מערכת העצבים

From ויקישיבה
Revision as of 09:32, 2 July 2013 by Yeshivaorgil bot (talk | contribs) (קטגוריה:רפואה והלכה לערכי האנציקלופדיה ההלכתית רפואית)
(diff) ← Older revision | Latest revision (diff) | Newer revision → (diff)
Jump to navigation Jump to search

הגדרת המושג[edit]

מערכת העצבים היא רקמה הקולטת גירויים ותחושות מהסביבה החיצונית והפנימית, ומעבירה פקודות הפעלה בכל מערכות הגוף. תפקיד מערכת העצבים להפעיל את האורגניזם כיחידה מבוקרת ומתואמת.

המערכת כוללת את כל חלקי המוח שבגולגולת, חוט השדרה, העצבים ההיקפיים ושרירי הגוף. מערכת זו אחראית על התיפקודים הגבוהים, הכוללים הכרה, התמצאות, חשיבה, הבנה, זכרון, שפה, וכיו"ב; היא אחראית על התנועות והפעולות הרצוניות; היא אחראית על התחושות השונות והבנת משמעותם; והיא אחראית על הפיקוח וההפעלה של התיפקודים החיוניים לקיום החיים, כגון הנשימה, פעולת הלב, מערכת העיכול, ומחזורי השינה והעירנות, שברובם הם אוטומטיים ובלתי-רצוניים.

הענף ברפואה העוסק בחקר מערכת העצבים, פעילותה ומחלותיה נקרא נוירולוגיה[1], והענף העוסק בניתוחים במערכת העצבים נקרא נוירוכירורגיה[2].

בערך זה יידונו ההיבטים האנטומיים והתיפקודיים של מערכת העצבים, ההפרעות והמחלות הקשורות במערכת זו, ופרטי הדינים השייכים למערכת העצבים.

רקע היסטורי[3][edit]

אנטומיה ופיסיולוגיה בעולם העתיק שררה אי הבנה וטעות יסודית בהבנת התיפקוד של המוח. ביוונית נקרא המוח 'מה שבראש'. היעדר מונח מיוחד לציון שמו של המוח בשפה היוונית, מעיד שבתודעת העם לא יוחסה למוח כל חשיבות.

אריסטו (במאה ה-4 לפסה"נ) מכנה את המוח חסר דם וקר[4]. הוא גם חשב, שחוט השדרה הוא רק מוח-העצם של החוליות. הוא, ואחריו פליניוס[5] (במאה הראשונה לסה"נ) סברו, שקרע בקרום המוח הקשה לא מתרפא לעולם, ולפיכך קרע של קרומי המוח גורם למוות[6].

לאור נתונים אלו לא יוחסו כל תיפקודים למוח ולחוט השדרה עצמם, אלא רק לקרומי המוח[7]. ויתכן שעקב כך כתב היפוקרטס (במאה ה-4 לפסה"נ), שיש להתייחס לפציעת ראש כדבר חסר משמעות[8].

לעומתם תיאר גלינוס (במאה השניה לסה"נ) תוצאות קליניות שונות של פגיעות ברמות שונות של חוט השדרה, ואף ביצע ניסויים בחתכים שונים בחוט השדרה[9]. הוא אף תיאר ראשון את נוזל השדרה שבמוח[10].

תיפקוד שכלי ורגשי פיתגרוס (במאה ה-5 לפסה"נ) ייחס ללב את מקור התאוות, אבל ייחס למוח את המחשבה והחכמה. היפוקרטס זיהה את המוח עם חלומות, שכל ומחשבה, וכך גם סברו הרופילוס וארסיסטרטוס מאלכסנדריה (במחצית הראשונה של המאה השלישית לפסה"נ). אפלטון וגלינוס עשו מעין שילוב של ההשקפות העתיקות בתורת 'שלוש הנפשות': הנפש הרוחנית-שכלית - במוח; הנפש החיונית - בלב; הנפש התזונתית - בכבד[11].

קידוחי גולגולת אחת הפעולות הנוירוכירורגיות הנפוצות בעולם העתיק היתה קידוח חורים בעצמות הגולגולת[12]. דבר זה התגלה בממצאים ארכיאולוגיים של גולגולות בכל רחבי העולם, הן באירופה/אסיה/אפריקה והן באמריקה הצפונית/הדרומית. כמו כן יש על כך עדויות במסמכים עתיקים. לצורך ביצוע פעולה זו השתמשו במכשירים מיוחדים. הסיבות לביצוע פעולה זו לא ברורות די צורכן, וסבורים שהן נבעו מסיבות רפואיות, ובעיקר מצבי חבלה גולגולתית, ומסיבות מאגיות, לצורך הוצאת דיבוקים ורוחות רעות[13].

הנוירולוגיה הקלינית המודרנית החלה להתפתח מאז המאה הי"ז למניינם, כאשר רופאים וחוקרים רבים תרמו להבנת מחלות שונות במערכת העצבים, הן מבחינה מדעית-בסיסית, והן מבחינה קלינית וטיפולית.

הכירורגיה של המוח החלה להתפתח בשלהי המאה הי"ט, בעיקר על ידי סיר ויליאם מייסוון האנגלי[14], ובשנות ה-20 של המאה ה-20 על ידי הרווי קושינג האמריקאי[15].

רקע מדעי[edit]

1. אנטומיה

תא העצב המרכיב הבסיסי של מערכת העצבים הוא תא עצב[16], שיש לו צורות שונות מבחינת המבנה החיצוני, ומבחינת התיפקוד. מגוף התא יוצאת שלוחה מרכזית[17], ומספר שלוחות קטנות יותר[18]. השלוחות הללו עטופות בחומר שומני מיוחד[19], שתפקידו לשמש כמבודד חשמלי. ככל שהשכבה הזו עבה יותר - הבידוד טוב יותר, ולפיכך מהירות ההולכה החשמלית של אותו עצב גדולה יותר.

חומר אפור וחומר לבן ריכוז של מספר גדול של תאי עצב נקרא גרעין או קליפה, וצבעו אפור, ולפיכך נקרא מקבץ כזה בשם 'החומר האפור'; ריכוז של סיבי עצב עטופים בחומר השומני נראה לבן, ולפיכך נקרא מקבץ כזה בשם 'החומר הלבן'.

חלוקת מערכת העצבים מערכת העצבים מתחלקת לשני חלקים עיקריים: מערכת העצבים המרכזית[20], ומערכת העצבים ההיקפית[21].

מערכת העצבים המרכזית כוללת את כל מרכיבי המוח הנמצאים בקופסת הגולגולת, ואת חוט השדרה.

המוח שבגולגולת שוקל כ-1,400 גר' בזכר, וכ-1,300 גר' בנקבה, והוא מהווה בממוצע כ-2.5-2% ממשקל גופו של האדם. מספר תאי העצב במוח נאמד בטריליון, ומספר הקשרים בין תאי העצב השונים מגיע למספר מאות או אלפי מיליארדים. כל תא עצב משדר את המידע שהוא מעבד לכ-10 עד 10,000 תאי עצב אחרים, וכל אחד מאלה יכול לתקשר עם מספר דומה של תאי עצב. אם נחבר את כל השלוחות של תאי העצב אחד למשנהו, נקבל חוט ארוך היכול להקיף את כדור הארץ יותר מארבעים פעם. מספר יחידות החישוב הבסיסיות במוח של כל אדם גדול פי 20,000 ממספר האנשים על פני כדור הארץ. למרות שהמוח מהווה רק כ-2% ממשקל הגוף, הוא צורך כ-20% מכמות החמצן של הנשימה הפנימית, ואספקת הדם שלו היא כ-15% מכלל תפוקת הלב.

המוח מורכב בעיקרו מהחלקים הבאים: המוח הגדול[22], המוח הקטן או המוחון[23], וגזע המוח[24].

המוח הגדול מורכב משני חצאי כדור[25]. כל חצי-כדור מורכב מארבע אונות: האונה הקדמית[26]; האונה הרקתית[27]; האונה הקודקודית[28]; והאונה העורפית[29]. סיבי עצב, בעיקר הקורה הגדולה[30] מחברים בין שני חצאי-הכדור. המוח הגדול עטוף בתאי העצב המסודרים בשש שכבות, והוא החומר האפור. אזור זה נקרא קליפת המוח, ועוביו הוא 5-2 מ"מ. פני קליפת המוח עשויים שקעים ובליטות מרובים, וכך גדל שטח הפנים של קליפת המוח בצורה משמעותית. התווך של המוח מכיל את שלוחות תאי העצב השונים, והוא החומר הלבן. בעומק החומר הלבן של המוח הגדול נמצאים מיקבצים אפורים של גרעיני-עצב[31].

המוח הקטן מורכב אף הוא משני חצאי כדור, העטופים בקליפה אפורה של תאי העצב, ומתווך לבן המורכב מסיבי העצב. בתוך החומר הלבן מצויים מיקבצים של גרעיני עצב אפורים. החומר המחבר את שני חצאי-הכדור הוא התולעת[32].

גזע המוח מורכב מהמוח התיכון, הגשר, והמוח המאורך[33]. גזע המוח מורכב בעיקרו משלוחות של סיבי עצב, ולכן צבעו לבן. בתוך גזע-המוח נמצאים מיקבצים של גרעיני תאי-עצב אפורים, המהווים מרכזים חיוניים לחיים, כגון מרכז הנשימה, ומרכזים לעצבי-הגולגולת ההיקפיים היוצאים מהמוח ומעצבבים את התיפקודים התנועתיים והתחושתיים בפנים, כגון תנועות גלגלי העינים, השמיעה, הטעם, שיווי המשקל, שרירי הפנים השטחיים, שרירי הלעיסה, הלשון, ובלוטות שונות, וכן את התיפקוד של האיברים הפנימיים בבית החזה ובבטן, כגון הריאות, הלב, ומערכת העיכול. בגזע המוח נמצאים גם גרעינים השולטים על מחזורי השינה והעירנות.

תיפקוד הורמונלי - בנוסף לחלקים שנימנו לעיל, מכיל המוח גם אזורי שליטה על מערכות הורמונליות בגוף[34], השולטים בין השאר על בלוטת התריס[35], ובלוטת יותרת-הכליה[36], וכן שולטים אזורים אלו על וויסות חום הגוף, ועל וויסות תחושות התיאבון והצמא.

חדרי המוח - בעומק המוח הגדול והמוחון נמצאים ארבעה חללים הנקראים חדרי המוח[37], אשר בדפנותיהם נמצאות בלוטות הפרשה מיוחדות[38], שמפרישות נוזל מיוחד הנקרא נוזל מוחי-שדרתי[39]. נוזל זה עובר בתוך חדרי המוח דרך פתחים מיוחדים, ויוצא מהמוח אל החלל התת-עכבישי[40]. הקרום העכבישי מכיל מבנים מיוחדים[41] הסופגים את הנוזל, ומעבירים אותו אל מחזור הדם הוורידי.

חוט השדרה הוא ההמשך הישיר של גזע המוח מנקודת היציאה מהגולגולת באזור נקב העורף הגדול[42], והוא נמשך בתוך עמוד השדרה הגרמי, עד לגובה שבין שתי החוליות המותניות הראשונות[43]. בילדים מגיע חוט השדרה עד גובה חוליה מותנית שלישית.

חוט השדרה הוא מבנה עגול ומוארך, בקוטר של כ-1 ס"מ, ובאורך של 45-42 ס"מ. בחלק הסופי של עמוד השדרה מונחים עצבי חוט השדרה, הנקראים זנב-הסוס[44]. חוט השדרה מונח בתוך תעלת עמוד השדרה, ומוגן על ידי חוליות עמוד השדרה.

חוט השדרה מורכב ממקבצים של סיבי-עצב הנקראים מסלולים[45], שחלקם יורדים מכל חלקי המוח שבגולגולת אל חוט השדרה, וממנו יוצאים אל היקף הגוף (השרירים, העור וכד'), וחלקם עולים מהיקף הגוף אל חוט השדרה, וממנו אל כל חלקי המוח שבגולגולת. סיבי עצב אלו נמצאים בהיקף חוט השדרה, והם החומר הלבן. בעומק חוט השדרה מצויים תאי עצב, המהווים את החומר האפור, וצורתם כפרפר. חלק מהמסלולים העצביים היורדים וחלק מהמסלולים העצביים העולים עושים חבירה[46] עם תאי העצב שבחומר האפור, וממנו יוצא סיב עצב חדש לייעדו. מתוך חוט השדרה יוצאים מבין החוליות 31 זוגות של עצבים, היוצרים שורשים סמוך לעמוד השדרה, ואחר כך נפרדים לעצבים היקפיים מוגדרים - חלקם תנועתיים, וחלקם תחושתיים.

קרומי המוח מערכת העצבים המרכזית כולה עטופה בשלושה קרומים: הקרום הקשה[47], המחובר אל עצמות הגולגולת; הקרום העכבישי, או קרום-הקורים[48]; והקרום העדין[49], המחובר בצורה הדוקה למוח ולחוט השדרה. בין הקרומים ישנו חלל דקיק, המכיל נוזל.

מערכת העצבים ההיקפית מורכבת מעצבים היקפיים, שרירים, ובלוטות הפרשה.

העצבים ההיקפיים יוצאים מגזע המוח ומחוט השדרה. שנים עשר זוגות של עצבים יוצאים מהמוח ומגזע המוח, והם נקראים עצבים גולגולתיים[50]. בין חוליות עמוד השדרה יוצאים ונכנסים שורשי עצבים המתחברים לחוט השדרה. העצבים ההיקפיים מתחלקים לפי תיפקודם לעצבים תנועתיים, תחושתיים ואוטונומיים. כל עצב היקפי מתחבר לאזור היעד שלו. מקום החיבור בין עצב לשריר הוא בעל מבנה מיוחד. השרירים מתחלקים לרצוניים או משורטטים, ולבלתי-רצוניים או חלקים.

תיפקוד[edit]

פעילות כימית וחשמלית מערכת העצבים מופעלת על ידי חומרים כימיים מיוחדים[51], והפעולה העצבית מבוצעת בדרך של העברה חשמלית. הפקודה להפעלה נוצרת בתאי העצב, והיא זורמת באופן חשמלי דרך שלוחות העצב אל היעד, אשר יכול להיות תא-עצב אחר, שריר, או בלוטת הפרשה. באופן דומה נקלטת תחושה מההיקף על ידי קולטן מיוחד לכל סוג של תחושה, ומועבר באופן חשמלי דרך שלוחות סיבי העצב אל תא-העצב. מקום המעבר של הוראה חשמלית בין קצה עצב למשנהו, או בין קצה עצב לשריר, נקרא סינפסה[52]. הגירוי החשמלי מועבר מתא העצב לאורך השלוחות, ובאזור הסינפסה מופעלת מערכת כימית, המעבירה את הפקודה לשלוחה של העצב הבא או לשריר, וממנו ממשיכה הפקודה שוב בדרך חשמלית.

מערכת הפעלה והתנעה רצונית[53] היא סדרה של פקודות מקליפת המוח הגדול אל שרירי הגוף. ההפעלה היא מסובכת ומורכבת מאד, ומכילה מספר מסלולים מקבילים, חלקם מודעים ורצוניים, וחלקם תת-מודעים. ההפעלה הרצונית יוצאת מקליפת המוח הגדול, ובמקביל מעורבות בהפעלה רצונית גם מערכות תת-הכרתיות, כמו המוחון והגרעינים העמוקים במוח הגדול, על מנת שהפעולה המתבצעת תהא חלקה ומדוייקת.

המערכת התחושתית [54] המודעת היא התמרה של אנרגיה ייחודית לאנרגיה חשמלית, והעברת המידע בדרך חשמלית אל קליפת המוח הגדול. למשל, מערכת הראיה היא התמרה של אנרגית אור ברשתית העין לאנרגיה חשמלית, אשר מועברת במסלולים מיוחדים למערכת הראיה אל קליפת המוח. באופן דומה מותמרת אנרגית קול לאנרגיה חשמלית באוזן הפנימית, ומועברת במסלולים מיוחדים למערכת השמיעה אל קליפת המוח. בקליפת המוח מתרחשת ההבנה המודעת והמוכרת של התחושה מבחינת משמעותה, עוצמתה, מיקומה, גווניה, וכיו"ב.

קליפת המוח הגדול היא מקור ההכרה, ההבנה, ההפעלה וההרגשה. כל דבר שאנו רוצים בו, יודעים עליו, או מכירים אותו, יוצא מקליפת המוח הגדול, או מגיע אליו. ארגון קליפת המוח הוא מדוייק על פי מיקום ההפעלה או התחושה. קליפת המוח היא כמפה, שעליה נמצאים מרכזים מיוחדים לכל הפעלה או תחושה.

באופן כללי מתחלקות ארבע האונות של המוח הגדול לתיפקודים הבאים: האונה הקדמית אחראית להפעלה תנועתית ולתכנון תנועות והתנהגויות; האונה הקודקודית אחראית להבנת התחושות המגיעות מהיקף הגוף, ולהתמצאות מרחבית; האונה הרקתית אחראית להבנת תחושת השמיעה והריח; והאונה העורפית אחראית להבנת תחושת הראיה. באופן מפורט יותר ישנם מרכזים מיוחדים בתוך האונות השונות, אשר שולטים על תכונות מוגדרות, כגון מרכז הראיה, מרכז השפה, מרכז השמיעה, מרכז התחושה, מרכז התנועה, מרכז הקריאה, מרכז החשבון, וכיו"ב.

מרבית פעולות המוח הגדול שוות בשני חצאי הכדור, אבל יש פעולות ומרכזים הפועלים רק בחצי-כדור אחד, ויש מרכזים שאמנם מופעלים בשני חצי הכדור, אך לא באופן זהה.

גזע המוח המוח אחראי גם על פעולות שאין אנו מודעים להם, היינו דברים המתרחשים בתת-מודע. פעולות אלו מופעלות על ידי גזע המוח, גרעיני המוח העמוקים, המוחון, ומרכזי השליטה ההורמונליים. דוגמאות לפעולות אלו כוללות את הנשימה, פעולת הלב, העיכול, מחזורי השינה והעירנות, וויסות חום הגוף וכיו"ב[55].

היזון חוזר קיימת מערכת של היזון-חוזר בין כל פעולות המוח, כך שפעולות תת-מודעות יכולות להפוך למודעות ולהיפך. דברים אלו חיוניים מאד, שכן יכולות להיות תקלות שונות בפעולות התת-מודעות, ויכול להיווצר מצב הדורש תיקון מודע. למשל, בדרך כלל נשמר קצב לב מסויים או קצב נשימה מסויים; במצבי דחק יש לעתים צורך להגביר את קצב פעימות הלב, או את קצב הנשימה, ודבר זה ייעשה על ידי התערבות מודעת של מרכזים גבוהים. ולהיפך, פעולות רצוניות משופרות ומתוקנות באופן תת-מודע. למשל, פקודה רצונית לכתיבה, או להרמת משא, מתבצעת גם בעזרת מערכות תת-מודעות הגורמות לפעולה להיות מדוייקת ויעילה.

חוט השדרה מכיל את הסיבים היורדים מכל חלקי המוח שבגולגולת, וממנו יוצאים סיבים היוצרים עצבים היקפיים, ואשר מעצבבים את העור, השרירים ובלוטות תחושה והפרשה שונות, ועל ידי זה מוציאים לפועל את התיפקודים התנועתיים התחושתיים וההפרשתיים של הגוף. ובאופן מקביל ישנם סיבים עולים הבאים מהיקף-הגוף ומביאים תחושות מיוחדות, אשר מועברות דרך חוט השדרה אל הגרעינים העמוקים במוח הגדול, ומשם אל קליפת המוח.

מערכת העצבים במקרא, בחז"ל, ובפוסקים[edit]

1. כללי

מוח המונח 'מוח' מוזכר רק פעם אחת במקרא[56], וזאת רק במובן של מח עצמות, ולא מוח שבראש. לאחר מכן משמש מונח זה לשתי המשמעויות גם יחד: מוח שבראש[57], ומח-עצמות[58]. יש מי שכתב, שהסיבה לכך היא שהקדמונים חשבו ששתי הרקמות הללו זהות מבחינה היסטולוגית[59]; ויש מי שכתב, שהסיבה היא ששניהם מונחים בתוך קופסית גרמית, היינו העצמות הארוכות והגולגולת[60]. בחז"ל מכונה המוח גם בשם מוקרי או מוקרא[61].

עצב המונח 'עצב' במקרא משמש בכמה מובנים: עמל, יגיעה ועשיה[62], ומכאן המשמעות לעצב צורה ולגבש דבר[63]; עצבון כאב וצער[64]; כעס[65]; מרי ומרד[66]; פסל ועבודה זרה[67].

עצב במובן המקובל בימינו[68] הוא ביטוי מאוחר, שאיננו מצוי במקרא ובתלמוד.

גיד המונח "גיד" משמש בתלמוד כשם משותף לעצב היקפי[69], לרצועות[70], ולכלי דם[71].

משכן החכמה בין חכמי ישראל שררה מחלוקת ביחס לשאלה היכן מרכז החכמה, המחשבה, והרגש - במוח או בלב[72].

במקרא מצינו שהמחשבה והחכמה יוחסו ללב[73].

בספרות המדרשים מצינו מחלוקת תנאים בנידון: 'והחכמה מאין תמצא'[74], מלמד שהיה שלמה מחפש מהיכן החכמה מצויה, ר' אליעזר אומר בראש, ר' יהושע אומר בלב, ואתיא כר' יהושע, דאומר החכמה היא בלב[75]. במדרשים אחרים מובא, שהחכמה היא בלב[76].

מכמה ביטויים בתלמוד משמע, שחז"ל ידעו על הקשר בין הדעת למוח, כגון "אין לו מוח בקודקדו"[77], או "לעכר מוחך"[78], במובן של חסר בינה; "מחו לה אמוחא"[79], במובן של קושיא ומחשבה שניה.

בספרות הקבלה יוחס למוח מקום נכבד כמרכז החיות והנשמה, ונקבע שהנשמה משכנה במוח, והנפש משכנה בלב[80]. מבחינת ייצוג הספירות בגוף האדם, הספירה של חכמה מיוחסת למוח, והספירה של בינה מיוחסת ללב[81].

בימי הביניים מצינו שנמשכה אותה מחלוקת: יש שקבעו את הלב כמקום המחשבה, החכמה, התאווה, הרצון, הנשמה, והנפש[82]; יש שקבעו, שהמוח הוא משכן הכוחות הרוחניים, מושב השכל והנשמה, מבוע ההרגש, ושורש העצבים[83]; יש שקבעו, שגם המוח וגם הלב הם משכנות המחשבה[84]; יש שקבעו תכונות מסויימות ללב, ותכונות אחרות למוח: יש נפש השוכנת במוח, ויש נפש השוכנת בלב, אלא שעיקר הנפש האמיתית היא בלב[85]; או שהלב הוא מכון לרוח החיים ולחשוב מחשבות, ובמוח ישכון יישוב הדעת, הנשמה והחכמה[86]; או שההרגשות הן בלב, והמושכלות הן במוח[87]; ויש מי שכתב, שמקום משכן נפש הבהמות הוא בלב, אך מקום משכן הנפש האלקית במוח שבראש[88].

יצירת המוח לפי חז"ל נוצר המוח מהלובן שמזריע האב[89].

אנטומיה[edit]

הגולגולת היא הארנק של המוח[90], והיא מכונה גם קדרה[91], ובה שלושה חללים שבהם מונח המוח[92]. הכוונה לשלושת הגומצים[93] שבגולגולת.

המרפס הקדמי[94] הוא מקום שמוחו של תינוק רופס[95], והוא נקרא בארמית אפותא[96].

קרומי המוח התלמוד מתאר שני קרומים המקיפים את המוח ואת חוט השדרה[97]. הקרום העליון מחובר לעצם הגולגולת מבפנים, והוא חזק, עבה וקשה[98]; והקרום התחתון הוא שהמוח מונח בתוכו, והוא רך ודק מאד, ונראה כמוח עצמו[99].

המוח מוגדר כאותה רקמה הנמצאת בתוך הגולגולת, וכל מה שנמשך ממנו לתוך עמוד השדרה, הלוא הוא חוט השדרה[100]. הגבול המדוייק ביניהם נקבע באזור שני הפולין[101] שעל פי הגולגולת - כל מה שבפולין עצמם ולפנים מהם נידון כמוח, וכל מה שמחוץ לפולין נידון כחוט השדרה. נחלקו החוקרים בזיהוי ה"פולין": יש הסבורים[102], שפולין אלו הם שני חצאי הכדור של המוח הקטן[103]; ויש הסבורים[104], שהכוונה לעלי העורף[105] שמשני צידי נקב העורף הגדול[106]. פולין אלו מצויים גם בעופות[107].

הנוזל המוחי-שדרתי [108] מתואר בפוסקים כנוזל המקיף את מוח הראש כדי שלא ייבש המוח[109].

חוט השדרה - צבעו לבן כחבל הכסף[110], הוא זקוף וישר[111], והוא נמצא בתוך י"ח חוליות בשדרה[112]. אמנם לפי ידיעותינו כיום מספר החוליות בשדרה הוא ל"ג, וכבר דנו בכך מספר חוקרים[113].

חוט השדרה מגיע עד בין הפרשות[114]. ביחס לזיהוי 'הפרשות' מצויה מחלוקת נרחבת בתלמוד עצמו, ובספרות הפרשנים ההלכתיים והמחקריים[115]. ההסבר המתקבל יותר מבחינת ידיעותינו האנטומיות כיום הוא כדלקמן[116]: 'עצם הפרשות' הוא עצם העצה[117]; 'הפרשות' הוא זנב-הסוס[118]; 'בין הפרשות' הוא התפצלות חוט השדרה לעצבים היקפיים; 'פרשה ראשונה' היא עצב השת[119]; 'פרשה שניה' היא עצב הערווה[120]; 'פרשה שלישית' היא עצב הטחורים האמצעית[121].

בסוף עמוד השדרה מצויה עצם הדומה לשקד, והיא הנקראת לוז. עצם זו נקראת גם נסכוי וגם בתואל[122]. עצם זו היא חזקה במיוחד, וממנה יחיו המתים לעתיד לבוא[123]. יש מי שמזהה את עצם הלוז עם החוליה העליונה שבעמוד השדרה[124]; יש מי שמזהה אותה עם שן החוליה הצווארית השניה[125], שבולטת כלפי מעלה לתוך החוליה הראשונה, וצורתה אגוז-לוז, והיא עצם קומפקטית וקשה מאד[126]; ויש מי שמזהה אותה עם עצם העוקץ[127].

שבע שנים לאחר מותו של האדם נעשה שדרו לנחש, אם לא כרע בתפילת מודים[128].

לפי דעת חז"ל אין לדגים טמאים חוט שדרה[129]. אך בוודאי אין הדברים כפשוטם, שכן יש דגים טמאים שיש להם שדרה[130].

עצבים היקפיים העצב ההיקפי היחיד המוזכר במקרא ובתלמוד הוא גיד הנשה[131], אשר מזוהה כעצב השת[132]. מיקומו של עצב זה, מהלכו, ודיניו נידונו בהרחבה בתלמוד ובפוסקים[133].

מחלות[edit]

בתלמוד מצינו תיאור של מספר מחלות במערכת העצבים:

כאב ראש נחשב לכאב קשה, ולכן קבעו חז"ל: כל מיחוש, ולא מיחוש ראש[134], והחש בראשו יהי דומה בעיניו כמו שנתנוהו בקולר[135]. יש אף שבעקבות כאב הראש ימות האדם, כפי המסופר במקרא[136] בעניין בן השונמית, שאמר אל אביו 'ראשי ראשי', ואחר כך מת. המחלה שגרמה לכאב הראש ולמוות במקרה זה לא ברורה כל צרכה[137]. עקב כך מצינו מי שהתפלל במיוחד שלא יהא לו מיחוש הראש[138].

התלמוד מתאר כאב חצי ראש, המתאים לאבחנה של צילחה[139].

חז"ל ציינו מספר מצבים הגורמים לכאבי ראש: שכרות[140]; הריון[141]; ואשה בזמן ווסתה[142]. איספרגוס קשה לכאבי ראש[143].

באופן כללי קבעו חז"ל, שהחש בראשו יעסוק בתורה[144], אך ציינו גם טיפולים מוגדרים לצילחה, כגון שימוש בעטרן[145], והוא פסולת הזפת[146]; או לקיחת תרנגול זכר, שחיטתו בדינר של כסף צרוף, וזיבת דמו על אותו חצי ראש הכואב, ויזהר שלא יעוור הדם את עינו, ויתלה את התרנגול השחוט על סף הבית, כך שישתפשף בו כשנכנס לבית וכשיוצא ממנו[147].

הסובל מצילחה בשבת, דינו כחולה שאין בו סכנה, אפילו לא נפל למשכב[148], וכן מותר לקחת בשבת תרופה למניעת התקפי צילחה[149].

בעניין ביקור חולים לחולי ראש - ראה ערך בקור חולים

מצב של עודף דם בראש נחשב כמחלה[150], ובתלמוד יש הוראות טיפול מיוחדות למצב זה: יקח מין ארז, ערבה, הדס לח, זית, צפצפה, פרח רוזמרי, ועשב יבלת, ויבשלם יחד, וישים שלוש מאות כוסות על צד אחד של הראש, ושלוש מאות כוסות על הצד השני של הראש; ואם זה לא יועיל, יקח וורד לבן שעומד בשורה אחת, ויבשל אותו, וישים ששים כוסות על צד אחד של הראש, וששים כוסות על הצד השני.

שיתוק מי שמתפנה על גזע כרות של דקל, ייגרם לו שיתוק מחצית גופו[151].

זיהום מוחי בתלמוד מתוארים חולים הסובלים משרץ במוח, והם נקראים בעלי ראתן[152]. אמנם יש שזיהו את 'בעלי הראתן' כסובלים ממחלת הנפילה[153], ויש שמשמע מהם שמדובר במחלת עור קשה, דמויית שחין או צרעת, המביאה לחולשה רבה[154].

גידול מוחי בתלמוד ובמדרשים מתוארת מחלתו הסופית של טיטוס, שנכנס יתוש דרך חוטמו, וניקר במוחו שבע שנים, וכשמת - ניתחו את מוחו, ומצאו בו כציפור דרור, או כגוזל בן שנה, וכל זה בא לו כעונש על שהחריב את בית המקדש[155]. יש מי שסבור, כי המצב המתואר מתאים לגידול מוחי[156], וליתר דיוק יש מי שכתב שהמדובר בנוירומה של עצב השמיעה[157], אשר תיאורה מתאים לחלק מהממצאים המתוארים בתלמוד ובמדרשים על תוצאות הנתיחה לאחר המוות של טיטוס. לדעה זו, התסמין העיקרי ממנו סבל טיטוס היה טינטון[158], היינו תחושה סובייקטיבית של קול בהיעדר גירוי קולי. מצב כזה מוכר כתוצאה מגידול עצב השמיעה, וגם הטיפול של רעש מיסוך חזק של נפח, המתואר בתלמוד כדבר שעזר לטיטוס באופן זמני, מתאים לטיפול זמני במצב של טינטון[159].

מחלת הכפיון ראה ערך נכפה

פגור שכלי ראה ערך פתי

חבלות[edit]

מצינו במקרא ובתלמוד דוגמאות אחדות לחבלות במערכת העצבים:

יעקב נפגע בגיד הנשה, ועקב כך סבל מצליעה[160]; עלי הכהן נפל אחורנית, ועקב כך נשברה מפרקתו והוא מת[161], עקב הפגיעה במרכז הנשימה; שאול סבל משבץ, לאחר שנפל על חרבו[162]. הרבה פירושים נאמרו על מושג השבץ[163]

מצינו במקרא מספר מקרים של חבלות ראש, שגרמו למותו של הפצוע: סיסרא נהרג על ידי יעל, שתקעה את היתד ברקתו[164]. לפי הפירושים המקובלים הרקה היא עצם הגולגולת בצידי הראש מעל האוזניים, ולפי זה שכב סיסרא על צידו, ויעל נעצה את היתד באזור זה. אכן יש שביארו שהרקה היא פה פעור, ולפיכך שכב סיסרא על גבו, נרדם עם פה פתוח, ויעל תקעה את היתד דרך פיו[165]; אבימלך נפצע קשה בראשו מפגיעת פלח רכב שהשליכה עליו אשה אחת[166]; גלית נהרג מפגיעת אבן קלע במצחו שזרק עליו דוד[167]. יש מי שכתבו, כי גלית היה חולה בגידול בלוטה מוחית שגרמה לו מחלה אנדוקרינית[168], והיא זו שגרמה לו להיות גדול-ממדים[169], עם חסר בשדה הראיה ודלדול גרמי, כפי שיכול לקרות בסוג כזה של גידול, ועקב כך יכול היה דוד להתקרב אליו מבלי שהוא ראה אותו, ופגיעת האבן בעצם הרכה היתה קטלנית[170]; ויש מי שדחה הסבר מפולפל זה, וקבע כי פגיעה מדוייקת של אבן קלע יכולה להיות קטלנית גם באדם בריא[171].

פגיעת ראש או חוט שדרה כסיבה למוות מצינו כמה מקורות, שמהם משמע שפגיעה במוח או בחוט השדרה היא הגורם למוות:

יש אומרים, שמשה הרג את המצרי על ידי מגריפה בכך שהוציא את מוחו[172]; עלי הכהן מת לאחר פגיעה במפרקתו[173]; מותו של טיטוס נגרם על ידי פגיעה מוחית[174]; בחורבן הבית קפצה קטיגוריא לפני כסא הכבוד ואמרה לפניו, רבון העולם, איזה מהן נהרג על שמך, איזה מהן נפצע מוחו על שמך, איזה מהן נתן נפשו על שמך[175]; שלוש מאות מוחי תינוקות נמצאו על אבן אחת[176]; טוב שבנחשים רצוץ את מוחו[177]; שרי רומי פצעו את מוחו של טריינוס בגיזרי עצים והרגוהו על שהרג את האחים לוליינוס ופפוס[178].

עקרות חז"ל סברו, שחבלת ראש גורמת לעקרות[179]. יתכן שהדבר נבע מההבנה שהיתה מקובלת בעולם העתיק שהזרע בא מהמוח, ולכן פגיעה מוחית גורמת לעקרות[180]; אך יתכן שהכוונה לחבלה בחוט השדרה התחתון ולא במוח, ואכן גם לפי ידיעותינו כיום נזק כזה גורם לעקרות[181].

חוט השדרה - מצינו בחז"ל שפגיעה חבלתית בחוט השדרה עצמו אינה מעלה ואינה מוריד, ורק קרומי חוט השדרה הם הפעילים, ופגיעה בהם היא משמעותית[182]. מאידך מצינו דעה, שהמוח הוא עיקר חוט השדרה, ואילו לא חוט השדרה, לא יתקיים המוח, ובלא מוח לא יתקיים הגוף, על כן חוט השדרה מוריק לכל הגוף מן המוח[183].

חז"ל ידעו שחבלה בחוט השדרה יכולה לגרום לחולשה ולשיתוק של הגפיים התחתונות, היינו האחוריות בבהמה, אם כי מצב זה פחות שכיח כסיבה לגרירת רגליים בהשוואה למחלת שגרון[184]. זוהי אחת הדוגמאות הראשונות בהיסטוריה של הרפואה, שבו יש דיון קליני באבחנה מבדלת של מצב חולני, עם אישור הממצאים בנתיחה לאחר המוות, ועם שיקול דעת של שכיחויות באבחנה מבדלת[185].

ניתוחים נוירוכירורגיים[edit]

בתלמוד מוזכרות פעולות ניתוחיות במוח:הוצאת טפילים מהמוח[186]; תיקון שבר דחוס בגולגולת[187]; ומצינו מכשיר מיוחד הנקרא מקדח של רופאים, לביצוע ניתוחים בעצמות הגולגולת[188].

פרטי דינים[edit]

1. בדיני טריפות

ניקב קרום של המוח הבהמה טריפה[189]. האמוראים והפוסקים נחלקו, אם הבהמה טריפה דווקא אם ניקבו שני קרומי המוח, או מספיק נקב של אחד הקרומים, כדי לקבוע שהבהמה טריפה[190]. הסיבה השכיחה לנזק זה היא חבלת ראש, והסיכון לחיי הבהמה במצב כזה נובע מהחשש להיווצרות דלקת קרום המוח. אכן, פתולוגיה זו היא נדירה בבהמות[191].

מים במוח אם נמצאו מים בתוך הקרום, ונחסר מהמוח כשיעור המים, אם המוח מקיף המים סביב שלא היו מגולים כלל - כשרה, ואם לאו - טריפה[192]. יתכן שמדובר בהידרקון הראש[193], או בציסטה מוחית. אם השלפוחית מונחת בין הקרום לגולגולת, או בין שני הקרומים, הבהמה טריפה[194].

תולעים במוח הפוסקים דנו בהדבקה של תולעים במוח בהמות[195], ואף שיש הבדלים במצב המוח והקרומים, הכריעו הפוסקים שאין אנו בקיאים בבדיקה זו, והבהמה טריפה בכל מקרה[196].

הימום לפני שחיטה בעת פולמוס השחיטה שהתעורר בכמה מדינות, כשרצו לאסור את השחיטה עקב תלונות של אגודות נגד צער בעלי חיים, עלתה ההצעה להמם את הבהמות במכה חשמלית לפני השחיטה, כדי שלא יחושו בצער השחיטה. דבר זה נדחה על ידי הפוסקים בגלל סיבות שונות. בין השאר נמצא כי הימום בזרם חשמלי חזק גרם להצטברות נוזל בין קרומי המוח, ולשטפי דם בקרומי המוח וברקמת המוח, ועלה הספק של טריפת הבהמה בגלל הפגיעה במוח[197].

פגיעות בחוט השדרה התלמוד מתאר שני מצבים חולניים בחוט השדרה: נתמרך, היינו שנשפך כקיתון; נתמסמס או נתמזמז, היינו שאינו יכול לעמוד. אם רק נתמעך המוח והקרום קיים, הבהמה כשרה, ואם נשפך כמים או כדונג, הבהמה טריפה[198]. מצבים אלו זהים גם במוח עצמו[199]. יתכן שמדובר במצבי דלדול מוחי[200], או בהמרכה מוחית לאחר אוטם מוחי[201]. לפיכך, אם נתמרך המוח או נרקב, ואינו נשפך כמים - כשרה. יש מי שכתב, שאין שיעור לגודל האזור שנרקב או נתמרך[202]; ויש הסבורים, שיש להם שיעור[203].

נשברה השדרה ונפסק החוט שלה, הבהמה טריפה[204]. נחלקו התנאים בשיעור פסיקת חוט השדרה, האם דווקא ברובו, או גם במשהו[205], וההלכה נקבעה שדווקא פסיקת רוב היקף הקרום החופה את חוט השדרה מטריף את הבהמה[206].

מחלוקת נוספת בתלמוד נוגעת למיקום הפגיעה, אם הוא בקרומי חוט השדרה, או בחוט השדרה עצמו[207]. מסקנת התלמוד והפוסקים, שהסיכון בפסיקת חוט השדרה הוא דווקא בקרומיו ולא בחוט עצמו, כי "מוח זה לא מעלה ולא מוריד"[208]. התפיסה שחוט השדרה עצמו חסר כל משמעות תיפקודית, ורק קרומי חוט השדרה הם הפעילים היתה רווחת בעולם העתיק[209], ודבר זה אינו מתאים לידיעותינו ברפואה כיום, שדווקא חוט השדרה עצמו הוא המרכיב החיוני והפעיל, וקרומי חוט השדרה אינם אלא מגן ומעטפת לחוט השדרה. בין הפוסקים מצינו הסברים שונים לקביעה התלמודית שהמוח עצמו אינו מעלה ואינו מוריד, כגון שאף על פי שהמוח לא נפרד וכולו קיים, כיוון שנפסק הקרום, סוף המוח לצאת, ולכן הבהמה טריפה[210], והסבר זה מתאים יותר להבנתנו ברפואה כיום. עוד יש להעיר, שהקביעה שהמוח עצמו אינו מעלה ואינו מוריד מתייחסת כנראה רק לחוט השדרה, אבל פגיעות במוח שבגולגולת נחשבו כמסוכנות[211].

נסדק קרום חוט השדרה לאורכו - כשרה[212].

חוט שדרה שנפסק כולו, יש מי שכתב, שבנוסף לאיסור טריפה, הוא אסור גם משום איבר מן החי[213]. פסיקת חוט השדרה מטריפה רק אם נפסק רוב הקרום לרוחבו, ואם נפסק במקומות הרבה אשר יחד יוצרים רוב, אבל לא במקום אחד, זו מחלוקת הפוסקים[214].

צומת הגידין שנחתך או שניטל, בין בבהמה ובין בעוף - טריפה[215].

גיד הנשה , שהוא העצב המרכזי לאורך הרגל האחורית, מתפצל לשני חלקים: חלק פנימי, שנשאר סמוך לעצם השוק; וחלק חיצוני, שעובר דרך השרירים בכיוון לעור. צומת הגידין הוא ההתפצלות וההסתעפות של שלוחות עצביות היוצאות מגיד הנשה לאורך השוק, אלא שנחלקו הפוסקים בהגדרת מיקום צומת הגידין - יש אומרים, שהכוונה להסתעפויות של הגיד הפנימי[216]; ויש אומרים, שהכוונה להסתעפויות של הגיד החיצוני[217]. להלכה נפסק להחמיר כדעת שתי השיטות[218].

בדיקת טריפות בהמה שאין בה ריעותא, אין צורך לפתוח את הראש ולבדוק אם יש נקב בקרומי המוח, כי סומכים על הרוב, ויכול להשליך את הראש או למוכרו לגוי[219], ויש מי שכתבו, שבדיעבד אף אם היתה ריעותא, הבהמה כשרה[220], ונהגו לבדוק את הראש בחודש תמוז בלבד[221]; ויש מי שכתב, שראש הנמכר ליהודי צריך לפתח ולבדוק את המוח, כדי לוודא שאין בו טריפות[222].

בדיני אכילה וקרבנות[edit]

אכילת מוח יש אומרים, שאסור לאכול מוח, כי דבר זה קשה לשכחה[223]; יש אומרים, שדווקא מוח של בהמה קשה לשכחה, אבל לא מוח של עוף[224]; ויש אומרים, שאין נזהרים כלל באכילת מוח[225].

מוח של דגים לכל הדעות מותר לאוכלו[226].

מליחה קרומי המוח והמוח עצמו צריכים מליחה ישירה, ולא מועילה מליחת הראש, כי עצמות הגולגולת מעכבות את המליחה[227]. אם בישלו את הראש עם יתר הבשר, בלא שפתחו את הראש, ובלא שמלחו את המוח, דנו הפוסקים אם צריך ששים כנגד המוח וקרומו, או שצריך ששים כנגד כל הראש[228].

בקרבן פסח נימנים על מוח שבראש, שאפשר להוציאו בלי שבירת עצם, ואין נימנים על מוח שבקולית, שאי אפשר להוציאו אלא בשבירת עצם[229].

טומאת נבלה מוח הרי הוא כבשר לעניין טומאת נבלה[230].

הערות שוליים

  1. neurology. מילה מורכבת = neuron ביוונית פירושו עצב; logos ביוונית פירושו מילה, תורה.
  2. neurosurgery.
  3. פרטים היסטוריים רבים על התפתחות הנוירוכירורגיה ראה בספר Greenblatt SH, Dagi TF, Epstein MH (eds), A History of Neurosurgery , American Association of Neurological Surgeons, 1997.
  4. Aristotle, Historia Animalium , III Animalium, 594a.
  5. Pliny, Historia Naturalis , XI,83.
  6. ראה - Preuss J, Biblical and Talmudic Medicine, Trans. by F. Rosner, p. 203.
  7. וראה עוד א. שטינברג, אסיא, ו, תשמ"ט, עמ' 271 ואילך.
  8. Hippocrates, De capitis vulneribus (On injuries of the head), In: Adams F, The genuine works of Hippocrates , 1849, pp. 421-466.
  9. ראה Clarke & O'Malley, The Human Brain and Spinal Cord , pp. 291-48.
  10. cerebro-spinal fluid = CSF - ראה Torack RM, Arch Neurol 39:197, 1982.
  11. ראה על דעות הקדמונים במקורות הבאים - Allbutt, Greek Medicine in Rome , pp. 251-6 ;McHenry, Garrison's History of Neurology , pp. 7-14; Singer C, The Evolution of Anatomy , pp. 104-5; Preul MC, In: Greenblatt SH, Dagi TF, Epstein MH (eds), A History of Neurosurgery , American Association of Neurological Surgeons, 1997, Chapter 7; א. שטינברג, אסיא, ו, תשמ"ט, עמ' 271 ואילך. וראה על דעות היוונים הללו בחתימת ספרו של הרמב"ם 'פרקי משה ברפואה', מובא באגרות הרמב"ם, בתרגומו של הרב י. קאפח, עמ' קסד.
  12. trepanation.
  13. ראה - Saul FP and Saul JM, In: Greenblatt SH, Dagi TF, Epstein MH (eds), A History of Neurosurgery American Association of Neurological Surgeons, 1997:29-35.
  14. Sir William Macewen - 1924-1848.
  15. Harvey Cushing - 1939-1869.
  16. neuron.
  17. axon.
  18. dendrites.
  19. myelin.
  20. central nervous system = CNS.
  21. peripheral nervous system = PNS. מערכת זו כוללת גם את מערכת העצבים האוטונומית = autonomic system, אשר מעצבבת את האיברים הפנימיים.
  22. cerebrum.
  23. cerebellum.
  24. brain-stem.
  25. hemisphere.
  26. frontal lobe.
  27. temporal lobe.
  28. parietal lobe.
  29. occipital lobe.
  30. corpus callosum.
  31. כגון הרמה (thalamus), והגרעינים הבסיסיים (basal ganglia).
  32. vermis.
  33. midbrain, pons medulla - בהתאמה.
  34. hypophysis; hypothalamus.
  35. thyroid.
  36. adrenal.
  37. ventricles.
  38. choroid plexus.
  39. cerebro-spinal fluid = CSF.
  40. ראה להלן הע' 47 ואילך, בתיאור קרומי המוח.
  41. arachnoid villi.
  42. foramen magnum.
  43. L1-2.
  44. cauda equina.
  45. tracts.
  46. synapsis.
  47. dura mater.
  48. arach- noid.
  49. pia mater.
  50. cranial nerves.
  51. neurotransmitters.
  52. synapse.
  53. motor.
  54. sensory.
  55. וראה עוד בע' רגע המות.
  56. איוב כא כד.
  57. brain. בלשון ארמי מוח הוא מוקרי - ראה בבלי ברכות נו א.
  58. bone marrow. וראה בפסחים פג א, בעניין מוח-עצמות בקרבן פסח. אגב, יש לציין שגם ברוסית יש מונח משותף לשתי המשמעויות הללו (mozg), ובגרמנית יש מונח משותף למח-עצמות ולחוט השדרה, אך לא למוח (mark).
  59. פרויס, עמ' 130.
  60. א. שטינברג, אסיא, ו, תשמ"ט, עמ' 271 ואילך.
  61. בבלי ברכות נו א; בבלי חולין צג א. וראה ערוך ע' מקר@.
  62. ראה איוב י ח, ובמפרשים שם; משלי יד כג, וברש"י שם. וראה ספר השרשים לרד"ק, וס' השרשים לר"י ג'אנח.
  63. משנה שבת כב ו.
  64. בראשית ג טז, ועוד.
  65. מל"א א ו.
  66. ישעיה סג י; תהלים עח מ, ועוד. וראה מו"נ ח"א פכ"ט.
  67. ירמיה כב כח; הושע ח ד.
  68. היינו nerve.
  69. nerve, כגון גיד הנשה.
  70. ligament, tendon, כגון צומת הגידין.
  71. ראה ע' לב הע' 18. ואמנם היוונים הגדירו neuron גם לעצב וגם לרצועה (ligament) - ראה י. ליבוביץ, הרופא העברי, שנה לה, חוב' א, 1962, עמ' 90 ואילך. וראה פיהמ"ש לרמב"ם זבחים ג ד, שהמונח גיד כולל גידים ממש, עורקים הדופקים ושאינם דופקים, המיתרים, והגידים הקושרים את הפרקים.
  72. ראה עוד בנידון בע' לב הע' 114. וראה באריכות בס' תורת הרפואה, עמ' 85 ואילך.
  73. שמות ל ו; תהלים לג יא; שם צ יב; משלי יד לג, ועוד. וראה בפירוש הרמב"ן על איוב ט ד, שדרך הכתוב לייחס חכמה ללב.
  74. איוב כח יב.
  75. ילקוט ריש משלי, תתקכט. ראה על מדרש זה באריכות בדרשה לחתונה של הרמב"ן, הובא בכתבי הרמב"ן, שעוועל, ח"א עמ' קלג.
  76. ראה במדבר רבה י כא; קהלת רבה א לח. וראה בהסבר המחלוקת העקרונית במשך חכמה בראשית א ה; שם שמות יב כא.
  77. בבלי יבמות ט א; בבלי מנחות פ ב; ירושלמי יבמות א א. וראה בס' חבש פאר להגראי"ה קוק, דרוש ה, בביאור כוונת מאמר זה.
  78. ב"ק צט ב, ובפירוש הריעב"ץ שם.
  79. בבלי מגילה יט ב; ירושלמי מגילה א ט.
  80. זוהר, תרומה דקמ"א.
  81. ראה פרק פתיחת אליהו, הקדמה שניה לתיקוני הזוהר.
  82. אסף הרופא, ספר הרפואות, סעיף 1337. הובא על ידי ז. מונטנר, קורות, 776:5, 1972; רבנו סעדיה גאון, אמונות ודעות, מאמר ז, סופ"ג; הרמב"ם, מו"נ א לט.
  83. א"ע שמות כג כה (וראה מה שכתב בריש בראשית, ובדברים ו ה, וי"ל); רבנו בחיי, חובות הלבבות, שער הבחינה פ"ה; הרמ"ע מפאנו, מאמר הנפש פ"ג. וראה עוד בא"ע שמות לא ג, על החלוקה המוחית הפנימית בשליטה על תכונות שכליות שונות.
  84. רמב"ן עה"ת שמות יג טז.
  85. הכוזרי, מאמר שני, כו; שם מאמר רביעי, ג, כה. וראה במאמר חמישי, יב, שחילק בתוך המוח דרגות שונות של נפש.
  86. הסמ"ג, הובאו דבריו בס' יסוד העבודה, ח"ב פ"ד.
  87. משך חכמה, שמות יב כא. וראה שם באריכות על החלוקה בין התכונות השונות שבלב ושבמוח. וראה במשך חכמה, ויקרא טז א-ג - שבלב משכן הכוחות החיוניים, הפחד, הדאגה וכד', ובמוח משכן השכל.
  88. ס' התניא פ"ט.
  89. נידה לא א; ירושלמי כלאים ח ג. וראה בע' תורשה הע' 95.
  90. בבלי ברכות יט א.
  91. בבלי חולין מה א.
  92. זוהר, הובא במדרש הרפואה, ח"א פ"א אות לד.
  93. fossae.
  94. anterior fontanelle.
  95. בבלי מנחות לז א. וראה פי' רב ניסים גאון לברכות כז א.
  96. ראה ע"ז כו א וברש"י שם ד"ה אפותא.
  97. בבלי חולין מה א.
  98. רש"י שם. והכוונה ל-dura mater.
  99. רש"י שם. והכוונה ל-pia mater. יש להעיר, כי קיים קרום שלישי, הוא הקרום העכבישי (ראה לעיל ברקע המדעי), אשר לא היה ידוע בעולם העתיק ובימי הבינים, והוא נתגלה רק במאה הי"ז למניינם על ידי אנטומיסטים מאמסטרדם - ראה פרויס, עמ' 131; קצנלסון, התלמוד וחכמת הרפואה, עמ' 398; לוינגר, מדריך להלכות טריפות, עמ' 67.
  100. בבלי חולין מה א.
  101. המבנים האנטומיים נקראים 'פולין' על שום צורתם, שהם דמויי הצמח פול.
  102. פרויס, עמ' 130; אנציקלופדיה עברית, כרך כב, ע' מח.
  103. cerebellum.
  104. קצנלסון, התלמוד וחכמת הרפואה, עמ' 129; מזיא, הערות למדרש הרפואה, ח"א פ"א אות מ; לוינגר, מדריך להלכות טריפות, עמ' 22; א. שטינברג, אסיא, ו, תשמ"ט, עמ' 271 ואילך.
  105. occipital condyles.
  106. foramen magnum.
  107. חולין שם.
  108. cerebro-spinal fluid = CSF.
  109. סמ"ג, הובאו דבריו בס' יסוד העבודה ח"ב פ"ד; דרכ"ת יו"ד סי' לה סקכ"ח.
  110. בבלי שבת קנא ב; ויקרא רבה, יח א; קהלת רבה, יב ו. לפיכך כינו האנטומיסטים של ימי הבינים את חוט השדרה בשם funis argenteus - ראה פרויס, עמ' 131.
  111. ויקרא רבה ל יג. מכאן הדמיון לשדרה של הלולב.
  112. משנה אהלות א ח; ויקרא רבה א ח.
  113. קצנלסון, התלמוד וחכמת הרפואה, עמ' 279 ואילך; פרויס, עמ' 65. וראה ע' אברים ורקמות הע' 4 ואילך, וע' עצמות הע' 11 ואילך.
  114. בבלי חולין מה ב-מו א.
  115. ראה רש"י חולין שם; רמב"ם שחיטה ט ג-ד, ובנו"כ שם; דרכ"ת יו"ד סי' לב סקכ"ט; שו"ת דעת כהן סי' יט; אנציקלופדיה תלמודית, כרך יג, ע' חוט השדרה; קצנלסון, עמ' 137-134.
  116. ראה - לוינגר, מדריך להלכות טריפות, עמ' 24, 66.
  117. os sacrum.
  118. cauda equina.
  119. n. ischiadicus.
  120. n. pudendalis.
  121. n. hemorrhoidalis medius.
  122. ראה - ב"י, ט"ז ופרמ"ג או"ח סי' ש; סידור בית יעקב ליעב"ץ, מוצאי שבת, מחיצה ד; לוויית המלכה בסעודה; אגרתו של הראי"ה קוק שפורסמה על ידי נ. גוטל, אסיא, חוב' נט-ס, תשנ"ז, עמ' 84 ואילך, והובאה גם באוצרות הראי"ה ח"א עמ' 406.
  123. בראשית רבה כח ג; ויקרא רבה יח א; קהלת רבה יב א; ילקוט שמעוני, בראשית, רמז מז. וראה עוד ערוך, ע' לוז; תוס' ב"ק טז ב ד"ה והוא; תוס' בכורות ח א ד"ה תרנגולות; אליה רבה או"ח סי' ש אות ב; מ"ב סי' ש סק"ו.
  124. א. אבן שושן, המילון החדש, כרך ג, עמ' 1148, ע' לוז.
  125. היינו dens of axis.
  126. מ. טל, חוב' אסיא, נז-נח, תשנ"ז, עמ' 213.
  127. פרויס, עמ' 65. וראה עוד בחוב' אסיא, נו, תשנ"ו, עמ' 126-125.
  128. ב"ק טז א.
  129. בבלי סוכה יח א; ע"ז לט א. וראה עוד בשו"ת שואל ומשיב מהדו"א ח"ג סי' נד.
  130. ראה באריכות בשיטות הראשונים בנידון באנציקלופדיה תלמודית, כרך ז, ע' דגים, עמ' ריב-ריד.
  131. בראשית לב לג; בבלי חולין צא א.
  132. n. ischiadicus.
  133. ראה חולין שם; רמב"ם, מאכלות אסורות, ח א; טושו"ע יו"ד סה א. ראה באריכות בכרתי יו"ד סי' סה סקט"ז, שבזמנו של הגר"י אייבשיץ היה וויכוח חריף על זיהוי גיד הנשה. וראה בנידון בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' סט; שו"ת טוטו"ד מהדו"ק סי' ק; שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' כה. וראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך ו, ע' גיד הנשה. וראה עוד במאמרו של א. שור, בד"ד, 4, תשנ"ז, עמ' 73 ואילך.
  134. בבלי שבת יא א.
  135. בבלי שבת לב א.
  136. מל"ב ד יט.
  137. לפי הירושלמי יבמות טו ב, הכוונה היתה למכת חום קשה בעת שהשמש קופחת על ראש האנשים בקציר. יתכן גם שהיה זה ביטוי לגידול מוחי, אשר אמנם מתבטא פעמים רבות בכאבי ראש חזקים, וכמובן מהווה סיבה למוות. וראה תוס' יבמות קטז ב ד"ה לא, שגרסו בירושלמי "קודחת" במקום "קופחת", ואולי זה רמז לדלקת קרום המוח (meningitis), שגרמה למותו של הילד, ולא מכת חום.
  138. תמורה טז א, בענין תפילתו של יעבץ - דבהי"א ד י.
  139. migraine. מושג זה בצרפתית פירושו מחצית הראש. ראה בבלי שבת צ א, וברש"י שם ד"ה לצלחתא; בבלי פסחים קיא ב, וברשב"ם שם. וראה רמב"ם, פרקי משה, מאמר כג, תיאור מפורט של התקף מיגרנוטי - "לא יוכל לסבול קול דברים, ולא אור מבהיק וכו', והדברים היותר נאהבים לו השכיבה בחושך לגודל הכאב". על תולדות האבחנה של מיגרנה, ועל אישים שונים בהיסטוריה שסבלו ממיגרנה - ראה Friedman AP, Bull N Y Acad Med 48:661, 1972. וראה עוד - Sachs O, Migraine , 1st ed, NY, 1999.
  140. בבלי נדרים מט ב; ירושלמי שבת ח א. הכוונה ל- hangover.
  141. נידה ט א.
  142. נידה סג א.
  143. בבלי ברכות נא א. וראה בע' עכול, מערכת ה-, הע' 168 ואילך.
  144. בבלי עירובין נד א. וראה תנחומא, יתרו, ח.
  145. בבלי שבת צ א.
  146. ראה בבלי שבת כ ב. לא ברור אם השימוש היה על ידי מריחה על הראש, או על ידי בליעה כתרופה.
  147. בבלי גיטין סח ב.
  148. שמירת שבת כהלכתה פל"ג ס"א.
  149. שם פל"ד סט"ז.
  150. דמא דרישא - בבלי גיטין סח ב. וראה פרויס, עמ' 305.
  151. בבלי פסחים קיא ב.
  152. בבלי כתובות עז ב, בבלי גיטין ע א, וברש"י שם.
  153. שו"ת הרמ"א סי' כ.
  154. כן משמע מגמ' כתובות שם, ומבראשית רבה מא ב. וראה מה שכתבו בנידון פרויס, עמ' 347 ואילך; מזיא, בהערותיו למדרש הרפואה ח"ב פי"ג אות מב.
  155. ראה בבלי גיטין נו ב; בראשית רבה, י ח; ויקרא רבה כב ב; קהלת רבה, ה ט.
  156. פרויס, עמ' 204 ואילך.
  157. acoustic neurinoma.
  158. tinnitus.
  159. ראה - י. כ"ץ, הרפואה קלג:653, 1997.
  160. בראשית לב לב-לג.
  161. שמו"א ד יח. וראה עוד בע' רגע המות.
  162. שמו"ב א ט.
  163. ראה ע' מחלות הע' 191 ואילך.
  164. שופטים ד כא-כב, שם ה כו-כז.
  165. כך כתב יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ה, ד, 208. וראה מאמרו של מ. פיינסוד, הרפואה קכט:537, 1995.
  166. שופטים ט נב-נד.
  167. שמו"א יז מט-נא.
  168. multiple endocrinological neoplasia type I.
  169. acromegaly.
  170. Rubin D and Rubin PL, N Engl J Med 309:992, 1983. וראה עוד בנידון - Sprecher S, Radiology 176:288, 1990; Shapiro R and Mintz A, Radiology 176:288, 1990; Berginer VM, IMAJ 2:725, 2000.
  171. מ. פיינסוד, הרפואה קכט:537, 1995.
  172. שמות רבה, א לד; תנחומא, שמות, ט.
  173. ראה לעיל הע' 161.
  174. ראה לעיל הע' 155-159.
  175. איכה רבה, ב ד.
  176. איכה רבה, ב ה.
  177. מכילתא שמות, יד ז; תנחומא, בשלח, ח. וראה עוד בע' רגע המות.
  178. בבלי תענית יח ב.
  179. בבלי חולין מה ב.
  180. ראה רש"י חולין שם; מדרש הרפואה ח"א פ"א אות קנה. וראה בדרכ"ת סי' לב סקכ"ב, בעניין אבן בחוט השדרה. וראה תוס' נידה יד א ד"ה לייט (בגיליון), שחימום חוט השדרה גורם להוצאת זרע.
  181. ראה א. שטינברג, אסיא, שם.
  182. בבלי חולין מה ב.
  183. מדרש רנב"ה, ט י - הובא במדרש הרפואה, ח"א פ"א אות מג. וראה עוד בספר הבהיר, פ"ג.
  184. בבלי חולין נא א. וראה מה שכתב בשו"ת חכם צבי סי' עז.
  185. י. ליבוביץ, יבנה, 184:3, 1949; א. שטינברג, אסיא, ו, תשמ"ט, עמ' 271 ואילך.
  186. בבלי כתובות עז ב; בבלי גיטין נו ב.
  187. ירושלמי ע"ז ב ב - מעלין עצם הראש.
  188. משנה אהלות ב ג. וראה לעיל ברקע ההיסטורי.
  189. בבלי חולין מב א.
  190. בבלי חולין מה א; רמב"ם שחיטה ו ג; טושו"ע יו"ד לא א; שו"ת צמח צדק חיו"ד סי' כא. וראה סיכום הדעות בערוך השולחן יו"ד לא א-ב.
  191. ראה שו"ת תשב"ץ ח"א סי' סז; דרכ"ת יו"ד סי' לא סק"ח, בשם השולחן גבוה.
  192. הג"א בבלי חולין פ"ג סי' יא; טושו"ע יו"ד לא ב. וראה בדרכ"ת שם סקכ"א.
  193. hydro- cephalus. וראה שו"ת רדב"ז סי' ב' אלפים רסה; שו"ת צמח צדק חיו"ד סי' כב; דרכ"ת יו"ד סי' לא סקל"ב-ל"ח; שו"ת שבת אחים סי' לו אות ו; שו"ת שואל ונשאל ח"ה חיו"ד סי' ו; לוינגר, בשר כשר מן החי, עמ' 294, הע' 49. על תולדות הידע והטיפול בהידרקון הראש - ראה Mittler MA, et al, In: Greenblatt SH, Dagi TF, Epstein MH (eds), A History of Neurosurgery , American Association of Neurological Surgeons, 1997, Chapter 18.
  194. הג"א שם; רמ"א שם.
  195. ראה טושו"ע יו"ד לא ג, ובדרכ"ת שם.
  196. שו"ת תרומת הדשן סי' קסו; רמ"א שם. הטפילים השכיחים במוח בהמות הם - seratia cysticercosis; toxoplasmosis - ראה Niebrle & Cohrs, Pathological Anatomy of Domestic Animals , pp. 641-8.
  197. ראה פסקי עזיאל, סי' כד. וראה בע' צער בעלי חיים הע' 156. וראה בספרו של י.מ. לוינגר, מזון כשר מן החי, עמ' 264 ואילך.
  198. בבלי חולין מה ב. וראה תיאור יותר מפורט בטושו"ע יו"ד לא ב; שם לב ג.
  199. כס"מ שחיטה ו ד; באה"ג יו"ד שם סק"ג.
  200. brain atrophy.
  201. ראה א. שטינברג, אסיא, ו, תשמ"ט, עמ' 271 ואילך.
  202. ערוה"ש יו"ד לא ו.
  203. ש"ך יו"ד סי' לא סק"ב; פר"ח שם סי"ד.
  204. בבלי חולין מב א.
  205. בבלי חולין מה ב.
  206. רמב"ם שחיטה ט א; טושו"ע יו"ד לב א. ומה שתמה על כך קצנלסון, התלמוד וחכמת הרפואה, עמ' 129 - ראה א. שטינברג, אסיא, שם בהסבר נכונות העניין על פי ידיעותינו ברפואה כיום.
  207. בבלי חולין מה ב.
  208. רמב"ם שחיטה ט א; טושו"ע יו"ד לב א.
  209. ראה לעיל הע' 182.
  210. אור זרוע ח"א סי' תט. וראה עוד בפירוש רבנו יהונתן, בבלי חולין מה ב.
  211. כן כתב בשו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב רסי' קמו. וראה לעיל הע' 182 ואילך.
  212. רמב"ם שחיטה ט א, וראה בכס"מ שם; טושו"ע יו"ד לב ב.
  213. שו"ת באר יצחק חיו"ד סי' ו.
  214. ערוה"ש יו"ד לב ב.
  215. בבלי חולין עו א; רמב"ם שחיטה ח טז-יט, וראה ראב"ד שם הי"ז; טושו"ע יו"ד סי' נו. וראה שם פרטי דינים הנוגעים לחיתוכים ולחסרים שונים בצומת הגידין.
  216. ראב"ד, תמים דעים, פסקה ג; רבנו ירוחם, נתיב טו אות יח.
  217. רא"ש חולין פ"ד סי' ז.
  218. ב"ח יו"ד סי' נו; ש"ך שם סק"ב.
  219. רמ"א יו"ד לא ב.
  220. דרכ"ת שם.
  221. דרכ"ת שם סקל"ד.
  222. תורת הזבח, מערכת אות מ סי' סט סי"ב; שו"ת הר צבי חיו"ד סי' כז.
  223. ס' מזמור לאסף לר' ששון מרדכי, הובא בשו"ת יביע אומר ח"ב חיו"ד סי' ח; ס' זכירה, ענין נטילת ידים וענין שכחה; כף החיים סי' קנז סקכ"ח, על פי דעת האר"י. וכתבו שם לאסור גם אכילת כבד ולב מאותו טעם, וסימנך מל"ך. וראה עוד בע' כבד הע' 103-104, ובע' לב הע' 203 ואילך.
  224. שו"ת אפרקסתא דעניא סי' קמד בהערה, בשם ס' זכירה. וראה בס' שמירת הגוף והנפש, סי' יב סק"ה.
  225. שו"ת יביע אומר שם, בשם ס' שולחן מלכים.
  226. ראה בבלי חולין צט ב, שמוח דג השיבוטא טעמו כחזיר, וזו דוגמא שכל מה שאסר לנו הקב"ה, התיר לנו דבר דומה לו.
  227. טושו"ע יו"ד סח א, וברמ"א שם; שם עא ג.
  228. ראה שו"ת מהרי"ל סי' קסג; טושו"ע יו"ד סח ד; ש"ך סי' סח סק"ט; פרמ"ג שם בש"ד סק"ח; פר"ח שם סק"ז; שו"ת הר צבי חיו"ד סי' סה.
  229. בבלי פסחים פד ב; ירושלמי פסחים ז י; רמב"ם קרבן פסח י י.
  230. בבלי חולין קכה א; רמב"ם, אבות הטומאה א ד.