מיקרופדיה תלמודית:הסבה

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - מצות ישיבה דרך חירות בשעת האכילה בליל ראשון של פסח.

מצותה ומהותה

דרך חירות

לא יאכל אדם בלילי פסחים עד שיסב כדרך בני חורין (פסחים צט ב, ורש"י ורשב"ם שם. וראה רמב"ם חמץ ומצה ז ז; טוש"ע או"ח תעב ב), שדרך עבדים לאכול מעומד (ירושלמי פסחים י א), או כדרך שהמלכים והגדולים אוכלים (פירוש המשניות לרמב"ם פסחים י א)[2].

הטעמים

  • טעם הדבר כדי להודיע שיצאו מעבדות לחירות (ירושלמי שם), זכר ליציאת מצרים, שבאותו יום נהיינו בני חורין (שאילתות עז, וכן ברש"י ורשב"ם פסחים שם), כדי שיתעורר לשבח מי שגמלנו טובה בגאולה וחירות משעבוד קשה ומגונה (מאירי פסחים שם ד"ה ואפילו)[3].
  • וכתבו ראשונים שמפני שבכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים, שנאמר: וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם (דברים ו כג), וכן: וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ (שם טו טו), לפיכך בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב (רמב"ם חמץ ומצה ו-ז; שו"ע הרב או"ח תעב ז).
  • ובמדרש אמרו שכך עשה להם הקדוש ברוך הוא, שהסיבם כבני מלכים, שנאמר: וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם (שמות יג יח. שמות רבה כ, וראה במדבר רבה א), ומכאן להסבת פסח מן התורה (מדרש אגדה שמות שם)[4].

במיטה

ההסיבה היא בישיבה במיטה ועל השולחן (רש"י ורשב"ם פסחים צט ב ד"ה ואפילו), מוטים על צדיהם ורגליהם לארץ (ראה רש"י ברכות מב א ד"ה היו יושבים, ושם מו ב ד"ה בזמן), על כרים וכסתות (ראה תוספות שבמרדכי פסחים שם ד"ה ואפילו עני, ואבודרהם סדר ההגדה ויפרושה, ורמ"א או"ח תעב ב). ויכין מקום מושבו בהסיבה מבעוד יום (טוש"ע שם).

על הספסל

ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב (פסחים שם, וראה תוספות שם ד"ה ואפילו; רמב"ם חמץ ומצה ז ח), אף על פי שאין לו כרים וכסתות (תוספות במרדכי שם; רמ"א או"ח תעב ב), ואינו רגיל בהסיבה (אבודרהם ליל פסח), ויסב על הספסל (רמ"א שם, וראה מגן אברהם שם סק"ג), ואין אומרים שאין זה דרך חירות (תוספות במרדכי שם), ולא ישב על הקרקע כבכל השנה (שו"ע הרב או"ח תעב ח), ויש שכתב שיעשה איזו הסיבה על הספסל, על בגדו או חפץ אחר (ערוך השלחן שם ד).

על ירך חברו

מותר להסב על ירך חברו (מהרי"ל הלכות הגדה; מגן אברהם תעב סק"ג), בשעת הדחק (שער הציון שם סק"ט), אבל לא על ירך עצמו, שנראה כדואג (מהרי"ל ומגן אברהם שם).

על צד ימין

הסבת ימין אין שמה הסיבה (פסחים קח א; רמב"ם חמץ ומצה ז ז; טור או"ח תפו), שצריך לאכול בימינו (רשב"ם פסחים שם ד"ה הסיבת), ולפיכך יטה על שמאלו (טוש"ע או"ח תעב ג), ועוד שמא יקדים קנה לושט ויבוא לידי סכנה (פסחים שם, לפירוש רשב"ם שם ד"ה שמא, בשם רבותיו; שבולי הלקט ריח; ט"ז או"ח תעב סק"ג; מגן אברהם שם סק"ד), שהוושט בצד ימין, וכשמטה לימינו נפתח מכסה הקנה מאליו, וסכנה אם יכנס בו המאכל (רשב"ם שם; ט"ז שם)[5].

פרקדן

פרקדן, אין שמה הסיבה (פסחים קח א; טור או"ח תפו). יש מפרשים כשרובץ לאחוריו ופניו למעלה (פירוש א ברבינו חננאל פסחים שם; תוספות פסחים שם ד"ה פרקדן); ויש מפרשים על פניו ומוטה על בטנו (פירוש ב ברבינו חננאל שם; רי"ץ גיאת עמ' שיז); ויש שכתבו להלכה בשני האופנים (רמב"ם חמץ ומצה ז ז; טוש"ע או"ח תעב ג), כל שאינו מוטה על צדו (מגיד משנה שם)[6].

יש מפרשים אותה שאמרו שמא יקדים קנה לוושט ויבוא לידי סכנה (ראה לעיל בהסבת ימין), בפרקדן הדברים אמורים, שמתוך שצוארו לאחוריו, נפתח מכסה הקנה והמאכל נכנס לתוכו (רש"י פסחים שם ד"ה שמא).

בזמן הזה

יש מהראשונים סוברים שדוקא בימיהם שהיו נוהגים לישב על המיטות ולהסב דרך תענוג, היו חייבים בהסיבה (ראב"ן פסחים ד"ה ואינו יוצא), אבל בזמן הזה, שאין רגילות בני חורין להסב - ישב כדרכו (ראב"ן שם; מרדכי פסחים הסדר בקצרה ד"ה כתב, בשמו; ראבי"ה פסחים תקכה; הגהות מיימוניות חמץ ומצה ז ז, וטור תעב, בשמו), וישיבה כדרכה היא דרך חירות (הגהות מיימוניות שם, בשם ראבי"ה), ואדרבה המיסב דומה לחולה (מהרי"ל הלכות הגדה), ומכל מקום אם רצה להסב - מותר (ב"ח או"ח תעב). וכתבו ראשונים שדעת יחיד היא (הגהות מיימוניות שם; בית יוסף שם. בטור ושו"ע לא הובאה).

ויש מהאחרונים שכתב שכיון שמצוה לעשות שינויים בליל זה, כדי שיראו הבנים וישאלו, אין לך שינוי טוב מהסיבה שאין אנו רגילים בה (ערוך השלחן או"ח תעב ג. וראה ערך הגדה).

יש שכתב שלהלכה עיקר כדעה ראשונה (ב"ח שם), אבל בארצות שנוהגים גם בזמן הזה להסב, צריך להסב (שיירי כנסת הגדולה הגהות בית יוסף או"ח תעב א).

הפטורים מלהסב

נשואה אלמנה וגרושה

אשה אינה צריכה הסיבה (פסחים קח א; רמב"ם חמץ ומצה ז ח; טוש"ע או"ח תעב ד). ונחלקו ראשונים:

  • יש מפרשים אשה אצל בעלה, מפני אימת בעלה (פסחים שם לגירסתנו, ורשב"ם שם ד"ה אשה), שמשמשתו (ר"ן על הרי"ף שם כג א ד"ה אשה), ואין חירות לאשה אצל בעלה (מאירי שם ד"ה אשה), אבל אלמנה וגרושה צריכות הסיבה (רא"ש שם י כ; אור זרוע ב רנג; טור או"ח תעב, לדעה זו), וכן שאינה בפני בעלה (מאירי שם: יראה).
  • יש סוברים שטעם פטורה מפני שאין דרך נשים בהסיבה (שאילתות עז, ורשב"ם פסחים שם, בשמו; סדר רב עמרם סדר פסח ד"ה אשה; טור שם, בשם הלכות גדולות)[7], ואין זה דרך חירות להן (שו"ע הרב או"ח תעב י), ולכן כל אשה אינה צריכה הסיבה (רא"ש וטור שם, לדעה זו[8]; שו"ע הרב שם).
  • ויש שכתבו הטעם לפי שטרודה בתיקון המאכל והכנתו, וכמו שפטרוה ממצות עשה שהזמן גרמא (רבינו מנוח על הרמב"ם שם. וראה ערך אשה).

בירושלמי הסתפקו באשה לפני בעלה (ירושלמי פסחים י א), ואחרונים נחלקו במסקנתו (ראה פרי חדש או"ח תעב ו, ובקרבן העדה ופני משה לירושלמי שם).

אשה חשובה

אשה חשובה צריכה הסיבה (פסחים קח א; רמב"ם חמץ ומצה ז ח; טוש"ע או"ח תעב ד, וטור או"ח תפו), שאין שפחות באישות שלה (מאירי שם ד"ה אשה).

  • יש מפרשים כשאין לה בעל, והיא גברת הבית, או שהיא חשובה בפרי ידיה, ובת גדולי הדור אשת חיל יראת ה', או כשיש לה עבדים ושפחות שאינה צריכה להתעסק בתיקון המאכל ועניני הבית (רבינו מנוח על הרמב"ם שם, והובא בכסף משנה שם).
  • יש מפרשים כשאין בעלה מקפיד עליה (רוקח רפג, והביאו בחק יעקב או"ח תעב סק"ח).
  • ויש מפרשים כשדרכה להסב (שו"ע הרב או"ח תעב י).

ויש מהראשונים שכתבו שכל הנשים שלנו חשובות הן (תוספות במרדכי פסחים שם ד"ה ואם; רבנו ירוחם ה ד, בשם תוספות; רמ"א או"ח תעב ד), אלא שנהגו שלא להסב, וסמכו על דעת הסוברים שבזמן הזה אין להסב (רמ"א שם. ראה לעיל דעת ראבי"ה)[9].

המנהג

המנהג בין הספרדים שאף הנשים מסיבות (כף החיים תעב סקכ"ח, בשם כנסת הגדולה בספרו פסח מעובין קע; בן איש חי שנה א פרשת צו כח), ובין האשכנזים לא נהגו הנשים להסב, ויש שכתבו שגם בעדות אשכנז אין למחות ביד הנשים שרוצות להסב (כף החיים שם)[10].

קטן

יש מי שכתב שצריך לחנך את הקטנים במצות הסבה (בן איש חי שנה א פרשת צו כח), החל מגיל החינוך לספר ביציאת מצרים ולאכול מצה (מועדים וזמנים ג רנז).

בן אצל אביו

בן אצל אביו צריך הסיבה (פסחים קח א; רמב"ם חמץ ומצה ז ח; טוש"ע או"ח תעב ה, וטור תפו), ואפילו אביו הוא רבו מובהק (תוספות שם ד"ה בפני; רא"ש שם י כ; טוש"ע שם, ומשנה ברורה שם ס"ק יד), משום שאין בן כפוף כל כך אצל אביו (רשב"ם שם ד"ה בן), או שמן הסתם לא יקפיד אביו (שאילתות עז; אורחות חיים א ליל פסח ג; מאירי שם ד"ה בן).

ואפילו אם אין האב מוחל - בטלה דעתו (חק יעקב או"ח תעב סק"ט; העמק שאלה שאילתות שם). ויש שכתבו שראוי שלא יסב אלא אם כן נתן לו האב רשות (ב"ח שם; גבורות ה' (מהר"ל מפראג) מח; פנים מאירות א צג; פרי מגדים תעב משבצות זהב סק"ד).

תלמיד אצל רבו

תלמיד אצל רבו אינו צריך הסיבה, שמורא רבו כמורא שמים (פסחים קח א), ועדיף ממצות הסיבה (שאילתות עז), ואפילו אינו רבו מובהק (רא"ש י כ; ארחות חיים א ליל פסח ג, בשם הר"פ; טוש"ע או"ח תעב ה)[11], וכן תלמיד חכם מופלג בדורו, חשוב כרבו (שו"ת תרומת הדשן קלח; שו"ע שם).

ולא יסב אלא אם נתן לו רבו רשות (רמב"ם חמץ ומצה ז ח; טוש"ע שם), אז חייב להסב (פרי חדש שם; שו"ע הרב שם יא; משנה ברורה שם ס"ק טז)[12]; ויש שכתבו שאינו חיוב (ערוך השלחן שם ז). ודוקא כשאוכל עמו על שולחן אחד, אבל על שולחן אחר אף בפני רבו צריך להסב (רמ"א בדרכי משה ובשו"ע שם, בשם מהרי"ב).

יש מהראשונים שכתבו שתלמיד אצל רבו מחלוקת אמוראים היא (הגהות מיימוניות חמץ ומצה ז ח, בשם רבנו שמחה: והלכה שצריך הסבה).

רבו לאומנות

אצל רבו שלימדו אומנות, צריך להסב (פסחים קח א; שו"ע הרב או"ח תעב יב), אף על פי שבכל יום מכבדו ומתיירא ממנו (שאילתות עז; שו"ע הרב שם).

שמש

וכן השמש - המשמש לפני בעל הבית (שאילתות שם) - צריך הסיבה (פסחים שם; רמב"ם חמץ ומצה ז ח; טור או"ח תפו, וטוש"ע תעב ו), ואפילו בפני אדונו (רמב"ם שם), שאין עול יראה עליו אלא בענייני שימושו, ועוד שלילה זה כעין קריאת דרור היא לכל (מאירי פסחים שם ד"ה בן).

אבל

אבל תוך שנים עשר חודש על אביו ואמו - יש מי שכתב שאינו צריך הסיבה (ב"ח או"ח תעב, ובשו"ת החדשות ה), וכן בתוך שלשים על שאר קרובים (מגן אברהם או"ח תעב סק"ה); ויש חולקים, שהרי אף בחול רשאי להסב כשעברו שבעה (חק יעקב שם סק"ה; שו"ע הרב שם ג; משנה ברורה שם ס"ק יג), ומכל מקום לא יסב על מטה כלולה וכבודה אלא בשינוי קצת (משנה ברורה שם).

ואם לא נהג אבלות קודם הפסח, בענין שלא בטלה ממנו אבלות שבעה (ראה ערך אבלות), נוהגים שלא להסב בליל פסח, שהסיבה היא כדברים שבצנעא שנוהג ברגל (שו"ע הרב שם ד, וראה ערך דברים שבצנעא).

הפטור ומיסב

כתבו אחרונים שכל הפטור מהסיבה והיסב - נקרא הדיוט (ט"ז או"ח תעב סק"י, ומגן אברהם שם סק"ו, על פי ירושלמי שבת א ב), ויש מפקפקים בדבר (ראה חק יעקב שם סק"י. וראה ערך כל הפטור מן הדבר).

דברים הצריכים הסיבה

כזית מצה ואפיקומן

מצה צריכה הסיבה (פסחים קח א; רמב"ם חמץ ומצה ז ח; טוש"ע או"ח תעה א, וטור תפו. וראה ערך אכילה מצה), שהיא עיקר הסעודה, ועוד שכתובה בתורה שהיא זכר לחירות, שלא הספיק בצקם להחמיץ עד שנגאלו (תוספות פסחים שם ד"ה מאי). ואין צריך הסיבה אלא כזית שיוצא בו ידי חובתו (ירושלמי פסחים י א; רשב"ם פסחים שם ד"ה מצה; רמב"ם שם).

וכן המצה של אפיקומן (ראה ערכו) צריכה הסיבה (תוספות שם ד"ה מאי; רא"ש שם י כ; הגהות מיימוניות חמץ ומצה ז ח; טוש"ע או"ח תעז א), ויש חולקים (ראה בית יוסף שם, וכן כתב הפרי חדש שם א. וראה ערך אפיקומן).

מרור וכורך

מרור אין צריך הסיבה (פסחים קח א; רמב"ם חמץ ומצה ז ח; טוש"ע או"ח תעה א. וראה ערך אכילת מרור), שהוא זכר לשיעבוד ולעבדות (שאילתות עז; רש"י פסחים שם ד"ה מרור).

באכילת הכורך של מצה ומרור ביחד - יש סוברים שאין צריך להסב (רוקח רפג; שבולי הלקט ריח), אבל רוב הפוסקים סוברים שצריך להסב (המנהיג פסח פג; אור זרוע ב רנז; שו"ע או"ח תעה א, וכן כתבו כל האחרונים), שהרי היא כדעת הלל שהיה כורך בזמן המקדש, וזו הרי היתה אכילת מצה שלו (בית יוסף שם. וראה ערך אכילת מרור).

ארבע הכוסות

ארבע הכוסות - בשתים מהן צריך הסיבה, ובשתים אין צריך (פסחים קח א). ונחלקו בגמרא:

  • יש אומרים שתים הראשונות צריכות הסיבה, שעכשיו מתחיל לספר בחירות, אבל האחרונות אינן צריכות, שכבר אמר ההגדה, ומה שהיה היה (לשון א' בפסחים שם, ורשב"ם ותוספות שם).
  • ויש אומרים האחרונות צריכות הסיבה, שכבר הוא בן חורין, והראשונות אינן צריכות, שעדיין אומר עבדים היינו (לשון ב' שם).

ולפיכך כולן צריכות הסיבה (פסחים שם; רמב"ם חמץ ומצה ז ח; טוש"ע או"ח תעג ב, ושם תעט א, ושם תפ א, וטור תפו. וראה ערך ארבע כוסות), ואף שהוא ספק דרבנן, אין טורח להחמיר, ועוד שאם נקל - תיעקר לגמרי הסיבה מהכוסות (ר"ן על הרי"ף פסחים כג א ד"ה והשתא)[13].

קידוש הגדה הלל וברכת המזון

יש מהראשונים שכתב שצריכים הסיבה גם בדברים שהכוסות מסודרות עליהם, היינו בקידוש וקריאת ההגדה והלל וברכת המזון (מאירי פסחים קח א ד"ה זה שביארנו, ולא הוזכר בפוסקים).

בשעת ברכה

יש מי שכתב שכל הסיבה שצריך להסב בליל הסדר הוא דוקא בשעת אכילה ושתיה, אבל לא יסב בשעת הברכה (ברכי יוסף תעג ס"ק יד), כי אמירת הברכה צריכה להיות בכובד ראש ובמורא (הליכות שלמה פסח ט כ, ובדבר הלכה שם מד).

אכילת הפסח

בזמן שבית המקדש היה קיים היה הפסח צריך הסיבה באכילתו, שהוא זכר לחירות (בית יוסף או"ח תעה, וראה שבולי הלקט ריח).

כרפס

כרפס (ראה ערך הגדה וערך סדר של פסח) - אין צריך הסיבה באכילתו (שבולי הלקט ריח, וראה ברכי יוסף או"ח תעג ו. וראה ירושלמי פסחים י ג, וקרבן העדה שם); ויש מהראשונים שכתב שצריך הסיבה (אבודרהם ליל פסח).

אכל בלא הסיבה

כל שצריך הסיבה, אם לא היסב - לא יצא, וצריך לחזור ולאכול או לשתות בהסיבה (רא"ש פסחים י כ; טוש"ע או"ח תעב ז).

  • יש סוברים שבזמן הזה, שאין דרך להסב, יש לסמוך בדיעבד על הסוברים שאין צריך להסב, ויצא (ראה לעיל דעת ראבי"ה. אגודה פסחים י צב; רמ"א שם, בשם יש אומרים).
  • ויש מחלקים בארבע הכוסות, שכוס שלישית או רביעית אין לחזור ולשתות בהסיבה, שנראה כמוסיף על הכוסות, אבל בראשונות יחזור וישתה בהסיבה (רא"ש שם; רמ"א שם: ונראה לי), כיון שבין הכוסות האחרונות אסור לשתות, ואם כן לא היתה דעתו לשתות וצריך לברך, והרי זה מוסיף, אבל בראשונות שמותר לשתות ביניהן, היתה דעתו על מה ששותה, ואין צריך לברך, ואינו כמוסיף (מגן אברהם שם סק"ז. וראה ערך ארבע כוסות)[14].

ובאכילה יחמיר על עצמו ויחזור (דרכי משה שם).

בסעודה

לכתחילה יסב בכל הסעודה (רמ"א בדרכי משה ובשו"ע או"ח תעב ז, בשם מהרי"ב), ואם היסב הרי זה משובח, ואם לאו אינו צריך (רמב"ם חמץ ומצה ז ח), שאינו צריך הסיבה אלא בעשיית הדברים שהם זכר לאותם העניינים (מאירי פסחים קח א ד"ה זה שביארנו, וראה שו"ע הרב או"ח תעב יד).

על הסיבה בתורת קביעות בנוגע למוציא את חברו בברכות הנהנין, ראה ערך ברכות הנהנין.

הערות שוליים

  1. ט', טורים תקכט-תקלו.
  2. וראה בספר הסדר הערוך (וינגרטן) לד, אם הסיבה היא מן התורה או מדרבנן.
  3. וראה מדרש שכל טוב עמ' 130 שכתב שהוא משום פרסומי ניסא.
  4. ראה ארחות חיים סדר ליל פסח ב, והמנהיג פסח נד, שהוא אסמכתא.
  5. בדין הסיבה של אטר – ראה ערכו; בדין הסבה של גדם – ראה ערכו.
  6. וראה ערוך השלם ערך אפרקיד.
  7. ראה פרי חדש או"ח תעב ד שטעם השאילתות עיקר.
  8. וכן בשו"ע שם כתב סתם אשה.
  9. וראה הליכות שלמה פסח ט בדבר הלכה מ מדוע דוקא לענין נשים סמכו על הראבי"ה ולא לענין אנשים.
  10. וראה בספר מכתב סופר (הגר"ש סופר) בדרשות להגדה של פסח ד"ה קדש, שאשתו של החתם סופר, בתו של ר' עקיבא אייגר, היתה נוהגת להסב בפני בעלה.
  11. וראה זכור לאברהם מערכת פסח קכא שהקשה איך היסב רבי עקיבא, במעשה התנאים בבני ברק המתואר בהגדה, בפני רבי אליעזר ורבי יהושע שהיו רבותיו. וראה עוד יד יצחק ג טז; צפנת פענח ד.
  12. וראה הליכות שלמה פסח ט יח שאין ראוי לכתחילה שיבקש רשותו להסב אלא יאכל בלא הסיבה.
  13. ראה משנה למלך מגילה א יא, וערך ספק דרבנן, על שתי קולות הסותרות זו את זו.
  14. ראה שם שלמנהגנו שבין כוס ראשון לשני אין שותים, הרי זה כמוסיף אף בכוס ראשון, ואינו חוזר ושותה, וראה שם בבאור הלכה שכן דעת רוב האחרונים.