מיקרופדיה תלמודית:דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.

שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת: לא הייתה אפשרות לשמור את התמונה הממוזערת אל יעדה

הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - מתנת חולה, המוטל על מיטתו, יש לה תוקף כאילו היא כתובה בשטר ומסורה ליד המקבל

הדין וטעמו

ככתובים וכמסורים

בדברי שכיב מרע אם הם קיימים בלא קנין, נחלקו תנאים:

  • המחלק נכסיו על פיו, ולא כשאר המורישים שחולקים היורשים בשוה (רש"י גיטין יד ב ד"ה על פיו), רבי אלעזר אומר אין מתנתו נקנית אלא בקנין, כבמתנת בריא (בבא בתרא קנו א, ורשב"ם שם ד"ה ר' אלעזר).
  • חכמים סוברים שכיב מרע שנתן מתנה, דבריו קיימים (שם ב).

הלכה כחכמים, ומתנת שכיב מרע, בין כתב ובין לא כתב - אם לא חזר בו (ראה ערך מתנת שכיב מרע) - זכו כשימות ללא קנין (בבא בתרא שם, ורשב"ם שם ד"ה דלא, וגיטין טו א; רמב"ם זכייה ומתנה ח ב; טוש"ע חו"מ רנ א), שדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים (גיטין יג א, ושם טו א, ובבא בתרא קנא א; ירושלמי פאה ג ז; רמב"ם שם; טוש"ע שם), היינו ככתובים - אם המתנה בקרקעות, וכמסורים - אם היא במטלטלים (מהרי"ק צד; סמ"ע רנ סק"ג).

בחול ובשבת

ונחלקו תנאים:

  • רבי אליעזר סובר , שכיון שדבריו קיימים משום שמא תיטרף דעתו עליו (ראה להלן), לכן בשבת דבריו קיימים, אבל בחול שאפשר בקנין למה תיטרף דעתו (בבא בתרא קנו ב, ורשב"ם שם ד"ה אבל).
  • רבי יהושע סובר שכל שכן בחול, שיכול לכתוב, ובדבר שראוי לעשות אין העשייה מעכבת (בבא בתרא שם, ורשב"ם ד"ה בשבת, ורבנו גרשם שם. וראה ערך כל הראוי לבילה).
  • לרבי מאיר כך נחלקו: לרבי אליעזר בחול דבריו קיימים, מפני שיכול לכתוב, אבל לא בשבת; לרבי יהושע בחול דבריו קיימים אף שיכול לכתוב, קל וחומר לשבת (בבא בתרא שם).

הלכה כרבי יהושע, ובין בחול ובין בשבת דבריו קיימים (רמב"ם זכיה ומתנה ח ב; טוש"ע חו"מ רנ א). ואף שאין קונים קנין בשבת (ראה ערך שבות), כיון שיש לחוש שתיטרף דעתו - התירו (שיטה מקובצת בבא בתרא שם בשם הרא"ם)[2].

טעם לתקנה

לדעת רבא אמר רב נחמן דין זה מדברי סופרים (בבא בתרא קמז ב; רמב"ם זכיה ומתנה ח ב; טור חו"מ רנ), והפקר בית דין הפקר (ריטב"א בבא בתרא שם. וראה ערך הפקר בית דין), ותיקנו כן כדי שלא תיטרף דעתו (בבא בתרא ורמב"ם שם), ונחלקו בפירושו:

  • יש מפרשים, שתיטרף כשידע שאין דבריו קיימים (רמב"ם שם; רבנו גרשם שם; טור שם, בשם הרא"ש), ויצטער שלא יקיימו צוואתו (רשב"ם שם ד"ה מתנת).
  • יש מפרשים שמא תיטרף דעתו עליו בינתיים, ולא יוכל לעשות קנין (רשב"ם שם בפירוש א', ודחה; רמ"ה בבא בתרא שם).
  • יש מפרשים שתיטרף דעתו אם אתה מטריחו לעשות דבר יותר על דיבורו (רמ"ה שם בפירוש ב).
  • ויש מפרשים שמא יצטרך לצוות בשבת ולא יוכל לעשות קנין, ותיטרף דעתו וימות ולא יצוה (רבנו גרשם שם בשם איכא דאמרי).

ואף על פי שאינה אלא מדבריהם עשאוה כשל תורה, כדי שלא תיטרף דעתו (בבא בתרא שם, ורשב"ם ד"ה ועשאוה, ורבנו גרשם שם; רמב"ם שם).

מקור מהכתובים

יש מהאמוראים שלמדו דין מתנת שכיב מרע מהכתובים (ראה בבא בתרא קמז א). וכתבו ראשונים שאף לדבריהם מתנת שכיב מרע מדבריהם, אלא שהסמיכוה על הכתובים (תוספות שם ד"ה מנין).

ויש מפרשים בדעתם שהוא מן התורה (הגהות מיימוניות זכייה ומתנה ח ב; ריטב"א בבא בתרא קמז ב ד"ה ורבא. וראה שיטה מקובצת שם ד"ה מתני' לדעת רב, ומרדכי בבא בתרא תרלו, בתשובת רבינו גרשום).

הזמן שחלה המתנה

מתנת שכיב מרע נקנית לאחר מיתתו (אביי ורבא בבא בתרא קלז א; רמב"ם זכייה ומתנה ח ח, ושם יב י; טוש"ע חו"מ רמח ד, ושם רנב א), שודאי אין בדעתו להוציאו מרשותו עד לאחר גמר מיתתו (רשב"ם בבא בתרא שם ד"ה לא). ואף על פי שזה כמו אסמכתא (ראה ערכו), שתלה הדבר בתנאי אם ימות (ראה ערך אסמכתא), מכל מקום כיון שהם כמסורים, כמסירה המועילה אמרו (הגהות מיימוניות זכייה ח ב, בשם מורו).

ונחלקו ראשונים:

  • יש סוברים שלאחר מיתתו חל הקנין למפרע משעה שציוה (תוספות גיטין יד ב ד"ה הא, ראה פני יהושע שם וקצות החושן רנ סק"א; רא"ש גיטין שם א יט; טור חו"מ רנ, וראה שם קכה), אלא שיכול השכיב מרע לחזור בו בחייו, ולא נסתלקה זכותו עדיין (קצות החושן שם).
  • ויש סוברים שלא קנה למפרע (רשב"א ור"ן גיטין שם; בית יוסף חו"מ רנ), אלא אם כן מסר לשליח ואמר הולך לפלוני, שמפני שדבריו ככתובים וכמסורים לכן גם בענין זה מפרשים כאילו זיכה לו בפירוש מחיים (רשב"א ור"ן שם, ראה קצות החושן שם בדעתם), או שכיון שהוציא המעות מתחת ידו, ודאי דעתו שיקנם מיד (טור חו"מ קכה, בשם רמ"ה; סמ"ע שם ס"ק לד, וש"ך ס"ק לו).
  • ויש שכתבו שאפילו שאינו קונה עד לאחר מיתה, מכל מקום הכתיבה והמסירה הם משעת נתינה, כאילו אז כתב ומסר לו שיהיה קונה לאחר מיתה (ב"ח חו"מ רנ, בדעת הטור שם; ערוך השלחן רנ א, ואבן האזל זכייה ט יג, בדעת התוספות והרא"ש).

כירושה

מטעם זה שמתנת שכיב מרע אינה נקנית אלא לאחר מיתה, עשאוה חכמים כירושה, וגר שאין לו בנים, אינו יכול לתת מתנת שכיב מרע (ראה בבא בתרא קמט א, ורשב"ם ותוספות שם), כיון שמן הדין אין מתנה לאחר מיתה, אלא בשכיב מרע תיקנוה (רמב"ן שם, בשם רבותיו; מגיד משנה זכייה ומתנה ט ח, בשם רשב"א), אלא שיש סוברים שאין הדבר תלוי בנותן אלא במקבל אם יש לו מורישים (שיטה מקובצת שם, בשם הראב"ד; ה"ר יהונתן בשיטה מקובצת שם, בשם יש מן הרבנים).

ויש סוברים שלא אמרו עשאוה כירושה אלא אם נתן לבנו, אבל גר שנתן לגר משאר הגרים מתנתו קיימת (רי"ף שם ע א, בשם רב האי גאון: רמב"ם זכייה ומתנה ט ז וח; שו"ע חו"מ רנו א. וראה ערך גר בטעמי הדבר, וכל חילוקי הדינים שבין השיטות. וראה ערך מתנת שכיב מרע).

מוחזק

מאחר שהם ככתובים וכמסורים נחשבת מתנתו כמוחזקת ביד המקבל, ולא כראוי, ולכן אף שאין הבעל יורש את אשתו בראוי (ראה ערך ירושת הבעל), מי שיש לו הלואה או פקדון אצל חברו ונתנם במתנת שכיב מרע לבתו, ומת ומתה בתו - יורשה הבעל, שנחשב שנמסר לידה (הלכות גדולות, סוף הלכות נדוי). אחרונים נחלקו בדבר, אם מתנת שכיב מרע היא כראוי (שו"ת תרומת הדשן שנ; שו"ת דברי ריבות קכח; קצות החושן רנג ס"ק יט), או כמוחזק (שו"ת רבי בצלאל אשכנזי מד, הביאו הבית שמואל צ ס"ק יג, ושם ק ס"ק יג, אך ראה חלקת מחוקק שם).

לאחר זמן ממיתתו

אין הבדל בין ציוה לתת מיד לאחר מותו, ובין שציוה ליורשיו ליתן לאחר זמן, ולעולם דבריו ככתובים וכמסורים (שו"ת הרשב"א ג קכה, הביאו הבית יוסף חו"מ רמח; רמ"א חו"מ רנ א).

מכירה

לא תיקנו דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים במכירה (נמוקי יוסף בבא בתרא קמט א).

מינה אפוטרופוס

לא ציוה לתת, אלא מינה אפוטרופוס שיחלק נכסיו, נחלקו ראשונים: יש סוברים שכשמת נפלו נכסיו לפני היורשים, ואין לאפוטרופוס בהם כלום (מרדכי בבא בתרא תר, בשם רבנו גרשם; רמ"א חו"מ רנ א, דעה א. וראה שו"ת רשב"א א תשד, ושם ב קכו - קכח); ויש סוברים שאף בזה דבריו ככתובים וכמסורים, שהרי השליטו מחיים בכל נכסיו (מרדכי שם, בשם רשב"ם; דעה ב ברמ"א שם. וראה באור הגר"א שם סק"ג).

נתן מחיים

כתב כל נכסיו, ופירש שנותן הכל מעכשיו ומקנה לו מחיים, אין לה דין מתנת שכיב מרע אלא כשאר מתנת בריא (רמב"ם זכיה ומתנה ח יח; טוש"ע חו"מ רנ ט)[3]; והוא הדין אם לא שמענו כן מפיו אלא שנמצא כתוב כן בצוואה, הרי זו כמתנת בריא, וצריכה קנין (רמ"א שם, וכפירוש הסמ"ע ס"ק כו, והגר"א ס"ק כז).

גדר שכיב מרע

השכיב מרע

החולה שתשש כח כל הגוף וכשל כחו מחמת החולי עד שאינו יכול להלך על רגליו בשוק והרי הוא נופל על המיטה, הוא שכיב מרע שמתנתו אינה צריכה קנין (רמב"ם זכייה ומתנה ח ב, על פי בבא בתרא קמו ב, וראה שם קנג א; טוש"ע חו"מ רנ ה), ואף שלא אמר שמצוה מחמת חוליו (בית יוסף שם, בשם הרשב"א בתשובות; רמ"א שם. וראה להלן: מצוה מחמת מיתה), אבל הסומא, או הפסח, או הגדם, או החושש בראשו או בעינו או בידו או ברגלו וכיוצא בהם הרי הם כבריא לכל דבריו (רמב"ם שם א; טוש"ע שם).

המפרש בים והיוצא בשיירה

המפרש בים, והיוצא בשיירה, והיוצא בקולר, והחולה המסוכן - דבריהם ככתובים וכמסורים, ועדיפים מסתם שכיב מרע, שדינם כמצוה בפירוש מחמת מיתה (רי"ף גיטין לב א, ובבא בתרא עא ב; רמב"ם זכייה ומתנה ח כד; שו"ע חו"מ רנ ח), שאין אדם משטה בשעה שמתיירא ממיתתו, ואין מתנתם צריכה קנין, שהשוו חכמים מידותיהם בכל מצוה מחמת מיתה (ר"ן גיטין שם), ויש מפרשים כיון שטרודים הם ושמא תיטרף דעתם (רשב"א גיטין סו א ד"ה הא).

ויש מפרשים במפרש לים ויוצא בשיירה מפני שהרבה מהם דעתם להשתקע שם, וכשלא השתקעו חוזרים ממתנתם אפילו בקנין (נמוקי יוסף על הרי"ף בבא בתרא סט א, הביאו בסמ"ע שם ס"ק כב), ודוקא כשציוו כשיצאו ומתו בדרך, אבל ציוו קודם, או שהגיעו למחוז חפצם, אין להם דין מצוה מחמת מיתה (באר היטב שם, בשם תשובות הש"ך).

ויש סוברים שהמפרש בים והיוצא בשיירה אין דינם כמצוה מחמת מיתה, שהרי דעתם לחזור (רא"ש בבא בתרא ט יח, וטור שם בשמו; רא"ש שם, ונמוקי יוסף שם, ומגיד משנה שם, בשם רבנו יונה; מגיד משנה ובית יוסף, בשם רשב"א).

ויש סוברים שמכל מקום אם חזרו מדרכם - חוזרים במתנתם, שלא נתנו אלא על מנת שלא יחזרו (שיטה מקובצת בבא בתרא שם קמו ב ד"ה שכיב מרע, בשם עליות רבנו יונה. וראה קצות החושן רנ סק"ט, בדעת הנמוקי יוסף בשם רבנו יונה).

במקצת נכסים

שייר לעצמו

לא אמרו שדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים אלא כשנתן כל נכסיו, אבל אם שייר לעצמו, אין זו אלא מתנת בריא (בבא בתרא קנא ב; רמב"ם זכייה ומתנה ח טו; טוש"ע חו"מ רנ ד), שלא מחמת דאגת מיתה נתן (רשב"ם קמו ב ד"ה מתנתו), שכיון שלא נתן הכל אין מוכח שנתן מחמת מיתה, ולא תיקנו באופן זה (נתיבות המשפט ס"ק יא); ויש מפרשים שדעתו מיושבת עליו ומקוה לעמוד מחליו, ולא שייך בו שמא תיטרף דעתו עליו (שיטה מקובצת בבא בתרא קמו ב ד"ה שכיב מרע).

שעור השיור

בשיעור השיור נחלקו ראשונים: יש סוברים שאפילו שייר כל שהוא (שו"ע חו"מ רנ ד, כדעת הרי"ף והרמב"ם לענין חזרה כשעמד, ראה ערך מתנת שכיב מרע); ויש סוברים ששייר כדי פרנסתו (טור שם, בשם רא"ש ועיטור, ראה ערך הנ"ל; רמ"א שם, בשם יש אומרים).

שיעור כדי פרנסתו - בעובד אדמה הוא כדי פרנסתו ופרנסת ביתו, ואם מתעסק בסחורה או ברבית הוא כדי שיוכל להתפרנס מהריוח (טור שם, בשם הרא"ש) כל חייו (סמ"ע ס"ק יז), ויש מצדדים לשנים עשר חודש (טור שם, בשם העיטור; לבוש שם).

יש סוברים שאין צריך כדי פרנסת ביתו אלא כששייר קרקע, שאינו יכול לבדו לחרוש ולזרוע, אבל בשאר רווחים דיו שישאיר כדי פרנסתו (סמ"ע שם ס"ק יז, בפירוש דעת הרמ"א; נתיבות המשפט שם חידושים ס"ק יג); ויש סוברים שאין הבדל, אלא תלוי אם היה רגיל לפרנס בני ביתו אצלו (ט"ז שם).

היה חייב לאחרים כנגד מה ששייר - יש סוברים שאין זה שיור (שו"ת הרא"ש עח ג); ויש סוברים שגם זה שיור (נמוקי יוסף בבא בתרא שם), שלדעתם די בשיור כל שהוא (נתיבות המשפט שם ביאורים ס"ק ט).

נתן כל נכסיו הידועים

נתן נכסיו, ואין אנו יודעים על נכסים שיש לו עוד, נחלקו ראשונים: יש סוברים שחוששים שיש לו עוד נכסים, כשלא אמר בפירוש שנותן כל נכסיו (רא"ש בבא בתרא ט כא, כפירוש הפרישה חו"מ רנ אות טז; טור שם; רמ"א שם י, וסמ"ע ס"ק כח); ויש סוברים שאין היורשים יכולים להוציא מידם (מגיד משנה זכיה ומתנה ח כ, ומשנה למלך שם).

כל נכסי לפלוני

אמר כל נכסי לפלוני ופלוני, אין חוששים לשיור (בבא בתרא קמח ב לגירסתנו וגירסת רשב"ם).

  • יש סוברים אפילו אם אמר כל נכסי אלו (גירסת הרי"ף בשיורי שיטה מקובצת שם, וראה דקדוקי סופרים שם), ויש חולקים, שלשון זה מורה שיש לו גם אחרים (שיטה מקובצת שם, בשם ראב"ד ור"ן; מגיד משנה שם ובית יוסף חו"מ רנ, בשם רשב"א).
  • ויש מפרשים שאמר כל נכסי אלו הם (גירסת הרי"ף לפנינו; רשב"ם שם, בשם רבינו חננאל; רא"ש שם ט כא; טור שם, בשם רבינו חננאל ור"י), או כל נכסי שהם אלו (רמב"ם זכיה ומתנה ח כ; שו"ע שם י), שגילה בדעתו שאין לו אחרים (ר"י מיגש בבא בתרא שם), ונאמן (טור שם).

מוחזק לנו שאין לו עוד

היה מוחזק לנו שאין לו עוד נכסים, אין חוששים שמא יש לו (בבא בתרא קמח ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם). יש מפרשים שהיא בעדות גמורה (טור שם, בשם רשב"ם; שיורי שיטה מקובצת שם, בשם ריב"ם); ויש סוברים שדי בחזקה בעלמא (שיטה מקובצת שם, בשם הרא"ש; טור שם, בשם ר"י); ויש מפרשים שרק במוחזק לנו שיש לו שאר נכסים, חוששים, שרגלים לדבר (שיטה מקובצת שם, בשם שיטה לא נודע מחברה, וראה דקדוקי סופרים שם, והוא נגד כל הראשונים, ראה שיטה מקובצת שם).

מצוה מחמת מיתה

נתן בפירוש במתנת שכיב מרע, שהיא לאחר מיתה גם במתנה במקצת - אינו צריך קנין, וזהו המצוה מחמת מיתה (בבא בתרא קנא ב ורשב"ם; רמב"ם זכיה ומתנה ח טז ויז, וראב"ד שם; טוש"ע חו"מ רנ ט), וכן כשניכר מדבריו שדעתו נוטה שהוא ודאי מת (רמב"ם שם כג), אפילו שלא פירש שנותן מחמת מיתה, הרי זה כמצוה מחמת מיתה (טוש"ע שם ז, על פי בבא בתרא קנא ב, ורא"ש שם), ואפילו דבריו אלו לא היו בשעת המתנה (רשב"ם בבא בתרא שם ד"ה אמרה; רא"ש שם ט יח); ויש סוברים שצריך בשעת המתנה דוקא שיזכיר ענין מיתה (ב"ח חו"מ רנ, בפירוש דברי ר"ש בן חפני בטור שם).

אחר שלשה ימים או הכביד חליו

  • יש מן הראשונים סוברים שבשלשת הימים הראשונים משנפל למשכב יש לו דין שכיב מרע, ואחר שלשה ימים הרי זה כמצוה מחמת מיתה, ואם קפץ עליו החולי, הרי זה כמצוה מחמת מיתה מיד, ואפילו לא הזכיר מיתה (רא"ש בבא בתרא ט יח; העיטור אות מ מתנה; טור חו"מ רנ, בשמם; רמ"א שם ה, בשם יש אומרים; סמ"ע רמב ס"ק יא).
  • יש סוברים שאין הבדל, ולעולם צריך גילוי שמצוה מחמת מיתה, מלבד כשתקף עליו החולי (רמב"ם זכיה ומתנה ח ב, שלא חילק, ושם כד בקפץ עליו החולי, ראה טור ובית יוסף שם בדעתו).
  • ויש שאינם מחלקים אף בזה, ולעולם צריך שיזכיר ענין מיתה (פרישה אות יב, בדעת ר"ש בן חפני שבטור שם).

בבריא ומהלך ברגליו

הבריא שאמר בלשון צוואה, שמצוה משום שמתיירא שלא יארע לו מות פתאום, אין בו דין מצוה מחמת מיתה, אלא אם מת סמוך לדבריו יום או יומיים (תשובה לגאון בעיטור אות מ מתנה, וראה ערך שליח להולכה; הגהות מיימוניות זכייה ח כד בשמו), וכן הדין בחולה המהלך ברגליו שלא תיקנו בו מתנת שכיב מרע (ראה לעיל: גדר השכיב מרע. שו"ת הרשב"א ג קיח, הובאה בבית יוסף רנ. וראה רמ"א חו"מ רנז ז).

ויש מהראשונים סוברים שבריא שאמר ינתן לפלוני כך וכך אם ימות, הרי זה כמצוה מחמת מיתה (מרדכי בבא מציעא א רנד, ובבא בתרא ט תרב, בשם רבנו מאיר; שו"ת מהרי"ל עה), ויש מפרשים דבריהם שאף הם לא אמרו אלא לענין חזרה, שאם עמד חוזר (ראה ערך מתנת שכיב מרע. דרכי משה חו"מ רנז אות ד).

בדבר שאין הבריא קונה

אמירתו היא במקום קנין

אין שכיב מרע עדיף מן הבריא, אלא שאמירתו במקום קנין, ובמקום שאין קנין מועיל, אף אין אמירתו מועילה (בבא בתרא קמז ב ורשב"ם), ואין לנו לתקן לשונו שתהיה באופן מועיל, שלא תיקנו להוסיף על דבריו ולתקן לשונו (מגיד משנה זכיה ומתנה י ב, בשם רשב"א; ריטב"א בבא בתרא שם, ושם קנא א, בשם תוספות).

אמר ידור פלוני בבית זה, יאכל פלוני פירות דקל זה, לא אמר כלום (בבא בתרא שם; רמב"ם זכייה ומתנה שם טז; טוש"ע חו"מ רנג כא), שהדירה ואכילת הפירות אין בהם ממש (רמב"ם וטוש"ע שם. ראה ערך דבר שאין בו ממש מחלוקת באכילת פירות), או שפירות הם דבר שלא בא לעולם (ראה ערך דבר שלא בא לעולם. רשב"ם שם. וראה ערך דבר שאין בו ממש: בשכיב מרע).

נכסים שזכה לאחר אמירתו

כיון שאין דבריו מועילים לקנות דבר שלא בא לעולם, אין מתנתו חלה על נכסים שזכה לאחר אמירתו (ראה בבא בתרא קכח ב, ורשב"ם ד"ה ובנכסים; רמב"ם זכייה יא יא; טוש"ע אהע"ז קח א [4]).

שטרות חוב

אמר שטר חוב שיש לי על פלוני תנו לפלוני – זכה, אף על פי שלא משך השטר (בבא בתרא קנא א). בירושלמי אמרו שאין שכיב מרע מזכה שטרות (ירושלמי כתובות יא א, ראה שם פני משה ושיירי קרבן). הלכה שיכול להקנות (רמב"ם זכייה ומתנה י ב; טוש"ע חו"מ רנג כ), ואין היורש יכול למחול שטר זה, שעשו חכמים תקנתם כשל תורה וכאילו קנה מן התורה, ולא נשאר ליורש בו קנין (בבא בתרא קמז ב; רמב"ם שם; טוש"ע רנג כ, וסמ"ע שם ס"ק מד); ויש מפרשים לפי שעשו חכמים את המקבל כיורש, ואין יורש יכול למחול מה שביד יורש אחר (לבוש שם וש"ך סק"ל).

ונחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שאין מועיל אלא כשאמר תנו שטר זה וכל שעבודו, כדרך שבבריא אין מועיל (ראה בבא בתרא עו ב), ואין מתקנים את לשונו להוסיף על דבריו (מגיד משנה שם ב, בשם רשב"א, וריטב"א בבא בתרא עו ב וקנא א, וראה שו"ת הרשב"א תתקיח).
  • ויש אומרים שמועיל (ריטב"א קנא א בשם תוספות איבור"א; מגיד משנה שם, בדעת הרמב"ם; שו"ת הרא"ש פג ד; סמ"ע רנג ס"ק מג ומו, בדעת הטוש"ע, וכן בש"ך ס"ק כט), שרק משום חוליו לא האריך בדבריו (ריטב"א שם בשמם), ואינו דומה לידור פלוני בבית, שהבית אינו תלוי בדירה, ולא נוסיף מתנת הבית בכלל דבריו, אבל שיעבוד השטר תלוי בשטר (מגיד משנה ולחם משנה שם בדעתם).

שטרות שבכלל נכסיו

אמר כל נכסי לפלוני, קנה גם השטרות לדברי הכל (ראה ערך מכירת שטרות. וראה ש"ך סו ס"ק יב מחלוקת הראשונים בבריא), שהוא טרוד בחוליו, ואומדים כאילו פירש הם וכל שיעבודם, כמו בגט שאם אמר כתבו ולא אמר תנו הרי זה כאילו אמר תנו (ראה ערך גט שכיב מרע. שו"ת הרשב"א תתקיח; ריטב"א בבא בתרא עו ב, בשמו), ואף על פי שבפורט מתנותיו, לא הקלו, בזה הקלו, כיון שרוצה לקצר ולתת בלשון כולל (ריטב"א שם).

לשונות שאינם של מתנה

אמר יטול פלוני נכסי, או יזכה, יחזיק ויקנה, אפילו לסוברים שבבריא אינם לשונות מתנה (ראה ר"י מיגש בבא בתרא קמח ב ,ורמ"ה שם; טוש"ע חו"מ רנג ג, בשם יש אומרים), בשכיב מרע מועיל (רמב"ם זכייה ט ג ומגיד משנה; טוש"ע שם ב), שהקלו כדי שלא תיטרף דעתו (סמ"ע שם סק"ט).

מלוה

אמר הלואה שיש לי ביד פלוני תנו לפלוני, דבריו קיימים (בבא בתרא קמח א; רמב"ם זכייה ומתנה י ב; טוש"ע חו"מ רנג כ), ואין צריך למעמד שלשתן (ראה ערכו. רמב"ם וטוש"ע שם), אף שבבריא אין קנין תופס בדבר שאינו בעין, כיון שעשו חכמים מתנת שכיב מרע כירושה (ראה לעיל. וראה ערך מתנת שכיב מרע), והרי היורש יורש הלואה, או שכיון שבריא יכול להקנות הלואה במעמד שלשתן, הרי ישנו במתנת בריא, ומועילים בו דברי שכיב מרע (רב פפא ורב אחא בריה דרב איקא בבבא בתרא שם).

הודה לבעל חובו

טען בעל חובו מנה לי בידך, והודה לו, אין אדם משטה בשעת מיתה (ראה ערכו), ואינו צריך לומר כתובו, אף שבבריא אין כותבים אם לא אמר, לפי שדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים (בבא בתרא קעה א. וברמב"ם וטוש"ע השמיטו).

וכתבו ראשונים שאין זה כשאר דברי שכיב מרע, אלא פירושו שדברי שכיב מרע חזקים כדברים הכתובים, והרבה ייפוי כח עשו חכמים בשכיב מרע (תוספות שם ד"ה ודברי שכיב מרע), ופירשו אחרונים שאינם כמלוה בשטר, ואפילו כתבו, אלא שלא יוכל לומר משטה אני בך (העמק שאלה שאילתא סט אות ט).

ויש מהראשונים סוברים שאין חילוק, ואף בהלואה דבריו ככתובים וכמסורים (שאילתות סט), שגם בהודאה יש לחוש שתיטרף דעתו ולכן כותבים הודאתו, ויש לו דין שטר גמור, אלא שאם כתבו לאחר שמת אין לו אלא תועלת למזכרת בעלמא (העמק שאלה שם).

בקנין ובשטר

מתנה שכתוב בה קנין

מתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין, נחלקו אמוראים:

  • בי רב בשם רב אמרו שיש בה מעלת מתנת בריא - שלא יוכל לחזור בו (ראה ערך מתנת שכיב מרע), ושל מתנת שכיב מרע - שאפילו נתן הלואה, קנה בלי מעמד שלשתן (ראה ערכו. בבא בתרא קנב א. וראה לעיל: בדבר שאין הבריא קונה).
  • ושמואל אמר שלא קנה, שכיון שיכול להקנות באמירה והקנה בקנין, שמא אינו רוצה שיקנה אלא בקנין, ואין קנין לאחר מיתה (בבא בתרא שם, ורשב"ם שם). הלכה כשמואל (רמב"ם זכייה ומתנה ח י; טוש"ע חו"מ רנ יז).

רוב הראשונים סוברים שאין הבדל בין כתוב הקנין בשטר או שאינו כתוב, או שנתן בעל פה והקנה גם בקנין (רשב"ם שם ד"ה שכתוב וד"ה לא ידענא; רמב"ן ועוד ראשונים שם; ר"י ב"ר אברהם בתוספות כתובות נה ב ד"ה מתנת; טוש"ע שם); ויש מהראשונים סוברים דוקא אם הקנין כתוב בשטר (ריב"ם בתוספות כתובות שם, ובבא בתרא שם ד"ה מתנת).

קנין ליפוי כח

אם קנו ממנו כדי לייפות כח המקבל, כגון שכתבו "וקנינא מיניה מוסיף על מתנתא דא" (וקנינו ממנו מוסיף על מתנה זו) - קנה (בבא בתרא שם; רמב"ם שם יא; טוש"ע שם). וכן אם כתבו ששטר זה יהיה בכל אופן המועיל (רמ"א שם), שכאילו כתב שקנין זה הוא נוסף (סמ"ע שם ס"ק נג). וכן אם המקבל ביקש את הקנין, הרי זה כייפוי כח (שו"ת תרומת הדשן פסקים רל; רמ"א שם). וכן אמר אחר הקנין שתתקיים המתנה, הרי זה ייפוי כח (שו"ת הריב"ש קסז; רמ"א שם).

קנין אגב

הקנה מטלטלים אגב קרקע - לא קנה, שהרי לא קנה הקרקעות אלא לאחר מיתה, ואין קנין לאחר מיתה (שו"ת הרשב"א תתפב, והובא בבית יוסף רנ, וכפירוש הגהות דרישה שם, וסמ"ע ס"ק נד; רמ"א שם).

נמצאת דייתיקי על ירכו

מי שמת ונמצאת דייתיקי (צוואת שכיב מרע, ראה בבא בתרא קלה ב)[5] קשורה על ירכו, אינה כלום (בבא בתרא קלה ב; רמב"ם זכייה ומתנה ט כד; טוש"ע חו"מ רנ כה), שלא גמר להקנותו אלא בקבלת השטר, ואין שטר לאחר מיתה (רשב"ם שם ד"ה הרי); ויש מפרשים שחוששים שמא נמלך (רמב"ם ושו"ע שם).

זיכה בשטר לאחר

זיכה בה לאחר - דבריו קיימים (בבא בתרא שם; רמב"ם וטוש"ע שם).

  • יש מפרשים שנתן המתנה לאיש אחר, ואמר לו: נכסים הכתובים בשטר זה אני מקנה לך בקבלת השטר (רשב"ם בבא בתרא קלה ב ד"ה לאחר).
  • יש מפרשים שזיכה לו על ידי אחר, ואפילו על ידי אחד היורשים, או אשתו או עבדו שידם כידו, שמסירת השטר היא כאילו ציוה עכשיו בפיו, וזוכה באמירה (נמוקי יוסף שם, בשם ריטב"א).
  • ויש סוברים שדוקא קרקעות, אבל לא מטלטלים, שאינם נקנים בשטר (טור בשם הראב"ד, וראה פרישה שם).

אמר לעדים כתבו ותנו ומת

אמר כתבו שטר ותנו מנה לפלוני, ומת קודם שכתבו, אין כותבים ונותנים, שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר, ואין שטר לאחר מיתה (בבא בתרא קלה ב; רמב"ם זכייה ומתנה ח יב; טוש"ע חו"מ רנ יח), שלא אמרו ככתובים וכמסורים על כתיבת שטר (רשב"ם שם קנב א ד"ה אין כותבין).

כתבו ונתנו מחיים

ואפילו אם נכתב השטר מחיים, אין נותנים המנה לאחר מיתה (מגיד משנה שם; טוש"ע שם), אבל כתבוהו ונתנוהו מחיים, נחלקו ראשונים:

  • יש סוברים שהרי זו כמתנת בריא ומועילה (רמב"ם שם, וכפירוש המגיד משנה שם; כסף משנה שם, בדעת הראב"ד).
  • יש סוברים שאף בזה לא יתנו, שהעדים שלוחים הם, וכיון שהשולח מת - השליחות בטלה (ראב"ד שם להבנת המגיד משנה; נמוקי יוסף על הרי"ף בבא בתרא סב א, בשם הרבה מן האחרונים), שמתנת שכיב מרע קונה לאחר מיתה רק באמירה, אבל לא בשטר (נמוקי יוסף שם).
  • ויש מחלקים: אם נכתב השטר בלשון צוואה, שאינו אלא לראיה, אם מסר לו מחיים קנה, שמשנמסר השטר דעתו לקיים צוואתו; אבל אם נכתב בלשון מתנה, אז מסירת השטר היא כקנין (ראה לעיל: מתנה שכתוב בה קנין. רא"ש בבא בתרא ט לא; רבנו ירוחם משרים כד; טור שם ל; שו"ע שם יט).

תנו ואף כתבו

אמר תנו ואף כתבו לו – קנה, אף אם לא כתבו מחיים, שייפוי כח הוא למקבל המתנה, וכותבים ונותנים אף לאחר מיתה (בבא בתרא קלה ב ורשב"ם; רמב"ם זכיה ומתנה ח יג; טוש"ע חו"מ רנ יח).

צוואה לזכרון דברים

לא אמרו שחוששים שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר, אלא כשאמר כתבו ותנו, אבל גמר צוואתו ומצוה לכתבה, אינו אלא לזכרון דברים בעלמא (שו"ת הרשב"א אלף מד; רבנו ירוחם כד, בשם הגאונים וס' המצות; טוש"ע שם כא).

והחילוק הוא, שבשטר נכתב בלשון שטר אלא שניכר שהוא דרך צוואה, אבל בצוואה לזכרון דברים כותב גם עניינים אחרים בדרך כלל, ולא בלשון שטר (ט"ז וערוך השלחן שם). ויש שכתב שההבדל הוא שאם אמר כתבו ותנו היא צוואה בשטר, אבל אם אמר רק לכתוב, זו צוואה לזכרון דברים (נתיבות המשפט ס"ק כו).

כתב בדרך צוואה אבל היה בו גם קנין, הרי זה מתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין (ראה לעיל. שו"ת הריב"ש קסח והביאו בית יוסף; רמ"א שם כא).

הערות שוליים

  1. ז', טור קיד - קלד.
  2. וראה ערך מתנת שכיב מרע מחלוקת ראשונים באיזה ענין התירו קנין גמור בשבת בשכיב מרע.
  3. וראה ערך מתנת שכיב מרע לענין חזרתו כשעמד.
  4. וראה שו"ת רבי עקיבא איגר קמו, הובא בפתחי תשובה חו"מ רנג ס"ק יט, שהסתפק בדבר.
  5. ראה רש"י בבא מציעא יג א ד"ה דייתיקי, שנקרא כן על שם נוטריקון "דא תיקו", זאת תקום, שדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים. וראה ערוך ערך דייתק, שהמלה עצמה יונית, ובתפארת ישראל בבא מציעא א ז שחכמים בחרו במלה זו על שם הנוטריקון.