מיקרופדיה תלמודית:העמדה והערכה

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - עמידתם של קדשים בעלי חיים בשעת שומת שוויים כדי לפדותם

גדרה ודינה

קודם שפודים הבהמה מקדושתה צריכים להעמידה על רגליה (רש"י שבועות יא ב ד"ה העמדה), שנאמר: וְהֶעֱמִיד אֶת הַבְּהֵמָה לִפְנֵי הַכֹּהֵן וְהֶעֱרִיךְ הַכֹּהֵן אֹתָהּ (ויקרא כז יא-יב), מלמד שצריכה העמדה והערכה (מדרש הגדול שם) בפני בית-דין (ראה ערכו. רמב"ם ערכין ה יב; מנחת חינוך שנג ה).

מהות ההעמדה

העמדה שאמרו, נחלקו בה הדעות:

  • יש אומרים שצריכים להעמידה ממש (כן משמע מהמהר"י קורקוס בכורים י א; רדב"ז ערכין ה יב; לחם משנה איסורי מזבח א י).
  • ויש אומרים שלא באה אלא למעט שאם מתה ואי אפשר להעמידה - אין לפדותה עוד (ראה להלן), אבל כשהיא חיה אינו צריך להעמידה ממש, שהרי בכל ההקדשות צריך רק להביא לבית דין ולשום, ומה יש בבהמה יותר שיהא חייב להעמידה, ואין לומר שהעמדה זו היא שצריך להביאה לבית דין דוקא, ובשאר הקדשות יכולים בית דין לשלוח שמאים שישומו אותם, שלא מצינו הבדל כזה בשום מקום (משנה למלך איסורי מזבח א י; זכר יצחק עד).

הכל מודים בבהמה שנשברו או נחתכו רגליה, שאף על פי שאינה יכולה לעמוד הרי היא בכלל ראויה להעמדה והערכה, כדרך שאמרה תורה בערכין שבן חודש נערך, אף על פי שאינו יכול לעמוד על רגליו, והרי אף בערכין נאמר והעמיד והעריך (תוספות סוטה כז א ד"ה רב).

לעיכוב או מצוה

נחלקו ראשונים אם דין זה של העמדה והערכה נאמר אף לעכב, שאם עבר ופדה בלי העמדה והערכה כשמת אין פדיונו פדיון (תוספות זבחים קג א ד"ה לא, לפי שער המלך בכורים י ב); או שלא נאמר אלא למצוה לכתחילה, אבל בדיעבד אם עבר ופדה, אפילו כשמת, הוא פדוי (רמב"ם מעילה ו ו, לפי שער המלך בכורים שם, וקרן אורה ושפת אמת מעילה יט ב).

כשהבהמה מתה

כל שטעון העמדה והערכה, כשמת אינו נפדה, הואיל ואינו ראוי לעמוד, שנאמר וְהֶעֱמִיד (ויקרא שם יא) וְהֶעֱרִיךְ (שם יב), את שיש לו העמדה יש לו הערכה, ואת שאין לו העמדה אין לו הערכה (תורת כהנים בחוקותי פרשה ג יג; ילקוט שמעוני שם תרעז), ולאחר מיתה אינה יכולה לעמוד (רש"י חולין פד א ד"ה בעינן)[2].

כשלא נפדתה מחיים

העמיד והעריך ולא הספיק לפדותה עד שמתה, נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שיכולים לפדותה גם אחר כך, כיון שכבר העמיד והעריך מחיים (תוספות מעילה טו א ד"ה ואפילו; רמב"ם בכורים י א, לפי מהר"י קורקוס שם).
  • ויש אומרים שאינו יכול לפדותה, מפני שצריך העמדה והערכה בשעת פדייה, ולכן אפילו העמיד והעריך בהמה עם גיזתה ואחר כך גזזה, אינו יכול שוב לפדות את הגיזה (תוספות חולין קלה א ד"ה והא; רמב"ם ערכין ה יב; שער המלך בכורים שם ב)[3].

בהמה מפרכסת

בהמה ששחט בה שני הסימנים - הקנה והושט - או רובם, ועדיין היא מפרכסת, הרי היא חשובה כמו חיה לדין העמדה והערכה עד שתמות (חולין ל א; רמב"ם ערכין ה יג). לפיכך בהמת קדשים שהוממה אם נשחטה קודם שתיפדה הרי זו נפדית כל זמן שהיא מפרכסת (רמב"ם איסורי מזבח א יא)[4].

עוף מפרכס

בעוף אם אמרו בו מפרכסת כחיה להעמדה והערכה, נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שבעוף מפרכסת חשובה כמתה, כיון ששחט בו סימן אחד (רש"י חולין כ ב ד"ה וכי מתה, לפי העמק שאלה ו ה).
  • ויש אומרים שאף בעוף היא כחיה, ואף על פי שאין בו חיות כל כך, שהרי הכשר שחיטתו בסימן אחד, מכל מקום בעודו מפרכס הוא כחי (תוספות חולין פד א ד"ה בעינן).

בימינו

בזמן הזה, שאם הקדיש יש אף לכתחילה לחלל שוה מנה על שוה פרוטה (ראה ערך פדיון הקדש. כן משמע מערכין כט א), יש מהראשונים שכתב שאין דין העמדה נוהג כלל (חינוך שנג).

בקדשי מזבח

כשנפל מום קבוע בבהמה

המקדיש בהמה למזבח ונפל בה מום קבוע, נחלקו תנאים אם צריכה העמדה והערכה:

  • יש אומרים שצריכה העמדה והערכה (רבי שמעון במשנה תמורה לב א; תנא קמא במשנה שם, לפי רבי יוחנן בגמ' שם ב; רבי מאיר בגמ' שם לג ב, לפי רש"י שם ד"ה ר"מ אומר ורבנו גרשום שם; רבי מאיר במעילה יט ב, לפי רש"י שם ד"ה והתניא, ותוספות ד"ה קדשי), ובקדשי בדק הבית בלבד הוא שאמר אם מתו יפדו (ראה להלן: בקדשי בדק הבית. רבי שמעון במשנה תמורה לב א), אבל בקדשי מזבח אם מתה הבהמה, שאינה ראויה להעמדה והערכה, אינה נפדית אלא תיקבר (רבי יוחנן וריש לקיש בגמ' שם ב, בדעת רבי שמעון), שנאמר: וְאִם כָּל בְּהֵמָה טְמֵאָה אֲשֶׁר לֹא יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה וגו' וְהֶעֱמִיד אֶת הַבְּהֵמָה לִפְנֵי הַכֹּהֵן וְהֶעֱרִיךְ הַכֹּהֵן אֹתָהּ (ויקרא כז יא-יב), ואין הכתוב מדבר בבהמה טמאה, אלא בבעלי מומים שנפדו (תורת כהנים בחוקותי פרשה ד א; מנחות קא א ותמורה לב ב - לג א. וראה רבנו גרשום שם).
  • ויש אומרים שאינה צריכה העמדה והערכה (תנא קמא במשנה תמורה לב א, לפי ריש לקיש בגמ' שם ב; חכמים בגמ' שם לג ב, לפי רש"י שם ד"ה יפדו, ורבנו גרשום שם; חכמים במעילה יט ב, לפי רש"י שם ד"ה וחכמים, ותוספות ד"ה קדשי), שהכתוב 'והעמיד והעריך' בקדשי בדק הבית מדבר, אבל קדשי מזבח נתמעטו מהעמדה והערכה, שנאמר באותו כתוב: אֹתָהּ (ויקרא כז יב), למעט קדשי מזבח (רב גידל אמר רב בתמורה לג א, בדעת חכמים לפי ריש לקיש).

וכתבו ראשונים שההלכה כדעה הראשונה, ואם מתה הבהמה קודם שתיערך ותיפדה - תיקבר (רמב"ם ערכין ה יב, ואיסורי מזבח א יא; חינוך שנג; סמ"ג עשין קכט), וכן כשנשחטה אינה נפדית (רמב"ם איסורי מזבח שם), וכן אם הקדיש תמימה הראויה להיקרב - שהקדיש תמימים לבדק הבית (שער המלך ערכין שם), או שהקדיש קדשי מזבח לבדק הבית, שמדברי סופרים צריכים פדיון (ראה ערך הקדש. מרכבת המשנה שם; אור שמח שם) - הרי היא צריכה העמדה והערכה (רמב"ם ערכין שם)[5].

כשקדם מומה להקדשה

קדשי מזבח שקדם מומם להקדשם, שהקדיש בעל מום למזבח, נחלקו תנאים:

  • יש סוברים שאינם צריכים העמדה והערכה, אפילו אם קדשי מזבח שנפל בהם מום אחר הקדשם צריכים העמדה והערכה (תנא קמא ורבי שמעון במשנה תמורה לב א, לפי הגמ' שם ב).
  • ויש אומרים שהכל היו בכלל העמדה והערכה, ואפילו בעל מום מעיקרו (תנא דבי אליהו בתמורה לב ב, ושם לג א, ובכורות יד ב; ר"ש סיריליאו מעשר שני ג ו, בדעת הירושלמי).

להלכה נחלקו הדעות:

  • יש פוסקים כדעה הראשונה, ולדעתם אם מתה הבהמה קודם שתיפדה, נפדית אחר כך, שהרי לא חלה קדושה גמורה על גופה אלא על דמיה, מפני שהיתה בעלת מום קבוע (רמב"ם איסורי מזבח א יא, לפי הכסף משנה שם, בתירוץ השני), אלא שמכל מקום כשהיא עדיין חיה, צריכה הערכה (רמב"ם שם י. וראה משנה למלך שם, קרית ספר שם, ולחם משנה שם).
  • ויש פוסקים כדעה השניה (רמב"ם שם יא, לפי הכסף משנה שם, בתירוץ הראשון; מגדל עוז ורדב"ז ערכין ה יב).

חיה ועוף

המקדיש חיה או עוף - אווזים ותרנגולים שאינם ראויים למזבח (רש"י שם ד"ה ואפי' חיה)[6]; ויש מפרשים בעופות הראוים למזבח, אלא שקדם מומם[7] להקדשם (תוספות מנחות ק ב ד"ה העופות) - למזבח, הרי דינו תלוי במחלוקת הקודמת:

  • לדעה שבעל מום מעיקרו אין צריך העמדה והערכה, אף חיה ועוף שהקדישם למזבח אינם צריכים העמדה והערכה (כן משמע מהאור שמח מעילה ה י, ונועם ירושלמי מעשר שני ג ו, ובתי כהונה מעשה הקרבנות טו ד"ה איך).
  • אך לדעה שבעל מום מעיקרו טעון העמדה והערכה, אף הם טעונים העמדה והערכה (תני רבי לוי בתמורה לג א).

בהמה טמאה

המקדיש בהמה טמאה למזבח, נחלקו בו הדעות:

  • יש סוברים שאינה צריכה העמדה והערכה, שהרי זו כמו בעל מום מעיקרו (כן משמע מהחינוך שנג; כן משמע מהר"ש לתורת כהנים פרשה ד א; משנה למלך איסורי מזבח א י; מרכבת המשנה מעשה הקרבנות טו ו, ונועם ירושלמי מעשר שני ג ו, בדעת הרמב"ם ערכין ה יב).
  • ויש סוברים שאף בהמה טמאה אם הקדישה למזבח צריכה העמדה והערכה, ואף על פי שגרועה מבעל מום מעיקרו, מכל מקום בבהמה טמאה גילה הכתוב שצריכה העמדה והערכה (בתי כהונה מעשה הקרבנות שם; ר"ש סיריליאו מעשר שני שם, בדעת הירושלמי).

בהמה שאינה רואיה לקרבן זה

המקדיש זכר - לעולה (רש"י תמורה יא ב ד"ה דהא) - לדמיו, כיון שחל עליו קדושת הגוף (ראה תמורה שם) הרי הוא טעון העמדה והערכה אם נפל בו מום (חק נתן בכורות כו ב ד"ה התולש; יום תרועה ראש השנה כח א ד"ה אמנם), אבל אם הקדיש בהמה לדמי נסכים, הרי זו כבעל מום מעיקרו, שאינו צריך העמדה והערכה (תוספות שבועות יא ב ד"ה אי).

הקדיש נקבה לעולתו ולפסחו ולאשמו, נחלקו בו הדעות:

  • יש אומרים שאף על פי שאין חלה עליה קדושת הגוף לעשות תמורה (ראה ערכו), מכל מקום צריכה העמדה והערכה, שנאמר: וְאִם כָּל בְּהֵמָה טְמֵאָה אֲשֶׁר לֹא יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַה' (ויקרא כז יא), מה תלמוד לומר טמאה, אלא אפילו טמאה לאותו השם - כמו נקבה שאינה ראויה לעולה או לפסח ואשם - ועל זה נאמר: והעמיד והעריך (ירושלמי שקלים ד ד, לפי היפה עינים שבועות שם).
  • ויש אומרים שכיון שאין עושים תמורה, אין קדושת הגוף חלה עליה, ואינה צריכה העמדה והערכה (כן משמע מהירושלמי שם, לפי פירוש רבנו משולם).

בקדשי בדק הבית

בקדשי בדק הבית נחלקו תנאים אם צריכים העמדה והערכה:

  • יש אומרים שצריכים העמדה והערכה, לפיכך אם מתו קודם לכן - יקברו (תנא קמא במשנה תמורה לב א, לפי הגמ' שם ב), ואפילו לאמוראים הסוברים בדעת חכמים שקדשי מזבח אינם צריכים העמדה והערכה (ראה לעיל: בקדשי מזבח) מודים שבקדשי בדק הבית צריכים (גמ' שם), שנאמר: וְהֶעֱרִיךְ הַכֹּהֵן אֹתָהּ בֵּין טוֹב וּבֵין רָע (ויקרא כז יב), איזהו דבר שאינו חלוק בין טוב לרע, הוי אומר זה קדשי בדק הבית (רב גידל אמר רב בגמ' שם לג א), שבין טוב ובין רע משמעו אחד טוב ואחד רע, שתם ובעל מום שניהם שוים בבדק הבית (רש"י שם ד"ה בין טוב)[8], וכן הלכה (רמב"ם ערכין ה יב).
  • ויש אומרים שאינם צריכים העמדה והערכה, לפיכך אם מתו - יפדו (רבי שמעון במשנה שם לב א, לפי הגמ' שם ב; סתם משנה חולין קל א, לפי רש"י שם ד"ה ואם מתו), שהכתוב הזה מדבר על קדשי מזבח (ראה לעיל: בקדשי מזבח), ומכיון שכתוב שם "אותה", משמע אותה בלבד, ובא למעט קדשי בדק הבית (רב יהודה אמר רב בתמורה לג א).

קדם מומם להקדשם

אף על פי שבקדשי מזבח יש הבדל בין קדם מומם להקדשם לקדם הקדשם למומם (ראה לעיל: בקדשי מזבח) מכל מקום בקדשי בדק הבית אין הבדל ביניהם, ולדעת הסוברים - וכן הלכה - שקדשי בדק הבית צריכים העמדה והערכה, אף אם היו בעלי מומים מעיקרם צריכים, שהרי בקדשי בדק הבית שוים תמימים לבעלי מומים, שאף על עצים ואבנים חלה קדושת בדק הבית (רש"י תמורה לב ב ד"ה ודברי הכל, ושם לג א ד"ה בבעל מום מעיקרו; תוספות שם לב ב ד"ה ודברי; שיטה מקובצת בכורות יד ב אות י; כסף משנה ערכין ה יב), וכן אם הקדיש חיה ועוף לבדק הבית (מאירי חולין פד א, על פי הגמ' שם).

בהמה תמימה שמתה

הקדיש בהמה תמימה לבדק הבית ומתה הבהמה כשהיא תמימה, לדברי הכל תיקבר, מפני שהיתה ראויה להקרבה, שכל המתפיס תמימים לבדק הבית כשהם נפדים אינם נפדים אלא למזבח, שכל הראוי להיקרב למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם (תמורה לג א-ב), ועשו חכמים מעלה שיקברו, הואיל והיו ראויים להקרבה (גמ' שם ב, ורש"י ד"ה משום דחזו).

בהמה טמאה

הקדיש בהמה טמאה לבדק הבית, נסתפקו אמוראים אם היא צריכה העמדה והערכה, ואף על פי שהמקדיש בעל מום לבדק הבית צריך העמדה והערכה, אפשר מפני שבעל מום יש במינו קרבן ונתפס בתמורה (ראה ערכו), אבל הטמאה, כגון סוס או חמור, שאין להם שום צד מזבח, הרי הם כמו עצים ואבנים, ואינם צריכים העמדה והערכה (רבי ירמיה בירושלמי מעשר שני ג ו, לפי ר"ש סיריליאו ור"א פולדא שם); והסיקו שצריכה העמדה והערכה, כשם שהחיה צריכה העמדה והערכה, אף שגם החיה אינה בתמורה (רבי זעירא בירושלמי שם, לפי ר"ש סיריליאו ור"א פולדא שם). ועוד שנאמר: וְאִם בַּבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה וּפָדָה בְעֶרְכֶּךָ (ויקרא כז כז), ושנינו: מה בהמה טמאה מיוחדת ששוה שעת פדיונה לשעת הקדשה, אף אני ארבה את המקדיש מתה ששוה שעת פדיונה לשעת הקדשה, ומוציא אני את המקדיש חיה ומתה שלא שוה שעת פדיונה לשעת הקדשה, הרי שהטמאה צריכה להיות שוה שעת פדיונה לשעת הקדשה, ואם היתה חיה בשעת הקדשה הרי היא צריכה להיות חיה גם בשעת פדיונה, ולפיכך צריכה העמדה והערכה (רבי הילא בירושלמי שם, לפיר"ש סיריליאו ור"א פולדא שם)[9], וכן הלכה (רמב"ם ערכין ה יב; כן משמע מהסמ"ג עשין קכט; חינוך שנג).

צבי שלקחו בכסף מעשר שני

צבי שלקחו בכסף מעשר שני ומת, נחלקו תנאים אם יקבר עם עורו (תנא קמא במעשר שני ג יא); או שיפדה (רבי שמעון במשנה שם). וביארו בירושלמי מחלוקתם שצבי זה עשו אותו כקדשי בדק הבית, ולכן לסוברים שקדשי בדק הבית צריכים העמדה והערכה (ראה לעיל), אף הוא טעון העמדה והערכה, וכשמת יקבר; ולסוברים שאינם בכלל העמדה והערכה - יפדה (רבי יוסי בשם רבי יוחנן בירושלמי שם ג ו, ופני משה שם; ר"ש שם).

ואם לקחו חי ושחטו ונטמא, לשתי הדעות הללו יפדה, שלא עשו שחוט כמת, אלא כפירות, הואיל והוכשר לאכילה, ואינם בכלל העמדה והערכה (תנא קמא במשנה שם, לפי הר"ש שם); ויש הסוברים שיקבר, שעשאוהו כמת (רבי יוסי במשנה שם).

ואם לקחו שחוט, הכל מודים שהוא כפירות, שלא שייך בהם העמדה והערכה (סתם משנה שם, לפי הר"ש שם).

בגיזה וחלב

גיזת קדשים

גיזת בהמת קדשים, שהקדישה לבדק הבית, צריכה העמדה והערכה (חולין קלה א), ואינה דומה לעצים ואבנים שהקדישם לבדק הבית, שאינם צריכים, מפני שהגיזה היתה מחוברת בשעת הקדשה אל הבהמה, שהיא בת העמדה והערכה, ולפיכך אף הגיזה צריכה (תוספות שם ד"ה והא), וכיון שהקדיש הבהמה כולה עם גיזתה, כל הטפל לבהמה הרי הוא כמוה (ריטב"א שם), וכשם שהבהמה צריכה העמדה והערכה, אף כל שבבהמה צריך (ר"ן שם). ואם גזז את הבהמה אי אפשר לפדות את הצמר, כיון שאי אפשר עוד בהעמדה והערכה (ריטב"א שם; מאירי שם, לדעת הפוסקים), ואין מועיל לצמר העמדת הבהמה (תוספות בכורות כו א ד"ה התולש)[10].

שער העומד להגזז

שֵׂעָר העומד להיגזז, אף לדעת הסוברים שלענין מעילה (ראה ערכו) דינו כתלוש, צריך העמדה והערכה (אור שמח מעילה ה י).

גיזה ללא בהמה

הקדיש את הגיזה בלבד, אף על פי שהיא על גבי הבהמה, אינה צריכה העמדה והערכה (חולין קלה א), שאין העמדה והערכה כתובה אלא במקדיש בהמה עצמה (רש"י שם ד"ה סלקא דעתך).

חלב

חָלב בהמת קדשי בדק הבית, אף על פי שאינו ראוי להעמדה והערכה, יש לו פדיון (ירושלמי מעשר שני ג ו, על פי משנה מעילה יב ב), ונחלקו המפרשים בטעם הדבר:

  • יש מפרשים הטעם שהוא כמקדיש מתה, כיון שהחלב אינו ראוי להעמדה והערכה מתחילת הקדשו (ר"א פולדא שם; פני משה שם), ודומה למקדיש מתה ששוה שעת פדיונה לשעת הקדשה שיש לה פדיון בלי העמדה והערכה (ראה לעיל. פני משה).
  • ויש מפרשים הטעם שהוא כגדולי הקדש (ר"ש סיריליאו שם, למסקנת הירושלמי)[11].

בערכי אדם

העמדה והערכה במובן אחר נאמרה באדם שהעריך את עצמו או את אחר, ואמר ערכי או ערך פלוני עלי, שאין העמדה והערכה זו לשם שומת שוויו, שדמיו כבר קצובים בתורה (ראה ערך ערכין), אבל מדין הערכין הוא, שבשעת נדרו יהיה הנערך ראוי לעמידה, ואף על פי שפשטות לשון הכתוב משמע שהעמדה והערכה זו על המעריך נאמרה, שכן כתוב: וְאִם מָךְ הוּא מֵעֶרְכֶּךָ וְהֶעֱמִידוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֵן וְהֶעֱרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן (ויקרא כז ח), מכל מקום מפרשים אותו על הנערך (ראה רש"י על התורה שם), שסוף הכתוב: עַל פִּי אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יַד הַנֹּדֵר יַעֲרִיכֶנּוּ הַכֹּהֵן (ויקרא שם) מורה שקודם לכן מדבר בנערך (הרחב דבר שם; רש"ש ערכין ד א). ולפיכך הגוסס אין לו ערך, וכל האומר ערך גוסס עלי אינו חייב כלום[12], שנאמר: והעמידו והעריך, כל שאינו בהעמדה אינו בהערכה (תורת כהנים בחוקותי פרשה ג ו; ערכין ד א)[13].

העמדה בדין

העמדה זו יש מן הראשונים סוברים שהיא העמדה בדין של הנערך, ואם מת הנערך קודם שעמד בדין פטור המעריך, שאין ערך למת, והנערך צריך עמידה בדין (רמב"ם ערכין א כג), שנאמר: והעמידו לפני הכהן והעריך אותו הכהן (כן משמע מהרמב"ם שם כא); ויש חולקים וסוברים שלא אמרו העמדה בדין אלא במעריך, כדי שהיורשים יתחייבו לדעת הסוברים שמלוה על פה אינו גובה מן היורשים (ראה ערך שעבוד), אבל הנערך אין צריך אלא שיהיה ראוי להעמדה והערכה בשעת הנדר, פרט לגוסס, ולא שיעמוד בדין כלל (ראב"ד שם).

הערכת הגיל

הערכה שאמרו בערכין יש מפרשים שהכהן יעריכנו אם הוא בן עשרים או בן ששים וכיוצא (רדב"ז ערכין א כא, וצפנת פענח שם א א, בדעת הרמב"ם), ושיאמר הכהן זה ערכו כך, וזה ערכו כך - אפילו כשידוע מספר השנים שלו - שנאמר: כאשר יעריכנו הכהן, ואף שהדמים של הערכין מפורשים בתורה, מכל מקום גזרת הכתוב היא (רדב"ז שם כא)[14].

הערות שוליים

  1. ט, טורים תרמח-תרסה.
  2. על המקדיש את המתה, ראה להלן: בקדשי בדק הבית.
  3. וראה עוד בדבר אברהם ב כד.
  4. בטעם הדבר נחלקו ראשונים – ראה תוספות ערכין שם ד"ה רב; שיטה מקובצת בבא קמא עו א, בשם תוספת שנץ; תוספות סוטה כז א ד"ה רב; מאירי חולין ל א.
  5. ויש מהראשונים שכתב שהלכה קדשי מזבח אינם צריכים העמדה והערכה (ברטנורא חולין י ב, לפי שער המלך בכורים י ב).
  6. שאילו הקדיש עופות הראויים למזבח, כתורים ובני יונה, הרי אין להם פדיון כלל (תוספות שם ד"ה אפילו, על פי משנה מנחות ק ב).
  7. היינו שהיה העוף מחוסר אבר, שמום אחר אין בהם (ראה ערך בעל מום ב).
  8. ויש המפרש שנלמד מהכתוב: וְאִם כָּל בְּהֵמָה טְמֵאָה (ויקרא שם יא), שהרי זה בקדשי בדק הבית (ר"י מיגש שבועות יא א).
  9. ויש מפרשים שהספק נפשט שאינה צריכה העמדה והערכה, שלא אמרו אלא בחיה שצריכה העמדה והערכה, אבל לא בטמאה (פירוש הגר"א לירושלמי שם; נועם ירושלמי שם; משך חכמה ויקרא כז יא וצפנת פענח ערכין ה יב. וראה עוד דעות שם.
  10. ויש חולקים וסוברים שכך הדין רק להוה אמינא של התלמוד, אך למסקנא אין הגיזה צריכה העמדה והערכה, והרי היא כעצים ואבנים, ולא אמרו שצריך העמדה והערכה אלא מה שהוא בעל חי, אבל שאינו חי, אף על פי שהוא על הבהמה, אינו צריך (מאירי שם; שו"ת הרדב"ז ה רל).
  11. וראה עוד בנועם ירושלמי שם; אור שמח מעילה ה י.
  12. יש מהפוסקים שכתב שאף המעריך שהיה גוסס אינו חייב, לפי שפשוטו של מקרא והעמידו והעריך במעריך נאמר ולא בנערך (גט פשוט קכא לב, בדעת הרמב"ם).
  13. ויש מן הראשונים שכתב שהגוסס אינו נערך מפני שרוב גוססים למיתה, והרי הוא כמת (רמב"ם ערכין א יג), אף על פי שלכל שאר הדברים הגוסס דינו כחי (ראה ערך גוסס).
  14. על הערכת המעריך אם יש לו לשלם דמי הערך שנדר, בכדי לדונו בהשג יד, ראה ערך ערכין.