סובלנות

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הכלה של אדם או קבוצה למרות דעות, תפיסות עולם, והשקפות שונות ביותר, משל האדם הסובלני, ואף מעשים שלדעתו של האדם הסובלני אסור להם שייעשו. לעיתים, סובלנות מתוארת כהפכה של קנאות.


מושגים קרובים לסובלנות בטרמנילוגיה של הגמרא:

תזאורוס לוגי[עריכה]

  • ספר שמות פרק כג, ד: "כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ:"
  • ספר שמות פרק כג, ה: "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמו".
  • תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נח/א - "תנו רבנן הרואה אוכלוסי ישראל אומר ברוך חכם הרזים שאין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהן דומים זה לזה".
  • על יהושע נאמר שהוא "איש אשר רוח בו" ורש"י מפרש: "אשר רוח בו - כאשר שאלת שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד".
  • "...נתייבמו, בית שמאי מכשירין ובית הלל פוסלין אף על פי שאלו אוסרים ואלו מתירין אלו פוסלין ואלו מכשירין לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי כל הטהרות והטמאות שהיו אלו מטהרים ואלו מטמאין לא נמנעו עושין טהרות אלו על גבי אלו". תלמוד בבלי מסכת יבמות דף יג/ב.
  • ענוונתנות: "...סבור רבנן לקרוביה משום שלום מלכות אמר להו רבי זכריה בן אבקולס יאמרו בעלי מומין קריבין לגבי מזבח סבור למיקטליה דלא ליזיל ולימא אמר להו רבי זכריה יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג אמר רבי יוחנן ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו".
  • סובלנות של פלימו: "פלימו הוה רגיל למימר כל יומא גירא בעיניה דשטן יומא חד מעלי יומא דכיפורי הוה אידמי ליה כעניא אתא קרא אבבא אפיקו ליה ריפתא אמר ליה יומא כי האידנא כולי עלמא גואי ואנא אבראי עייליה וקריבו ליה ריפתא אמר ליה יומא כי האידנא כולי עלמא אתכא ואנא לחודאי אתיוהו אותבוהו אתכא הוה יתיב מלא נפשיה שיחנא וכיבי עליה והוה קעביד ביה מילי דמאיס אמר ליה תיב שפיר אמר ליה הבו לי כסא יהבו ליה כסא אכמר שדא ביה כיחו נחרו ביה שקא ומית..."
  • "ההוא צדוקי דהוה בשבבותיה דרבי יהושע בן לוי הוה קא מצער ליה טובא בקראי. יומא חד שקל תרנגולא ואוקמיה בין כרעיה דערסא ועיין ביה סבר כי מטא ההיא שעתא אלטייה כי מטא ההיא שעתא ניים אמר שמע מינה לאו אורח ארעא למעבד הכי ורחמיו על כל מעשיו כתיב וכתיב גם ענוש לצדיק לא טוב". תרגום: אותו צדוקי שהיה בשכנותו של רבי יהושע בן לוי היה מצער אותו הרבה בפסוקים. יום אחד לקח תרנגולת והעמידה בין רגלי מטתו והסתכל בה בעיון. סבור היה, כשתגיע אותה שעה אקלל אותו (-לפני כן הגמרא אמרה שיש סימן בכרבולת של התרנגול שמופיע להרף עין וכאשר הוא מופיע אפשר בקלות יחסית להצליח בקללה שמקללים מישהו). כשהגיע אותה שעה - נרדם! אמר, מבין אני מכך, שאין זה דרך ארץ לעשות כך, ורחמיו על כל מעשיו כתוב, וכתוב, גם ענוש, לצדיק לא טוב, (כלומר אין זה טוב לצדיק להעניש את הבריות).
  • תוספות שם, ברכות דף ז/א - ההוא צדוקי דהוה בשבבותיה דריב"ל כו' לאו אורח ארעא - אף על גב דהצדוקים וכו' מורידין ולא מעלין. היינו בידי אדם אבל בידי שמים לאו אורח ארעא להענישם ולהטריחם ולהורגם בידי שמים שלא כדרך בני אדם. ואי גרסינן הכא עובד כוכבים ניחא דקאמר התם העובד כוכבים ורועי בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין:
  • ספר ארחות צדיקים - השער הארבעה עשר - שער הקנאה: "יקנא בחטאים וברשעים להילחם כנגדם ולהוכיחם, כאשר אמרו רבותינו, זכרונם לברכה (סנהדרין פא ב): הבועל ארמית קנאין פוגעין בו. משה קינא את המצרי, שנאמר (שמות ב יב): "ויך את המצרי". וכן מצינו באליהו שאמר (מלכים א יט י): "קנא קנאתי לה' אלהי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל". וכן נאמר (במדבר כה יא): "בקנאו את קנאתי בתוכם", והשם, יתברך, נתן לו גמולו על כך, כמו שנאמר (במדבר כה יב): "הנני נותן לו את בריתי שלום". ונאמר (דברים א יז): "לא תגורו מפני איש", מי שהוא ירא השם, יתברך, ימסור נפשו על קדושת השם, יתברך, שנאמר (שמות לב כו): "מי לה' אלי ויאספו אליו כל בני לוי". ונאמר (במדבר כה ז): "וירא פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו". וחובה על כל ירא שמים אשר הוא טהור לב להעיר קנאה כי יראה "והנה יד השרים והסגנים במעל", ואמרו רבותינו, זכרונם לברכה (בראשית רבה כו ה): כל פירצה שאינה מן הגדולים אינה פירצה, שנאמר (עזרא ט ב): "ויד השרים והסגנים היתה במעל הזה ראשונה"".
  • ספר תהילים פרק קלט - (יז) וְלִי מַה יָּקְרוּ רֵעֶיךָ אֵל מֶה עָצְמוּ רָאשֵׁיהֶם: (יח) אֶסְפְּרֵם מֵחוֹל יִרְבּוּן הֱקִיצֹתִי וְעוֹדִי עִמָּךְ: (יט) אִם תִּקְטֹל אֱלוֹהַּ רָשָׁע וְאַנְשֵׁי דָמִים סוּרוּ מֶנִּי: (כ) אֲשֶׁר יֹמְרוּךָ לִמְזִמָּה נָשׂוּא לַשָּׁוְא עָרֶיךָ: (כא) הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ ה' אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט: (כב) תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים לְאוֹיְבִים הָיוּ לִי: (כג) חָקְרֵנִי אֵל וְדַע לְבָבִי בְּחָנֵנִי וְדַע שַׂרְעַפָּי: (כד) וּרְאֵה אִם דֶּרֶךְ עֹצֶב בִּי וּנְחֵנִי בְּדֶרֶךְ עוֹלָם:
  • ספר תומר דבורה: מי אל כמוך - מורה על היות הקב"ה מלך נעלב, סובל עלבון מה שלא יכילהו רעיון. הרי אין דבר נסתר מהשגחתו בלי ספק, ועוד אין רגע שלא יהיה האדם נזון ומתקיים מכח עליון השופע עליו, והרי תמצא שמעולם לא חטא אדם נגדו שלא יהיה הוא באותו הרגע ממש שופע שפע קיומו ותנועת אבריו, עם היות שהאדם חוטא בכח ההוא לא מנעו ממנו כלל אלא סובל הקב"ה עלבון כזה להיות משפיע בו כח תנועות אבריו, והוא מוציא אותו כח באותו רגע בחטא ועון ומכעיס והקב"ה סובל. ולא תאמר שאינו יכול למנוע ממנו הטוב ההוא ח"ו שהרי בכחו ברגע כמימרא ליבש ידיו ורגליו כעין שעשה לירבעם, ועכ"ז שהכח בידו להחזיר הכח הנשפע ההוא והיה לו לומר כיון שאתה חוטא נגדי תחטא בשלך לא בשלי, לא מפני זה מנע טובו מן האדם אלא סבל עלבון, והשפיע הכח והטיב לאדם טובו. הרי זה עלבון וסבלנות מה שלא יסופר ועל זה קוראים מלאכי השרת להקב"ה מלך עלוב והיינו אומרו מי אל כמוך, אתה אל בעל חסד המטיב, אל בעל כח לינקם ולאסוף את שלך, ועכ"ז אתה סובל ונעלב עד ישוב בתשובה. הרי זו מדה שצריך האדם להתנהג בה רצוני הסבלנות וכן היותו נעלב אפילו למדרגה זו ועכ"ז לא יאסוף טובתו מן המקבל:
  • ספר תומר דבורה: ירגיל עצמו להכניס אהבת בני אדם בלבו, ואפילו הרשעים, כאילו היו אחיו ויותר מזה, עד שיקבע בלבו אהבת בני אדם כולם, ואפילו הרשעים יאהב אותם בליבו, ויאמר, מי יתן ויהיו אלו צדיקים שבים בתשובה ויהיו כולם גדולים ורצויים למקום. כמכאמר אוהב נאמן לכל ישראל, אמר (במדבר יא, כט): "וּמִי יִתֵּן כָּל עִם ה' נְבִיאִים וְגוֹ'", ובמה יאהב, בהיותו מזכיר במחשבתו טובות אשר בהם, ויכסה מומם ולא יסתכל בנגעיהם אלא במידות הטובות אשר בהם. ויאמר בליבו, אילו היה העני המאוס הזה בעל ממון רב כמה הייתי שמח בחברתו, כמו שאני שמח בחברת פלוני. והרי זה, אילו ילבישוהו הלבושים הנאים כמו פלוני הרי אין בינו לבינו הבדל, אם כן למה יעדר כבודו בעיני, והרי בעיני ה׳ חשוב ממני, שהוא נגוע מדוכה עוני ויסורים ומנוקה מעון, ולמה אשנא מי שהקב״ה אוהב, ובזה יהיה לבבו פונה אל צד הטוב ומרגיל עצמו לחשוב בכל מידות טובות שזכרנו.
  • הקדמת הנצי"ב לחומש בראשית: "...בחורבן בית שני, שהיה "דור עקש ופתלתל" (שם פסוק ה); ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. על כן, מפני שנאת חנם שבלבם זה אל זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס. ובאו על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה, ולכל הרעות שבעולם, עד שחרב הבית. ועל זה היה צידוק הדין, שהקדוש ברוך הוא ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאֵלו, אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם, ולא בעקמימות אף־על־גב שהוא לשם שמים, דזה גורם חורבן הבריאה והריסוּת ישוב הארץ. וזה היה שבח האבות, שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה' באופן היותר אפשר, עוד היו "ישרים", היינו: שהתנהגו עם אומות העולם, אפילו עובדי אלילים מכוערים; מכל מקום היו עִמם באהבה, וחשו לטובתם, באשר היא קיום הבריאה. כמו שאנו רואים כמה השתטח אברהם אבינו להתפלל על סדום, אף־על־גב שהיה שנא אותם ואת מלכם תכלית שנאה עבור רשעתם, כמבואר במאמרו למלך סדום. מכל מקום חפץ בקיומם! ובבראשית רבה פרשת וירא (פרשה מט) איתא על זה שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו : "אָהַבְתָּ צֶּדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע" (תהלים מה ח) – "אהבת להצדיק את בריותי, ותשנא להרשיען...", והיינו ממש כ"אַב הֲמוֹן גּוֹיִם" (בראשית יז ד ובפסוק ה), שאף־על־גב שאין הבן הולך בדרך מישרים – מכל מקום שׂוחר שלומו וטובו.וכן הוצק חן ודרך ארץ נפלא, על דבר אברם את לוט, כמו שנתבאר בפרשת "לך".
  • גוערים באדם שאינו מפרנס את בניו ובנותיו, ומכלימים אותו ברבים - ראה סמ"ג - חלק מצות לא תעשה - מצוה פא - בפרק אף על פי (כתובות סה, ב) דרש שילא כשם שאדם חייב במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני שש שנים ומשם ואילך תקנת חכמים היא להאכיל עד שיגדלו כדאיתא פרק נערה (כתובות מט, ב) ואם לא רצה גוערין בו ומכלימין אותו ברבים לאמר לו עורבא בעי בני וההוא גברא לא בעי בני כן אומרים לו בצבור (רמב"ם אישות פי"ב הל' יד), במה דברים אמורים באיש שאינו אמוד ואינו יודע אם ראוי ליתן צדקה אם לאו אבל אם היה אמוד שיש לו ממון הראוי ליתן צדקה המספקת להם מוציאין ממנו בעל כרחו משום צדקה וזנין אותן עד שיגדלו (רמב"ם שם הל' טו) כדמסקינן התם (כתובות מט, ב): כלומר, על אף שטכנית אדם אינו חייב "משפטית" לפרנס את ילדיו מאחרי גיל שש, מ"מ אנו לא מתייחסים להתנהגות כזו בסובלנות, אלא גוערים בו ומכלימים אותו ברבים על התנהגות שכזו. לשון הרמב"ם בעניין זה: רמב"ם יד החזקה - הלכות אישות פרק יב (יד): כשם שאדם חייב במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני שש שנים מכאן ואילך מאכילן עד שיגדלו כתקנת חכמים ואם לא רצה גוערין בו ומכלימין אותו ופוצרין בו אם לא רצה מכריזין עליו בציבור ואומרים פלוני אכזרי הוא ואינו רוצה לזון בניו והרי הוא פחות מעוף טמא שהוא זן את אפרוחיו ואין כופין אותו לזונם אחר שש: (טו) במה דברים אמורים באיש שאינו אמוד ואין ידוע אם ראוי ליתן צדקה או אינו ראוי אבל אם היה אמוד שיש לו ממון הראוי ליתן ממנו צדקה המספקת להן מוציאין ממנו בעל כרחו משום צדקה וזנין אותן עד שיגדלו:
  • בעל קורא שקורא לא נכון בתורה: שו"ע אורח חיים - סימן קמב - (א) קרא וטעה, אפילו בדקדוק אות אחת, מחזירין אותו: הגה - וכן דין החזן הקורא; ודוקא בשינוי שמשתנה ע"י זה הענין, אבל אם טעה בנגינת הטעם או בניקוד, אין מחזירין אותו, אבל גוערין בו (ב"י ופסקי מהרא"י סימן קפ"א)
  • המתקן ברכה שלא הוזכרה בתלמוד גוערים בו - ספר פרי חדש על או"ח - סימן מו - סוף דבר כל שמתקן נוסח ברכה שלא הוזכרה בתלמוד או מברך ברכה שלא נזכרה בש"ס כגון מגביה שפלים או סומך נופלים וכיוצא גוערין בו עד הכאה.
  • יש לבייש ברבים מי שמדבר בשעת התפילה בבית הכנסת: ספר אליהו רבה או"ח - סימן קכד - (יב) והשח גוערין בו וכו'. כתב הכלבו דף ט' אוי להם למדברים דברים בטילים או שחוק בשעת התפילה כי ראינו בעוונינו כמה בתי כנסיות שנחרבו על שנהגו בהם קלות ראש, עד כאן. כתב בספר ווי העמודים מן הראוי שכל קהילה וקהילה יעמידו אנשים על זה, אשר ישגיחו בעונשים רבים על המדברים ויבושו אותו ברבים.
  • סובלנות שעשוייה לנבוע מחנופה: - ספר הנהגות צדיקים - הנהגות מרבי מאיר פאפירש - עט. אין לך דבר שעומד בפני התשובה אלא החנופה שאין גוערין לרשעים וסבורים שהותר הרצועה.
  • הרב קוק זצוק"ל: "אמנם אחים יקרים, נמצאו אחדים גם מגדולי ישראל היראים וחרדים על דבר ד', שבקושי התירו לעצמם מדת הסבלנות, להיות נוחים ועלובים ומרוצים גם לאותם שפרקו מעליהם עול התורה. אבל דעו נא, אחי, האמת המרה כי לא מלבם היה הדבר הזה; הם העמידו פנים צהובות מפני דרכי שלום. קיוו, אולי בזה להמשיך הלבבות מעט מעט לדרך התורה והמצוה, אבל לבם היה מלא מרירות ושנאה פנימית עזה ועצומה היתה עצורה בעצמותם לאלה שחללו בזדון דת קדשנו וירמסו ברגל דגל עמנו, שלמענו באנו באש ובמים ושפכנו דמנו כמים! ואף גם זאת כי רק יחידים, שחוננו בסבלנות יתרה, יכלו עכ"פ להמשיך עליהם את הנעימות החיצוני, שאחרים החזיקוהו ג"כ לרושם של מעין חנופה; אבל הרבים אינם יכולים בשום אופן להבליג על גועל נפשם, ועוד כמות איבת עולם השמורה לכל עברין ומחלל קדש ביד רמה. כי ההכרה הפנימית גדולה מאד בקרב עמנו בכלל, שההעברה על התורה ומצוותיה, הוא הגורם הגדול לייבש את לשד תחנו הלאומי, אשר ממנו לחיינו הפרטיים והכלליים תוצאות".
  • תלמוד בבלי מסכת קידושין דף לג/א - איסי בן יהודה אומר מפני שיבה תקום ואפילו כל שיבה במשמע. אמר רבי יוחנן הלכה כאיסי בן יהודה. רבי יוחנן הוה קאי מקמי סבי דארמאי, אמר כמה הרפתקי עדו עלייהו דהני. רבא מיקם לא קאי, הידור עבד להו. אביי יהיב ידא לסבי, רבא משדר שלוחיה, רב נחמן משדר גוזאי".
  • תוספות קידושין דף לב/ב - זקן אשמאי - פי' בקונטרס אשמאי - רשע ועם הארץ וקשה דהיכי קאמר איסי בן יהודה דשיבה משמע אפילו זקן אשמאי והלא מצוה אפילו להכותו לבזותו לזלזלו לכך פר"ת אשמאי לשון שוממין כמו פתחי שמאי דמנחות (דף לג:) כלומר בור ועם הארץ כדמתרגמינן והאדמה לא תשם וארעא לא תבור (בראשית ח ז).
  • תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כ/א - אמר ליה רב פפא לאביי מאי שנא ראשונים דאתרחיש להו ניסא ומאי שנא אנן דלא מתרחיש לן ניסא אי משום תנויי בשני דרב יהודה כולי תנויי בנזיקין הוה ואנן קא מתנינן שיתא סדרי וכי הוה מטי רב יהודה בעוקצין האשה שכובשת ירק בקדרה ואמרי לה זיתים שכבשן בטרפיהן טהורים אמר הויות דרב ושמואל קא חזינא הכא ואנן קא מתנינן בעוקצין תליסר מתיבתא ואילו רב יהודה כי הוה שליף חד מסאניה אתי מטרא ואנן קא מצערינן נפשין ומצוח קא צוחינן ולית דמשגח בן אמר ליה קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם אנן לא מסרינן נפשין אקדושת השם כי הא דרב אדא בר אהבה חזייה לההיא כותית דהות לבישא כרבלתא בשוקא סבר דבת ישראל היא קם קרעיה מינה אגלאי מילתא דכותית היא שיימוה בארבע מאה זוזי אמר לה מה שמך אמרה ליה מתון אמר לה מתון מתון ארבע מאה זוזי שויא:
  • תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יז/א - מרגלא בפומיה דאביי לעולם יהא אדם ערום ביראה מענה רך משיב חמה ומרבה שלום עם אחיו ועם קרוביו ועם כל אדם ואפילו עם נכרי בשוק כדי שיהא אהוב למעלה ונחמד למטה ויהא מקובל על הבריות אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הקדימו אדם שלום מעולם ואפילו נכרי בשוק.
  • תלמוד בבלי מסכת תענית דף ד/א - "אמר רבא האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא הוא דקא מרתחא ליה שנאמר הלוא כה דברי כאש נאם ה' ואמר רב אשי כל תלמיד חכם שאינו קשה כברזל אינו תלמיד חכם שנאמר וכפטיש יפצץ סלע אמר ליה רבי אבא לרב אשי אתון מהתם מתניתו לה אנן מהכא מתנינן לה דכתיב ארץ אשר אבניה ברזל אל תקרי אבניה אלא בוניה אמר רבינא אפילו הכי מיבעי ליה לאיניש למילף נפשיה בניחותא שנאמר והסר כעס מלבך וגו'".