ערבות במצוות

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־23:50, 9 במרץ 2021 מאת Wikiboss (שיחה | תרומות)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ערבות במצוות הינו כלל הלכתי הקובע כי כל אדם מישראל יכול להוציא אחרים ידי חובתם במצוות.

מקור[עריכה]

בספר דברים מובא מעמד הר גריזים והר עיבל בו עם ישראל קיבלו על עצמם מחדש את התורה בשבועה. הגמרא סוטה לז ב דורשת מהפסוקים כי עם ישראל גם קיבלו על עצמם ערבות זה לזה: " ר' שמעון בן יהודה איש כפר עכו אמר משום רבי שמעון: אין לך מצוה ומצוה שכתובה בתורה, שלא נכרתו עליה ארבעים ושמנה בריתות של שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים". כלומר, כל אחד ואחד מישראל נכרתו לו ארבעים ושמונה בריתות על כל מצווה ‏[1] כי כל אחד נעשה ערב על אחיו מישראל. מדרשה זו נלמד דין ערבות הקובע כי אדם יכול להוציא את חבירו במצווה שהוא עושה- כגון לברך עבורו או לתקוע עבורו בשופר.

דיני המוציא את חבירו[עריכה]

בראש השנה כט א מובא כי רק מי שחייב במצווה מסוימת יכול להוציא את האחרים ידי מצווה זו "כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתם". על מנת שהאדם יוכל להוציא את חבירו ידי חובה, יש צורך ששניהם יתכוונו לכך- כלומר שעושה המצווה יכוון להוציא ידי חובה, וכן חבירו יתכוון לצאת ידי חובה.

ערבות בעבירות[עריכה]

דין ערבות איננו נוגע רק ליכולת להוציא את האחר ידי חובתו, אלא גם באחריות הלאומית על עבירות כלל העם. הגמרא שבועות לט א דורשת על הפסוק "וכשלו איש באחיו" כי "איש בעוון אחיו, מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה".

הרב קוק[2] קישר את דין הערבות למצוות תוכחה וחקר האם מצוות ערבות נובעת ממצוות תוכחה, כך שמהערבות נובעת מכך שהאדם מחויב להוכיח את חברו, או להיפך שמכוח הערבות נובעת מצוות התוכחה.

בגמרא נחלקו התנאים האם דין ערבות נוגע גם לעבירות שהאדם עובר בסתר או רק לעבירות הגלויות לכל. הרלב"ג יהושע ז א פירש כי דין ערבות הוא גם לעבירות שבסתר והוכיח כדבריו מחטא עכן בו חטאו הפרטי והנסתר של עכן גרם להפסד עם ישראל במלחמה כנגד העי. הוא הסביר דבר זה בכך שעם ישראל הוא כמו איש אחד שכל אחד מהעם הוא כמו איבר מאיבריו וכאשר אחד מהעם חוטא הרי זה משפיע על כלל העם.

ערוך השולחן הסביר את דין ערבות במובן רוחני ופירש כי דין ערבות נובע מכך שכל נשמות עם ישראל מחוברות לאותו מקור והן כמו איברים שונים בתוך אותו הגוף. לדבריו "כמו האדם הפרטי אף שהוא מורכב מהרבה אברים וכל אבר יש לו חיות בפני עצמו, מכל מקום כיוון שכל חיותם חוזרת לאבר אחד והוא הלב, ולכן הוא איש אחד, כמו כן בכלל ישראל ובכל הדורות, אף שכל אחד יש לו חיות בפני עצמו, מכל מקום כיוון שכולם חוזרים לשורש אחד והיינו מקור נשמתם החצובה מתחת כסא הכבוד ושורש שלהם היא התורה הקדושה, וממילא שהם כנפש אחד המתחלק לכמה אברים."

גדר ערבות[עריכה]

נחלקו הפוסקים בהבנת דין ערבות- האם העובדה שכל אחד מישראל ערב לחברו קובעת כי כל יהודי חייב גם במצוות חברו ממש, או שמדובר רק ביכולת להוציא אחרים ידי חובתם. הר"ן מסביר כי מכיוון שכל ישראל ערבים זה לזה במצוות אז "כיוון שלא יצא חברו – כמי שלא יצא הוא דמי". כלומר, דין ערבות גורם לכך שגם לאחר שהאדם כבר יצא ידי חובת המצווה הפרטית שלו- הוא עדיין חייב במצוות חברו ויכול לעשות אותה ולהוציא אותו ידי חובתו. אמנם, בניגוד למצווה הפרטית שלו, את המצווה של חברו הוא יכול לקיים רק כאשר גם חברו מצטרף לכך כאשר הוא מתכוון לצאת ידי חובה.

מנגד, הריטב"א (ר"ה כט) מסביר כי מהות דין ערבות הוא בכך ש" כל ישראל ערבין זה לזה וכולם כגוף אחד וכערב הפורע חוב חבירו". לדבריו, כשם שאדם שחתם ערבות על ההלוואה יכול לשלם תחת חברו ולפטור אותו מחובו, כך כל אדם מישראל נחשב כערב כלפי מצוות חברו ויכול לעזור לו לקיים את מצוותיו. ממילא, בניגוד לר"ן המסביר כי האדם חייב במצוות חבירו, הריטב"א סובר כי דין ערבות רק מאפשר לו לקיים את מצוות האחר, אך הוא עצמו איננו מחויב בדבר.

קישורים חיצוניים[עריכה]

הערות שוליים

  1. כמניין בני ישראל בפסוק "שש מאות אלף וחמשת אלפים וחמש מאות וחמישים
  2. אוצרות הראי"ה חלק ב עמוד 851