מיקרופדיה תלמודית:לא ירבה לו סוסים

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג שליט"א וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - האיסור על המלך להרבות סוסים

אסור למלך להרבות סוסים, שנאמר: לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים (דברים יז טז), ונמנה איסור זה במנין-המצות (ראה ערכו. ספר המצוות לרמב"ם ל"ת שסג; יראים שעט; סמ"ג לאוין רכג; חינוך תצט). אפילו סוס אחד אסור למלך להרבות, שנאמר: לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס (דברים יז טו), אפילו סוס אחד (תוספתא סנהדרין (צוקרמאנדל) ד ה; גמ' שם).

אם עובר בעשה

יש מן הראשונים גורסים בתלמוד שהמרבה סוסים עובר אף בעשה, שדרשו: לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס (דברים שם) - לעבור עליו בעשה (רבנו חננאל סנהדרין כא ב; רמ"ה שם, בשם הר"י מיגאש; חידושי הר"ן שם, בשם גירסת הספרים); ויש שאינם גורסים זאת (רש"י שם ד"ה בעשה; תוספות שם ד"ה סוסים), וכתבו ש"למען הרבות סוס" אינו עשה (תוספות שם), וכן מוני המצוות לא מנו עשה זה (רמב"ם; סמ"ג; חינוך).

טעם האיסור

טעם האיסור מבואר בתורה: רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַה' אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד (דברים שם), שהסוסים באים ממצרים (רש"י על התורה שם), לפי שארץ מצרים רבת דשאים וארץ עמקים, וראויה לגידול סוסים (מאור האפלה שם), וצריך לשלוח שלוחים לשם לקנותם, ויעברו על האיסור לשבת בה (ראה ערך מצרים. רש"י סנהדרין שם ד"ה לו; רבנו יהונתן שם), שיקבעו את דירתם במצרים לגדל לו שם סוסים (חינוך תצט)[2].

ואמרו על שלמה המלך, שכתוב בו: וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה אַרְבָּעִים אֶלֶף אֻרְוֹת סוּסִים לְמֶרְכָּבוֹ וּשְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף פָּרָשִׁים (מלכים א ה ו), שאמר: אני ארבה ולא אשיב - שחשב שריבוי סוסים אין בו הכרח שיביא להשבת העם למצרים (ספר המצוות לרמב"ם ל"ת שסה) - והרבה סוסים, וסופו שהשיב העם מצרימה, שנאמר: וּמוֹצָא הַסּוּסִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה מִמִּצְרָיִם וגו' וַתַּעֲלֶה וַתֵּצֵא מֶרְכָּבָה מִמִּצְרַיִם בְּשֵׁשׁ מֵאוֹת כֶּסֶף וְסוּס בַּחֲמִשִּׁים וּמֵאָה (מלכים א י כח-כט. גמ' שם). וביארו ראשונים ששלמה סבר שיכול לקנות סוסים בארץ ישראל, ובסוף נתייקרו כל כך שהוצרך לקנותם במצרים (רבנו יהונתן שם)[3].

סוסים הבאים משאר מקומות

סוסים הבאים משאר מקומות, ולא ממצרים, לתנאים הדורשים טעם הפסוק כשהוא מפורש בתורה (ראה ערך טעמא דקרא: חילוק בדין על פי הטעם), נחלקו אחרונים:

  • יש סוברים שמותר למלך להרבות, ואין האיסור אלא להרבות סוסים ממצרים, ששייך בהם טעם הכתוב ולא ישיב את העם מצרימה (ראה לעיל. ערוך לנר שם).
  • ויש סוברים שאסור לקנות סוסים מכל הארצות, ואין לדרוש כאן טעם הפסוק, שהכתוב לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה, העיד שעל ידי ריבוי הסוסים מכל מקום ישיב המלך את העם מצרימה (תועפות ראם ליראים שעט).

אלו סוסים נאסרו

האיסור למלך להרבות סוסים, הוא בריבוי סוסים בטלנים (גמ' שם), היינו שמרבה סוסים שיהיו מוכנים לרכב עליהם בכל יום שירצה (פירוש המשניות לרמב"ם שם), או שירוצו לפניו לכבוד (רמב"ם מלכים ג ג, ופירוש המשניות שם; חינוך תצט), כדרך שעושים שאר מלכים (רמב"ם שם ושם) להרחיב דעתו בריבוי סוסים (רש"י שם ד"ה לו), אבל סוסים למרכבתו ולפרשיו - לצורך רכיבת החיילים (פירוש המשניות לרמב"ם שם), או לרכיבת מלויו (כן משמע מקטעים חדשים מספר המצוות לר"ח בן יצליח עמ' 53) - מותר המלך להרבות בהם (גמ' שם), וסברא היא, שמלכות בלא רכב ופרשים אינה חשובה (כן משמע מהגמ' שם, ורש"י ד"ה הוה). ורשאי להרבות סוסים בריוח לרכבו ולפרשיו, שעל זה נאמר: לּוֹ (דברים יז טז) - כלומר לעצמו - אינו מרבה, אבל מרבה כדי רכבו ופרשיו (גמ' שם), ולא הוצרכו ללמוד מ"לו" אלא שרשאי להרבות לרכבו ולפרשיו אף בריוח (גמ' שם, לגירסתנו).

הרוחה זו המותרת, נחלקו בה ראשונים:

  • יש סוברים שרשאי להרבות רכב ופרשים, ולהרבות סוסים כנגדם, אבל סוסים בטלנים, אף לפרשיו אסור לו להרבות (רמ"ה שם, בפירוש הראשון; דינא דחיי לאוין רכג).
  • יש סוברים שרשאי להרבות לפרשיו סוסים לרכב בהרווחה (רש"י שם ד"ה לאפושי, בפירוש ראשון), ויכול הפרש להנהיג סוס נוסף עם סוסו שכשיתייגע האחד ירכב על השני (רש"י שם, בפירוש שני; מאירי שם; פסקי ריא"ז שם ב ב ב).
  • ויש סוברים שדווקא למלך עצמו נאסר להרבות סוסים בטלנים, אבל להרבות סוסים בטלנים לפרשיו - מותר (רמ"ה שם, בפירוש השני), וטוב הוא כדי שׁיֵראה מחנהו גדול (דינא דחיי שם, בשם רבינו ישעיה שכתב בשם ר"י מיגאש), שידעו המלכים מסביב את גודל כוחו וייראו מלהילחם (אברבנאל מלכים א ה ו).

לצורך המלך

לצורך המלך, נחלקו הדעות במנין הסוסים שמותר להשאיר:

  • יש סוברים שמותר לו להותיר כמנהג המלכים שבדורו (כן משמע מירושלמי סנהדרין ב ו, ורש"י שמואל ב ח ד, ורד"ק שם ועוד; חשבונות של מצוה תצט), וכן נאמר: וַיִּלְכֹּד דָּוִד מִמֶּנּוּ אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת פָּרָשִׁים וגו' וַיְעַקֵּר דָּוִד אֶת כָּל הָרֶכֶב וַיּוֹתֵר מִמֶּנּוּ מֵאָה רָכֶב (שמואל ב ח ד), שהיו צריכים לו לכדי מרכבתו (רש"י שם, על פי ירושלמי שם), ומאה רכב הם ארבע מאות סוסים (רש"י שם, על פי דברי הימים ב א יז; רד"ק שם), שאין האיסור אלא להרבות סוסים בטלנים (ראה לעיל), ולא הותירם דוד אלא כדי צרכו לצורך מרכבתו (רד"ק שם).
  • יש סוברים שלא יהיה לו אלא סוס אחד שרוכב עליו (ספר המצוות לרמב"ם ל"ת שסג; כן משמע מחינוך תצט) כאחד העם (פירוש המשניות לרמב"ם סנהדרין ב ו), ודוד הותיר ארבע מאות סוסים, מפני שלא הרבה אותם בעצמו, אלא באו לידיו על ידי כיבוש (ראה להלן. רמ"ה שם; דינא דחיי תצט, בשם רבינו ישעיה).
  • ויש סוברים שלא ירבה המלך יתר על שני סוסים (מיוחס ליונתן דברים יז טז), שריבוי סוסים שאסרה תורה הוא שיהיו לו שלשה או יותר, שסתם לשון ריבוי הוא שלשה (רד"צ הופמן שם).

מלקות

הרבה המלך סוסים - לוקה (רמב"ם מלכים ג ג, וסנהדרין יט ד), ובשעה שקונה את הסוס מתחייב (כן משמע מרדב"ז שם, ודינא דחיי לאוין רכג; כן מצדד במנחת חינוך תצט ב)[4].

על כל סוס

מלך שהרבה כמה סוסים עובר בלא תעשה על כל סוס וסוס (גמ' שם, לגירסתנו), שנאמר: סוּסִים (דברים יז טז) - לשון רבים (תוספות סנהדרין שם ד"ה סוסים; יד רמה סנהדרין כא ב ד"ה לא) - לעבור על כל סוס וסוס (גמ' שם)[5]. ויש מן הראשונים שאינם גורסים דרשה זו (ראה רבנו חננאל ורמ"ה וחידושי הר"ן שם), ונחלקו אחרונים אם לדעתם מכל מקום לוקה על כל סוס (חקרי לב יו"ד א לד); או שכשקנה כמה סוסים בבת אחת, לוקה רק אחת (רדב"ז שם; דינא דחיי לאוין רכג)[6].

כשקיבלם במתנה ועל ידי כיבוש

מלך שנתנו לו סוסים במתנה - או על ידי כיבוש (ראה להלן) - נחלקו הדעות אם מותר לו לקבלם ולהשהותם אצלו:

  • יש סוברים שאסור לו להשהותם אצלו (כן משמע מירושלמי סנהדרין ב ו, ורש"י שמואל ב ח ד, ורד"ק שם; חשבונות של מצוה תצט), וכן נאמר בדוד: וַיִּלְכֹּד דָּוִד מִמֶּנּוּ אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת פָּרָשִׁים וגו' וַיְעַקֵּר דָּוִד אֶת כָּל הָרֶכֶב - משום "לא ירבה לו סוסים" (רש"י ומהר"י קרא ורד"ק ורלב"ג שם, על פי ירושלמי שם) - וַיּוֹתֵר מִמֶּנּוּ מֵאָה רָכֶב (שמואל שם) שהיו צריכים לו לכדי מרכבתו (רש"י שם, על פי ירושלמי שם)[7].
  • ויש סוברים שלא נאסר אלא שירבה לו סוסים מעצמו (רמ"ה שם; דינא דחיי שם, בשם רבינו ישעיה), שלשון הכתוב לא ירבה, משמע שהאיסור במתכוין להרבות, ולא בסוסים שקבלם מתנה (רמ"ה שם), ודוד שהותיר ממה שכבש מאה רכב בלבד, עשה זאת ממידת חסידות (ישועות מלכו כתבים יז).

היו לו סוסים קודם שמלך

היו לו סוסים קודם שמלך, רשאי להשאירם ברשותו, ולכן אדוניהו הרבה סוסים, כמו שנאמר: וַיַּעַשׂ לוֹ רֶכֶב וּפָרָשִׁים (מלכים א א ה), כדי שיוכל להשאירם כשימלוך (אהבת יהונתן, הפטרת חיי שרה).

עבר והרבה

הרבה המלך סוסים, חייב להוציאם מרשותו, ובכל רגע שמשהה הסוסים עובר על איסור (ישועות מלכו כתבים יח).

הדיוט

הדיוט מותר להרבות סוסים (תוספתא סנהדרין (צוקרמאנדל) ד ה; ירושלמי סנהדרין ב ו), ואין צריך מיעוט להתיר לו - כשם שהוצרך לגבי ריבוי נשים (ראה ערך לא ירבה לו נשים) - שהרי טעם האיסור להרבות סוסים הוא פן ישיב את העם מצרימה (ראה לעיל), וזה לא שייך בהדיוט (חידושי הר"ן סנהדרין כא ב).

הערות שוליים

  1. לד, טורים צא-צו.
  2. לטעמים נוספים, ראה: מיוחס ליונתן שם; רמב"ן עה"ת שם; חינוך תצט.
  3. ויש מהראשונים שכתב ששלמה לא חטא, שהרבה סוסים כדי שידעו המלכים מסביב את גודל כוחו וייראו מלהילחם, ולמלך מותר להרבות סוסים בטלנים לפרשיו לצורך זה (ראה להלן. אברבנאל מלכים א ה ו).
  4. ויש מהאחרונים הסובר שבשעת קנין עדיין אינו לוקה, אלא רק כשמוסיף במרכבתו, או כשרץ הסוס לפניו (כן מצדד בחשבונות של מצוה תצט).
  5. ואף לסוברים גופין-מחלקין (ראה ערכו) הוצרכו ללמוד מן הכתוב שחייב על כל סוס, כיון שנאסר בתורה להרבות סוסים, ובין סוס אחד ובין סוסים רבים, ריבוי סוסים הוא (פני מבין שם; די השב יו"ד טו; ישועות מלכו כתבים יט).
  6. ויש הסובר בדעת ראשונים שאף על פי שעובר על לאו בכל סוס וסוס, מכל מקום כשקנה כמה סוסים בבת אחת, אינו לוקה אלא אחד (רדב"ז שם).
  7. והעיקור הוא שהשיר פרסותיהם מהארכובה ולמטה שלא יזוזו ממקומם, והשאירם אצל אויביו, ועיקרם שלא יקחו מהם אנשי החיל, ולא המיתם, כי אסור להשחית דבר נברא דרך השחתה (ראה ערך בל תשחית), אם לא היה מזיק, או דבר שאסור בהנאה, או למחות זכר כמו בעמלק (ראה ערך מחית עמלק. רד"ק שם).