מיקרופדיה תלמודית:השקה

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - חיבור מים למים על ידי נגיעה, כדי לטהרם, להכשירם או להשלים לשיעור

לטהר מטומאה

משיקים - מלשון נשיקה (ערוך, שק א; פירוש המשניות לרמב"ם טהרות ח ט) - את המים בכלי לטהרם (משנה ביצה יז ב), שאם הטביל מים טמאים במקוה, כיון שצפו עליהם מי מקוה - טהרו (רמב"ם טומאת אוכלין ב כא). כגון שהיו לו מים לשתייה ונטמאו, ממלא מהם בכלי ונותנם במקוה של מים עד שמשיק מים למים, ונמצאו אלו זרועים ומחוברים למי המקוה, ובטלו על גבם וטהרו (רש"י שם ד"ה ושוין, וחולין כו ב ד"ה משהחמיץ), וזה חומר באוכלים שאין במשקים, שהאוכלים אין להם טהרה מטומאתם, מה שאין כן במשקים (תוספתא טבול יום (צוקרמאנדל) א ה) - דהיינו במים (ראה להלן: שאינם נטהרים בהשקה) - שיש להם טהרה מטומאתם על ידי השקה במקוה (ר"ש טבול יום ב ב)[2]. ואפילו אם הכלי שהיו בו המים הטמאים אף הוא טמא, והטבילו, הרי המים והכלי נטהרים כאחת (ביצה יח ב; רמב"ם מקואות ג יח).

מקור הדין

במדרש נדרש הכתוב: אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם יִהְיֶה טָהוֹר (ויקרא יא לו), שאם הוא טמא - יטהרנו, אין לי אלא מעין את המקוה, מנין מקוה את המקוה, מקוה את הבור, בור את המקוה, תלמוד לומר מעין יהיה טהור, בור יהיה טהור, ומקוה יהיה טהור (תורת כהנים שמיני פרשה ט ב), ונחלקו ראשונים ואחרונים:

  • יש מפרשים שזהו המקור שמועילה השקה במים טמאים לטהרם (רבנו הלל שם, בשם אית דמפרש; סמ"ג עשין רמח; זית רענן שם; קרבן אהרן שם, בשם אית דמפרשי).
  • ויש שדחו פירוש זה, שאין המים עלולים לקבל טומאה עד שיתלשו (תוספתא מקואות (צוקרמאנדל) א א. רבנו הלל שם; קרבן אהרן שם).

גדר הדין

גדרה של טהרת ההשקה הוא בתורת זריעה (פסחים לד ב), שהרי הם כאילו זרועים במקוה (רבנו חננאל שם ד"ה ותוב), ומים במים זוהי זריעתם (רש"י נדה יז א ד"ה נטהר), שמשעברו עליהם מי המקוה ונעשה חיבור ובטלו זוהי זריעתם (רש"י פסחים שם ד"ה מי החג), ונעשים עם מי המקוה כדבר אחד (פירוש המשניות לרמב"ם מקואות י ו), אבל אין טהרתם בתורת טבילה, שאין אוכל ומשקה נטהרים במקוה, שלא כתובה טבילה אלא באדם וכלים, אלא משום זריעה, וכמו שתילי תרומה שנטמאו ושתלם שטהרו מליטמא, שהזריעה מטהרתם (רש"י נדה שם וחולין כו ב ד"ה משהחמיץ; שיטה מקובצת ביצה שם). ותדע שכן הוא, שהרי מדין טבילה כשמשקיע המים בתוך הכלי הרי הכלי חוצץ בין מי המקוה למים שבכלי (שיטה מקובצת שם)[3].

גודל ההשקה

אין המים הטמאים צריכים שישקו כולם במי המקוה, שאף אם הגיעו מקצתם במקוה - טהרו, לפי שטהרת המים איננה כשיתערבו במי המקוה בתערובת, אלא כשיודבקו במי מקוה בשטח משטחי אלו המים הטמאים לבד, ולכן אם היו אלו המים הטמאים באשבורן - מכונסים במקום עמוק (ראה ערך מקוה) - ומגיעה קצתם במי המקוה, הנה כללו מי המקוה שטח משטחי אלו המים אשר בתוך הכלי (פירוש המשניות לרמב"ם טהרות ח ט). ואין צורך שיהיו המים הטמאים מתערבים ממש במי המקוה, אלא בהשקה בעלמא די להם, שכן מורה הלשון "משיקין"; ועוד שאם לא כן למה הוא עושה השקה, שאם יש לפניו מקוה של מים יפים יקח מהם, ואם מי המקוה אינם יפים, הרי כשיתערבו לגמרי יפסיד גם אותם (רשב"א ביצה יז ב); ועוד שהרי אף אם היו המים הטמאים בעששית שפיה צר, ומים שבתוכה במקומם הם עומדים, כיון שהציף על פיה מי המקוה - טהורים, הרי שאין צריך שיתערבו לגמרי (מאירי מכות ד א).

מתוקים במלוחים

ונחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שמטעם זה אפילו אם המים הטמאים מתוקים, ומי המקוה מלוחים, והוא משיק מים למים, הרי הם זרועים ומחוברים ובטלים למי המקוה ונטהרים (רש"י ביצה יז ב ד"ה שוין; רמב"ן מכות שם), ואין המליחות גורמת שלא להתערב (מאירי שם).
  • ויש אומרים שאין השקה של מים מתוקים במים מלוחים מועילה, כיון שאין מתערבים אלו עם אלו, שהמים המלוחים כבדים, והמים המתוקים עומדים במקומם, והרי זה כאיסור שנפל בהיתר והוא ניכר שם שאינו מתבטל, ולא אמרו שהטמאים נכשרים במקוה אלא במימות שאינם מלוחים ונתערבים מיד ואינם ניכרים (רמב"ן שם, בשם רבי משה הדרשן; ריטב"א שם, בשם הראב"ד שכתב בשמו, והסכים עמו; מאירי שם, בשם גדולי קדמונינו).

חמים בצונן ורעים ביפים

חמים בצונן וצונן בחמים, וכן רעים ביפים ויפים ברעים, אם מותר לטהרם בהשקה, נחלקו תנאים:

  • יש אומרים שאין מטבילים - אין משיקים - בהם (בית שמאי במקואות י ו, לפי פירוש המשניות לרמב"ם, ופירוש הרא"ש וברטנורא שם), שלדעתם אינם נטהרים אלא במי מקוה ממינם, חמים בחמים ומרים במרים, שהכוונה בטהרת המים שישובו להיות עם מי המקוה כדבר אחד (פירוש המשניות לרמב"ם שם; הגהה בפירוש הרא"ש שם; מאירי שם), שהרי אוכלים ומשקים אין להם טהרה במקוה, אלא טהרת השקה היא מפני שהם בטלים למי המקוה, וסוברים בית שמאי שאינם בטלים אלא במים שכיוצא בהם (הגהה בפירוש הרא"ש שם), ואין השקה מועלת אלא במין עם מינו (ברטנורא שם).
  • ובית הלל אומרים מטבילים (בית הלל במשנה שם, לפי פירוש המשניות לרמב"ם, ופירוש הרא"ש וברטנורא שם), וכן הלכה (רמב"ם טומאת אוכלין ב כא).

מקל

מקל שהוא מלא מים טמאים, והשיקו למקוה, נחלקו תנאים:

  • יש אומרים שכיון שהשיקו למקוה - טהור (רבי יהושע בטהרות ח ט), בהיות קצה המטה לבד מתדבק במי המקוה, ולא נצטרך שיכנס כולו במקוה (פירוש המשניות לרמב"ם שם), וכיון שהשיק המקל מצד אחד למקוה - טהרו המים, ואינו צריך להטביל כל המקל במים, שמיד שנגעו המים שבמקל מצד אחד למים שבמקוה, הרי הם בטלים לגביהם, וחשובים זרועים וטהורים (פירוש הרא"ש שם), שקטפרס - קילוח מים על גבי דבר משופע (ראה ערך קטפרס) - הוא חיבור (ר"ש שם).
  • ויש אומרים שאין המים טהורים עד שיטביל את כל המקל (חכמים במשנה שם), לפי שקטפרס אינו חיבור (כן משמע מפירוש המשניות לרמב"ם ור"ש שם), וכן הלכה (רמב"ם שם כב).

שלג

שלג שנטמא והשיק מקצתו למי מקוה, הואיל וטהר מקצתו - טהור כולו (נדה יז א; רמב"ם שם כג), ואף על פי שלטומאה אין השלג חיבור, ונטמא מקצתו לא נטמא כולו (ראה ערך שלג), בהשקה, מכיון שהשלג מעלה את המקוה וכשר לטבילה, נמצא שכשהושק מקצתו למקוה הוא כהושק כולו, שהרי כולו נוגע זה בזה, והוא כנוגע במקום מקוה, מה שאין כן בקבלת טומאה, שאין הדברים הנוגעים זה בזה חשובים כאחד (ר"ש טהרות ג ב).

בגוף האדם

שתה מים טמאים, וטבל והקיאם - טהורים, מפני שהם טהורים בגוף (מקואות ח ח; רמב"ם טומאת אוכלין י ח), וביארו ראשונים שנטהרו בטבילת האדם מדין השקה (פירוש המשניות לרמב"ם ור"ש ורא"ש וברטנורא שם), וביארו אחרונים דבריהם שאף על פי שלא נכנסו מי המקוה לתוך הגוף, נכנסים קצת דרך הנקבים ונוגעים (משנה אחרונה שם, בפירוש הראשון), או לפי שכיון שצריך לשתות ודרך בני אדם בכך, אין הגוף חוצץ, והרי זה כנוגעים זה בזה (משנה אחרונה שם, בפירוש השני)[4].

כשאין במקוה ארבעים סאה

אין השקה מטהרת אלא כשהשיקו את המים הטמאים במי מקוה שיש בהם ארבעים סאה, אבל כשאין בהם ארבעים סאה, אינם מטהרים מים טמאים בהשקה (ראב"ד טומאת אוכלין טו א; ר"ש ורא"ש מקואות א א), וכן שנינו: מי גבאים - גומות שהמים מתקבצים בהן, ואין בהן ארבעים סאה - שתה טמא ושתה טהור - טמא (מקואות שם), שאם שתה משם אדם טמא, ואחר כך שתה אדם טהור - נטמא הטהור, לפי שכששתה הטמא נפלה טיפה מפיו לתוך הגומא, ואותה טיפה לא נטהרה בהשקה, כיון שאין בגומא ארבעים סאה, וחוששים שמא אותה טיפה שחזרה מפי הטמא לתוך הגומא נזדמנה לפיו של הטהור ושתה (ר"ש ורא"ש שם). ואפילו כשיש שם רביעית מים, הכשרים - מן התורה - לטבילת כלים (ראה ערך מקוה), אף על פי שהמים טהורים במחובר לקרקע, אינם מטהרים בהשקה (ראב"ד שם).

אכן מי תמציות - מים הבוצצים ומתמצים מן ההרים על ידי הגשמים היורדים עליהם - שלא פסקו, אף על פי שאין בהם ארבעים סאה, שתה טמא ושתה טהור - טהור (מקואות שם ו), שהמים הטמאים שחזרו לתוכם נטהרו (ר"ש ורא"ש שם), ואף לכתחילה מטבילים בהם את המים שנטמאו (תוספתא שם א יג; רמב"ם מקואות ט ב).

שאינם נטהרים בהשקה

אין המים מטהרים את שאר המשקים (מכשירין ד ח), ששאר המשקים, כגון יין ושמן וחלב וכיוצא, אין מי המקוה מטהרים אותם בהשקה (ר"ש וברטנורא ורא"ש שם), וזה חומר במשקים שאין במים, שהמשקים אין להם טהרה מטומאתם, מה שאין כן במים (תוספתא טבול יום (צוקרמאנדל) א ז; רמב"ם טומאת אוכלין ב כא), ששאר משקים אין השקה עולה להם, ומים עולה להם השקה (ר"ש טבול יום שם), והטעם שאין השקה מועילה לשאר משקים, לפי שאין טעמם בטל במים ואין זו זריעה (רש"י חולין כו ב ד"ה משהחמיץ)[5].

כלי מלא משקים

כלי שהוא מלא משקים - כגון יין ושמן וכיוצא משאר משקים חוץ ממים - והטבילו, כאילו לא טבל (מקואות י ו; רמב"ם מקואות ג יח), וביארו ראשונים שאינו דומה למלא מים, שנטהרים כאחת (ראה לעיל: לטהר מטומאה), שהמשקים אין השקה מועילה להם, ולכן הרי הם חוצצים בין מי המקוה לכלי (ר"ש ורא"ש וברטנורא שם), אבל אם נשתנתה מראיתם ונתבטלו במים, הרי הם כמים ועלתה לו טבילה (ר"ש ורא"ש וברטנורא שם). וכן שנינו: כלי שהוא מלא יין והטבילו, אם בטל מראיו - טהור, ואם לאו - טמא (תוספתא מקואות (צוקרמאנדל) ז ד).

רוק

אף כלי שהוא מלא רוקין והטבילו, כאילו לא טבל (זבחים עח ב), לפי שהרוק הוא עב, ואינו בטל במים (רש"י שם ד"ה כאילו; ר"ש ורא"ש מקואות שם).

מי רגלים

היה הכלי מלא מי רגלים, רואים אותם כאילו הם מים (משנה מקואות שם; רמב"ם שם), שמי רגלים מין מים הם, ואף על פי שמראיהם חלוק קצת ממראה שאר מים, מכל מקום כיון שמין מים הם אין צריך רוב לבטלם, אלא כיון שעברו מי המקוה על פיו ונשקו לאותם שבתוכו נעשו חיבור להם ונטהרו (רש"י זבחים שם ד"ה כאילו וד"ה רואין; תוספות שם ד"ה דלי; ר"ש מקואות שם).

ואף על פי שדינם של מי רגלים כמים לענין השקה, מכל מקום מי רגלים של זבה שנעקרו ונשארו בגופה וטבלה, אין השקה מועילה להם, ואם הולכים אחר העקירה, שהיתה עדיין טמאה, הרי הם טמאים (ראה נדה מג א, ורמב"ם מטמאי משכב ב ט).

הקדש

אין זריעה להקדש (פסחים לד ב), ולכן מי החג - של ניסוך המים - שנטמאו, אם השיקם ואחר כך הקדישם הרי הם טהורים - שעדיין לא קרא עליהם שם הקדש, או לא קדשו בכלי שרת (רש"י שם ד"ה מי החג) - הקדישם ואחר כך השיקם - טמאים (גמ' שם), שמעלה עשו בקדשים שאין זריעה מטהרת אותם, והשקה במים זו היא זריעתם (רש"י שם ד"ה אין זריעה).

מעלה זו נחלקו ראשונים אם היא מדבריהם (רבנו חננאל שם ד"ה א"ל; רש"י שם ד"ה אף אנן, ושם לה א ד"ה אלא מעלה; רמב"ם איסורי מזבח ו ח); או שהיא מן התורה, שנאמר: וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי (במדבר יט יז), ודרשו: שתהא חיותם בכלי (פסחים שם), ש"ונתן" משמעו שהם תלושים, והרי הם מחוברים, אלא שהתורה החשיבה אותם כתלושים לענין קבלת טומאה, הרי שאין השקה להקדש מן התורה (תוספות שם ד"ה ונתן; ר"ש פרה ט ג).

מי חטאת

כלי שהוא מלא מי-חטאת (ראה ערכו) והטבילו, אינו טהור עד שירבו - במשהו (ר"ש מקואות י ו) - המים על מי חטאת (מקואות שם), שאין טבילה עולה לכלי עד שישפוך מהם יותר מחציו של כלי כדי שירבו המים הנכנסים על מי חטאת (רש"י זבחים עח ב ד"ה עד שירבו), שאם היה רוב הכלי פנוי כדי שירבו מי המקוה על מי חטאת הרי זה טהור, ואם לאו עדיין הוא בטומאתו, וכאילו הם שאר משקים החוצצים בין גוף הכלי ובין מי המקוה (רמב"ם מקואות ג יח; מאירי שם, בשם יש מפרשים; ברטנורא שם).

להכשיר פסולים

כשם שהשקה מועילה למים הטמאים לטהרם, כך מועילה השקה למים שאובים - שהם פסולים למקוה (ראה ערך שאובים) - להכשירם (סמ"ג עשין רמח), וכל מקוה שיש בו ארבעים סאה, שאם נתנו עליו כל מים שאובים שבעולם אין פוסלים אותו (ראה ערך הנ"ל), הרי הכשרו הוא בתורת השקה וזריעה (רא"ש בבא קמא ז ג ונדה, מקואות ב; שער המים הארוך לרשב"א ז). ולא זו בלבד שמים שאובים שנפלו למקוה, שהוכשרו לטבול בהם, אלא אפילו מקוה שכולו שאוב, ונתחבר למקוה כשר דרך נקב כשפופרת הנוד (ראה להלן: שיעורה) כשר לטבול בו, ומועילה זריעתו להיות כמקוה עצמו (רא"ש בבא קמא שם ובשו"ת לא ב)[6]. ונחלקו ראשונים:

  • יש הסוברים שדין השקה להכשיר שאובים הוא מן התורה, ונלמד מהכתוב: אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם יִהְיֶה טָהוֹר (ויקרא יא לו), שדרשו בו שאם הוא טמא יטהרנו, אין לי אלא מעין את המקוה, מנין מקוה את המקוה, מקוה את הבור, בור את המקוה, תלמוד לומר מעין יהיה טהור, בור יהיה טהור, ומקוה יהיה טהור (תורת כהנים שמיני פרשה ט ב), ומפרשים שאם היה שאוב יטהרנו על ידי מעין או בור שיש בו ארבעים סאה, ונטהר המקוה השאוב בהשקתו למקוה הכשר (שו"ת הרי"ד טו).
  • ויש הסוברים שכל הכשר שאובים על ידי השקה אינו אלא מדבריהם, שלדעתם כל הפסול של שאובים במקוה לדעתם אינו אלא מדבריהם (ראה ערך שאובים), והקלו חכמים בהשקה (ריטב"א נדרים מ א).

השקה על ידי טבילה

היו שלשה מקואות, בזה עשרים סאה ובזה עשרים סאה, ובזה עשרים סאה מים שאובים, והשאוב מן הצד, וירדו שלשה וטבלו בהם ונתערבו המקואות - שעל ידי טבילתם צפו המים למעלה ונתחברו יחד (ר"ש וברטנורא מקואות ו ג) - המקואות כשרים והטובלים טהורים (משנה שם; רמב"ם מקואות ו יד; טוש"ע יו"ד רא נה), שהרי נעשה הכל ששים סאה, מהם ארבעים סאה כשרים זה בצד זה, ואין המים השאובים פוסלים את המקוה שיש בו ארבעים סאה (רמב"ם שם). ולא שהמקואות כשרים כמו שהם, שהרי אין בכל אחד מהם ארבעים סאה, שהרי הופסקו אחר כך זה מזה, אלא שאם ימלאו אחר כך מי גשמים עד ארבעים סאה יהיו כשרים, ולא נפסלו מהשאוב (בית יוסף שם, בשם הריב"ש; ט"ז שם ס"ק סז), ואף השאוב כשר, שהרי שני הכשרים מתערבים יחד, וכשמתחבר להם השאוב, הוכשרו מימיו לטבילה (ר"ש ורא"ש שם; כסף משנה שם), וכשרותו מדין השקה, שהרי הושק לכשרים (סמ"ג עשין רמח).

השקה למקוה פסול

אין השאובים מתכשרים אלא בהשקה למקוה שלם של ארבעים סאה, אבל השקה למקוה שאין בו ארבעים סאה אינה מכשרת את השאובים (ר"ש מקואות ה ב; רא"ש בבא קמא ז ג).

להשלים החסר

השקה מועילה אף להשלים לשיעור של מקוה שלם, שכל המעורב למקוה כמקוה (מקואות ו א; רמב"ם מקואות ח א; שו"ע יו"ד רא נז), היינו שכל מים מועטים כשרים שהם בצד ארבעים סאה כשרים שבמקוה ומחוברים עמהם, הרי הם כמקוה (תפארת ישראל שם), אלא שיש ששיעור תערובתו בכל שהוא, ויש שהוא כשפופרת הנוד (פירוש הרא"ש מקואות שם). יש למדים השקה להשלים השיעור מן הכתוב: אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם יִהְיֶה טָהוֹר (ויקרא יא לו), שדרשו: מנין אם טמא יטהרנו, תלמוד לומר מעין ומקוה יהיה טהור (תורת כהנים שמיני פרשה ט ב), ומפרשים שהדברים אמורים במקוה חסר שנקרא טמא, והשיקו למקוה שלם, שנטהר החסר (קרבן אהרן לתורת כהנים שם).

שני מקואות חסרים

אף שני מקואות חסרים שנתחברו על ידי השקה מצטרפים להיות ביחד כמקוה שלם, וכשרים לטבול בהם (מקואות ו ג), והוא עירוב מקואות ששנינו (מקואות ו ז), שפירושו בין מקוה חסר שבצד מקוה שלם, ובין שיש בזה עשרים ובזה עשרים ומתערבים המים דרך חריץ או נקב, שמצטרפים המקואות כאילו יש בכל אחד ואחד ארבעים סאה (ר"ש וברטנורא שם).

ולאחר שנתחברו דינם כמקוה שלם, ואין מים שאובים פוסלים אותם, אפילו נפלו הרבה שאובים לתוכם (רמב"ן בבא בתרא סה א).

ואין השקה זו מכשירה אותם אלא אם היתה ההשקה על ידי מים הכשרים לטבילה, אבל אם נתחברו על ידי מים שאובים, אינה חשובה השקה, ולכן אם היו שני מקואות חסרים, וביניהם מים שאובים באמצע, אין זה מועיל להכשיר את החסרים, אף על פי שהושקו על ידי מים השאובים שבאמצע (מקואות ו ג, ורמב"ם שם ו יד, וטוש"ע יו"ד רא נה).

שלש גממיות

שלש גממיות בנחל - גומות בשיפולי הרים (רש"י חגיגה יט א ד"ה גממיות) - העליונה והתחתונה של עשרים עשרים, והאמצעית של ארבעים סאה, וחרדלית של גשמים עוברת ביניהן ומחברתן, נחלקו תנאים:

  • יש אומרים שטובלים בעליונה (רבי יוסי בשם רבי מאיר בתוספתא מקואות (צוקרמאנדל) ג ד; רבי יהודה בשם רבי מאיר בבבלי חגיגה יט א-ב), וכל שכן בתחתונה (רש"י שם ד"ה ה"ג), מפני שסובר גוד-אחית (ראה ערכו) וגוד-אסיק (ראה ערכו. חגיגה שם א) - משוך והורד ומשוך והעלה, וכאילו המים שבאמצעית ירדו למטה ועלו למעלה (כן משמע מרש"י שם ב ד"ה ה"ג).
  • ויש אומרים שטובלים בתחתונה (רבי יוסי בתוספתא שם; רבי יהודה בגמ' שם ב) בלבד, ולא בעליונה (רבי יהודה שם), שסוברים גוד אחית, ולא גוד אסיק (גמ' שם א).
  • ויש אומרים שאין טובלים לא בעליונה ולא בתחתונה (חכמים בתוספתא שם), שאין אומרים לא גוד אחית ולא גוד אסיק (ר"ש מקואות ז ה; ריב"ש רצב; באור הגר"א לתוספתא שם), והרי זה קטפרס שאינו חיבור (ריב"ש שם; באור הגר"א לשו"ע שם ס"ק צא)[7], וכן הלכה (רמב"ם שם ח ח; טוש"ע יו"ד רא ס).

שיעורה

עירוב מקואות כשפופרת הנוד, כעוביה וכחללה - שחלל הנקב יהיה כעוביה וחללה של השפופרת שבפי הנוד (ר"ש וברטנורא ותפארת ישראל מקואות ו ז) - כשתי אצבעות חוזרות למקומן (משנה שם; רמב"ם מקואות ח ו; טוש"ע יו"ד רא מ,נב), היינו שתי אצבעות בינוניות של כל אדם (ראה ערך אצבע) מתהפכות בחלל הנקב, בריוח (רש"י יבמות טו א ד"ה החוזרות; רמב"ם שם, וכסף משנה שם; טוש"ע שם מ), ואין צריך שיהיה במרובע שתי אצבעות על שתים, אלא אפילו בעיגול (טוש"ע שם, על פי ר"ש טהרות ח ט), ושיעור זה הוא בכלל כל השיעורים שהם הלכה למשה מסיני (קרית ספר מקואות ח; כן משמע מהלחם משנה אישות א ב; בית שלמה יו"ד ב נב, על פי הרמב"ם שם). לפי מידות ימינו יש ששיערו שהוא 50 מילימטר באמצעיתו (שעורין של תורה עמ' פה); ויש ששיערו שהוא 38 מילימטר, ומכל מקום כתבו שלכתחילה יש להחמיר ברוחב 48 מילימטר (שיעור מקוה לרא"ח נאה עמ' קסג).

המים שבנקב

שיעור זה של כשפופרת הנוד נחלקו בו ראשונים:

  • יש אומרים שאין צריך אלא שחלל הנקב יהיה כשיעור זה, אבל המים שבתוכו די אפילו בטופח על מנת להטפיח - שיש בו מים כל כך שאם טפח בו יוכל להטפיח במקום אחר (רש"י גיטין טז א ד"ה טופח; רמב"ם מאכלות אסורות יד כז; רמ"א יו"ד קכט יג) - בלבד (תוספות חגיגה כא ב ד"ה כעוביה, ויבמות טו א ד"ה ערוב, וגיטין טז א ד"ה הנצוק, בשם רבנו תם; ר"ש טהרות ח ט, בשמו), שכן שנינו: משקה טופח אינו חיבור לטהרה (טהרות ח ט), כגון שני מקואות שאין באחד מהם ארבעים סאה, ומשקה טופח מחברם - אינו חיבור (רש"י גיטין שם ד"ה אינו חבור), אבל אם היה המשקה טופח על מנת להטפיח הרי זה חיבור (גמ' שם), הרי שאין צריך שיעור המים אלא בטופח על מנת להטפיח בלבד (תוספות גיטין שם ור"ש שם, בשם רבנו תם).
  • ויש אומרים שהנקב צריך להיות מלא מים כשפופרת הנוד, ואותה שאמרו שטופח אינו חיבור, לא נדקדק מזה שטופח להטפיח חיבור, אלא שגם טופח על מנת להטפיח כן, ושאמרו טופח על מנת להטפיח חיבור לא אמרו אלא לדעה הסוברת כן בקטפרס (ראה ערכו), אבל לא בקרקע שוה, או שטופח אינו חיבור לא נאמר כלל בעירוב מקואות אלא בהשקה של טהרת מים טמאים (ראה לעיל: לטהר מטומאה), ובהשקה עצמה נסתפקו בגמרא אם טופח על מנת להטפיח חיבור או לא (תוספות חגיגה ויבמות וגיטין שם, בשם ר"י; ר"ש טהרות שם, בשמו), וכן הלכה (שו"ע שם נב).

להכשיר מקוה שאוב

עירוב זה שצריך כשפופרת הנוד, נחלקו בו ראשונים:

  • יש אומרים שהוא כשבא לערב מקוה חסר עם מקוה שלם, או ששניהם חסרים ובא לערבם, אבל אם בא להכשיר מקוה שאוב על ידי חיבורו למקוה שלם שאינו שאוב, אף על פי שאינו משיק אלא כחוט השערה דיו, שפסול שאובים לדעתם אינו אלא מדבריהם והקלו בו חכמים (ר"ש מקואות ו ח; שער המים לרשב"א; שו"ע שם נב-נג; רמ"א שם נג), ואפילו אין מי ההשקה רואים את פני האויר (שער המים הקצר שם; שו"ע שם נג). וזוהי ששנינו: מטהרים את המקוה העליון מן התחתון והרחוק מן הקרוב, כיצד, מביא סילון של חרס או של אבר ומניח ידיו תחתיו - שלא יצאו המים שבסילון לחוץ עד שעה שיושקו (ר"ש שם; ברטנורא שם) - עד שהוא מתמלא מים, ומושכו ומשיקו אפילו כשערה - דיו (משנה שם). והדברים אמורים שאחד מן המקואות הוא פסול מחמת שאובים ובא להכשירו בהשקה זו, ולכן די בחיבור בכשערה (ר"ש שם: רשב"א שם).
  • ויש אומרים שאף בפסול שאובים צריך כשפופרת הנוד (רא"ש נדה, מקואות טו ופירוש מקואות ו ז; רבנו ירוחם כו ח; רמ"א שם, בשם יש חולקין, ושכן ראוי להורות). ואותה ששנינו בסילון המחבר המקואות שדי כשמשיקו כשערה (ראה לעיל) הדברים אמורים שבתחילה, כשיסיר ידיו מן הסילון, נמצאו שני המקואות מחוברים במים ברוחב שפופרת הנוד רגע אחד, וכשירדו המים למטה ישארו מושקים כשערה ודיו (פירוש הרא"ש שם ח. וראה ש"ך שם ס"ק קיז, בדעת הרא"ש).

ריבוי נקבים

שיעור שפופרת הנוד אין צריך שיהיה במקום אחד, אלא הרבה נקבים קטנים מצטרפים לשיעור זה, שהרי שנינו: אם היה שק או קופה מטבילים בהם כמו שהם, מפני שהמים מעורבים (מקואות ו ה) דרך נקבי השק והקופה ומצטרפים לשפופרת הנוד (מרדכי שבועות, מקואות תשמו, בשם הראבי"ה; שו"ע שם נב). ולפיכך מותר לחפור מקוה בצד הנהר ולטבול בו, אף על פי שאין בו ארבעים סאה, שהרי הקרקע מחולחלת היא, והואיל והוא סמוך לנהר ואנו רואים החלחולים שביניהם שהמים באים מן הנהר דרך החלחול, היינו מנקבים דקים שבקרקע, הרי זה חיבור (מרדכי שם, בשם הראבי"ה, על פי חגיגה כב א; רמ"א שם). ודוקא לענין חיבור מקוה חסר למקוה שלם, אבל שני מקואות חסרים אין הנקבים הדקים מצטרפים לכשפופרת הנוד, ולפיכך מקוה שחלקו בסל - או בשק - הטובל שם לא עלתה לו טבילה (חגיגה שם), כשאין שיעור מקוה בצד אחד, וכן אותה שאמרו שחלחול הקרקע אינו מועיל לחבר (שם) הדברים אמורים כשחופר שתים או שלש חפירות סמוכות זו לזו שכולן חסרות ואין באחת מהן ארבעים סאה, שאף על פי שהחלחול מפעפע מזו לזו אינו חיבור (מרדכי שם, בשם הראבי"ה; שו"ע ורמ"א שם).

כותל שנסדק בין שני מקואות

כותל שבין שני מקואות שנסדק, נחלקו בו תנאים: יש אומרים שלשתי מצטרף, ולערב אינו מצטרף, עד שיהא במקום אחד כשפופרת הנוד (תנא קמא במקואות ו ט), וכן הלכה (רמב"ם מקואות ח ה; טוש"ע יו"ד רא נד); ויש אומרים חילוף הדברים (רבי יהודה במשנה שם).

בפירוש שתי וערב נחלקו ראשונים:

יש מפרשים שהשתי הוא האורך, ובכותל הוא מלמעלה למטה, וערב הוא הרוחב, ובכותל הוא מימין לשמאל (פירוש המשניות לרמב"ם שם; כסף משנה שם, בשם הראב"ד. וראה ט"ז שם ס"ק סד).

  • ויש מפרשים להיפך, שהשתי הוא מצד זה לצד זה, והערב הוא מלמעלה למטה (ר"ש שם; פירוש הרא"ש שם; באור הגר"א שם ס"ק קג, בדעת השו"ע. וראה ט"ז שם).

ולהלכה כתבו הפוסקים שיש להחמיר כשני הפירושים (ב"ח שם; ט"ז שם; ש"ך שם ס"ק קיח).

חיבור מקוה לכלי

שיעור של כשפופרת הנוד נאמר אף בחיבור מי המקוה למים שבתוך כלי, כגון דלי טהור, שהוא עצמו אינו צריך טבילה, שהוא מלא כלים טמאים והטבילם, אין המים מעורבים עד שיהו מעורבים כשפופרת הנוד (מקואות ו ב, לפי גמ' חגיגה כב א, ופירוש המשניות לרמב"ם ור"ש וברטנורא מקואות שם; רמב"ם מקואות ג כו; טוש"ע יו"ד רא ט), היינו שפי הדלי יהיה רחב כשפופרת הנוד (פירוש המשניות לרמב"ם ור"ש וברטנורא שם; רמב"ם וטוש"ע שם).

שידה ותיבה שבים

השידה והתיבה שבים, נחלקו תנאים:

  • יש אומרים שאין מטבילים בהן, אלא אם כן היו נקובות כשפופרת הנוד (תנא קמא במקואות ו ה), וכן הלכה (רמב"ם שם ו ח).
  • ויש מחלקים: בכלי גדול, שרובו הוא יותר מארבעה טפחים, יהיה הנקב ארבעה טפחים, ובכלי קטן, שרובו הוא פחות מארבעה טפחים, צריך שהנקב יהיה ברובו (רבי יהודה במקואות שם, ור"ש וברטנורא שם).

דבר העומד בשפופרת

בדבר העומד בשפופרת הנוד, נחלקו תנאים:

  • יש אומרים שכל דבר - בין עפר בין צרורות ובין יבחושים אדומים שברייתם מן המים (ר"ש וברטנורא מקואות ו ז) - ממעט משיעור שפופרת הנוד, ואין המקואות מתערבים (תנא קמא במשנה שם), וכן הלכה (רמב"ם שם ח ו; טוש"ע יו"ד רא נב).
  • ויש אומרים שכל שהוא מבריית המים טהור, ואינו ממעט מהשיעור (רבן שמעון בן גמליאל במשנה שם).

השקה שנפסקה

נפסקה ההשקה, נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שאם היו שאובים והושקו לכשרים הוכשרו ופקע שם שאובים מהם, והרי הם בהכשרם אף אחר שהופסקה ההשקה, ואם אין בהם ארבעים סאה מותר להוסיף עליהם מים כשרים עד כשיעור ארבעים סאה (שו"ת הרא"ש לא ב; רבנו ירוחם כו ה, בשם יש מפרשים; שו"ע יו"ד רא נב).
  • ויש אומרים שאם נפסקה ההשקה, המים חוזרים להיות פסולים (ר"ש מקואות ח א; צמח צדק קעא וגלות עליות ג א, בדעת הראב"ד), ובשאוב מן הצד ששנינו שהמקואות טהורים, השאוב אינו טהור לטבול בו בפני עצמו, אלא שאם ירדו עוד הפעם שלשה אנשים ויטבלו בהם, ועל ידי כך יתערבו שוב המקואות - יהיו טהורים (ריב"ש רצה, לדעה זו).
  • ויש מסתפקים בדבר (רבנו ירוחם שם, בשם המפרשים; ריב"ש שם).

מקוה חסר

מקוה חסר שהושק לשלם להשלים השיעור, לדברי הכל אם נפסקה ההשקה אין לטבול בחסר, שהרי לא עדיף ממקוה שהיה שלם בתחילתו ונחסר (שו"ת הרא"ש שם; ב"ח שם, וט"ז ס"ק סב, וש"ך ס"ק קיא), ומכל מקום יש סוברים שאף בהשקה מחסר לשלם שצריך כשפופרת הנוד (ראה לעיל: שיעורה) אם נפסקה ההשקה ונשאר רק כשערה - דיו (פירוש הרא"ש מקואות ו ח).

בשבת ויום טוב

השקה בשבת, נחלקו בה תנאים אם היא אסורה, כדרך שאסורה טבילת כלים (ראה ערך טבילה. רבי בתוספתא שבת (ליברמן) טז יא, וביצה (ליברמן) ב ט; רבי בברייתא ביצה יח ב, לפי הגמ' שם); או שהיא מותרת (סתם משנה בביצה יז ב, לפי הלשון השניה בגמ' שם יט א; חכמים בתוספתא שם ושם; חכמים בברייתא שם, לפי הגמ' שם), וכן הלכה (רמב"ם שבת כג ח).

ביום טוב, לדברי הכל משיקים (כן משמע מהתוספתא שבת שם; גמ' שם יט א, לפי רש"י שם ד"ה ואי בעית אימא; רמב"ם יום טוב ד יז).

מדוע לא גזרו לאיסור

  • לסוברים שטעם איסור טבילת כלים בשבת ויום טוב הוא משום גזרה שמא יעבירנו ברשות הרבים (ראה ערך טבילה), או משום גזרה שיבוא לידי סחיטה (ראה ערך הנ"ל), והחמירו לגזור אף כשהיא גזרה-לגזרה (ראה ערכו), לא גזרו בהשקה, לפי שאם יש לו מים טהורים יפים למה לו לעשות השקה לטמאים, ואם אין לו אחרים נזהר בהם שלא יטמאו, ואם נטמאו הרי זה דבר שאינו שכיח, ולא גזרו בו חכמים (גמ' שם יח א, ורש"י ד"ה מיזהר).
  • לסוברים שהטעם של איסור טבילה הוא משום שמא ישהה מלהטביל עד יום טוב שהוא פנוי (ראה ערך הנ"ל), בהשקה לא גזרו, שהרי המים טמאים וצריכים לו תדיר, שבכל עת הוא צריך למים, ואין לחוש שמא ישהה (חידושי המאירי שם).
  • ולסוברים שטעם האיסור הוא מפני שנראה כמתקן כלי (ראה ערך הנ"ל), בהשקה לא אסרו, שאינה תיקון כלי אלא תיקון מים (חידושי המאירי שם; שיטה מקובצת שם).

בכלי המקבל טומאה

במה דברים אמורים כשהוא משיק את המים, בכלי שאינו מקבל טומאה, אבל אם משיקם בכלי עץ, המקבל טומאה, הרי הכלי מקבל טומאה מן המים, ונמצא שעל ידי השקת המים הוא מטביל אף את הכלי לטהרו מטומאתו, ואסור להטביל כלי בשבת (כן משמע מתוספות שם יח ב ד"ה ושוין, ופירוש המשניות לרמב"ם שם), וכן כשהכלי היה טמא בתחילתו, ונתן בו מים טמאים, ורוצה להטביל את הכלי על ידי המים בשבת, אסור לדברי הכל (תוספתא שבת שם, וביצה שם, וברייתא בגמ' שם יח ב; רמב"ם שבת שם).

ביום טוב נחלקו תנאים: יש אומרים אין מטבילים את הכלי על גבי מימיו לטהרו ביום טוב (רבי בתוספתא ביצה שם; רבי בברייתא בגמ' שם יח ב, לפי הגמ' שם); ויש אומרים שמטבילים (חכמים בתוספתא שם; חכמים בברייתא שם, לפי הגמ' שם), וכן הלכה (רמב"ם יום טוב ד יז).

השקה בהלכות אחרות

מלבד השקה במקואות מצינו דין השקה בקידוש מי-חטאת (ראה ערכו), בפסול לינה (ראה ערכו), בנטילת-ידים (ראה ערכו), ביין-נסך (ראה ערכו) ובטומאה.

פסול לינה

בן קטין עשה מוכני לכיור, כדי שלא יהיו מימיו נפסלים בלינה (משנה יומא לז א), והוא גלגל שהיו משקיעים אותו (גמ' שם) בבור, כדי שיהיו מימיו מחוברים למימי הבור (רש"י שם ד"ה מוכני) והיו משקיעים אותו ערבית בבור, ומעלים אותו שחרית בגלגל מן הבור (רש"י זבחים כ א ד"ה מוכני), והוא כהשקה של זריעה בטהרת טומאה (כן משמע מתוספות זבחים כא א ד"ה כיור וד"ה מאי).

נטילת ידים

נטל מקצת ידו ועדיין משקה טופח על מנת להטפיח עליה, ואחר כך נטל את השאר, נסתפקו בתלמוד אם עלתה לו נטילה זו כנטילה אחת, או שהרי זה כנטילה לחצאין שאין הידים נטהרות בכך (גיטין טז א). ונחלקו ראשונים:

  • יש מפרשים שאין הספק אם טופח על מנת להטפיח הוא חיבור, שאפילו לסוברים טופח על מנת להטפיח הרי זה חיבור לעירוב מקואות (ראה לעיל: שיעורה), לענין נטילת ידים הספק אם הרי זו נטילה כתיקונה לחצאין באופן זה או לא, ואין חיבור מקואות ראיה לכאן, שלא משום חיבור נסתפקו (רש"י שם ד"ה לענין מקואות).
  • ויש מפרשים שהספק הוא אם זה נקרא חיבור בנטילת ידים, ולסוברים שבמקואות הרי זה חיבור לא נסתפקו, שבודאי אף בנטילת ידים הרי זה חיבור - ומצטרפת הנטילה הראשונה עם מה שהוסיף, והרי זה כנטילה אחת (שלחן ערוך הרב או"ח קסב ז, לדעה זו) - והספק הוא לחכמים שבמקואות אין טופח להטפיח חיבור, אם זהו דוקא במקואות לחבר שני חסרים יחד, אבל בנטילת ידים וכן לענין השקה של טהרת מים טמאים לשלם מודים שהוא חיבור, או שלעולם אינו חיבור (ר"ש טהרות ח ט).

להלכה נחלקו ראשונים:

  • יש פוסקים שאם יש עדיין על מקצת שנטל בתחילה טופח על מנת להטפיח הרי זו טהורה (רמב"ם מקואות יא ז; כלבו כג, בשם הראב"ד), שנטילת ידים תקנת חכמים, וכיון שהדבר ספק הרי ספק דרבנן להקל (כסף משנה ובית יוסף שם), וכן הלכה (שו"ע או"ח קסב ג), ומכל מקום לכתחילה אסור לעשות כן (מגן אברהם שם סק"ה, על פי הגמ' שם).
  • ויש פוסקים שאין טופח על מנת להטפיח מועיל לצרף את שתי הנטילות (ב"ח שם, וט"ז שם סק"ה, בדעת הרא"ש והטור).

יין נסך

גוי שנגע ביין, שאוסר אף את כל המחובר ליין שנגע (ראה ערך יין נסך) - נחלקו אמוראים בשיעור חיבורם: יש אומרים שמשקה טופח בלבד, אפילו שאינו מטפיח, הוא חיבור (רב הונא בעבודה זרה עב א); ויש אומרים שאינו חיבור אלא אם כן יש בו טופח על מנת להטפיח (רב אשי בגמ' שם ס ב), וכן הלכה (תוספות שם עב ב ד"ה אמר, בשם רבנו תם; רמב"ם מאכלות אסורות יב כז; טוש"ע יו"ד קכג יז, ושם קכט יג; רמ"א שם קכו ה).

טומאה

משקה טופח אינו חיבור לטומאה (טהרות ח ט), שאם היו משקים מכאן ומשקים מכאן ומשקה טופח באמצע, ונגע טמא במשקה טופח, המשקים שמכאן ומכאן טהורים, אף על פי שמחוברים לו (רש"י גיטין טז א ד"ה אינו חיבור; ברטנורא טהרות שם).

חיבורי אוכלים על ידי משקים - חיבור לטומאה קלה, ואין חיבור לטומאה חמורה (זבחים קה ב).

הערות שוליים

  1. יא, טורים קפט-רכה.
  2. ואף על פי שזריעה מטהרת אף באוכלים, כגון חטים טמאות שנזרעו בקרקע, הרי זה מפני שהחטים כיון שנשתרשו כחטים אחרות חשובות (ר"ש שם).
  3. מהאחרונים יש שהסביר גדר הזריעה של השקה לטהר מים הטמאים שהוא משום שהמים הטמאים עצמם נעשים על ידי זה מקוה, שהמחובר למקוה חל עליו שם מקוה, וממילא נטהר מהכתוב מקוה מים יהיה טהור (ראה לעיל), והמים שהושקו נעשו בעצמם מקוה (חידושי רבינו חיים הלוי טומאת אוכלין ז ה).
  4. ויש מן הראשונים הסובר שאין טהרתם משום השקה, אלא שבגוף פקעה טומאתם, וכשלא טבל הם חוזרים ונטמאים מן הגוף ביציאתם (ראב"ד טומאת אוכלין שם, על פי התוספתא שם (צוקרמאנדל) ז ח, לפי חסדי דוד שם וגולת עליות שם וחזון איש שם).
  5. ויש שכתב שגזרת-הכתוב (ראה ערכו) היא במים בלבד, לפי שחוזרים לטבעם ולמקורם (שיטה מקובצת ביצה יז ב).
  6. ויש החולק וסובר שאין השקה בשאובים בגדר זריעה (מהרי"ק נו), ואין השקה מועילה אלא מטעם חיבור, שכיון שהשיקם יחד והם מחוברים, השאובים נגררים אחר המקוה, והכל שם מקוה עליו (בית אפרים יו"ד נג, לדעה זו), ואינה דומה השקה בשאובים להשקה בטומאה, שבטומאה ההשקה כזריעה ומסלקת הטומאה, אבל בשאובים אינה מסלקת הפסול, אלא שנעשו כמקוה מחמת חיבורם (אמרי משה א לח, בשם הגר"ח, לדעה זו); ויש מהראשונים סוברים שאין השקה מועלת כלל להכשיר שאובים (רמב"ן בבא בתרא סה א, בשם יש דוחין, ודחאם).
  7. וראה עוד שו"ת חתם סופר יו"ד רט; אמרי משה א ב; שערי יושר ג כו.