פרשת פקודי

From ויקישיבה
(Redirected from פקודי)
Jump to navigation Jump to search

הפרשה העשירית והאחרונה בספר שמות היא פרשת פקודי. שמה של הפרשה מקורו בפסוק הפותח את הפרשה: "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל-פִּי משֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן"שמות ל"ח, כ"א. ענינה של הפרשה השלמת בניית משכן אוהל מועד וחנוכתו.

הפסוק הפותח את הפרשה כולל מידע רב, לפי רש"י:

  • המשכן משכן - שני פעמים, רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין על עונותיהן של ישראל - דהיינו נבואה על שני חורבנות המשכן.
  • משכן העדת - עדות לישראל שויתר להם הקדוש ברוך הוא על מעשה העגל, שהרי השרה שכינתו ביניהם - סליחה על מעשה העגל.
  • עבדת הלוים - פקודי המשכן וכליו היא עבודה המסורה ללוים במדבר, לשאת ולהוריד להקים איש איש למשאו המופקד עליו, כמו שאמרו בפרשת נשאבמדבר ד, א - נקבע מי יעבוד במשכן.
  • ביד איתמר - הוא היה פקיד עליהם למסור לכל בית אב עבודה שעליו - נקבע מי ינהל את עבודת המשכן.

משך הפרשה הוא כחצי-שנה ממחרת יום הכיפורים - מועש קבלת לוחות הברית השניים עד הקמת המשכן בא' ניסן, אחרי שבעת ימי המילואים שהחלו בכ"ג אדר.

נושאי הפרשה[edit]

אלה נושאי הפרשה:

  1. סכום התרומות - כולל פירוט השימוש במתכות.
  2. עשיית בגדי הכהונה - לפי התאור המפורט בפרשת תצוה.
  3. הבאת המלאכה למשה - סיימו את המלאכה בחודש כיסלו ומשה רבינו מצא כי הכל בוצע כנדרש.
  4. הצבת המשכן - ניתנה ההוראה: הכלים הוצבו, נמשחו בשמן המשחה והכהנים קודשו אף הם.
  5. הקמת המשכן - בא' ניסן. ימי המילואים שקדמו להקמה לא מוזכרים בפרשה.
  6. כבוד ה' הופיע - השכינה ירדה למשכן ואפילו משה לא יכל להכנס למשכןץ
  7. חזק חזק ונתחזק - סיום ספר שמות.

מניין התרומות[edit]

בתחילת הפרשה מובא מנין מלא של התרומות. אבל אפשר להבחין בדרך הדיווח:

  • יש אבחנה בין ככרלבין השקל - רש"י מבאר : " מנה בפרוטרוט כל השקלים שפחותין במנינם משלושת אלפים שאין מגיעין לככר. ככר שווה לשלושת אלפים שקל ולכן מנה גם בככרות וגם בשקלים .
  • אשר לזהב - נאמר:"וַיְהִי זְהַב הַתְּנוּפָה תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים כִּכָּר וּשְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלשִׁים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ". על הזהל לא ניתן פירוט למה ששימש בניגוד לשאר המתכות היות והיה מפוזר על פני כלים רבים.
  • הכסף - נאסף לפי מחצית השקל מכל אחד והמקרא כתב:"עַל-הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְשֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים" והתוצאה: 100 ככרות ו-1,750 שקלים. כאן גם מןצג השימוש שנעשה.
  • והנחשת - נאמר:"וּנְחשֶׁת הַתְּנוּפָה שִׁבְעִים כִּכָּר וְאַלְפַּיִם וְאַרְבַּע-מֵאוֹת שָׁקֶל".

רבי עובדיה ספורנו עוסק במשמעות הנתונים: " הֵעִיד עַל קִצְבַת הַזָּהָב וְהַכֶּסֶף וְהַנְּחשֶׁת שֶׁנִּכְנְסָה בִּמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, שֶׁהָיָה דָבָר מוּעָט מְאד בְּעֶרֶךְ אֶל הָעשֶׁר שֶׁהָיָה בְּבַיִת רִאשׁון, כַּמְבאָר בְּסֵפֶר מְלָכִים מלכים א ו', כ'- ל"ה מלכים א ז, כ'-ל"ה), וְיותֵר מִמֶּנּוּ הָעשֶׁר שֶׁהָיָה בְּבִנְיַן הורְדוּס. וְעִם כָּל זֶה יותֵר הִתְמִיד מַרְאֵה כְּבוד ה' בַּמִּשְׁכָּן שֶׁל משֶׁה מִמַּה שֶּׁהִתְמִיד בְּמִקְדָּשׁ רִאשׁון, וְלא נִרְאָה כְּלָל בְּמִקְדָּשׁ שֵׁנִי. וּבָזֶה הורָה שֶׁלּא קִצְבַת הָעשֶׁר וְגדֶל הַבִּנְיָן יִהְיוּ סִבָּה לְהַשְׁרות הַשְּׁכִינָה בְּיִשְׂרָאֵל, אֲבָל רוצֶה ה' אֶת יְרֵאָיו וּמַעֲשֵׂיהֶם לְשָׁכְנו בְתוכָם - מסקנה נאה.

הזהב במשכן[edit]

הפרשה עוסקת בזהב וב"זהר הטהור" שהוצאה על בניית כלי המשכן. הזהב נאסף בצורות שונות - תכשיטים וכיוצא בזה.

להלן השימושים שנעשה בזהב במשכן אוהל מועד: ארון העדות , שלחן הפנים, המנורה, בגדי כהן ומזבח הקטורת .

ברוב כלי המשכן האחרים אין נזכר בציווי אלא "זהב". כך הוא בעשרות מקומות, ונמנה כמה מהם: זֵרים: לארון, בדים: לארון, טבעות: לארון , קרשים – "ואת הקרשים תצפה זהב" ; וקרסים – "ועשית חֲמִשִּׁים קַרְסֵי זהב"

הצורך בכלל ישראל[edit]

כתב "אור חיים" בפירושו לפרשת פקודי על הפסוק: "ותכל כל עבדת משכן אהל מועד ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ד' את משה כן עשו" שמות ל"ט, ל"ב.

כאן עשה הכתוב מחברת הכללות בקיום התורה, והראה כי בני ישראל יזכו זה לזה, והתורה ניתנה להתקיים בכללות ישראל. כל אחד יעשה היכולת שבידו ויזכהו זה לזה. ואולי כי לזה רמז באומרו "ואהבת לרעך כמוך". פירוש: לצד שהוא כמותך. כי בשלומו ייטיב לך ובאמצעותו אתה משלים שלמותך. ואם כן, אינו אחר אלא אתה בעצמך וכאחד מחלקיך.

הרב יעקב אריאל בבעלון ךשבת מעייני הישועה ככתב על הנושא :והיה למשכן אחד". הוא מסביר כי קיום תרי"ג מצוות מחייב כי כלל ישראל יהיו שותפים לקיומם. שכן לא ייתכן כי אדם אחד יקיים את כולן ?

  • יש מצוות עשה בכוהנים שאין מציאות לישראל לעשותם.
  • ויש מצוות לישראל שאינם בכוהנים.
  • וכן בלוי וכן בנשים.

ולכן היחדי הרוצה להשלימם לשם תיקון לרמ"ח אבריו ושס"ה גידיו אשר תרי"ז המצוות יכוונו להם זקוק לכלל ישראל. התורה תתקיים רק "במחברת הכללות, ויזכו זה מזה." והוא מה שאמר הכתוב כאן: "ויעשו בני ישראל ככל אשר ציוה ד'". כינה לכולם יחד מעשה כולם, הגם שמהם הביאו הנדבה, מהם עשו מלאכה, ייאמר על כללותם שעשו הכל".

לסיכום, "והיה המשכן אחד" - אי אפשר לבנות את המשכן על ידי יחידים, אלא רק על ידי הכלל כולו. בכך הומחש לעם ישראל שאת התורה כולה, אשר מרכזה במשכן, רק העם כולו יכול לקיימה. המשכן, ואחריו המקדש, יוחסו לכלל ישראל יחד.

"והיו עיניי ולבי שם כל הימים" מלכים א ט, ג . בית המקדש הוא לב העם. מרכזו הרוחני. התפילה אף היא מכוונת אל מקום אחד. "תלפיות - תל שכל הפיות פונים אליו". וכמו שאמר הכתוב: "והתפללו אל המקום הזה" מלכים א ח, ל"א . וכך נמצאו כל ישראל מכוונים את לבם אל מקום אחד.

שלוש חנוכות המשכן[edit]

הפסוקים החותמים את פרשת פקודי עוסקים במעמד הקמת המשכן. כל ישראל זכו לראות איך יורד הענן לשכון על האוהל "וכבוד ה' מלא את המשכן". הדבר אירע בראש חודש ניסן.

שאותו מעמד עצמו שנוי ומשולש בתורה בשתי פרשיות נוספות, המתארות את חנוכת המשכן מצדדים שונים. בפרשת שמיני שבספר ויקרא ממקדת התורה את מבטנו בחנוכת המזבח, מתוך כלל ענייני המשכן, ואילו בפרשת נשא שבספר במדבר מפורטים הקרבנות שהקריבו הנשיאים החל מאותו יום. כל תיאור מציג פן מיוחד, ומבליט אותו על פני שני הצדדים האחרים המתוארים בפרשיות האחרות.

הרב יהושע שפירא, מישיבת רמת גן, בוחן רעיון זה בעלון שבת בשבתו ומוצא כי לכל פרשה 'גיבור' משלה.

  • בפרשת שמיני אנו מוצאים את אהרן הכהן ניצב במרכז ההתרחשות ומקריב את קרבנותיו.
  • בפרשתנו הרי זה בצלאל, שזוכה לראות את מעשה ידיו עומד על תלו ומשמש לתכליתו העליונה.
  • בפרשת נשוא מתבטא מקומו המיוחד של ראש וראשון לנשיאי ישראל, משה רבנו - "ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת אשר על העדות מבין שני הכרובים".

עיקר המתח שבו נעסוק כעת מתקיים בין פרשתנו לפרשת נשוא, בין דמותו של בצלאל לדמותו של משה. בפרשת נשוא נדמה כאילו כל עניינו של המשכן לא נועד אלא לתת ביטוי שלם למדרגתו המופלאה של משה רבנו, ולאפשר לו לקיים את שליחותו על הצד הטוב ביותר. אולם בפרשתנו הוא 'נדחה' מלשמש בתפקידו, וכדברי הכתוב: "ולא יכול משה לבא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן".

ה'דחייה' הזו, שכביכול נדחתה עבודתו של משה מפני קרשיו ויריעותיו של בצלאל, מחדדת את מעלתו של המשכן כפי שהיא מנקודת מבטו של האחרון. מדוע נקרא שמו בצלאל? על שם שהיה בצל א-ל וידע לומר למשה שסדר הבניין כך הוא - יריעות וקרשים ואחר כך ארון וכלים - "מנהגו של עולם, אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים". משה רבנו לא כיוון זאת מדעתו, משום שהוא רואה במשכן בעיקר המשך לגילוי האלוקי של הר סיני, ארון וכרובים וקול ה' המדבר מביניהם. בצלאל, לעומתו, קולט את האמירה הבסיסית יותר - ה' יתברך מתאווה לבית, דירה בתחתונים.

קישורים חיצוניים[edit]


הערות שוליים[edit]