מיקרופדיה תלמודית:הלכה (ה) - ההלכה ביחס לתלמוד הבבלי

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - כללי פסיקת ההלכה במקום שלא נאמר במפורש בתלמוד הבבלי כמי ההלכה

מתוך סוגיות התלמוד

במקומות שלא נפסקה הלכה מפורשת בתלמוד, כגון הלכה כפלוני וכיוצא בו, מצינו בראשונים כללים איך להוציא מתוך סוגיות התלמוד את המסקנא לפסק הלכה.

מסקנת התלמוד

מסקנת התלמוד - מה שנאמר, אחרי השקלא וטריא, באחרונה - הלכה כמותה (תשובות הגאונים (הרכבי) שעו; רי"ף שבת לו ב).

סתמא דתלמודא

מה שנאמר בתלמוד בסתם, כן הלכה (תוספות בבא בתרא לט ב ד"ה וצריך; ספר כריתות לשון למודים ג סה), אפילו אם במקום אחר יש מהאמוראים שחולק על זה (תוספות שם), וכן כשבמקום אחר יש מחלוקת בדבר (שו"ת הרא"ש קב י), ואפילו אם באותה המחלוקת שבמקום אחר האמורא, שהלכה כמותו לפי כללי ההלכה, הוא נגד הסתם, הלכה כסתם הגמרא (כן משמע משו"ת הרשב"א א קמא).

כשדנים לפי פלוני

כל מקום שאמוראים או סתם התלמוד דנים לפי דעת פלוני ונושאים ונותנים בדבריו, כתבו גאונים וראשונים שהרי זה מוכיח שהלכה כמותו (רי"ף שבת נא ב; תוספות ברכות כ ב ד"ה ורב, בשם רבנו חננאל, ויבמות קטז א ד"ה וליהמנה; רא"ש עירובין ח ג, ובבא מציעא א מ, בשם רב האי גאון, וברכות ג יד, בשם רבנו חננאל, ושבת ה א), ואפילו הוא יחיד נגד רבים (רי"ף כתובות סו א, ורא"ש כתובות ו ב, בשם רב האי גאון; מלחמות לרמב"ן ור"ן סוכה כא ב), וכן אפילו שהוא נגד כללי הלכה אחרים, כגון הלכה כרב נגד שמואל באיסורים (ראה ערך הלכה ה: רב ושמואל. רא"ש סוכה ב ב, ויבמות ב א; ר"ן סוכה כב א).

ומכל מקום מצינו כמה פעמים בגמרא שאמוראים היו מתרצים דברי אמוראים אחרים, אף על פי שאינם סוברים כמותם (ראה ראש השנה ו ב, ובבא קמא קו א), ולכן יש שראשונים כתבו לדחות ראיה של ראשונים אחרים להלכה מתוך מה שאמוראים נשאו ונתנו בדברי פלוני, שאפשר שבאו לתרץ דבריו ואינם סוברים כך (רא"ש סוכה א כח, וגיטין ה יח); ויש שכתב שמפני כן אין לפסוק כנגד כללי הלכה, כגון כיחיד נגד רבים וכיוצא, אבל במקום שלא נפסקה הלכה הולכים אחר דבריו של זה שהתלמוד נושא ונותן בדבריו (שיטה מקובצת כתובות סה ב, בשם הר"י מטראני); ויש מי שכתב לחלק בין כשאמוראים נושאים ונותנים בדברי פלוני, שהלכה כמותו, ובין סתם התלמוד, שדרכם להקשות ולתרץ אפילו לדעת מי שאין הלכה כמותו (חוות יאיר צד, על פי תוספות בבא מציעא קיג א ד"ה מחזיר).

ברייתא מסייעת

הלכה כאמורא כשיש ברייתא כמותו והביאוה בגמרא לסייעו: "תניא כוותיה" (רי"ף עירובין מב א; תוספות יבמות לו א ד"ה הלכתא), ואפילו נגד כללי הלכה (רי"ף שם), ואפילו כתלמיד נגד הרב (תשובות הגאונים (הרכבי) ריח).

ראיה שנדחית

כשהתלמוד מביא ראיה לאמורא מן המשנה או מן הברייתא ודוחה אותה ראיה, אין זו הוכחה לומר שאין הלכה כאותו אמורא, שדרך התלמוד כל מה שאפשר לדחות הוא דוחה, אפילו שהלכה כן היא (רא"ש בבא מציעא ח יב), וכן יש שהאמורא עצמו אמר על ראיה שמביאים לדבריו: אם משום כך אין זו סיוע (ראה עבודה זרה נד א. רא"ש בבא מציעא שם), וכן כשבאו בגמרא לפשוט בעיא שנסתפקו בה, ודחו אותה פשיטות, אין זו אלא דחייה בעלמא, ואינה הוכחה שהפשיטות נדחתה מהלכה (שו"ת הרשב"א א שיא, על פי בבא מציעא ו ב).

ומכל מקום יש פעמים שדחייה גמורה היא:

  • כשדחו הפשיטות בלשון של "לעולם אימא לך", ולא בדרך "דילמא" (כסף משנה ולחם משנה שבת ד א).
  • כשאמורא שאמר דבר בתורת דחייה של ראיה, ושאלו בתלמוד במקום אחר: והלא אמורא פלוני אמר כך וכך, ודאי שכך הלכה (כסף משנה פסולי המוקדשין א לג).
  • וכן כשדוחים איזה דבר ומביאים הכרח לאותה דחייה, שאם לא כן יקשה כך וכך, דחייה גמורה היא זו (לחם משנה עבודת יום הכפורים א ז).

ספק ופשיטות

במקום שלאמורא אחד הדבר בספק, ולאמורא שני הדבר פשוט - הלכה כזה שהדבר פשוט לו, שאין מניחים את הודאי והולכים אחר הספק (רמב"ן בבא קמא כו ב; ריטב"א ונמוקי יוסף בבא מציעא ז א), ואפילו בתלמיד נגד הרב (רמב"ן שם). וכן בשתי לשונות בגמרא (ראה להלן: בשתי לשונות), שללשון הראשונה הדבר פשוט וללשון השניה הוא ספק, אין לדחות הפשיטות משום הספק, אפילו כשמחמיר באיסור שמדרבנן (ר"ן עבודה זרה מח ב; כסף משנה עבודה זרה ז יא, בשמו), והוא הדין בסוגיות מתחלפות (ראה להלן).

סוגיות מתחלפות

סוגיות התלמוד המתחלפות, ויש סתירה בהלכה מסוגיא לסוגיא, הלכה כסוגיא שנשנית במקומה (תשובות גאונים קדמונים נג; ר"ן ביצה יח א), שהלכות השנויות אצל דיניהן עדיפות ממה שהוזכרו במקומות אחרים (תשובות גאונים קדמונים שם), וכשאינה שנויה במקומה יש שלא דקדקו בה היטב ולא חשו לפרשה (מלחמות לרמב"ן גיטין נא א).

ושני יוצאים מהכלל הם:

  • אם הסוגיא שלא במקומה משווה דעות תנאים, באופן שאין מחלוקת ביניהם, ולפי הסוגיא שבמקומה יש מחלוקת ביניהם, כתבו אחרונים שהלכה כסוגיא שלא במקומה (לחם משנה חגיגה ב א, בדעת הרמב"ם).
  • וכן כשלסוגיא שלא במקומה הדבר פשוט, ולסוגיא שבמקומה הדבר ספק, אין מניחים פשיטות של סוגיא שלא במקומה מפני ספק של סוגיא שבמקומה (ראה לעיל. פרי חדש אה"ע קנה ס"ק לט)[2].

מחלוקת אמוראים בדעת תנא

כשנחלקו אמוראים בדין לפי תנא אחד, והתלמוד פוסק הלכה כאחד מהם, נחלקו ראשונים:

  • יש מפרשים שלפי אותו תנא כך הלכה, אבל לא שכך הלכה אצלנו, אם ההלכה היא כתנא השני (רש"י ביצה לג א ד"ה והלכתא).
  • ויש מפרשים שהלכה היא שנפסקה כן, והתלמוד בא לבאר שדין זה אינו תלוי במחלוקת התנאים, וכולם מודים בו (תוספות שם ד"ה והלכתא), או שהלכה כן, מפני שזה מוכיח שהלכה כאותו תנא שהאמוראים נחלקו בדעתו (כן משמע מהרשב"א שם).

מתי פוסקים הלכה בתלמוד

אין דרך התלמוד לפסוק הלכה, במקום שאפשר לדעת הלכה זו לפי כללי הלכה ידועים (תוספות קדושין ט א ד"ה והלכתא, ורמב"ן ורשב"א שם)[3], אם לא במקום שיש לומר שמסתבר טעמו של החולק (כן משמע מיבמות מז א), או שאין מסתבר טעמו של זה שפסקו כמותו (כן משמע מתוספות בכורות כג ב ד"ה משנת), או במקום שפוסקים הלכה אחרת, ואגב כך אומרים הלכה אף על דבר שאפשר לדעת אותו לפי כללי הלכה (רמב"ן ורשב"א קדושין שם).

אין הלכה כשיטה

כשמנו כמה חכמים שעומדים בשיטה אחת, סימן שאין הלכה כמותם (ראה ערך אין הלכה כשטה).

מתוך לשונות התלמוד (לפי א"ב)

מצינו בראשונים כללים איך להוציא מתוך לשונות הגמרא את המסקנא לפסק הלכה.

איבעיא להו

"איבעיא להו", נחלקו בו הדעות:

  • יש אומרים שאי אפשר שהבעיא תהיה לדעת מי שאין הלכה כמותו (רשב"א שבת צג ב, בשם רב האי גאון; תוספות ביצה כז א ד"ה אלא; כסף משנה עבודה זרה ד יג, ושם ט ו ועוד), וכן כשאמרו: "אליבא דפלוני לא תיבעי לך, כי תיבעי לך אליבא דפלוני", הרי זה מורה שהלכה כמותו (תוספות שבת קנג ב ד"ה כי תיבעי), ויש שכתב שאפילו כשאמרו "איבעיא להו לדברי האומר" מוכח שהלכה כמותו (כן משמע מהרא"ש חולין ד א)[4].
  • ויש אומרים שיש בעיות בתלמוד אף לדעת מי שאין הלכה כמותו, ואין הכרע בכל הלשונות הללו כמי ההלכה (תוספות רי"ד כתובות סו א; רמב"ן שבועות כב ב; מים חיים לפרי חדש עבודה זרה ט ו; יד מלאכי צא; חוות יאיר צד).

אליבא דפלוני

"אליבא דפלוני" כשאמרו על דין ידוע, אין זה מוכרח שהלכה כפלוני, כי יתכן שהכוונה כמו שפלוני סובר בדין אחר, כך אנו אומרים בדין זה, אם לא כשאמרו בלשון המוכיח שדין זה עצמו הוא לפי פלוני (תוספות כתובות עט א ד"ה עשאום).

אליבא דפלוני כולי עלמא לא פליגי

"אליבא דרבי פלוני כולי עלמא לא פליגי", מורה שהאמוראים החולקים אינם סוברים כאותו רבי פלוני, ואין הלכה כמותו (ראה סוכה יח ב, ובבא בתרא לא ב, ושבועות כה א-ב. רי"ף יבמות קח א).

אם איתא לדברי פלוני

"אם איתא לדברי פלוני", אף על פי שהלשון משמע שאומרים אילו היתה הלכה כפלוני אבל אינו כן, או שהדבר ספק, יתכן שבאמת כן הלכה (תוספות בבא מציעא ה א ד"ה אי, ושבועות מו א ד"ה בטוענו; ספר כריתות לשון למודים ג קמו).

אם תמצא לומר

"אם תמצא לומר" ו"אם תמצי לומר" שאומרים על בעיא ראשונה ושואלים בעיא שניה, מסורת ביד הגאונים שהלכה היא כן; ויש מהראשונים החלוקים על זה (ראה ערך אם תמצא לומר).

אמר לך פלוני

"אמר לך רבי פלוני" כשאומרים כתירוץ על אותו פלוני, נחלקו בו:

  • יש אומרים שהרי זה מוכיח שאין הלכה כמותו, ולכן לא אמרו התירוץ בסתם, אלא "אמר לך" (כסף משנה מעשה הקרבנות טו ז, על פי נדרים כט ב; יד מלאכי לה, בשם כמה אחרונים).
  • יש אומרים להיפך שלשון זה מוכיח שהלכה כמותו מכיון שהתלמוד מחזר לתרץ דבריו של אותו פלוני (כסף משנה שבועות ג ח).
  • ויש שמשמע מדבריהם שאין כלל בדבר (ראה ראב"ד מעשה הקרבנות שם, ור"ן נדרים שם א ד"ה (כח ב) וכתב הרשב"א).

בשמו ובשם רבו

"אמר רבי פלוני" בשם רבו, ומסיים בה "ופלוני דידיה אמר" (ראה קדושין מב א, ובבא בתרא ו ב), אין הכוונה שאמר כן מסברת עצמו אלא מקבלת עצמו, ולכן אפשר שהלכה כמותו אפילו במקום שאם היה אומר מסברת עצמו לא היתה הלכה כמותו לפי כללי ההלכה (כללי התלמוד (אשכנזי) סעיף 319, וגופי הלכות קמה, בשם רס"ג).

באמת אמרו

"באמת אמרו" - כן הלכה (ראה ערך באמת אמרו).

בהא זכנהו

"בהא זכנהו רבי פלוני לרבנן", אף על פי שפירושו שבזאת נראים דבריו מדבריהם (רש"י חולין לא ב ד"ה זכנהו), ותשובה ניצחת יכול להשיבם (רש"י נדה לח ב ד"ה זכינהו), מכל מקום אינו מוכרח שתהיה הלכה כן (ראה נדה שם, וקדושין יח א. מגיד משנה גניבה ג יד).

דאמר מר

"דאמר מר", יש שכתב שלשון זה מורה שהלכה פסוקה היא, וכאילו אמרו: והרי אנו קיימא לן כן (ים של שלמה יבמות יב א); ויש שכתב להוכיח מדברי ראשונים שאינם סוברים כן (ברכי יוסף חו"מ ה יד, בדעת רבנו תם).

דילמא

"דילמא", אף על פי שהוא לשון ספק, מכל מקום יש שהאמת כן הוא (תוספות חגיגה יח ב ד"ה כאן, וגיטין ז ב ד"ה דילמא, וחולין לג ב ד"ה ודלמא; רמב"ן ור"ן גיטין כ א; רשב"א חולין שם, ושו"ת א תשו).

דיקא נמי

"דיקא נמי" כשאמרו בתורת הוכחה מדברי תנאים לאחד האמוראים, אפילו שאין דוחים בגמרא את ההוכחה, יתכן שאין הלכה כן למסקנא, ולא חששו במסקנא לדיוק זה (תוספות זבחים יג א ד"ה דיקא, וחולין סז ב ד"ה דיקא).

דרש פלוני כפלוני

"דרש פלוני כפלוני" (ראה ביצה לח א, ובבא בתרא קכח ב) - הלכה היא (כללי התלמוד (אשכנזי) סעיף 369, וגופי הלכות רסד, בשם רס"ג).

הא איתמר עלה

"הא איתמר עלה אמר רבי פלוני" (ראה שבת עט א), משמע שאין חולקים עליו, והלכה כמותו (כסף משנה עבודה זרה יא יב).

הא מני פלוני היא

"הא מני פלוני היא" נחלקו ראשונים אם משמעותו שאין הלכה כמותו (תוספות קדושין טו א ד"ה ואידך, השני, בדעה הראשונה); או שיתכן שסוברים כמותו (תוספות שם, בדעה השניה).

הודו לו

"הודו לו" חכמים לפלוני אין זה מוכיח שסוברים כן להלכה, ויתכן שלא אמרו כך אלא שמסתבר טעמו (ראה יבמות סז א).

הורה פלוני

"הורה רבי פלוני" משמעו שהוא הלכה למעשה (כסף משנה איסורי ביאה י י).

הכי השתא

"הכי השתא" כשאמרו לדחות איזה דבר, כתבו ראשונים שהאמת כן הוא, ולא סתם דיחוי (ריטב"א כתובות כז א).

הכי נמי מסתברא

"הכי נמי מסתברא" יש שבמסקנא לא נשאר כך (תוספות יומא פד א ד"ה הכי).

הניחא לפלוני

"הניחא לפלוני אלא לפלוני מאי איכא למימר", נחלקו בו:

  • יש אומרים שלשון זה מורה שהלכה כאותו שאמרו עליו "הניחא" (כן משמע מהרא"ש בבא קמא א ח; כנסת הגדולה, כללי הגמרא קכז, בשם מהר"י הלוי).
  • ויש אומרים שאין כאן כלל, ולפעמים הלכה כ"הניחא", ולפעמים הלכה כשני, שעל מי שנופלת הקושיא אומרים על חברו "הניחא" (יד מלאכי ריז, על פי שבת קמא ב, ויומא יב א, וחולין קלח א ועוד).

ולרבי פלוני שאמר

"ולרבי פלוני שאמר" כתבו ראשונים שמשמעו שאין הלכה כמותו (תוספות יבמות נז ב ד"ה רב; ר"ן קדושין ג א); ויש מהאחרונים שהוכיח שאינו כלל גמור, ויש שהלכה כמותו (עין הרועים, הלכה נו, על פי ביצה ד ב, ורא"ש שבת כ יג).

ופליגא דפלוני

"ופליגא דפלוני" (ראה בבא מציעא צט א, ובבא בתרא קעו א) בין בתנאים ובין באמוראים, על הרוב אין הלכה כאותו החולק על פלוני (כללי התלמוד (אשכנזי) סעיף 377, בשם רס"ג).

ורבי פלוני לית ליה

"ורבי פלוני לית ליה" משנה פלונית, בתמיהה, הוא ראיה שכן הלכה (ריטב"א גיטין נא ב).

זאת אומרת

"זאת אומרת" נחלקו הדעות אם הלכה היא (שיטה מקובצת בבא מציעא קב א, וכללי התלמוד (אשכנזי) סעיף 369, וגופי הלכות רכד, בשם רס"ג); או שאין זה כלל מוחלט (כן משמע מתוספות עירובין לו א ד"ה מאי, ויומא ו ב ד"ה אמר; יד מלאכי רסה, על פי ברכות כ ב, ושבת סב ב ועוד).

זה הכלל

"זה הכלל" - כך הלכה (סדר תנאים ואמוראים (מרקס) עמ' 12; רב שלום גאון בהלכות פסוקות קלט; ספר העתים עמ' 157).

זו דברי פלוני וזו משנת פלוני

"זו דברי רבי פלוני" הכוונה זו דבריו, אבל אין אנו סבורים כמותו (תוספות בבא בתרא לה א ד"ה ומאי; רא"ש כתובות ג ח; יבין שמועה תקכד; גופי הלכות רכא), וכן כשאמרו "זו משנת רבי פלוני" אין הלכה כמותו (שו"ת הרמ"ע קכח), מלבד במקום שהגמרא אומרת מפורש "זו וסבירא ליה" (רא"ש כתובות שם, על פי בבא בתרא קה א)[5].

חזרו לומר

"חזרו לומר" - בראשונה וכו' ועכשיו אמרו כו' חזרו לומר - הלכה כאותה שאמרו באחרונה (נמוקי יוסף וריטב"א יבמות לט ב).

כמאן אזלא

"כמאן אזלא הא דאמר אמורא פלוני כתנא פלוני" (ראה בבא קמא קב א), הלכה כאותו תנא (כסף משנה קרבן פסח ה ח; משנה למלך שם ב יג), ומכל מקום יש שכתב שכששאר האמוראים חולקים על אמורא זה, אין הלכה כמותו (יד מלאכי שלד, בדעת הרמב"ם).

כמאן דלא כפלוני

"כמאן דלא כפלוני" שאמרו בלשון תמיהה, הרי זה מוכיח שהלכה כאותו פלוני (בית יוסף חו"מ לח ג), אבל כשאמרו "לימא מתניתין דלא כפלוני" אין הכרח שזו הלכה, שכן דרך הגמרא לחזר ולקיים דברי המשנה לפי כל התנאים, אפילו שאין הלכה כמותם (רא"ש בבא קמא ו י, על פי בבא קמא נט ב, ובבא מציעא ב ב; בית יוסף אה"ע קנו ז)[6].

לא סבר לה מר

"לא סבר לה מר" לברייתא פלונית או למימרא פלונית, כשאמרו בלשון תמיהה, זו ראיה שכן הלכה (יד מלאכי תג).

לאפוקי מדפלוני

"לאפוקי מדפלוני", כתבו גאונים וראשונים שאין הלכה כאותו פלוני (סדר תנאים ואמוראים נב; שו"ת גאוני מזרח ומערב צו; ספר כריתות לשון לימודים ג סח; הליכות עולם ה ג, בסתם); ויש ראשונים שכתבו שאין זה כלל בכל מקום, ויש לשון "לאפוקי" והלכה כן (תוספות ראש השנה ט א ד"ה ולאפוקי, ועבודה זרה ט ב ד"ה האי; רא"ש כתובות א יט; הליכות עולם שם, בשם יש מי שאומר).

לגרמיה הוא דעבד

"לגרמיה הוא דעבד" (ראה ברכות מח א) פירושו שאמורא פלוני עשה דבר זה לדעת עצמו, ואין חבריו מודים לו, ואין הלכה כמותו, שיחיד הוא בדבר (רש"י ברכות שם ד"ה לגרמיה, ושבת לח ב ד"ה לגרמיה), וכן כשאמרו חכם פלוני לעצמו עשה (ראה ביצה לה א), משמעו שכל חבריו חלוקים עליו (רש"י ביצה שם ד"ה הלל לעצמו)[7].

לימא מסייע ליה

"לימא מסייע ליה" בא לחזק ההלכה ולקיימה להלכה מוחזקת ומקויימת (מבוא התלמוד); ויש שכתב שאם הסיוע הוא ממשנה יש שלא בא אלא להקשות למה לו לאמורא לומר דבר המפורש במשנה, ואם הסיוע הוא מברייתא, בא או להקשות למי שחולק עליו, או לקבוע הלכה (קיצור כללי התלמוד למבוא התלמוד שם).

לית הלכתא ככל הני שמעתתא

"לית הלכתא ככל הני שמעתתא" נחלקו הדעות אם הכונה שכל ההלכות שנאמרו שם אינן להלכה (ריטב"א כתובות נד א, בשם הגאונים); או שישנם יוצאים מהכלל (תוספות שבת כד ב ד"ה ולית, וכתובות נד א ד"ה לית).

מאי הוי עלה

"מאי הוי עלה" מסקנת ההלכה היא, שעד עכשיו לא היתה פסוקה לנו ההלכה, ושואלים סוף סוף מה יהיה על ההלכה (הליכות עולם ב א).

מאן תנא כפלוני

"מאן תנא כפלוני" - הלכה כפלוני, הואיל וסתם משנה כמותו (ראה ערך הלכה כסתם משנה. תוספות שבועות מט ב ד"ה מאן).

מי לא אמר פלוני

"מי לא אמר רבי פלוני" כך (ראה חולין יז ב), נחלקו ראשונים אם משמעותו שהלכה פסוקה היא, ומקשים ממנה כמו ממשנה וברייתא (רא"ש חולין א ח, בשם רבנו יונה); או לא (כן משמע מהרא"ש שם, בדעת הרי"ף והרמב"ם).

מסתבר

"מסתבר" כפלוני, ההלכה כאותו פלוני (תוספות חולין צב ב ד"ה אמר; ריטב"א תענית יב א).

וכשסותר לכללי ההלכה, נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שההלכה כאותו פלוני, ואפילו במקום שסותר כללי הלכה, כגון שההלכה כרב נגד שמואל באיסורים (ראה ערך הלכה ד: רב ושמואל. ריטב"א שם).
  • יש אומרים שהולכים אחר כללי ההלכה (ראב"ד ערכין א ה; רא"ש תענית א יג).
  • ויש שנסתפקו בדבר (בית יוסף או"ח ריד א, בדעת הרא"ש והטור)[8].

סברוה

"סברוה" אף על פי שלשון זה נאמר בתחילת השקלא וטריא של הגמרא, והמסקנא אינה כן, יש שאומרים "סברוה" ואינו בטל, והלכה כן (תוספות בבא בתרא ב א ד"ה סברוה, על פי נדרים יא א; שיטה מקובצת כתובות פז ב)[9].

קסבר

"קסבר" משמעו שזו סברת אותו תנא או אמורא, אבל אין הלכה כן (כן משמע מתוספות פסחים פא א ד"ה קסבר, וסמ"ג עשין קלג).

קרא אשכח ודרש

"קרא אשכח ודרש" משמעו שסברתו של אותו חכם היא, אבל חבריו חולקים עליו ואין כך הלכה (לחם משנה תלמוד תורה ד א; ש"ך יו"ד רמו סק"ח, בשם אביו); ויש החולק בזה (שער יוסף לחיד"א הוריות קה ב).

קשיא

"קשיא" - כתבו גאונים שכל מקום שנאמר כן הוא דבר תלוי (סדר תנאים ואמוראים נד; ערוך, תיובתא, ורשב"ם בבא בתרא נב ב ד"ה ופסק, בשם רבנו חננאל, שקיבל מרבותיו), ולא בטלו דבריו של זה שאמרו עליו קשיא, אלא שלא מצאו לו באותה שעה תירוץ (ערוך שם ורשב"ם שם, בשם רבנו חננאל, שקיבל מרבותיו), ושמועה שעלתה בקושיא יש לעיין בה שמא ימצאו לה תירוץ (שו"ת הגאונים (הרכבי) שלד), ויש לתרץ אותה בדוחק (רש"י סנהדרין עב א ד"ה קשיא)[10], ואין קושיא מוציאה מידי הלכה (רי"ף גיטין עה ב, ושו"ת שט; רשב"א ברכות כז ב, בשם רב האי גאון), ואינה דומה ל"תיובתא", שנדחה לגמרי (ראה להלן. ערוך שם ורשב"ם שם, בשם רבנו חננאל, שקיבל מרבותיו)[11].

רואה אני

"רואה אני" את דברי פלוני אין משמעו פסק דין דוקא, אף שנראים דבריו (תוספות כתובות קח ב ד"ה אדמון).

רבי פלוני אמר

"רבי פלוני אומר" שבראש הפרק, כמו: רבי אליעזר אומר כורתים עצים וכו' (משנה שבת קל ב) - מסורת בידינו וביד כל חכמים (הליכות עולם ה ג) - שאין הלכה כן (מבוא התלמוד (עקנין) עמ' 6; הליכות עולם שם)[12].

שמע מינה

"שמע מינה" כך וכך, כשחוזרים וכופלים הדבר הרי זו מסקנת הסוגיא וכן הלכה, אבל אם לא חזרו וכפלו - אין זו המסקנא (עליות דרבנו יונה בבא בתרא קלא א), ואפילו אם אמרו "שמע מינה" רק פעם אחת במסקנא אין הלכה כן (רשב"א יבמות יב א).

תהי בה

"תהי בה" רבי פלוני, שמתמה ומקשה על דברי אמורא אחר, אין זו דחיית ההלכה, ויש שהלכה כמותו, שאינו חולק על דבריו אלא תמה בלבד (רשב"ם בבא בתרא לט ב ד"ה ה"ג אמר).

תיובתא

"תיובתא" - נחלקו אם פירושו שבירה (סדר תנאים ואמוראים נה; מבוא התלמוד) כמו חכם ששובר דבריו (מבוא התלמוד שם); או תשובה ומענה (ערוך, תיובתא) כמו "לֹא מָצְאוּ מַעֲנֶה" (איוב לב ג), שתרגומו "דלא אשכחו תיובתא" (תרגום איוב שם. מוסף הערוך שם).

כל מקום שנאמר "תיובתא דפלוני תיובתא" אין הלכה כאותו פלוני (סדר תנאים ואמוראים שם; ספר כריתות לשון לימודים ג עא), והיא מבטלת ההלכה בראיה ברורה (מבוא התלמוד), ובטלו דבריו של מי שהתיובתא עליו לגמרי (ערוך שם, ורשב"א בבא בתרא נב ב ד"ה קשיא, בשם רבנו חננאל, שקיבל מרבותיו), ואין עושים כמותו (ראה שבת מ א) מלבד במקום שהתלמוד עצמו מתרץ את התיובתא (ראה סנהדרין כז א), ואז פוסקים הלכה כמותו (סנהדרין שם).

אכן כשאומרים סתם "תיובתא" אינה דחיה מההלכה, שלפעמים מקשה המקשן "תיובתא" לפי סברתו, ואינה דחייה מוחלטת (ספר כריתות שם, בהגהה), ויש שאומרים תיובתא על דבר שאינו עיקר, אף על פי שאחר כך אומרים שמחלוקת תנאים בדבר (תוספות בבא קמא מז א ד"ה מאי טעמא).

תיקו

"תיקו" נאמר במקום ספק, כשנסתפק התלמוד בשום דבר הלכה ואינו יודע להשיב עליו, ותישאר ההלכה בספק (מבוא התלמוד), ונחלקו בפירושו:

  • יש מפרשים שמובנו מלשון תקומה, שהבעיא נשארת עומדת במקומה (עיקרי התלמוד, בשם רבי שמואל הנגיד), שהוא קיצור ל"תהא קאי" (תוספות יום טוב עדיות ח ז, שכן נראה לו).
  • יש מפרשים שהוא מלשון תיק ונרתיק, כמו דבר שעומד בתוך התיק ואין ידוע מה בתוכו (ערוך תק).
  • ויש מפרשים שהוא סימן נוטריקון: "ת'שבי י'תרץ ק'ושיות ו'איבעיות" (תוספות יום טוב שם, שכך רגילים לומר)[13].

מצינו שאחרי שהבעיא נסתיימה בתיקו לבסוף פשטוה (ראה עבודה זרה סח א), ובמקום שלא פשוטה נחלקו הדעות האם יש רשות לחכם לפשטה (יד מלאכי תרלח); או שאין רשות לשום חכם בעולם לפשטה ממשנה או מברייתא או מסברא, שהרי זה כחולק על תלמוד של רבינא ורב אשי, ולא הותר לפשוט אלא בעיות בתלמוד שלא נפשטו ולא נסתיימו בתיקו (ים של שלמה בבא קמא ב ה).

תיקו באיסורים, נחלקו ראשונים בדינו להלכה:

  • יש אומרים שמכיון שהדבר נשאר בספק, דינו כמו כל ספק - שבאיסורי תורה לחומרא, ובשל דבריהם לקולא (רי"ף שבת סה ב; רא"ש ברכות ג נז; ט"ז יו"ד ריח סק"ד; ש"ך שם סק"ג).
  • ויש אומרים שבתיקו מחמירים אפילו באיסור דרבנן (יראים יח ורעד; הגהות מימוניות חמץ ב טז, בשם רא"ם ושאר גאונים; סמ"ג לאוין קי, בשם גדולים; ים של שלמה ביצה א מג), שמאחר שרב אשי ודורו שחתמו התלמוד כתבו עליו תיקו הניחו בספק איסור עד שיבוא אליהו, ואינו דומה לבעיא שלא נפשטה ולא סיימו בתיקו (ים של שלמה שם).

ובתיקו בדיני ממונות, נחלקו גאונים:

  • יש אומרים שהולכים לקולא לנתבע (סדר תנאים ואמוראים מח; מבוא התלמוד; תוספות יבמות סה ב ד"ה כי, וגיטין יד ב ד"ה וחכמים, ובבא קמא סב א ד"ה עשו)[14].
  • ויש אומרים שבכל תיקו בממון - חולקים, שלדעתם כך הדין בכל ממון המוטל בספק (ראה ערך ספק ממון. רב האי גאון בספר המקח כ, ובמשפטי שבועות ה וכ; ערוך, גם (ג), בשם יש אומרים).

תנינא להא

"תנינא להא דתנו רבנן" פירושו שנינו במשנה סיוע וסעד למה שתנו רבנן בברייתא, ולכן אותה ברייתא עיקר והלכה כמותה (הליכות עולם ב א).

תסתיים

"תסתיים" - כתבו גאונים שכל מקום שנאמר כך, כך הלכה, וסיום הדבר הוא (סדר תנאים ואמוראים מה), וביארו דהיינו כשאומרים "תסתיים", וכופלים בסיומו "תסתיים" (יבין שמועה כ).

אכן לפעמים אומרים "תסתיים" ולא נשאר כן במסקנא (כללי הגמרא (קארו) ב א, על פי בבא קמא כט ב), ודוקא כשאומרים פעם אחת (יבין שמועה שם).

תרגמה

"תרגמה פלוני אליבא דפלוני" - נחלקו בו אם זו הלכה (חידושי הר"ן סנהדרין מז ב; רא"ש גיטין ה כא, בשם רבנו חננאל; לחם משנה אבל יד כב; אליה רבה או"ח עד סק"ה); או שאינו כלל (יד מלאכי תרמב, בדעת הרא"ש גיטין ב ד ועוד), שכן דרך אמוראים לתרץ משניות וברייתות אפילו לדעת מי שאינם סוברים כמותו (ראה בבא מציעא קז א).

בשתי לשונות

כשנאמרו בתלמוד שתי לשונות, כתבו ראשונים שאין הכרעתנו הכרעה לומר זה הלשון מחוור מזה, ולא נהגו הגאונים ולא כל בעלי הוראה לפסוק הלכה על דרך זו, ולא אמרו לא מטין - הדעת נוטה כלשון זה - ולא נראין (רמב"ן גיטין כט א), אבל נחלקו גאונים וראשונים בתורת כלל כאיזה לשון לפסוק ההלכה:

  • יש אומרים שלעולם הלכה כלשון השניה (ספר המקח לרב האי ז יח; רי"ץ גיאת א עמ' לד; המאור ראש השנה כז ב, ורא"ש עבודה זרה א ג, ור"ן שם ז א, בשמו; כתוב שם לראב"ד תענית יא ב; רמב"ן בספר המצוות שורש ט, וגיטין שם; רא"ש גיטין ו יב, ובבא קמא א ו, בדעת הרי"ף), בין בשל תורה בין בשל דברי סופרים, בין להקל ובין להחמיר (ר"ן עבודה זרה שם, בשם רי"ץ גיאת), ולכך סידרו בעלי התלמוד הלשון ההיא בסוף לומר שהוא עיקר (ר"ן שם, בדעת רי"ץ גיאת), ועשו אותו כמסקנת הגמרא (תשובות הגאונים (הרכבי) פב)[15].
  • יש אומרים שההלכה כלשון הראשונה (תוספות שבת מב ב ד"ה והיינו, ועבודה זרה ז א ד"ה בשל, ורא"ש עבודה זרה שם, בשם ריב"א; רא"ש בבא בתרא ג נה, בשם הגאונים), שהיא הלשון שהיתה שגור בפי רוב העולם, ולא כלשון השני שהוא מה שהיה שגור בפי מקצת החברים (רא"ש בבא בתרא שם, בשם הגאונים).
  • יש אומרים שהוא ספק בדין, ולכן בשל תורה הולכים להחמיר ובדרבנן להקל (הלכות גדולות, יום טוב, עמ' רכד במהדורת מכון ירושלים; ספר תנאים ואמוראים מט; המאור תענית יא ב; תוספות שם ושם, בשם רבנו תם; ספר כריתות לשון לימודים ג סז), וכן הולכים להחמיר כשל תורה בדרבנן במקום שאיסורו חמור, כסתם יינם (רא"ש עבודה זרה ב לח), או חומרא של שבת (רא"ש שבת ד ב), או בדבר שהוא ספק סכנה (כסף משנה ברכות ו טז, בתירוץ השני, בדעת הרמב"ם). ואם בכל לשון משני הלשונות יש קולא מצד אחד וחומרא מצד שני, הולכים אחר שניהם להחמיר אפילו בדרבנן (תוספות ביצה יד א ד"ה איכא, בשם ר"י, והמאור ור"ן שם).
  • ויש אומרים שבשל תורה הולכים להחמיר, ובדרבנן - ובמקום שאינו ראוי להחמיר (לקוטי רמב"ן ראש השנה כז א) - הולכים אחר הלשון האחרון (רש"י חולין נ א ד"ה כי פליגי; שבת מב ב ד"ה והיינו, ועבודה זרה ז א ד"ה בשל, בשמו; רמב"ן ראש השנה שם, בשם גאונים ראשונים; ר"ן שם ועבודה זרה שם, בשם הרי"ף ומקצת גאונים), ויש מוסיפים שאף בדיני ממונות הולכים אחר הלשון האחרון (ר"ן שם ושם, בשם הרי"ף ומקצת גאונים), והסבירו אחרונים טעמו של דבר, לפי שהם סוברים שהעיקר הוא הלשון האחרונה, אלא שמכל מקום בשל תורה הלך אחר המחמיר, אבל בדרבנן או בדיני ממונות מעמידים על עיקר הדין, והולכים אחר הלשון האחרונה בין להקל ובין להחמיר (גט פשוט, כללים ז)[16].

כשניתן לברר כאחת הלשונות

במקום שיש לברר כאחת הלשונות מתוך שיטת התלמוד - הולכים אחריו (תוספות עבודה זרה ז א ד"ה בשל, בשם רבנו שמשון), ומספר סימנים ניתנו לדבר:

  • במקום שהתלמוד טורח לפרש לשון אחת (רי"ף תענית יב ב).
  • כשהסוגיא במקום אחר מוכיחה כאחת הלשונות (ר"ן גיטין עו ב).
  • כשפשטות לשון המשנה מסייעה ללשון האחת, אף על פי שמיישבים בתורת דחייה גם ללשון השניה (רא"ש מכות א ג).
  • כשלשון אחת נאמרה בתלמוד בסתם, והלשון השניה אמר אחד האמוראים, הלכה כלשון התלמוד (רי"ף פסחים קיט ב; תוספות בבא קמא קיח א ד"ה רב; רמב"ן ור"ן שבועות מא א; רא"ש בבא קמא ג יא, ובבא מציעא א ז; מרדכי עירובין תקד).
  • כשאחד מהאמוראים האחרונים סובר כאחת הלשונות, הלכה כמותה, מפני שהלכה-כבתראי (ראה ערכו. רא"ש חולין ד ז).
  • במקום שברייתא מסייעה לאחת הלשונות, הלכה כמותה (תוספות שבת מב ב ד"ה והיינו).
  • כשאמרו בלשון "דכולי עלמא" על לשון אחת, הרי זה מורה שכך הלכה (שערי שבועות כ יג).
  • כשללשון אחת אין בדבר מחלוקת, וללשון שניה נחלקו אמוראים, הלכה כלשון שאין בה מחלוקת (כסף משנה שגגות ב טז).

מילות הקישור ללשון השניה

לשון שניה, היינו כשנאמר לפניה אחת הלשונות הבאים:

  • "איכא דאמרי" (רי"ץ גיאת א עמ' לד).
  • "איכא דמתני לה" (רי"ץ גיאת שם).
  • "אמרי לה" (כן משמע מהר"ן גיטין מה ב; שדי חמד כללים א ריט)[17].
  • "ואיבעית אימא" (מגדל עוז חובל ד ב)[18].

כששתי הלשונות נאמרו ב"איכא דאמרי"

ודוקא כשהלשון הראשונה נאמרה סתם, והלשון השניה ב"איכא דאמרי" (רבנו יונה ברכות מא ב מדפי הרי"ף; כנסת הגדולה יו"ד י הגהות הטור יז, בדעת המאור, ושיורי כנסת הגדולה כללי התלמוד סב), אבל כששתי הלשונות נאמרו בלשון "איכא דאמרי", נחלקו הדעות:

  • יש אומרים שאף כאן יש שתי לשונות, ודינו ככל שתי לשונות בתלמוד, שנחלקו ראשונים אם הלשון הראשונה עיקר או השניה (ראה לעיל. מגיד משנה מלוה כה ו, וגרושין יג ז, לפי גט פשוט ז).
  • ויש אומרים שאין הדברים אמורים כאן, אלא הדבר הוא ספק בדין, ובשל דברי סופרים הולכים להקל (רבנו יונה שם), שאין אנו יודעים איזו לשון היא הראשונה ואיזו השניה (כסף משנה קרבן פסח ח); ויש אומרים שאף בדברי סופרים הולכים לחומרא (כנסת הגדולה שם, בדעת המאור, ושיורי כנסת הגדולה שם).

כשהלשונות אינן חולקות בהלכה

אינם חשובים שתי לשונות אלא כשהלשונות חלוקות בהלכה אחת, שללשון האחת כך נאמרה הלכה זו, וללשון השניה בענין אחר נאמרה, ומחלוקת אמוראים היא, אבל כשתלמוד עצמו דן לפרש מימרא אחת באיזה ענין נאמרה, ולדברי הכל לא נאמרה בענין פלוני, ודנים מאיזה טעם לא נאמרה, אין אלו שתי לשונות, אלא סברות חלוקות זו על זו, ואין כאן כלל כאיזה לשון לפסוק, אלא יש לפסוק כפי שהסברא מכרעת (רא"ש בבא קמא א ו, ופלפולא חריפתא י).

איכא דמתני לה אסיפא

במקום שהתלמוד מפרש בלשון הראשונה שמימרא פלונית נאמרה על הרישא של המשנה, ובלשון שניה אמרו "ואיכא דמתני לה אסיפא", נחלקו ראשונים האם יש כאן שתי לשונות (כן משמע מרי"ץ גיאת א עמ' לד, ורא"ש ראש השנה ג ה, בשמו); או שאין כאן הכרע איזה לשון הוא ראשון ואיזה אחרון, לפי שדרך התלמוד לפרש תחילה ראש המשנה ואחר כך סופה (רא"ש שם).

כשנחלקו מהי מחלוקת האמוראים

במקום שללשון הראשונה מחלוקת אמוראים פלוני ופלוני בדבר, וללשון השניה מחלוקת אמוראים אחרים בדבר, אין העיקר כלשון השניה (ראה לעיל), ואם בלשון הראשונה אמוראים רבים סוברים כדעה אחת, הולכים אחריהם (ריטב"א סוכה יז ב). וכן כשללשון הראשונה מחלוקת אמוראים, זה מחייב וזה פוטר, וללשון השניה מחליפים אותם האמוראים עצמם, זה פוטר וזה מחייב, אין שם הכללים של שתי לשונות איזה מהם עיקר (באר שבע הוריות ב א)[19].

הערות שוליים

  1. ט, הלכה: טור' שיח-שלג.
  2. על שני סתמי משניות הסותרות זו את זו שהלכה כסתם שבמקומה, ראה ערך הלכה כסתם משנה.
  3. ולכן התלמוד שואל על אמורא שפסק הלכה כפלוני למה לא סמך על כללי ההלכה (ראה יבמות מז א).
  4. ויש שכתב להיפך, שכשאמרו הבעיא "לדברי האומר" הרי זה מוכיח שאין הלכה כן, ולדבריו של פלוני בלבד הוא שנסתפקו (ים של שלמה חולין ד א).
  5. ויש מהראשונים שנראה מדבריו שאין זה כלל גמור, אלא במקום שמסיימים "אבל חכמים אומרים" על דברי יחיד, כמו: "זו דברי רבי יהודה ורבי יוסי אבל חכמים אומרים" (עירובין פג א) ואמרו: "מאן חכמים רבי יוחנן בן ברוקה" (גמ' שם), שלפיכך קראו לדברי היחיד בשם חכמים מפני שסוברים להלכה כמותו (תורת הבית הארוך ד א).
  6. ויש שפירש בדעת אחד הראשונים שסובר שלשון זו מורה שהלכה כפלוני (כן מצדד הבית יוסף שם, בדעת הרמ"ה).
  7. ואחרונים כתבו שהוא הדין בלשונות הירושלמי "כדעתיה הוא דעבד" (גינת ורדים יו"ד ה ד), ו"רבי פלוני כדעתיה" (שדה יהושע לירושלמי ערלה א א; יד מלאכי תקצד).
  8. ומהאחרונים יש שכתב לחלק בין אם אמרו סתם מסתבר כפלוני, שאינו מוכרח שהלכה כן, ובין שאמרו הלכה של פלוני מסתבר (שו"ת הרדב"ז א תקיג).
  9. וכן בירושלמי הלשון "הוון בעיין מימר" מובנו כמו "סברוה" בבבלי, ולפעמים כך נשאר במסקנא (מהר"י קורקוס וכסף משנה תרומות יא ב).
  10. ויש מן הראשונים שהיה מיישב כל מה שעלה בתלמוד בקושיא (ריטב"א בבא בתרא נב ב, בשם רב מחכמי פרובינצא).
  11. ויש מהראשונים הסוברים שלשון "קשיא" הוא דחייה מן ההלכה כמו "תיובתא" (רשב"ם שם; נודע ביהודה תנינא יו"ד קסג, בדעת התוספות מועד קטן ב ב ד"ה חייב), אלא שאם משיבים ממשנה או מברייתא אומרים "תיובתא", ומדברי אמוראים אומרים "קשיא" (רשב"ם בבא בתרא שם), וכתבו אחרונים שאף לדעה זו אם הסיקו ב"קשיא" ממשנה, במקום שהיו יכולים לומר "תיובתא", אין זו דחייה מן ההלכה (נודע ביהודה תנינא יו"ד קסג).
  12. ויש שכתבו שכשהמשנה בראש הפרק מתחילה "אמר רבי פלוני", כמו: אמר רבי עקיבא מנין לעבודה זרה שמטמאה (משנה שבת פב א) - הלכה כמותו (מבוא התלמוד שם; הליכות עולם שם); והשיגו עליהם שאין בכל המשניות פרק שיתחיל "אמר רבי פלוני" מלבד פרק זה, ואין בדינו של רבי עקיבא מחלוקת (חוות יאיר צד).
  13. ויש שהשתמשו במקום "תיקו" בלשון "תיבעי" (ראה נזיר יג ב, ותמורה יג ב).
  14. ולא עוד אלא שיש סוברים שאפילו אם בכל ספק בממון חולקים (ראה ערך ספק ממון), בתיקו אין מוציאים מיד המוחזק, שבכל מקום שעלתה ההלכה בתיקו הואיל ואין הדיינים יודעים לפסוק את הדין היו שותקים, והמחזיק יחזיק במה שבידו (רשב"ם בבא בתרא קסו ב ד"ה תיקו); ויש שכתבו גדולה מזו, שאפילו אם בכל ספק ממון, כשהתובע תפס מהמוחזק אין מוציאים מידו (ראה ערך תפיסה), ואפילו בספק בדין, מפני שיכול לומר קים לי שהדין כמותו (ראה ערך קים לי), מכל מקום בתיקו אין תפיסה מועלת, שלא שייך לומר "קים לי" הדין מאחר שהתלמוד סתם בתיקו (ים של שלמה בבא קמא ב ה).
  15. אלא ששלשה מקומות יש שהראשונים הוציאום מן הכלל ואמרו שבהם הלכה כלשון ראשון (יבמות לב א, וגיטין ל א, ובבא מציעא סד ב. מאירי גיטין שם).
  16. ויש אומרים בשל תורה להחמיר ובדרבנן להקל, ובממונות אחר הלשון האחרון (ריטב"א ראש השנה כז ב, בדעת הרי"ף וגאונים ורבני צרפת), או שאין מוציאים מספק מיד המוחזק, ויד נתבע על העליונה (ריטב"א שם); ויש אומרים שלעולם הולכים אחר המחמיר (רא"ש עבודה זרה א ג, לגירסת דפוסים ישנים, בשם רש"י).
  17. ויש שכתבו שאף הסוברים שהעיקר כלשן השניה, מכל מקום ב"אמרי לה" סוברים שהוא ספק בדין (מים חיים לפרי חדש גיטין מה ב; קהלת יעקב (אלגאזי) ב קי, על פי פסחים קח א).
  18. ויש שכתב שאף הסוברים שהעיקר כלשון הראשונה, מודים שכשנאמר לפני הלשון השניה "ואיבעית אימא" הלכה כמותה (שו"ת מהרש"ל לה).
  19. ויש שאין הבדל לדין ולא כלום בין שני הלשונות, אלא שלשון הראשונה נאמר בתורת פירוש למשנה ולשון השניה בתורת תירוץ על סתירה ממשנה לברייתא (שו"ת הרשב"א א אלף קנ, על פי בבא בתרא יא א).