מיקרופדיה תלמודית:הרוגי בית דין

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - חייבי מיתה, שנהרגו על פי בית דין

==

כפרתם

כשלא עשו תשובה

הרוגי בית דין שלא עשו תשובה, נחלקו אמוראים:

  • אביי אמר אין לו כפרה, ואינו דומה להרוגי מלכות שיש להם כפרה (ראה ערך הרוגי מלכות), שהרי נהרגו שלא בדין (סנהדרין מז א וב).
  • רבא אמר, יש לו כפרה, ואינו דומה למת ברשעו, שמת כדרכו, ואין בין הרוגי מלכות להרוגי בית דין, אלא שאינם מתכפרים עד שיקברו ויתעכל הבשר (שם).
  • רב אשי אמר אף עיכול בשר לא צריך אלא קבורה בלבד, וצער מעט מחיבוט הקבר מכפר עליהם (שם ב. וראה ט"ז יו"ד שצו סק"ב שהלכה כרב אשי).

התוודו, וחלקם לעולם הבא

המחלוקת היא כל שאין יודעים בודאי שחזרו בתשובה, ואף על פי שאומרים להם להתוודות, שכל המתוודה יש לו חלק לעולם הבא (ראה סנהדרין מג ב, ותוספתא שם ט ה, וראה ערך ודוי), כל שאין ידוע לנו שחזר בתשובה באמת, והרי הוחזק לרשע ונהרג בבית דין, דנים אותו - לדעת אביי - כמת ברשעו (שו"ת רד"ך ל ב; מנחת חינוך שסד). ויש מהראשונים שכתבו שחלק לעולם הבא הוא לכשיחיו המתים, ואין לו כפרה היינו כל זמן שהוא מת (רמ"ה סנהדרין מז א ד"ה ולא היו).

להלכה כתבו ראשונים שאין מתכפר להם במיתתם עד שיעשו תשובה ויתוודו (רמב"ם תשובה א א)[2].

קבורתם

רשע אצל צדיק

אין קוברים אותם בקבורת אבותיהם (סנהדרין מו א; רמב"ם סנהדרין יד ט), שאין קוברים רשע אצל צדיק (שם מז א. וראה ערך קבורה), שלדברי הכל בשעת קבורתם עדיין אין להם כפרה (ראה לעיל: כפרתם).

רשע חמור אצל רשע קל

שני בתי קברות היו, אחד לנהרגים ונחנקים, ואחד לנסקלים ונשרפים, שאין קוברים אף רשע חמור אצל רשע קל, והנסקלים והנשרפים חמורים לגבי הנהרגים והנחנקים, ואף על פי שהנשרפים קלים מנסקלים (ראה ערך ארבע מיתות), לא תיקנו ארבעה בתי קברות, שכך הלכה למשה מסיני (סנהדרין שם ורש"י; ראה רמב"ם שם).

ליקוט עצמות

לאחר שנתעכל (כלה) הבשר מלקטים את העצמות, וקוברים בקברות אבותיהם (סנהדרין שם; רמב"ם שם), שכבר התכפר להם (שם מז ב, דעת רבא. ראה לעיל: כפרתם), ואף לסוברים שבמעט חיבוט הקבר התכפר להם (ראה לעיל: כפרתם, דעת רב אשי), קודם העיכול אי אפשר, מפני שכריסם נבקעת ומסריחים (שם ב ורש"י), ויש שכתבו משום איסור ניוול המת (ראה שו"ת רשב"א א שסט, ושו"ת שרידי אש יו"ד ק טז). וכתבו ראשונים שיש לקרובים לעשות להם אז ארון ותכריכים (רמב"ם שם, ראה רדב"ז שם).

קבורת מה שנהרג בו

האבן שנסקל בה, והעץ שניתלה עליו, והסייף שנהרג בו, והסודר שנחנק בו - כולם נקברים בתוך ארבע אמות שלו, אבל לא בקבר עצמו (סנהדרין מה ב, ורש"י ד"ה בתפיסתו, ראה שם המקור, וראה רמ"ה שם; רמב"ם סנהדרין טו ט). ויש שנתנו טעם לדבר שלא יהא לו זכרון רע ויאמרו זה העץ שנתלה עליו פלוני (רמב"ם סנהדרין שם; רמ"ה שם ד"ה ואם).

אין בית דין יוצאים אחר הנהרג (רמב"ם סנהדרין יג ד).

על חיוב קבורתם באותו יום, ראה ערך הלנת המת.

על איסור אכילה לבית דין ביום שהרגו את הנפש, ראה ערך אכילה על הדם.

אבלותם

אחר מיתתם

אין קרוביהם מתאבלים עליהם (סנהדרין מו א; שמחות ב ז; רמב"ם סנהדרין יג ו, ושם אבל א ט; טור יו"ד שמה), ואינם מראים צער (מאירי סנהדרין מה א ד"ה הרוגי).

  • יש מהראשונים שכתבו כדי שבזיונם יהיה כפרה להם (רש"י שם מו ב ד"ה ולא).
  • ויש שכתבו לפי שאין ראוי להתאבל על מי שאין עונותיהם מכופרים, וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה (משלי יא י. פירוש המשניות לרמב"ם סנהדרין ו ו. וראה תוספות יום טוב שם).
  • יש מהראשונים שהסבירו, שדומים למומרים להכעיס, שהתרו בהם ואמרו על מנת כן אני עושה (ראה ערך התראה), ועל כיוצא בו נאמר באבוד רשעים רנה (רא"ש מועד קטן ג נט).

אחר קבורה

לדעת הסוברים שיש להרוגי בית דין כפרה לאחר חיבוט הקבר, קודם עיכול הבשר (ראה לעיל: כפרתם, לרב אשי), הטעם שאין מתאבלים עליהם אחר חיבוט הקבר, שכיון שנדחו בשעת קבורה שהיא זמן חלות האבלות (ראה ערך אבלות), נדחו לגמרי (ראה ערך דחוי. סנהדרין מז ב).

אחר ליקוט עצמות

לדעת הסוברים שאין להם כפרה עד לאחר עיכול הבשר - יש מהראשונים סוברים שלאחר ליקוט עצמותיהם (ראה לעיל: קבורתם) צריכים להתאבל עליהם אבלות שבעה, משום קבורה הראשונה (רמ"ה שם ד"ה מתיב); ויש סוברים שכיון שנדחו - נדחו (ט"ז יו"ד שצו סק"ב); ויש מפרשים שלדעתם אחר שנתעכל הבשר ומלקטים העצמות חל עליהם אבלות של ליקוט עצמות, שהוא יום אחד (ראה ערך לקוט עצמות. רמ"ה שם; תוספות יום טוב שם); ויש סוברים שאין מתאבלים עליהם לא בשעת מיתה, ולא בשעת ליקוט עצמות (מאירי סנהדרין מה א ד"ה הרוגי).

נהרגו בהוראת שעה

הרוגי בית דין שנהרגו בהוראת שעה (ראה ערכו), הסתפקו אחרונים אם מתאבלים עליהם (אור שמח אבל א ט).

אנינות

אף על פי שאין מתאבלים עליהם, אוננים עליהם, שאנינות היא בלב (סנהדרין מו ב; שמחות ב ז). רבי נתן אומר אפילו אנינות אינה נוהגת, שאף השתיקה כבכייה (שמחות שם ח ונחלת יעקב שם). הלכה כחכמים (רמב"ם סנהדרין יג ו, ושם אבל א ט; טור יו"ד שמה. וראה ערך אנינות).

  • למפרשים הטעם שאין מתאבלים כדי שיתכפרו בבזיונם (ראה לעיל), אנינות שהיא בלב, אינה כבוד לו, ואין כפרתו נמנעת בכך (רש"י סנהדרין מו ב ד"ה ולא).
  • ולמפרשים לפי שאין ראוי להתאבל על רשע (ראה לעיל), הרי זה כשהאבלות נראית (רמ"ה שם ד"ה מתיב בפירוש א; תוספות יום טוב סנהדרין ו ו), אך לא חייבם המקום לשמוח בהריגת קרובם (רמ"ה שם מז ב, וראה רמ"ה שם מו ב בפירוש ב).

וכתבו ראשונים כיון שאי אפשר שלא יהא בלבם צער אנינות, דין הוא שיאסרו בקדשים ובמעשר ככל אונן (רמ"ה שם, וראה ערך אנינות).

שואלים בשלום הדיינים

הקרובים באים ושואלים בשלום הדיינים והעדים, כלומר אין בלבנו עליכם כלום, שדין אמת דנתם (סנהדרין מו א; שמחות ב ז; רמב"ם סנהדרין יג ו).

סעודת הבראה

אין מברים (ראה ערך הבראה) על הרוגי בית דין, שנאמר לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם (ויקרא יט כו. סנהדרין סג א; שמחות ב ט; רמב"ם סנהדרין יג ד), ומסברא מפרשים בהרוגי בית דין, שלא ינהגו בהם כבוד משום כפרה (רש"י סנהדרין שם; רמ"ה שם בפירוש א), או לפי שאינם ראויים להתאבל עליהם (רמ"ה שם בפירוש ב. וראה לעיל). אין לוקים על לאו זה, מפני שהוא לאו שבכללות, שמלמד גם דינים אחרים (סנהדרין שם. וראה ערכים: אכילה על הדם, הבראה, לאו שבכללות).

טומאה לכהן

הרוגי בית דין אין הכהן שהוא קרובם[3] מיטמא להם (רמב"ם אבל ב ח; טוש"ע יו"ד שעג ח), שלא נדחית טומאת כהנים אלא כדי שיתאבלו, והרוגי בית דין אין מתאבלים עליהם (כסף משנה שם). וכתבו אחרונים שאם נטמא - אינו לוקה, לפי שסבור שעושה מצוה (רדב"ז שם).

ממונם

הרוגי בית דין נכסיהם ליורשים (סנהדרין מח ב; רמב"ם אבל א ט).

הערות שוליים

  1. י', טורים תרטז - תרכא.
  2. וראה מנחת חינוך שסד שתמה שפסק הרמב"ם כאביי, כן ראה בצפנת פענח תשובה שם.
  3. ראה ערך טומאת כהנים על הקרובים שהכהן מיטמא להם.