיבלו ישראל את התורה עד שכפה עליהם הר כגיגית וכו', ואם תאמר על תורה שבכתב כפה עליהם את ההר וכו', אלא אמר להן: על התורה שבעל פה, שיש בה דקדוקי מצוות קלות וחמורות, והיא עזה כמות וקשה כשאול קנאתה, לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקב"ה בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו וכו"'.
דרש רבי יהודה ברבי נחמני, מתורגמניה דרבי שמעון בן לקיש: (האמורא שהיה עומד ליד ריש לקיש בדרשתו, ומתרגמה לרבים):
כתיב (שמות לד כז): "כתב לך את הדברים האלה", הרי משמע שהתורה כתובה.
וכתיב מיד: "כי על פי הדברים האלה", הרי שלא נכתבה.
הא כיצד מתיישבים שני מקראות הללו:
דברים שבכתב, אי אתה רשאי לאומרן (למוסרן לישראל) על פה.
דברים שבעל פה, אי אתה רשאי לאומרן בכתב, כלומר: לכותבן.  4 

 4.  א. כתב המהרש"א שעיקר הלימוד הוא מ"האלה", דמשמע: את אלו אתה כותב ולא את התורה שבעל פה, וכן גבי תורה שבעל פה, ראה שם. ב. כתב רש"י: "מכאן אתה למד שהתלמוד לא ניתן לכתוב, אלא מפני שהתורה משתכחת", כלומר: ו"עת לעשות לה' הפרו תורתך" כמבואר בעמוד א. ג. כתב רבינו קרשק"ש בשם רבינו נר"ו: דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה, משום דבקריאתם על פה איכא הפסד, דליכא למידרש חסירות ויתירות, וכמה נונין הנדרשים ועקומים ולפופין, ודברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב, משום דכשאינם כתובין כל אחד ואחד מוסרן זה לזה בדקדוק, אבל אם נכתבו ובא ללמוד אותם מתוך הכתב (משנה) כוונת אמרן". וראה בחת"ם סופר לעיל עמוד א שכתב על דרך זה בטעם האיסור שאסור לכתוב את התורה פרשה פרשה, שהוא משום שעל ידי זה לא יהיה ניתן לדרוש סמוכים, ראה עוד שם.
דבי רבי ישמעאל תנא מקור אחר לדין זה:
דכתיב: "כתב לך את הדברים האלה", כדי ללמד: אלה אתה כותב, ואי אתה כותב הלכות (תורה שבעל פה).
אמר רבי יוחנן:
לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל, אלא בשביל דברים שבעל פה, שנאמר: "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל".
שנינו במשנה: מערבין בבית ישן מפני דרכי שלום:
ומפרשינן: מאי טעמא? אילימא משום כבוד של בעל הבית, והיינו "מפני דרכי שלום"?
כך הרי אי אפשר לומר, והא ההוא שיפורא (שופר שהיו תוקעים בו בערב שבת להזהיר את העם),  5  דהוה מעיקרא בי רב יהודה (היה בתחילה בביתו של רב יהודה) שהיה ראש ישיבה בפומבדיתא, ולבסוף - כשמת רב יהודה, ונעשה רבה לראש ישיבה - נתנוהו בי רבה, ולבסוף נתנוהו בי רבא, כשנעשה ראש ישיבה אחר רב יוסף ואביי שמלכו אחר רבה.

 5.  כן פירש רש"י; ועוד פירש בשם רב שרירא גאון שהוא שופר של צדקה, שהיו נותנים לתוכה נדבה השלוחה לבני הישיבה, והוא כמו "שופרות של שקלים" שהיו במקדש; ולפירוש זה הסכימו התוספות, משום שבשבת משמע, שאותו שופר של ערב שבת היה נותנו חזן הכנסת בראש הגג; ועוד תמהו: מה ענין שופר של ערב שבת שהיה שהיה אצל רב יהודה בפומבדיתא, לשופר שהיה אצל רבא במחוזא, והרי ודאי שכמה שופרות היו! ?
הרי שאין לחוש משום כבוד בני הבית שנוטלים מהם.
אלא לכך לא יעבירו את העירוב ממקומו הרגיל, משום חשדא, שלא יחשדו את בני החצר שאינם עושים עירובי חצירות, ומטלטלים, כי הנכנס לאותו בית שהיו רגילים לתת שם את העירוב, ואינו רואהו, חושב בלבו שלא עשו עירוב.  6 

 6.  כן פירש רש"י; והתוספות פירשו בשם רבינו תם, שלא יאמרו מפני החשד שחושדים אותו לגנוב פת של עירוב אין מניחין אותו שם; אבל בשיפורא של צדקה אין לחוש, שהכל יודעים שאותו שופר עומד אצל ראש הישיבה לחלק לתלמידים. ופירש המהר"ם שלכן נטה רבינו תם מפירושו של רש"י, כי לפי רש"י אין שייך לומר על זה "מפני דרכי שלום". והמהרש"א תמה על פירוש התוספות: אם כן מה הוכיחה הגמרא מן השופר שאין חוששים לכבוד, והרי הכל יודעים שמניחים אצל ראש הישיבה, (כן נראה כוונת המהרש"א).
שנינו במשנה: בור שהוא קרוב לאמה מתמלא ראשון מפני דרכי שלום:
איתמר:
בני נהרא (אנשים שיש להם שדות על גדות הנהר, מי משקה תחילה): רב אמר: תתאי שתו מיא ברישא (התחתונים הרחוקים ממוצא הנהר, הם משקים תחילה).
ושמואל אמר: עילאי שתו מיא ברישא, (העליונים הקרובים יותר למוצא הנהר הם משקים תחילה).
ומבארת הגמרא באיזה אופן נחלקו:
בדמיזל הנהר (כשהנהר הולך כדרכו, שאין צריך לסוכרו בשביל להשקות ממנו, אלא דולים ממנו ומשקים), כולי עלמא - בין רב ובין שמואל - לא פליגי, שכל הרוצה לדלות מן הנהר יבא וידלה.  7 

 7.  כתבו התוספות, דקא משמע לן שאפילו נהר שמימיו פוסקין, כל הרוצה לדלות ידלה, כיון שמושך הנהר כפשטו.
כי פליגי רב ושמואל: במיסכר ואשקויי (כשיש צורך לסכור את הנהר כדי להשקות).
וטעמו של שמואל דאמר: עילאי שתו מיא ברישא, הוא משום דאמרי העליונים: אנן מקרבינן טפי (אנחנו קרובים יותר).
וטעמו של רב דאמר: תתאי שתו מיא ברישא, הוא משום דאמרי התחתונים: נהרא כפשטיה ליזיל (נהר כדרכו, ילך), כלומר: אין לכם לעצור את הנהר מהילוכו, ומהגיע אלינו.
מקשה הגמרא קושיא ממשנתנו על רב, שהרי תנן במשנתנו:
בור הקרוב לאמה, הוא מתמלא ראשון מפני דרכי שלום, והוא הדין שהם משקים תחילה, ותיקשי לרב!?
תרגמה שמואל אליבא דרב (פירש שמואל את משנתנו לשיטתו של רב בר פלוגתיה בזה):
משנתנו עוסקת באמה המתהלכת על פי בורו, כלומר: הבור מתמלא מאליו, ואין צריך לסכור את האמה כדי למלאותו.
ותמהינן עלה: אי הכי מאי למימרא, מה חידוש יש בדבר, והרי אינו עושה שום פעולה המזקת לחבירו!?
ומשנינן: מהו דתימא: מצי אמרי ליה (כסבור הייתי לומר: יכולים התחתונים לומר לבעל הבור העליון): סכר מיסכר (סתום את פי בורך, כדי שלא ייכנסו המים שם, ותיפסק זרימתם), ואשקי בהינדזא (ותשקה את שדותיך כפי מה שיעלה לך לדלות מן משיכת הנהר כמונו).
קא משמע לן משנתנו שאינם יכולים לומר לו כן.
אמר רב הונא בר תחליפא: השתא דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר (לא נפסקה הלכה לא כרב ולא כשמואל) -
אם כן "כל דאלים - גבר", (מי שחזק יותר הוא גובר).  8 

 8.  כתב רש"י, שרב הונא בר תחליפא אינו סובר את הכלל "הלכתא כשמואל בדיני" ; והתוספות כתבו בתירוץ אחד, דהכא שאני, כי מסתבר טעמיה דרב, ואף שלפי שיטת רב צריך לדחוק את משנתנו.
רב שימי בר אשי אתא לקמיה דאביי (בא לפני אביי) ואמר ליה לאביי:
לותבן מר בעידנא (יושיבני אדוני ללמוד עמו בעת קבוע ביום)!
אמר ליה אביי לרב שימי: אית לי עידנא לדידי (כלומר: אין זמני פנוי, כי אני עוסק בו בתורה לעצמי).
אמר ליה רב שימי: ואם כן, לותבן מר בליליא (קבע עמי זמן ללמוד בלילה)!
אמר ליה אביי לרב שימי: אית לי מיא לאשקויי, (בלילה אני עסוק להשקות את שדותי).
אמר ליה רב שימי לאביי: אנא משקינא ליה למר מיא ביממא, ולותבן מר בליליא, (אני אשקה לאדוני ביום את שדותיו, וקבע עמי זמן ללמוד בלילה).
אמר ליה אביי לרב שימי: לחיי, כלומר: מסכים אני!
התחכם רב שימי ואזל לעילאי (הלך אל העליונים) ואמר להו: כך הוא הדין: תתאי שתו מיא ברישא (התחתונים הם משקים תחילה), ואתם אל תסכרו את הנהר.
ושוב אזל רב שימי לתתאי (לתחתונים), ואמר להו בהיפוך: עילאי שתו מיא ברישא (העליונים הם משקים תחילה), ואתם אל תסכרו את הנהר.
אדהכי (ביני לביני) סכר רב שימי מיסכר ואשקי (סכר רב שימי את הנהר, והשקה את שדותיו של אביי).
כי אתא לקמיה דאביי, כאשר בא רב שימי לפני אביי:
אמר ליה אביי לרב שימי: כבי תרי עבדת לי!? עשית לי כדעת שנים, הן כדעת רב והן כדעת שמואל!?  9 

 9.  ביארו התוספות, שסברת רב שימי היתה, כי היות ו"כל דאלים גבר", אם כן יכול גם להערים עליהם; אבל אינו כן, כי רק בין העליונים לתחתונים נפסק "כל דאלים גבר" אבל לא לשדות אלו שהיו באמצע, כי לשתי השיטות הם לא משקים בתחילה.
ועקב כך לא טעמינהו אביי לפירי דההוא שתא (ולא היה רוצה אביי לטעום כל השנה מפירות של שדותיו, שהושקו שלא כדין), וכדי שלא יאמרו שעל פיו עשה רב שימי.  10 

 10.  נתבאר על פי התוספות, וראה עוד בדבריהם.
הנהו בני בי חרמך (תושבי אותו מקום שנקרא כך), דאזול כרו ברישא דשנוותא (שם הנהר) ואהדרוה ושדיוה בשילהי (בסוף) נהרא, (כרו תעלה במוצא הנהר, והקיפו בתעלה את שדותיהם, ושוב החזירו את התעלה אל המשך הנהר).
אתו עילאי (באו העליונים הסמוכים למוצא הנהר) לקמיה דאביי, ואמרו ליה לאביי: קא מתקיל לנהרין (אלה שכרו את התעלה, מכשילים הם את מרוצת המים של הנהר, והמים של הנהר צפים ושוטפים את שדותינו), כי כן דרך הנהר שאין מימיו קלין לרוץ כשיש לו עקמומית בדרכו.
אמר להו אביי לאותם שכרו את התעלה: כרו בהדייהו טפי פורתא (העמיקו את התעלה כדי שירוצו המים).
אמרו ליה כורי התעלה לאביי: אם נעשה כן קא יבשי פירין (יתייבשו הפירות שבשדותינו), כי המים יעמיקו, ולא יזרמו בחריצים שעשינו כדי שיימשכו המים דרך שם לשדותינו.
אמר להו אביי לכורי התעלה: זילו סליקו נפשייכו מהתם, כלומר: לכו וסיתמו את תעלתכם.
שנינו במשנה: מצודות חיה ועופות ודגים יש בהן משום גזל, מפני דרכי שלום ; רבי יוסי אומר גזל גמור:


דרשני המקוצר[עריכה]

מסכת גיטין בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב |