מיקרופדיה תלמודית:חזרת השץ

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - תפילת שמנה-עשרה ששליח ציבור מתפלל בקול, אחרי שהציבור התפללו בלחש

גדרה וטעמה

גדרה

תפילת הציבור - היינו שיהיה אחד מתפלל בקול רם והכל שומעים (ראה רמב"ם תפילה ח ד, וארחות חיים תפילה עא, וראה ערך שליח ציבור וערך תפילה) - סדרה הוא, שאחר שהתפלל כל שיודע להתפלל בלחש, והתפלל אף שליח ציבור בלחש עם שאר העם, יעמוד[2] שליח ציבור ומתפלל בקול רם מתחילת הברכות - של שמונה עשרה - עד שישלים כל התפילה (רמב"ם שם ט א - ה; טוש"ע שם א).

יש מהראשונים שהסמיכו דין זה שתפילה צריכה קול בחזקה מאנשי נינוה שנאמר בהם: וְיִקְרְאוּ אֶל אֱלֹהִים בְּחָזְקָה (יונה ג ח. ארחות חיים שם עב).

תפילה זו נקראת בפי הראשונים חזרת - או החזרת - התפילה, או חזרת הש"ץ (ראה רמב"ם שם ח: חוזר שליח ציבור כו').

טעמה

חזרת הש"ץ היא תקנת חכמים (תשובות הרמב"ם [פריימן] לה - לז; טוש"ע או"ח קכד ג. ובערוך השלחן שם קכד א: אנשי כנסת הגדולה. וראה חזון איש או"ח יט בארוכה)[3], כדי להוציא את מי שלא התפלל (רמב"ם תפילה ט ג; מאירי ברכות כא א), שאם יש מי שאינו יודע להתפלל יכוין למה שהוא אומר ויוצא בו (טוש"ע שם א).

כשכל הציבור התפלל

אפילו בציבור שכולם בקיאים והתפללו, ירד ש"ץ לחזרת הש"ץ כדי לקיים תקנת חכמים (תשובות הרמב"ם [פריימן] לז, והובאה באבודרהם סדר של שחרית, ובבית יוסף או"ח קכד; שו"ע שם ג), ואין זו ברכה לבטלה, שלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורים לבדוק כל אדם בבית הכנסת ולראות מצבו - אם הוא בקי או אינו בקי - ועל פי זה יחזור ש"ץ התפילה או לא, שהתקנה היא משום שמא יהיה פעם אחת בבית הכנסת מי שאינו בקי ויוציאנו (תשובות הרמב"ם שם, וכן הוא בלבוש או"ח שם, ובשו"ע הרב שם ד, ובמשנה ברורה שם ס"ק יב), ועוד שהשליח ציבור חוזר התפילה עוד פעם אפילו שכל הציבור בקיאים, כדי שיענו קדושה אחריו (רא"ש מגילה ג ז; ארחות חיים שם פא; טור שם; שו"ע הרב שם. וראה ערך קדושה[4]), או משום ברכת כהנים שאינה אלא בציבור (ערוך השולחן שם ג. וראה ערך נשיאת כפים).

בראש השנה צריך ש"ץ לירד לפני התיבה אף כדי שיתקעו על הברכות, שלא אמרו אלא בציבור (ר"ן סוף ראש השנה, וראה ערך תקיעת שופר, על דעות שונות בדבר).

תפילות שהש"ץ חוזר בהם

חזרת הש"ץ היא בתפילת שחרית (ראה רמב"ם תפילה ט ג, וטוש"ע או"ח קכד א), וכן במנחה אחר שהתפללו כולם בלחש חוזר הש"ץ ומתפלל בקול רם כדרך שעשה בשחרית (רמב"ם תפילה ט ח; טור שם קלד[5]), ואף במוסף חוזר הש"ץ ומתפלל בקול רם כמו בשאר התפילות (רמב"ם שם יג; טור שם רפו, ורמ"א בשו"ע שם ב).

בתפילת ערבית אין שליח ציבור חוזר להתפלל בקול רם (רמב"ם שם ט; טוש"ע שם רלז. וראה ערך מעריב), לפי שאין תפילת ערבית חובה (רמב"ם שם; טור שם. וראה ערך הנ"ל), לפיכך לא יברך ברכות לבטלה, שאין כאן אדם שנתחייב בהן כדי להוציאו ידי חובתו (רמב"ם שם), ואף מי שקיבלה עליו חובה, אם התפלל בקי הוא, ואין ש"ץ מוציאו, ואם אינו בקי ולא התפלל, פטור הוא (שו"ת הרשב"א א קפג, ושם ג רפח; בית יוסף שם בשמו). ואף עכשיו שקבעוה חובה (ראה ערך הנ"ל) התקנה במקומה עומדת (ב"ח שם), וכן לטעם שאמרו בחזרת הש"ץ שהוא משום קדושה (ראה לעיל: כשכל הציבור התפלל), הרי בתפילת מעריב אין קדושה (ארחות חיים תפילה פא).

על חזרת התפילה בליל שבת, ראה ערך ברכה מעין שבע.

החזרה

חזרת הש"ץ היא מתחילת הברכות עד שישלים כל התפילה (רמב"ם תפילה ט ג,ה), ואומר קדושה בברכה שלישית (רמב"ם שם ד; טוש"ע או"ח קכה).

על פרטי הקדושה ודיניה, ראה ערכו.

על סליחות ועננו שש"ץ מוסיף בתעניות, ראה ערך סליחות וערך תעניות.

על נשיאת-כפים (ראה ערכו) בברכה האחרונה של חזרת הש"ץ, ראה ערכו.

על פיוטים (ראה ערכו) שנהגו להוסיף, ראה ערכו.

על תשע ברכות שאומרים במוסף ראש השנה, אף לסוברים שהיחיד אינו אומר אלא שבע, ראה ערך מלכיות זכרונות שופרות.

פסוקים שמוסיפים בתחילת וסוף התפילה

אף החזן כשמתחיל חזרת הש"ץ אומר, כדרך שהיחיד אומר, הפסוק ה' שְׂפָתַי תִּפְתָּח וגו' (תהילים נא יז. תרומת הדשן כתבים קי, והובא בבית יוסף או"ח קיא; שו"ע שם קיא ב, ושם קכג ו). אבל שאר פסוקים, כגון שֹׁמֵעַ תפילה עָדֶיךָ כָּל בָּשָׂר יָבֹאוּ (תהילים סה ג), שיש נוהגים לאמרם ביחיד במוסף ומנחה (ראה טור או"ח קיא), אין צריך לחזור לאמרם כשמחזיר התפילה, שכבר אמרם בתפילתו, ואף בשחרית וערבית שלא אמרם, כדי שלא להפסיק בין גאולה לתפילה (ראה ערך ברכות קריאת שמע), לא יאמרם בחזרת הש"ץ שאין לחלק (תרומת הדשן שם); ויש שכתב שאף ה' שפתי תפתח אינו פותח בו (אהל מועד שער התפילה נתיב ט).

בפסוק יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וגו' (תהילים יט טו), שאומר היחיד בסוף תפילתו, נחלקו: יש סוברים שש"ץ אומרו בחזרת הש"ץ (בית יוסף שם קיא: ואפשר; של"ה, עניני תפילה, ומגן אברהם קכג סק"ד בשמו; באור הגר"א שם, שכן עיקר); ויש שכתבו שאין צריך לאמרו (אהל מועד שם; רמ"א בדרכי משה שם אות ג, ובשו"ע שם), לפי שעדיין לא גמר התפילה שמתפלל בעד הרבים עד הקדיש (לבוש שם).

שלש פסיעות שבסוף התפילה

שלש פסיעות שאדם פוסע לאחוריו בסוף תפילתו (ראה ערך שמנה עשרה וערך תפילה), לא יפסיע הש"ץ אחרי חזרתו, שכן הוא פוסע בסוף התפילה אחרי קדיש (בית יוסף או"ח קכג, בדעת הרמב"ם תפילה ט ג,ה; אהל מועד שער התפילה נתיב ט; תרומת הדשן יג; שו"ע שם קכג ה), אלא שנחלקו בש"ץ אחר תפילתו בלחש:

  • יש סוברים שפוסע, ואחר כך יעמוד ויתחיל חזרת הש"ץ (רמב"ם שם ג; בית יוסף ושו"ע שם ה, ושו"ע הרב שם ו), ויכול לחזור למקומו מיד, שלא כדרך היחיד אחר תפילתו, מכיון שידוע שחוזר להוציא אחרים ידי חובתם (שו"ת הרשב"א א תלו, והובא בבית יוסף שם).
  • ויש סוברים שאינו פוסע אחר תפילת לחש (אהל מועד שם, והובא בבית יוסף שם).

המתנה למאריכים בתפילה

כשסיימו ציבור להתפלל תפילת לחש, אין לחזן להמתין מלהתחיל התפילה בקול רם בשביל אחד או שנים או שלשה שמאריכים תפילתם, ואפילו היו חשובי העיר, משום טורח הציבור (שו"ת בנימין זאב קסח, והובא בדרכי משה קכד א; רמ"א בשו"ע שם ג), אלא שנוהגים להמתין לרב אב בית דין, לפי שרוב האנשים מתפללים במרוצה, והמתפלל מילה במילה לא יוכל לומר קדושה עם הציבור (מגן אברהם שם סק"ז).

הציבור

תפילת הציבור, שאחד אומר בקול רם והכל שומעים (ראה לעיל: גדרה וטעמה), אינה בפחות מעשרה (רמב"ם תפילה ח ד, על פי משנה מגילה כג ב, וראה רש"י שם ד"ה ואין). שליח ציבור הוא אחד מהעשרה (רמב"ם שם).

על מקורו ועל המצטרפים לעשרה, וכן על יציאת מקצתם אחרי שהתחילו בעשרה – ראה ערך דבר שבקדושה.

חובתם לשמוע הברכות לכוון ולענות אמן

כשש"ץ חוזר התפילה, חייבים הציבור לשתוק ולכוון לברכות (ערוך ערך אמן, בשם רב כהן צדק; שו"ת הרא"ש ד יט; טוש"ע או"ח קכד ד) ולענות אמן (רמב"ם תפילה ט ג; ערוך ושו"ת הרא"ש וטוש"ע שם. וראה ערך אמן), בין אלו שלא יצאו ידי חובתם, ובין אלו שכבר יצאו (רמב"ם שם; טוש"ע שם). ואף הבקיאים שבהם שכבר התפללו יענו אמן, שמאחר שתקנת חכמים היא שיחזור הש"ץ הברכות, הן ברכות חובה (בית יוסף שם בסוף הסימן).

אם אין תשעה מכוונים לברכות הש"ץ קרוב להיות ברכותיו לבטלה, ולכן כל אדם יעשה עצמו כאילו אין שם תשעה זולתו ויכוון לברכות החזן (שו"ת הרא"ש שם, והובא בטור שם; שו"ע שם).

שיחת חולין

כתבו ראשונים שלא ישיח שיחת חולין בשעה שש"ץ חוזר התפילה - אפילו אם ירצה להיזהר בסוף כל ברכה לכוון לענות אמן (משנה ברורה קכד ס"ק כו) - ואם שח הוא חוטא וגדול עונו מנשוא וגוערים בו (ארחות חיים תפילה פב, בשם רבנו יונה, והובא בבית יוסף שם; שו"ע שם ז), שכל המשיח בבית הכנסת בשעה שהציבור עסוקים בשבחו של מקום מראה בעצמו שאין לו חלק באלהי ישראל (שו"ע הרב שם י, בשם זוהר). ואפילו העוסק בתורה, שאינו חוטא כל כך, מכל מקום לא יפה הוא עושה (שו"ת הרמ"ע מפאנו קב ח[6]).

לעמוד בחזרת הש"ץ

כתבו ראשונים שהציבור עומדים בחזרת הש"ץ (רמב"ם תפילה ט ג; רמ"א בשו"ע או"ח קכד ד, בשם יש אומרים), שכיון שמכוונים ושומעים התפילה מהש"ץ ושומע-כעונה (ראה ערכו), הרי זה כאילו מתפללים בעצמם (שו"ע הרב שם ז; משנה ברורה שם סק"כ. וראה ערך תפילה על חובת העמידה בתפילה).

לומר עם החזן בקול

המגביהים קולם ואומרים עם הש"ץ, יש לגעור בהם, שאסור להם להתפלל אחרי שהתפללו כבר, ועוד שאפילו אם אינם אומרים חתימת הברכה, אם מזמרים עם החזן נראה כקלות ראש (שו"ת הרא"ש ד יט, ובית יוסף או"ח קכד[7]).

על מי שאינו בקי וש"ץ מוציאו, ראה ערך שליח ציבור, וערך תפילה.

על עניית ברוך-הוא-וברוך-שמו - ראה ערכו.

על מודים דרבנן שהקהל אומרים בשעה שש"ץ אומר מודים, ראה ערך הודאה: מודים דרבנן.

בלא תפילת לחש

אף על פי שתקנת תפילת ציבור וצורתה היתה שהכל יתפללו בלחש ויחזור ש"ץ על התפילה בקול רם, יש מהראשונים שהנהיגו להתפלל תפילה אחת בלבד - הש"ץ בקול רם והבקיאים בציבור ביחד - ואין בזה הפסד, שזה שאינו בקי ישמע מהש"ץ ויצא ידי חובתו, והבקי יתפלל עם הש"ץ מילה במילה, והנהיגו כן לפי שהבקיאים שיצאו ידי חובתם בתפילת לחש אינם מקשיבים לש"ץ ומשוחחים זה עם זה וכיוצא, ושאינם בקיאים כשיראו שכך נוהגים הבקיאים יעשו גם הם כן, ונמצא שלא יצאו כלל ידי תפילה, ויש בזה חילול השם, שיאמרו שאין התפילה אצלנו אלא שחוק וקלות ראש (שו"ת הרמב"ם [פריימן] לה – לח[8]).

וכתבו אחרונים שלא היתה תקנה זו אלא לפי הזמן וכפי המקום וכפי המתפללים, ובזמן הזה לא שייכים טעמיה (שו"ת רדב"ז ד סי' אלף קסה (צד)).

בתפילת מנחה שנתאחרה

וכן אם תפילת המנחה נתאחרה עד שיש לחוש שיעריב השמש, יש לעשות כן, היינו תפילה אחת בקול רם על ידי הש"ץ והציבור עמו (שו"ת הרמב"ם [פריימן] לה – לח).

ויש שכתבו שכך המנהג תמיד במנחה (שו"ת מבי"ט ג קצ, מנהג הספרדים בגלילותיו, וכן כתב בבית יוסף או"ח רלד, בשם מנהג ספרדים, וראה שם בריש סי' קכד שברוב המקומות נוהגים כך), אלא שדחו מנהג זה (המבי"ט שם, שמנהג משבשתא הוא; בית יוסף שם רלד, שבצפת גזרו על כך בנידוי; דרכי משה שם קכד ג: אין אנו נוהגים[9]), ולעולם הציבור והש"ץ מתפללים תחילה בלחש, ואחר כך חוזר הש"ץ בקול רם, אם לא שהיא שעת הדחק, שירא שיעבור זמן תפילה (מהרי"ל, והביאו הרמ"א בדרכי משה, ובשו"ע קכד ב), אבל בלא שעת הדחק אין לעשות כן, אלא כעיקר התקנה להתפלל מתחילה בלחש, ואחר כך בקול רם (מגן אברהם שם סק"ג, וראה שם במחצית השקל; משנה ברורה שם סק"ו בשם הרבה אחרונים).

לנוהגים כמנהג זה, מה יאמרו

לנוהגים שאין מתפללים בלחש, נחלקו אם יאמרו בקול רם כל התפילה מתחילה ועד סוף (ספר חסידים תתט; כנסת הגדולה הגהות הטור רלד ה; לבוש סי' רלג; באור הלכה קכד ב, על פי הגר"א), או עד אחרי הקדושה והאל הקדוש בלבד (דרכי משה קכד, ומשמעות הרמ"א בשו"ע שם; באור הלכה שם, שכן העולם נוהגים; כף החיים קכד ט-י בארוכה), או שיאמר הש"ץ האמצעיות בלחש עם הציבור, ויתחיל שוב ברצה בקול רם (בית יוסף שם רלד, כמנהג הספרדים, אלא שדחה כל המנהג, כמובא לעיל; מגן אברהם קכד סק"ג, בשם כנסת הגדולה קא[10]).

יש שכתבו שאם אין השעה דחוקה, לא יתחילו הציבור אלא אחר שאמר הש"ץ האל הקדוש (דברי חמודות ברכות ד טו; אליה רבה קכד ד, ושם רלג ה בשמו); ויש חולקים וסוברים שהציבור אומרים עם הש"ץ מתחילת הברכות מילה במילה (אליה רבה קכד ד וה; כף החיים שם).

ש"ץ שלא התפלל עדיין תפילת לחש

הנכנס לבית הכנסת ומצא ציבור שהתפללו בלחש, והוא צריך לעבור לפני התיבה לאלתר, יורד ומתפלל לציבור בקול רם (כלבו כז; בית יוסף ושו"ע או"ח קכד ב). ואף שעיקר התפילה היא בלחש ולא בקול (ראה ערך תפילה), והוא עוד לא התפלל בלחש, אינו צריך לחזור ולהתפלל בלחש, שאם את האחרים הוא מוציא, את עצמו לא כל שכן (בית יוסף, ושו"ע הרב, ומשנה ברורה שם סק"ה), אלא שכתבו אחרונים שאם יש בהם אחר שיכול להתפלל, לא יעשה הוא כן, כיון שלא התפלל בלחש (משנה ברורה שם סק"ד).

ויש מהאחרונים שכתב שכיון שמצוה עליו להסדיר תפילתו קודם שיוציא אחרים, לכן אפילו שכבר התפלל לעצמו, וצריך הוא להוציא הציבור ידי חובתם, יחזור ויתפלל תפילתו בלחש, כשהוא בחול, שיכול להתפלל תפילת נדבה (שו"ת שאילת יעב"ץ א כא), אבל נחלקו עליו והוכיחו שלא יתפלל בלחש עוד פעם (ברכי יוסף שם).

ש"ץ שלא התפלל בלחש אלא בקול רם, אף הוא פוסע שלש פסיעות אחר תפילתו שבקול רם, אף לסוברים שאין ש"ץ שהתפלל מקודם בלחש פוסע אחר חזרת הש"ץ (ראה לעיל: החזרה. רמ"א בשו"ע שם קכג ה).

כשטעה ש"ץ

טעה בתפילת לחש

טעה ש"ץ כשהתפלל בלחש, לעולם אינו חוזר ומתפלל פעם שניה, מפני טורח הציבור, אלא סומך על התפילה שיתפלל בקול רם (רמב"ם תפילה י ב; טוש"ע א"ח קכו ד), שהרי אין תפילתו בלחש אלא להסדיר תפילתו (באור הגר"א שם).

אלא שיש סוברים שהדברים אמורים כשלא טעה בשלש ראשונות, שאם טעה בהן לעולם חוזר, כמו שהיחיד חוזר (רמב"ם שם לפי גירסתנו, וכן היא גירסת דפוס רומי וקושטא; שו"ע שם); ויש שאינם מחלקים בכך (רמב"ם לפי גירסת כתב יד שהובאה בכסף משנה שם; טור שם), ואף לדעת המחלקים כתבו אחרונים שאם לא נזכר אלא אחר שהשלים תפילתו, לעולם אינו חוזר (לבוש שם; מגן אברהם שם סק"ה), שהרי בשעת הדחק מתפלל הש"ץ תפילה אחת בלבד בקול רם (ראה לעיל: בלא תפילת לחש), ובדיעבד לא גרוע משעת הדחק (מחצית השקל שם, בכוונת המגן אברהם שם. וראה ערך דיעבד).

טעה בחזרת הש"ץ

טעה ש"ץ כשהוא מתפלל בקול רם, כל מקום שהיחיד חוזר ומתפלל כשטעה, אף הש"ץ שטעה כמותו חוזר ומתפלל (רמב"ם תפילה י א,יב; טוש"ע או"ח קכו ג. וראה ערך שמנה עשרה, מתי יחיד חוזר); ויש שכתבו שבימינו, שכל אחד מתפלל לעצמו, אם ש"ץ לא טעה בתפילתו בלחש וטעה בתפילה בקול רם, אין צריך כלל לחזור, שאינו חוזר ומתפלל בקול רם אלא משום קדושה (כלבו מג בשם ר' נתן, והובא בבית יוסף שם, וראה שם שדחה).

כשלא הזכיר יעלה ויבוא

טעה ולא הזכיר מעין המאורע בראש חודש - וכן בחול המועד (אהל מועד שער התפילה נתיב י, וכן כתבו הפרי מגדים ומשנה ברורה קכו) - בשחרית, שבציבור אין מחזירים אותו, מפני שיכול לאמרו במוספים (ראה ברכות ל ב, וראה ערך תפילה וערך שמנה עשרה), יש מהראשונים מפרשים שבשליח ציבור הדברים אמורים, מפני טורח הציבור (הלכוות גדולות ברכות סוף פרק ד; רמב"ם תפילה י יב; טוש"ע שם ג), שהרי תפילת מוספים לפניו, שהוא מזכיר בה ראש חודש (הלכות גדולות שם, וסמ"ג עשין יט; טוש"ע שם ג).

במה דברים אמורים כשנזכר אחרי שהשלים תפילתו (רמב"ם שם; טוש"ע שם), אבל אם לא השלים עדיין, אין בזה טורח ציבור כל כך, שהרי חוזר לברכת רצה ולא לתחילת התפילה (טוש"ע שם ולבוש ושו"ע הרב שם).

בשבת ויום טוב

נחלקו ראשונים בשבת ויום טוב כשטעה בשחרית והתפלל של חול:

  • יש סוברים שדינו כמו בראש חודש (ראה לעיל בסמוך. סמ"ק יא, והובא בטור או"ח קכו, והסכים לו; רמ"א בשו"ע שם ג, וכתב שהכי נהוג).
  • ויש סוברים שבשבת ויום טוב חוזר (סמ"ג עשין יט, והובא בבית יוסף שם, וראה לבוש שם), שכיון שאין בהם עשיית מלאכה, לא הקלו משום טורח (בית יוסף שם לדעת הסמ"ג, וראה ערוך השלחן שם שתמה).

בראש חודש שחל בשבת נחלקו אחרונים לדעה זו אם הוא כראש חודש שבחול (דברי חמודות לרא"ש ברכות ד עד: דלא פלוג), או כשבת (צל"ח ברכות ל ב).

טעה ונבהל ואינו יודע לחזור למקומו

שליח ציבור שטעה - שנבהל ולא ידע מהיכן יתחיל ושהה שעה (רמב"ם תפילה י ג[11]) - עומד אחר תחתיו (משנה ברכות לד א; רמב"ם שם; טוש"ע או"ח קכו ב), ולא יהא סרבן באותה שעה (משנה שם; רמב"ם שם; טור שם; שו"ע שם נג יז) כדרך שצריכים לסרב כשאומרים לו לירד לפני התיבה (ראה ערך שליח ציבור), מפני שגנאי הוא שתהא תפילה מופסקת כל כך (רש"י שם ד"ה ולא; טור קכו).

מהיכן הוא מתחיל, מתחילת הברכה שטעה בה הראשון, כשטעה באחת מן האמצעיות. טעה באחת מן השלש הראשונות, מתחיל השני מן הראשונה, טעה באחת מן האחרונות מתחיל מן ברכת העבודה (משנה וגמרא שם; רמב"ם שם ד; טוש"ע שם קכו ב).

על שליח ציבור שדילג בתענית ציבור ברכת עננו, אם צריך לחזור ולהיכן חוזר, ראה ערך תענית ציבור.

על שליח ציבור שטעה בראשונות שחוזר לראש אם חוזר לומר קדושה, ראה ערך קדושה.

הערות שוליים

  1. יד, טורים תכג-תלב.
  2. ובלשון הטוש"ע אורח חיים ריש סי' קכד: יחזיר.
  3. וראה לשון הרדב"ז אלף קסה (צד): הכל מודים שהוא מדין הגמרא, בבלית וירושלמית, והגאונים וכל הפוסקים להתפלל בלחש, ואחר כך הש"ץ בקול.
  4. הרמב"ם לא הזכיר טעם זה, ראה ב"ח שם.
  5. וראה להלן: בלא תפילת לחש; בתפילת מנחה שנתאחרה, על מנהג הספרדים במנחה.
  6. וראה מגן אברהם שם סק"ח, ושו"ע הרב שם י, ואליהו זוטא על הלבוש שם.
  7. וראה שערי תשובה סק"ד אם מותר בלחש לומר עמו מילה במילה בלי חתימת הברכה.
  8. הובא בשו"ת רדב"ז ד סי' אלף קסה (צד), ובשאלה שם שכן העיד רבי אברהם בן הרמב"ם בתשובה על אביו. וראה בית יעקב למהר"י בי רב תפילה ט ב שבמצרים רצו לבטל מנהג הרמב"ם והחזירם בנו הרב אברהם.
  9. וראה מבי"ט שם שעשה פשרה, שהמנחה הראשונה שבבית הכנסת תהיה בלחש ובחזרת הש"ץ, מפני שמתקבצים בה רוב ויש עשרה שיענו אמן, משא"כ הבאים אחריהם.
  10. וראה בארוכה בשו"ת פעולת צדיק מט וקלז על מנהגי תימן.
  11. וראה ערך שליח ציבור על טעות בברכת המינים או במחיה מתים שמסלקים אותו מיד שמא מין הוא.