מיקרופדיה תלמודית:טמא מת

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - אדם או כלים שנטמאו בטומאת מת

גדרו וכח טומאתו

כל המתטמא מחמת המת טומאת שבעה (ראה ערך טומאת מת וערך טומאה. ולהלן: טהרתו), בין אדם בין כלים, כגון שנגעו בדברים המתטמאים מן המת במגע או באהל, או אדם שנשא דברים המתטמאים מן המת במשא, הוא הנקרא טמא מת (ראה רמב"ם טומאת מת ה א וט. וראה ערך אהל המת, וערך טומאת מגע וערך טומאת משא), והוא בכלל אבות הטומאות שמטמאים אדם וכלים במגע (כלים א א; רמב"ם שם ט, וראה שם ז. וראה ערך אבות הטמאות), שנאמר בו: וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַטָּמֵא יִטְמָא וְהַנֶּפֶשׁ הַנֹּגַעַת תִּטְמָא עַד הָעָרֶב (במדבר יט כב. רש"י פסחים יד א ד"ה בנר), שעשאו הכתוב אב הטומאה כשרץ ונבלה שמטמאים אדם, ולא כנוגע בהם שאינו מטמא אלא אוכלים ומשקים (רש"י פסחים שם. וראה ערך ולד הטומאה). וכן נקרא אב הטומאה לענין טומאת תרומה וקדשים למנות ממנו ראשון ושני (רמב"ם שם ט. וראה ערך הנ"ל).

הטמא שבעה

אדם הנוגע במת טמא טומאת שבעה (אהלות א א; רמב"ם טומאת מת ה א. וראה להלן: טהרתו), שנאמר: הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכָל נֶפֶשׁ אָדָם וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים (במדבר יט יא. פירוש הרא"ש אהלות שם), וכן כלים שיגע בהם אדם זה טמאים טומאת שבעה, שנאמר: כֹּל הֹרֵג נֶפֶשׁ וְכֹל נֹגֵעַ בֶּחָלָל תִּתְחַטְּאוּ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וגו' וְכִבַּסְתֶּם בִּגְדֵיכֶם בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וּטְהַרְתֶּם (במדבר לא יט-כד. רמב"ם שם ב). והוא הדין כלים שנטמאו במת, באופן שהדין הוא שנעשים אבי אבות הטומאה - שלמדו כן מן הכתוב: בַּחֲלַל חֶרֶב (במדבר יט טז), שחרב הרי הוא כחלל (ראה ערך אבי אבות הטומאה, וערך טומאת מת) - והכלים או האדם שנגעו בכלים אלו שנטמאו במת טמאים טומאת שבעה (ראה ערך הנ"ל), אף כלים הנוגעים באדם זה טמאים טומאת שבעה (אהלות א ג; רמב"ם שם ג), שהרי הוא אומר: כֹּל הֹרֵג נֶפֶשׁ וגו' (במדבר לא יט), היינו שנטמא בנגיעתו בכלי שהרג בו, והכלי נגע במת (ראה ספרי שם קכז; רמב"ם שם), וְכִבַּסְתֶּם בִּגְדֵיכֶם בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וּטְהַרְתֶּם (במדבר שם כד), הא למדת שכל אדם הטמא טומאת שבעה מטמא בגדים טומאת שבעה (רמב"ם שם, ומקורו מספרי שם. וראה ערך טומאת מת).

אבל אדם שנגע באדם שנטמא במת, הרי זה השני טמא טומאת ערב (אהלות שם א; רמב"ם שם ב), שנאמר: וְהַנֶּפֶשׁ הַנֹּגַעַת תִּטְמָא עַד הָעָרֶב (במדבר יט כב. ספרי שם; רמב"ם שם), לפי שהוא נעשה ולד הטומאה, שאין בו אלא טומאת ערב (ר"ש וברטנורא אהלות שם).

בטומאת משא

טמא מת אינו מטמא אלא במגע, ואינו מטמא במשא (כלים א א; תוספתא ידים א; רמב"ם טומאת מת ה ט. וראה ערך טומאת מגע וערך טומאת משא), שלא נאמר בו אלא נוגע, ולא נאמר בו נושא (פירוש המשניות לרמב"ם שם וברטנורא שם).

ויש מן הראשונים שהוסיף טעם שאין טמא מת מטמא במשא, לפי שאין משא אלא למי שהטומאה יוצאה ממנו, כגון מת ונבלה ומעיינות הזב (רש"י חולין עא ב ד"ה כי קאמר).

בטומאת היסט

אף בטומאת היסט (ראה ערך הסט, ושם שמסיט בכלל נושא) אמרו שאין ללמוד מקל וחומר מנבלה (ראה ערכו), שהיא טומאה קלה ומטמאה בהיסט, טמא מת לא כל שכן, לפי שנאמר: וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע (במדבר יט כב), במגע מטמא, ואינו מטמא בהיסט (ספרי במדבר קל, וראה שם ובפירוש רבינו הלל שהלימוד הוא על טמא מת).

בטומאת משכב ומושב

וכן בטומאת משכב-ומושב (ראה ערכו) אמרו שאין ללמוד טמא מת מקל וחומר מזב (ראה ערכו), שאינו טעון הזאת שלישי ושביעי ומטמא במשכב ומושב, טמא מת לא כל שכן, לפי שנאמר: כָּל הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו הַזָּב (ויקרא טו ד), ולא טמא מת (תורת כהנים מצורע פרשת זבים ב; תוספתא כלים א[2]).

בטומאת אהל

וכן טומאת אהל שנאמרה במת (ראה ערך אהל המת), לא נאמרה בטמא מת (משנה למלך טומאת מת ה ג, שאין צריך מיעוט לפי שלא נאמרה בו כלל).

במקדש וקדשיו

שילוחו מן המקדש

מצות שילוח מחנות - שמצוה לשלח כל הטמאים מן המקדש (ראה ערך שלוח מחנות) - נאמרה אף בטמא מת, שנאמר: וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ (במדבר ה ב), אבל אין טמא מת משתלח אלא ממחנה שכינה בלבד - שהוא מפתח עזרת-ישראל (ראה ערכו) ולפנים (ראה ערך מחנות) - ומותר ליכנס למחנה לוייה (תוספתא כלים א; פסחים סז א; רמב"ם ביאת מקדש ג ד), היינו כל הר הבית חוץ לחומת העזרה (רש"י פסחים שם ד"ה מחנה. וראה ערך הנ"ל), ולא טמא מת בלבד אמרו, אלא אפילו מת עצמו, שנאמר: וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ (שמות יג יט), ודרשו: עמו במחיצתו (תוספתא שם; פסחים שם), במחנה לוייה (תוספתא שם. וראה רש"י פסחים שם).

ומכל מקום מדרבנן אסור לטמא מת להיכנס אף מן החיל (ראה ערכו) ולפנים (כלים א ח; רמב"ם בית הבחירה ז טז[3]. וראה ערך בית המקדש וערך חיל), ומשלחים אותו משם (רמב"ם ביאת מקדש ג ה), שמא יכנס למחנה שכינה (רמב"ן חולין ב ב, בשם תוספות; רא"ש ריש תמיד בשם ר"י).

וכן כתבו ראשונים שהנכנס לירושלים בזמן הזה צריך להיזהר שלא יכנס במקום מקדש ועזרות, שכולנו טמאי מתים, ואין לנו הזאת שלישי ושביעי (יראים השלם רעז. וראה ערך בית המקדש, ושם מחלוקת אם קדושת המקדש בטלה עם חורבנו).

בחיוב כרת

אף בחיוב כרת שנאמר בכניסת טמא למקדש במזיד (ראה ערך טמא אדם וערך טומאת מקדש וקדשיו), טמא מת בכלל, שנאמר: כָּל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר יָמוּת וְלֹא יִתְחַטָּא אֶת מִשְׁכַּן ה' טִמֵּא וְנִכְרְתָה וגו' וְאִישׁ אֲשֶׁר יִטְמָא וְלֹא יִתְחַטָּא וְנִכְרְתָה וגו' כִּי אֶת מִקְדַּשׁ ה' טִמֵּא וגו' (במדבר יט יג-כ. ובספרי שם על טומאת מקדש הכתוב ענש כרת כו').

בקרבן עולה ויורד

וכן בחיוב קרבן-עולה-ויורד (ראה ערכו) בשוגג, נאמר: אוֹ כִי יִגַּע בְּטֻמְאַת אָדָם (ויקרא ה ג. וראה ערך הנ"ל וערך קרבן עולה ויורד), ודרשו: אדם זה המת, בטומאת אדם זה טמא מת (תורת כהנים דבורא דחובה פרק יב), ואין הכתוב מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו (תורת כהנים שם; ברייתא שבועות ו ב), אלא שנחלקו תנאים, והלכה כדעת הסוברים שאין טמא מת חייב על ביאת מקדש אלא בטומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה (ראה נזיר נו ב, ורמב"ם ביאת מקדש ג יג. וראה ערך נזיר).

באכילת קדשים

איסור אכילת קדשים בטומאת הגוף, וחיובו בכרת אם אכל במזיד (ראה ערך אכילת קדשים, וערך טמא אדם, נאמר אף בטמא מת, שכן דרשו: וְנֶפֶשׁ כִּי תִגַּע בְּכָל טָמֵא וגו' (ויקרא ז כא), ואפילו טומאת מת (תורת כהנים צו פרק טו ב), אף שאין טומאה יוצאה עליו מגופו (פירוש רבינו הלל שם), וכן חיוב קרבן-עולה-ויורד (ראה ערכו) אם אכל בשוגג (ראה ערך הנ"ל), נאמר אף בטמא מת (תורת כהנים דבורא דחובה פרק יב), אבל אינו חייב אלא על טומאה שחייבים עליה על ביאת מקדש (רמב"ם פסולי המוקדשין יח יג), היינו טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה (ראה תוספתא אהלות א; תוספות רי"ד נזיר נו ב, ושכן כתב ר"י בן מלכי צדק), לפי שהוקש קודש למקדש (כסף משנה שם).

באכילת תרומה ומעשר

אף באיסור אכילת תרומה לכהן טמא (ראה ערך אכילת תרומה, וערך טמא אדם) נאמר: אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע וגו' אוֹ בְאָדָם וגו' (ויקרא כב ה), היינו במת (תורת כהנים אמור ד; רש"י על התורה שם).

וכן איסור אכילת מעשר שני בטומאת הגוף למדוהו מן הכתוב: נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בּוֹ וגו' וְלֹא יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים וגו' (ויקרא כב ו. וראה ערך אכילת מעשר שני, וערך טמא אדם), ואף טמא מת בכלל (תורת כהנים צו טו ב[4]).

טהרתו

טמא מת, בין אדם בין כלי, מזים עליו מי-חטאת (ראה ערכו) לטהרו ביום השלישי וביום השביעי לטומאתו, ולאחר ההזאות ביום השביעי טובל ביום, ומעריב שמשו, והרי הוא טהור לערב (ראה רמב"ם פרה אדומה יא א. וראה ערך הזאה וערך הערב שמש), שנאמר: הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכָל נֶפֶשׁ אָדָם וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים, הוּא יִתְחַטָּא בוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִטְהָר וְאִם לֹא יִתְחַטָּא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי לֹא יִטְהָר (במדבר יט יא-יב). ונאמר: וְהִזָּה עַל הָאֹהֶל וְעַל כָּל הַכֵּלִים וְעַל הַנְּפָשׁוֹת וגו' וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר בָּעָרֶב (שם יח-יט).

הנטמא בטומאת מת דרבנן

אף הנטמא בטומאת מת דרבנן מזים עליו בשלישי ושביעי, כגון הנוגע או הנושא עפר ארץ-העמים (ראה ערכו), או בית-הפרס (ראה ערכו), או דם-תבוסה (ראה ערכו. ראה משנה נזיר נד א, ורמב"ם נזירות ז ז, וטומאת מת יא ב).

וכן ספק טומאה ברשות הרבים, שמן הדין הוא טהור אלא שהחמירו חכמים באדם שיטבול כיון שיש לו תקנה בטבילה (ראה עבודה זרה לז ב, ורמב"ם אבות הטומאות טו ט, ור"ש טהרות ה ב. וראה ערך ספק טמאה), כתבו ראשונים שצריך אף הזאה (תוספות פסחים י א ד"ה הלך; ר"ש טהרות שם), שמא היום ולמחר יתברר הדבר שנטמא (ר"ש שם. וראה תוספות שם[5]. וראה ערך מי חטאת).

הערות שוליים

  1. יט, טורים תנ-תנו.
  2. וראה ערך טמאת מת, שאף המת עצמו אינו מטמא במשכב ומושב.
  3. וראה שם הלכה יז שאינו חייב חטאת.
  4. וראה מנחת חינוך מצוה רסה לדעת הרמב"ם טומאת מת ג ג.
  5. וראה משנה למלך אבות הטומאות יט א, שלדעת הרמב"ם אין צריך הזאה, ושלדעת הראשונים הנ"ל כיון שתקנת חכמים היא להזות אין מי חטאת אלו מטמאים.