עד זומם חידוש הוא: הבדלים בין גרסאות בדף

עצם הדין שאנו מאמינים לעדים המזימים, ופוסלים על פיהם את העדים המוזמים, אינו דבר הנובע מן ההגיון, אלא הוא חידוש שחידשה תורה (גזירת הכתוב).

אף על פי שב"הכחשה" - אין העדים האחרונים נאמנים יותר מן הראשונים, ושתי כתות עדים המכחישות זו את זו, אין מאמינים לכת עדים אחת על פני חברתה, לפי שאין אנו יודעים איזו כת דוברת אמת ואיזו כת דוברת שקרים, מכל מקום ב"הזמה" - העדים האחרונים נאמנים, ופוסלים על פיהם את העדים הראשונים, "וחידוש הוא שחידשה תורה בהזמה, שהרי שניים כנגד שניים הם, ומה ראית לסמוך על האחרונים ולא על הראשונים, אלא שגזירת הכתוב הוא".

יש שנתנו טעם לדבר, שכיון שהעדים האחרונים מעידים על גופם של העדים הראשונים (ראה: הזמה), הרי זה כאילו העידו עליהם שהרגו את הנפש, או שחיללו את השבת וכדומה, שהם אינם נאמנים לומר על עצמם: "לא עשינו זאת" [טור, חו"מ סימן לח].

הרמב"ם ע"ה בפירוש המשניות כתב כדברי הטור, אמנם בספרו משנה-תורה כתב הרמב"ם שזה שאנחנו מאמינים לעדים האחרונים ולא לראשונים גזירת הכתוב הוא. יש אומרים שאין כל סתירה בין דברי הרמב"ם הללו, וכן בין דברי הרמב"ם לדברי הטור, שאף הטור מודה שזו גזירת הכתוב, אלא שהטור בא לומר מה היא גזירת הכתוב, שגזירת הכתוב היא להאמין לאחרונים כאשר עדותן היא על גופן של עדים [ערוך השולחן, בית מועד]. ויש אומרים שבין הרמב"ם ובין הטור סוברים שזו סברא ולא גזירת הכתוב, ומה שכתב הרמב"ם שזו גזירת הכתוב - מוסב להמשך ההלכה, שאף אם היו המזימים שניים והמוזמים מאה - מאמינים להם [נודע ביהודה מהדורא תניינא, אבן העזר סימן נז; צל"ח מכות דף ה עמוד א].

ויש שביארו, "שפחות מסתבר שישקרו המזימים מהמוזמים, כי המוזמים אולי חשבו שלא ראה אותם שום אדם במקום אחר ולכן הכניסו את עצמם לשקר, אבל המזימים, אם אין אמת בדבריהם, איך לא ייראו מהמוזמים שיודעים שהאמת כמותם, ויעידו כדבריהם אנשי אותו המקום בו היו באמת באותו הזמן".

ראה ערך: עד זומם למפרע הוא נפסל; עד זומם מכאן ולהבא הוא נפסל.