מיקרופדיה תלמודית:אש

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - אש של אדם שהזיקה את ממונו או את גופו של חברו

אש הוא אחד מאבות-נזיקין [ראה בערכו] (משנה בבא קמא ב א), וגדרו הוא ממונו של אדם שהולך למרחוק, ומזיק על ידי הרוח שמוליכתו (בבא קמא ג ב; טוש"ע חושן משפט תיח א).

החיוב

המדליק אש, אפילו בתוך רשותו, ועברה הדלקה לתוך רשות חברו והזיקה, חייב לשלם, שנאמר: כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה (שמות כב ה. בבא קמא סא ב; רמב"ם נזקי ממון יד ב; טוש"ע חו"מ תיח ב), ו"כי תצא" פירושו אפילו מעצמה (בבא קמא כב ב; טוש"ע שם).

חיוב זה הוא בין שהזיקה דבר הראוי לה, ובין שהזיקה דבר שאינו ראוי לה, כגון כלים, שאין דרך להסיק בכלים, או שליחכה ניר וסכסכה אבנים, שאין דרך אש להזיק ניר ואבנים (בבא קמא י א, ורש"י ד"ה חייב, ותוספות ד"ה ליחכה).

מהות החיוב

נחלקו אמוראים במהות חיובה של אש:

  • יש אומרים שחיוב "אשו משום חציו", שהתורה החשיבה את המדליק כאילו הוא עצמו עשה את הנזק בידים, ודומה לזורק חץ ומזיק לחברו (רבי יוחנן בבבא קמא כב א), שנאמר: כִּי תֵצֵא אֵשׁ וגו' שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה, פתח הכתוב בנזקי ממונו, ש"כִּי תֵצֵא אֵשׁ" משמע מעצמה, וסיים בנזקי גופו, שהתורה קראה אותו בשם מבעיר, כאילו הבעיר בידים, לומר לך: אשו משום חציו (רבא שם כב ב, וברייתא שם כג א), וכן הלכה (רמב"ם נזקי ממון יד טו; טוש"ע חו"מ תיח יז).

לדעה זו נחלקו ראשונים במקום שאין לחייבו משום חציו:

יש אומרים שאף לדעה זו חייב על כל פנים משום ממונו, כגון שכלו לו חציו, היינו שבשעה שהדליק את האש היה שם גדר, והאש לא היתה ראויה לעבור, ואחר כך נפל הגדר שלא מחמת האש ועברה האש והזיקה, והמדליק היה יכול לגדור את הגדר קודם שתעבור האש ולא גדר, חייב משום ממונו, שהרי זה כמו שורו שלא נעל בפניו הדלת והזיק (רמב"ם שם ד, בפירוש הגמ' שם כג א; טוש"ע שם), וכן הלכה (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

יש אומרים שלדעה זו אין חיוב משום חציו אלא בצירוף הטעם של ממונו, אבל באש שאינה שלו אף רבי יוחנן פוטר, אלא שבממונו מחייב אף בלי הטעם של חציו, וכגון שכלו לו חציו (שיטה מקובצת שם כג א, בשם רבי ישעיה).

ויש אומרים שאף בממונו לחוד אינו חייב בלי חציו, וכלו לו חציו שחייב הרי זה משום שההתחלה היתה בחציו (שיטה מקובצת שם, בשם תלמידי הר"י).

  • ויש אומרים שחיוב "אשו משום ממונו", שהתורה חייבה את המדליק לפי שהאש שהדליק נעשה כממונו, ואינו דומה לזורק חץ, שהחץ הולך מכחו של האדם, והאש הולכת לא מכחו (ריש לקיש שם כב א).

לדעה זו נחלקו ראשונים כשהדליק באש שאינה שלו:

יש אומרים שפטור, שהרי אש זו אינה ממונו (רש"י שם ד"ה משום ממונו).

ויש אומרים שאפילו הדליק באש של אחר יש בו משום חיוב ממונו (תוספות שם ד"ה אשו משום ממונו).

טמון

המדליק את גדישו של חברו והיו בו כלים ודלקו, בין שהיו הכלים כלים שדרכם להטמין בתוכו, כגון כלים שדשים בהם את התבואה וכלי בקר, ובין שהיו בו כלים שאין הדרך להטמינם בתוכו, כגון ארנק (תוספות בבא קמא סא ב ד"ה אלא), נחלקו תנאים בדינו:

  • יש אומרים שאינו משלם אלא גדיש (חכמים במשנה שם), שנאמר: כִּי תֵצֵא אֵשׁ וגו' וְנֶאֱכַל וגו' הַקָּמָה (שמות כב ה) - מה קמה בגלוי אף כל בגלוי, פרט לטמון באש שפטור (גמ' שם ס א), וכן הלכה (רי"ף שם כו א מדפי הרי"ף; רמב"ם נזקי ממון יד ט; טוש"ע חו"מ תיח יג)[2].
  • ויש אומרים שמשלם גם מה שבתוכו (רבי יהודה במשנה שם).

אין הפטור לדעה הראשונה אלא על הכלים עצמם, אבל חייב על מקום הכלים, ורואים מקום הכלים כאילו הוא מלא תבואה מאותו המין של הגדיש (ברייתא שם).

כשלא כלו לו חציו

במקום שלא כלו לו חציו (ראה לעיל) נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שהכל מודים בזה שחייב על הטמון, שאין החיוב בזה משום ממונו, אלא מפני שהוא אדם המזיק, ובאדם המזיק אין לחלק בין טמון לגלוי, כדרך שאין מחלקים בו בין שוגג למזיד ואונס לרצון (רש"י בבא קמא כג א, בפירוש הראשון; תוספות שם ד"ה טמון), ומכל שכן בטמון שחייב (נימוקי יוסף שם), או שכל חץ בטמון הוא נכנס ומזיק (רש"י שם, בפירוש השני), וכן הלכה (טוש"ע שם).
  • ויש אומרים שנחלקו אף כשלא כלו לו חציו, והלכה כמי שפוטר (רמב"ם שם).

במדליק בתוך של חברו

במה דברים אמורים במדליק בתוך שלו והאש עברה והדליקה בתוך של חברו, אבל המדליק בתוך רשות חברו, הכל מודים שהוא חייב אף על הטמון (משנה בבא קמא סא ב, לפי רש"י ד"ה במדליק), שבפסוק שמשם למדים שפטור על הטמון מדובר במדליק בתוך שלו, כמשמעות הלשון "כי תצא אש", אבל במדליק בתוך של חברו לא מצינו שהתורה פטרתו בטמון (תוספות שם ד"ה אלא)[3].

אכן נחלקו תנאים על אלו כלים הוא חייב:

  • יש אומרים שהוא חייב אף על כלים שאין הדרך להטמינם שם (רבי יהודה במשנה שם, לפי רבא בגמ' שם).
  • ויש אומרים שאינו חייב אלא על כלים שהדרך להטמינם, אבל כלים שאין הדרך להטמינם פטור עליהם (חכמים במשנה שם, לפי רבא בגמ' שם), שלא היה לו להעלות על דעתו שיניח אדם כלים שאין דרכם להניח שם (תוספות שם), וכן הלכה (רמב"ם נזקי ממון יד ח; טוש"ע חו"מ תיח יג).

במה דברים אמורים במדליק בתוך של חברו, והאש עברה מעצמה למקום אחר והזיקה, שהמדליק הוא פושע בלבד ולא ממש אדם המזיק, אבל המדליק גדישו של חבירו בידים ממש, נחלקו ראשונים בדינו:

  • יש אומרים שהכל מודים בזה שחייב, אפילו בכלים שאין הדרך להטמינם (מלחמות לרמב"ן שם; ים של שלמה שם ו לב; ש"ך חו"מ תיח סק"ו).
  • ויש אומרים שאף בזה נחלקו תנאים, וההלכה כמי שפוטר בכלים שאין הדרך להטמינם (מלחמות לרמב"ן שם, בדעת הירושלמי בבא קמא ו ז; מאירי שם, בשם חכמי הדורות שלפנינו).

באדם

חיוב בנזק אדם

האש שהזיקה אדם בגופו, כשהחיוב הוא משום חציו (ראה לעיל) חייב המדליק לשלם לניזק חמשה דברים: נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת, כאילו הזיקו בידים (בבא קמא כג א; ירושלמי בבא קמא א ב; רמב"ם נזקי ממון יד טו; טוש"ע חו"מ תיח יז)[4].

ונחלקו ראשונים אם חיוב זה הוא דוקא כשהאדם היה כפות ולא היה יכול לברוח, אבל אם לא היה כפות, פטור, כשם שמחלקים כן לענין חיוב מיתה (ראה להלן. מאירי שם, בשם יש אומרים); או שלא נאמר חילוק זה אלא לענין חיוב מיתה, אבל בחיוב של ארבעה דברים אין חילוק בין כפות ללא כפות (מאירי שם, בשם יש אומרים).

כשהחיוב הוא משום ממונו (ראה לעיל), חייב רק בנזק ופטור מארבעה דברים, כמו שפטור בכל ממון שהזיק אדם (גמ' שם; טוש"ע שם)[5].

בשריפת אדם עד שמת

שרפה האש את האדם עד שמת, חייב המדליק מיתה כהורג בידים, אם האדם היה כפות שלא יכול לברוח, וממילא פטור מתשלומים אם יחד עם האדם שרפה האש גם את ממונו, משום קם-ליה-בדרבה-מיניה (ראה בערכו. משנה בבא קמא סא ב ורש"י ד"ה היה גדי).

לסובר "אשו משום חציו" (ראה לעיל), נוהג דין זה אפילו כשהלכה האש מעצמה ושרפה את האדם, שכיון שאשו משום חציו, הרי זה כהורג בידים וחייב מיתה, אם לא כלו לו חציו (גמ' שם כב ב, ורש"י ד"ה עבד כפות; תוספות שם נו א ד"ה אילימא, וסנהדרין עז א ד"ה סוף, וראה מהרש"ל ומהרש"א שם; רא"ש בבא קמא ב ח; טור חו"מ תיח), ולסובר "אשו משום ממונו" אין דין זה נוהג אלא כשהצית את האש בגופו של האדם, אבל באש שעברה מעצמה, שהחיוב הוא משום ממונו, אינו חייב מיתה, וממילא אינו פטור מתשלומים מחמת קם ליה בדרבה מיניה (גמ' שם).

בתשלומי כופר

הרגה בהמה מועדת אדם, חייב בעל הבהמה לשלם כֹּפֶר (ראה בערכו), שנאמר: וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם, וְהוּעַד בִּבְעָלָיו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ, וְהֵמִית אִישׁ וגו' אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר-יוּשַׁת עָלָיו (שמות כא כט-ל). ואם הרגה בהמה מועדת עבד, חייב בעל הבהמה לשלם שלשים-של-עבד (ראה בערכו), שנאמר: אִם עֶבֶד יִגַּח הַשּׁוֹר אוֹ אָמָה, כֶּסֶף שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים יִתֵּן לַאדֹנָיו (שם לב).

אכן, כשהדליק אש ששרפה את האדם - פטור מתשלומי כופר, ואם שרפה את העבד - פטור משלשים של עבד (בבא קמא י א), בין במקום שחייב מיתה על האדם, שהרי קם ליה בדרבה מיניה (רש"י שם ד"ה מה), ובין במקום שפטור ממיתה, שבכופר כתוב: "אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו", ודורשים: עליו ולא על האש (תוספות שם ט ב ד"ה מה; שיטה מקובצת שם י א), וכל שאינו חייב כופר על בן חורין אינו חייב בשלשים של עבד (שיטה מקובצת שם, על פי גמ' שם מג ב)[6]. ונסתפקו בגמרא כשפטור מכופר אם פטור גם מתשלומי דמים של האדם שנשרף, או שחייב בהם (גמ' שם מג)[7].

בנזקי בהמה, וקטן שאין בו דעת

האש ששרפה את הבהמה ומתה או הוזקה, חייב המדליק לעולם לשלם, שנאמר: אוֹ הַקָּמָה (שמות כב ה) לרבות כל בעלי קומה (בבא קמא ס א) היינו בעלי חיים (רש"י שם ד"ה כל), ונחלקו ראשונים בדינו:

  • יש אומרים שאין הבדל בין כשהיתה הבהמה כפותה ולא יכלה לברוח, ובין כשלא היתה כפותה, שבהמה אין לה דעת לברוח (רש"י שם כב ב ד"ה עבד, ושם סא ב ד"ה היה גדי, בפירוש הראשון).
  • ויש אומרים שלא אמרו דין זה אלא בבהמה כפותה, אבל בהמה שיכלה לברוח ולא ברחה פטור עליה (רש"י שם, בפירוש השני; תוספות שם כב ב ד"ה והיה, בשם רשב"ם; שיטה מקובצת שם, בשם הראב"ד).

אף להלכה נחלקו הפוסקים: יש פוסקים כדעה הראשונה (טור חו"מ תיח, בשם רש"י; שו"ע שם יח); ויש פוסקים כדעה השניה (טור שם, בשם רשב"ם והרא"ש; רמ"א שם, בשם יש אומרים).

קטן שאינו בן דעת, הוא כבהמה (ב"ח שם).

אש של בהמתו

הכלב שנטל חררה - עוגה דקה ופעמים שהגחלים נדבקות בה (פירוש המשניות לרמב"ם בבא קמא כא ב) - והלך לגדיש והדליקו, משלם חצי נזק על הגדיש (משנה שם).

  • לסובר "אשו משום חציו", המדובר הוא שהכלב הניח את החררה עם הגחלים כדרכו על הגדיש, ועל מקום הגחלת משלם נזק שלם, ועל כל הגדיש חצי נזק, לפי שהאש באה על ידי כחו של הכלב, ככלב שזרק חץ, וכל שהבהמה מזיקה בכחה ולא בגופה, הרי זה צרורות (ראה בערכו), שמשלם חצי נזק (גמ' שם כב א).
  • ולסובר "אשו משום ממונו", על כל הגדיש מחוץ למקום הגחלת פטור לגמרי, שכיון שאשו משום ממונו, הרי האש הזאת היא לא של בעל הכלב אלא של בעל החררה (רש"י שם ד"ה ועל גדיש), או שאש זו היא לא שלו אלא של הכלב, שהרי הוא לא הדליקה אלא הכלב, ועל אש של בהמתו אינו חייב (תוספות שם ד"ה אשו משום ממונו), ולא אמרו שחייב חצי נזק אלא על מקום הגחלת, והמדובר כשזרק את החררה והגחלים, ולא הניח, ואינו חייב נזק שלם לפי שהן צרורות, מכיון שזרקו, או לפי שמשונה הוא והרי זה תולדה של קרן, או אפילו שהניח את הגחלת ולא זרקה, אלא שהניחה על ידי שינוי, כגון שנטלה בפיו והניחה (גמ' שם, ורש"י ד"ה משלם, ותוספות ד"ה דאפיך).

גמל טעון פשתן שנכנס פשתנו לתוך החנות

גמל טעון פשתן ועבר ברשות הרבים, ונכנס פשתנו לתוך החנות ונדלק בנרו של חנוני והדליק את הבירה, בעל גמל חייב, לפי שהרבה משא פשתנו (משנה בבא קמא סב ב, וגמ' כב ב; רמב"ם נזקי ממון יד יג; טוש"ע חו"מ תיח יב).

  • לסובר "אשו משום חציו" החיוב הוא, לפי שחציו של הגמל הוא (גמ' שם א), בין שעמד הגמל ובין שלא עמד (רמב"ם שם; טוש"ע שם), וחייב על מקום הגחלת נזק שלם, ועל כל הבירה חצי נזק, כמו בגדיש (מאירי שם; מגיד משנה שם, בשם יש מי שפירש; טור שם; רמ"א שם, בשם יש אומרים); ויש מהראשונים שלא חילקו בין מקום הגחלת לכל הבירה (רמב"ם שם; שולחן ערוך שם).
  • לסובר "אשו משום ממונו" אינו חייב אלא אם כן עבר הגמל על כל פני הבירה וסכסך אותה, או שהיה הפשתן מרובה כנגד כל הבירה כולה, שכולה הוא מקום הגחלת, אבל אם לא היה מסכסך, אינו חייב אלא על מקום הגחלת, ועל כל הבירה הוא פטור (גמ' שם, ורש"י ד"ה במסכסכת וד"ה בשעמדה).

שנים שהדליקו

הדליקו שנים, כגון שהביא אחד את האור ואחד את העצים, אחרון חייב, שבלעדיו לא היה כאן דבר המזיק (משנה בבא קמא נט ב, ורש"י ד"ה המביא; רמב"ם נזקי ממון יד ז, ומגיד משנה שם; טוש"ע חו"מ תיח ט).

ליבו שנים, ואין בליבוי אחד מהם לבדו כדי ללבות אלא בצירוף שניהם, פטורים (תוספות בבא קמא ס א ד"ה והכא; מרדכי בבא קמא ו סב; רמ"א שם, בשם יש אומרים).

המרבה בחבילות

מי שהרבה חבילות עצים בהדלקה של חברו, והלכה האש והזיקה, אם באש של הראשון לא היה כדי להגיע למקום הנזק אלא על ידי ריבוי החבילות של השני, הראשון פטור, שהרי לא עשה כל נזק, והשני חייב הכל, ואם אף מבלעדי העצים של השני היה באש של הראשון בלבד כדי לעשות הנזק, הראשון חייב (בבא קמא י ב; טוש"ע חו"מ תיח י).

ונחלקו ראשונים במקרה האחרון:

  • יש אומרים שהראשון חייב הכל, והשני פטור לגמרי (רש"י שם ד"ה מאי קעביד; מאירי שם), אפילו כשיש בתוספת החבילה של השני לבד כדי לעשות הנזק (מנחת חינוך נו יד), וכן הלכה (כן משמע בטוש"ע שם).
  • ויש אומרים שאם גם בתוספת של השני יש כדי לעשות הנזק, שניהם חייבים, שהרי זה דומה לחופר בור עשרה טפחים ובא חברו והשלימו לעשרים, ששניהם חייבים (ראה בערך בור), אלא אם כן השני עשה אש מועטת שאין בה לבד כדי לעשות הנזק, שהשני פטור, שהרי זה דומה לחופר בור עשרה ובא חברו והשלימו לאחד עשר טפחים (תוספות שם ד"ה מאי; רשב"א שם; שיטה מקובצת שם, בשם רבי ישעיה ותלמידי הר"פ).

כשבא כלב של אחר והבעיר גדיש בגחלתו

מי שלא שמר גחלתו, ובא כלב של אחר ונטלה והבעיר גדיש של אחר, בעל הגחלת חייב (בבא קמא כג א), ונחלקו ראשונים בפירושו:

  • יש אומרים שבעל הגחלת חייב על מה שבעל הכלב פטור: לסובר "אשו משום חציו" הסובר שבעל הכלב חייב על כל הגדיש חצי נזק (ראה לעיל), חייב בעל הגחלת על חצי נזק השני, ולחברו הסובר שעל כל הגדיש פטור בעל הכלב לגמרי, חייב בעל הגחלת לשלם כל הנזק (רש"י שם ד"ה ה"ג).
  • ויש אומרים שבעל הגחלת משתתף אף בחיובו של בעל הכלב, ולסובר "אשו משום חציו" משלם בעל הכלב רק רביע נזק, ובעל הגחלת משלם שלשה רבעים (תוספות שם ד"ה וליחייב, הראשון, וד"ה וליחייב, השני; טור חו"מ שצב; רמ"א חו"מ תיח י, בשם יש אומרים), ועל מקום הגחלת שניהם משלמים כל אחד החצי (טור ורמ"א שם).
  • ויש אומרים שהכל מודים שבעל הגחלת חייב על הכל, ובעל הכלב פטור לגמרי (רמב"ם נזקי ממון ב יח; טור שם, בשם הרמ"ה), לפי שעיקר האש עשה בעל הגחלת, וכשם שאם רוח מצויה הוליכתה אחר כך חייב, גם כשהוליכה כלב אחר כך חייב, שכיון שדרכו של כלב להוליך אש, הרי הכלב הוא כרוח מצויה, אבל על מקום הגחלת, שהכלב שם הוא מזיק ממש, שניהם חייבים (נחלת דוד בבא קמא שם).

גמל טעון פשתן והניח חנוני נרו מבחוץ

החנוני שהניח נרו מבחוץ ועבר גמל טעון פשתן ונדלק בנר והדליק את הבירה, החנוני חייב (משנה בבא קמא סב ב; רמב"ם נזקי ממון יד יג; טוש"ע חו"מ תיח יב), שלא היה לו לבעל הגמל להעלות על דעתו שיהא נר מבחוץ (תוספות שם כב א ד"ה ואי), ולא עוד, אלא שחייב אף על הפשתן עצמו שנשרף (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

היה הגמל מסכסך את כל הבירה, שניהם חייבים, שאף בעל הגמל הוא פושע, שאי אפשר שלא יראה הדליקה כיון שדולקת כל כך עד שמסכסך כל הבירה דרך הילוכו (גמ' שם כב א, ותוספות שם).

עמד הגמל להטיל מימיו, שבעל הגמל הוא אנוס, החנוני חייב הכל, אפילו במסכסך, שהוא הפושע, שהניח נרו מבחוץ (שם ב).

כשהדליק בחוץ נר חנוכה, נחלקו תנאים בדינו:

  • יש אומרים שהוא פטור, שעשה ברשות מצוה (רבי יהודה בברייתא שם ל א, ובמשנה סב ב)[8].
  • ויש אומרים שהוא חייב (כן משמע מתנא קמא במשנה שם; חכמים בבריתא בירושלמי שם ו ח), שהיה לו לישב מבחוץ ולשמור על נרו, וכן הלכה (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

הרוח שליבתה

המדליק את האש ולא היתה בה שלהבת כדי להזיק, והרוח ליבתה אותה, פטור (משנה בבא קמא נט ב), ונחלקו אמוראים בביאור הדבר:

  • יש אומרים שהוא דוקא רוח סערה, אבל ליבתה אותו רוח הרגילה בעולם, חייב (תמן אמרין בירושלמי שם ו ד).
  • ויש אומרים שהוא הדין ברוח הרגילה בעולם, אלא שאינה מצויה תמיד, שפעמים באה ופעמים אינה באה, שהוא פטור, ואינו חייב אלא ברוח המצויה תמיד (רבי יוחנן וריש לקיש בירושלמי שם), וכן הלכה (רמב"ם נזקי ממון יד ז; טוש"ע חו"מ תיח ט).

הדליק בשעה שהיתה כבר רוח

במה דברים אמורים שבשעה שהדליק עוד לא היתה הרוח, אבל אם בשעה שהדליק כבר היתה הרוח, נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שאין הבדל בין רוח מצויה לשאינה מצויה, שהרי הוא רואה שכבר יש רוח שתוכל ללבות את האש, וחייב לשלם (תוספות שם ד"ה לבתה; מגיד משנה), וכן הלכה (רמ"א חו"מ תיח ט).
  • ויש אומרים שלעולם פטור כשהרוח באה אחר שהדליק, אפילו ברוח מצויה, שאין חיוב של אש אלא כשהאדם לבדו עשה את האש, ופעולת הרוח היתה רק להוליך את האש למקום אחר, אבל כשהרוח עשתה את עצם האש בליבויה, פטור (שיטה מקובצת שם נט ב, בשם הרא"ה ותלמיד הר"פ).

האדם והרוח שליבו ביחד

ליבו האדם והרוח ביחד:

  • אם יש בליבוי האדם בלבד כדי ללבותה, חייב (ברייתא בבא קמא ס א), והוא שבליבוי הרוח בלבד אין כדי ללבותה, שאם בכל אחד מהם בלבד יש כדי ללבותה, פטור, שהאדם לא עשה שום נזק, שהרי גם מבלעדיו היתה באה האש (תוספות שם ד"ה ליבה; טור ורמ"א חו"מ תיח ט).
  • ואם אין בליבוי האדם בלבד כדי ללבותה, פטור (ברייתא שם) אף על פי שגם בליבוי הרוח בלבד אין כדי ללבותה, שאינו חייב משום אש אלא אם כן עשה כל כך שתוכל להזיק ברוח מצויה בלבד, אבל כאן בלי הליבוי אין כאן אש כלל, והליבוי לא עשה האדם בפני עצמו (תוספות שם).

ונחלקו אמוראים:

  • יש אומרים שאינו פטור אלא אם כן צירוף הרוח לליבוי היה באופן שלא היה למלבה להעלות על הדעת שיצטרף, ולא היה לו להיזהר בכך, כגון שליבה האדם מצד אחד וליבתו הרוח מצד שני, שבאופן זה אין דרך הרוח לסייעו (אביי שם, לפירוש התוספות שם, בשם ר"י)[9].
  • ויש אומרים שלעולם פטור, שאינו מבעיר אלא גורם, והתורה לא חייבה אלא מבעיר ולא גורם להבעיר (ראה בערך גרמא בנזקין), ואינו דומה לשבת שהזורה והרוח מסייעתו חייב, שבשבת מלאכת-מחשבת אסרה תורה, וכיון שנתקיימה מחשבתו, שהרי רוצה שהרוח תסייעו, חייב, אבל בנזקין גורם פטור (רב אשי שם, ורש"י שם ד"ה מלאכת, ותוספות שם ד"ה רב).

וכן נחלקו ראשונים להלכה:

  • יש פוסקים כדעה השניה (ראב"ד נזקי ממון יד ז; רא"ש שם ו יא; טור שם; רמ"א שם, בשם יש אומרים).
  • ויש שלא חלקו בדבר וכתבו שלעולם ליבה וליבתו הרוח חייב (רמב"ם שם; שו"ע שם) - אם מפני שסוברים כדעה הראשונה, שאינו פטור אלא אם כן לא היה לו להעלות על דעתו (מגיד משנה וכסף משנה שם, בדעת הרמב"ם), או מפני שסוברים שאפילו כשלא היה לו להעלות על דעתו, כגון ברוח שאינה מצויה שנצטרפה לליבויו של האדם, חייב, שגורם בנזקין חייב לדעתם (ש"ך שם סק"ד; ביאור הגר"א שם ס"ק יט).

הרחקתה

הרחיק את האש משדה חברו, באופן שלא תוכל להגיע לשם ברוח מצויה, פטור, שזו מכה בידי שמים היא (רמב"ם נזקי ממון יד ב; טוש"ע חו"מ תיח ד).

בשיעור הרחקתה נחלקו תנאים (משנה בבא קמא סא ב; תוספתא שם (ליברמן) ו כב; ירושלמי שם ו ו), ולהלכה אין שיעור קצוב לדבר, אלא הכל לפי גובה הדלקה (רבי שמעון במשנה וגמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם ג), שכשהאש גדולה וגבוהה קופצת למרחוק (רש"י שם ד"ה לפי גובה).

גדר

היה גדר גבוה ארבע אמות או יותר מפסיק בין האש לשדה, ועברה האש את הגדר והזיקה, פטור (משנה סא א); ויש מהראשונים שסוברים, שכשם שברוחב שאין שיעור לדבר, כך בגבהו של גדר אין שיעור, אלא אומדים גובה הגדר וגובה הדליקה והעצים או הקוצים המצויים שם, ואם אין האש ראויה לעבור פטור, ואם ראויה לעבור חייב (רמב"ם נזקי ממון יד ג, בדעת רבי שמעון במשנה שם ב; טור חו"מ תיח), וכן הלכה (שו"ע שם ד).

נכפפת

ונחלקו אמוראים מתי מועילה הרחקה:

  • יש אומרים שאינו פטור בהרחקה אלא באש קולחת, שמיתמרת ועולה למעלה, אבל נכפפת, שהאש גדולה ונכפפת לצדדים (רב בבבא קמא סא א, ורש"י ד"ה אלא בקולחת, וד"ה אבל נכפפת, בשם מורי)[10], אין אומד לדבר ולעולם חייב, וכן הלכה (רמב"ם נזקי ממון יד ג; טוש"ע חו"מ תיח ח).
  • ויש אומרים שבאש נכפפת הוא שצריך שיעור ההרחקה שיפטר, אבל באש קולחת אפילו בהרחקה כל שהיא פטור (שמואל בגמ' שם).

נהר

היה נהר מפסיק, ועברה האש את הנהר והזיקה, פטור (משנה סא א), והוא שהיה רחב שמונה אמות (ברייתא שם).

ונחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שאינו פטור אלא אם כן היה רחב שמונה אמות וגם יש בו מים (רמב"ם נזקי ממון יד ב; שו"ע חו"מ תיח ד).
  • ויש אומרים שאם רחב שמונה אמות אפילו אין בו מים, והיאור שיש בו מים אפילו רחב כל שהוא, פטור (רא"ש שם ו יג; טור שם; רמ"א שם, בשם יש אומרים).

מדליק בתוך של חברו

לא נאמרו כל ההרחקות האלו אלא במדליק בתוך שלו, אבל המדליק בתוך של חברו חייב בכל אופן, שכיון שהדליק שלא ברשות לא נתנו בו שיעור (רא"ש בבא קמא ו יג, על פי משנה שם סא א; טור חו"מ תיח; רמ"א שם ב).

על ידי אחר

ביד פקח

שלח את הבערה ביד פקח, הפקח חייב (משנה נט ב), והמשלח פטור אף מדיני שמים (תוספות נו א ד"ה אלא), משום שהפקח משלם ולכן השולח פטור לגמרי (ש"ך חו"מ לב סק"ג).

ביד חרש שוטה וקטן

אבל השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן, פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים (משנה נט ב). ונחלקו אמוראים:

  • יש אומרים שאינו פטור אלא כשמסר לו גחלת והחרש ליבה בעצמו, שמבלעדי החרש היתה הגחלת הולכת וכבה, ולא היה למשלח להעלות על הדעת שהחרש ילבה אותה, אבל מסר לו שלהבת חייב, שמעשיו של השולח גרמו לו (ריש לקיש בשם חזקיה בגמ' שם וט ב, ורש"י ד"ה לא שנו וד"ה אלא).
  • ויש אומרים שאפילו מסר לו שלהבת פטור, שהחרש הוא שגרם ההבער, שהוא נטלה והוליכה למקום הנזק, ואינו חייב אלא אם כן מסר לחרש עם האש גם קוצים או עצים דקים להדליק בהם (רבי יוחנן בגמ' שם ושם)[11].

אף להלכה נחלקו ראשונים: יש שפסקו כדעה הראשונה (רי"ף שם נט ב; רא"ש שם א ח; רמב"ם נזקי ממון יד ה; מאירי שם ט ב ונט ב, בשם גדולי המחברים), וכן הלכה (טוש"ע חו"מ תיח ז); ויש שפסקו כדעה השניה (רי"ף שם נט ב, בשם איכא מאן דאמר; מאירי שם, בשם רוב מפרשים).

תולדתה

כל תקלה שעשה אדם באופן שרוח מצויה באה אחר כן והוליכתה ומזיקה בדרך הילוכה, כגון אבנו סכינו ומשאו שהניחם בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו, הרי זו תולדה של אש, וחייב לשלם נזק שלם כמו על אשו שהזיקה (בבא קמא ג ב, ו א; רמב"ם נזקי ממון יד טז; טוש"ע חו"מ תיח א); נפלו ברוח שאינה מצויה והזיקו, פטור, שאנוס הוא (רש"י שם ג ב ד"ה רוח מצויה; רמב"ם שם).

מנפץ פשתן

המנפץ את הפשתן, ורוח מצויה באה והוליכה את הנעורת של הפשתן והזיקה הנעורת לבני אדם, פטור (בבא בתרא כו א, לפי התוספות שם ד"ה זיקא; רמב"ם שכנים יא ב; טוש"ע חו"מ קנה לד).

בטעם הדבר שאינו דומה לאש כמו אבנו סכינו ומשאו, נאמרו בראשונים כמה הבדלים:

  • חיוב של אש הוא שהאדם עושה את האש לבדו בלי סיוע הרוח, והרוח אינה אלא מוליכה למרחוק, וכן אבנו סכינו ומשאו, אבל מבלעדי הרוח הנעורת לא היתה יוצאה מהפשתן כלל, ולא היה כאן דבר המזיק (תוספות שם; שיטה מקובצת שם, בשם תוספות הרא"ש; אבן האזל נזקי ממון יד ז, לדעה זו).
  • בנעורת, הרוח מוליכה היפך רצונו של האדם, שמנפץ הפשתן רוצה שהנעורת תפול כאן בארץ, ואם היתה נופלת לארץ לא היתה הרוח יכולה להזיזה, אלא שמפני שהיא קלה הרוח באה ומוליכתה, ולא סייע הוא כלום בהולכת הרוח, שאדרבה אם הלכה מכחו היתה נופלת לארץ, ואינו דומה לאבנו סכינו ומשאו שאין הרוח מוליכתם היפך מכחו (רמב"ן שם; ש"ך חו"מ תיח סק"ד, בדעת הרמב"ם).
  • חיובו של אש הוא, שפעולת הנזק עושה האש לבדה, והרוח רק מוליכה אותה למקום הנזק, אבל אם הנזק עצמו בא גם על ידי סיוע הרוח, שמטפחת על פני הניזק ומחמת חוזק הרוח היא שהזיקה, פטור, ולכן באבנו סכינו ומשאו, שהנזק בא מחמת כובד המשא, ואילו נפלו לארץ מבלעדי הרוח היו גם כן מזיקים, אלא שהרוח פעלה רק זאת שהוליכתם, הרי הוא חייב, מה שאין כן בנעורת הפשתן, שאילו נפלה על האדם מבלי רוח לא היתה מזקת כלל, אלא שעכשיו הרוח מטפחת על פני האנשים העוברים ועוקצת פניהם או רגליהם, ולכן פטור, ואף באבנו סכינו ומשאו אילו היו מזיקים על ידי דחיפת הרוח יותר משהיו מזיקים בנפילת עצמם, היה פטור על אותו מותר (שיטה מקובצת בבא קמא ס א, בשם הרא"ה, ובבא בתרא כו א בשם הרשב"א)[12].

בזמן הזה

נחלקו ראשונים אם דנים דין אש בזמן הזה, שאין לנו בית דין סמוך:

  • יש אומרים שדנים אותו, לפי שהוא דבר השכיח ויש בו חסרון כיס (אור זרוע ג שכה, בשם רבנו חננאל; מרדכי בבא קמא פ, בשם אבי העזרי; חינוך נו; שבות יעקב א קלו; קצות החושן א סק"ב).
  • יש אומרים שהוא דבר שאינו שכיח, ואין גובים אותו בזמן הזה (ים של שלמה בבא קמא ח ה; ש"ך חו"מ א סק"ב).
  • ויש מי שנסתפק בדבר (הגהות אש"רי בבא קמא ח ב, בשם מהרי"ח).

הערות שוליים

  1. ב, עמ' רלה1-רמא1.
  2. ויש מהגאונים שפסק הלכה כדעה השניה (רי"ף בבא קמא כו א מדפי הרי"ף, בשם וחזינא מאן דפסיק).
  3. ויש שהסבירו שמדליק בתוך של חברו חיובו הוא לא בתורת אש, שיפטר בו הטמון, אלא הוא כמו אדם המזיק, שאין לחלק בו בין טמון לגלוי (שיטה מקובצת בבא קמא סא ב, בשם הר"ר יהונתן).
  4. ויש מהראשונים הפוטר מבושת, כדין בושת שלא בכונה (רש"י בבא קמא כג א ד"ה לחייבו); וטעם המחייבים שאש הרי היא כאילו ידע ונתכוין (סמ"ע תיח ס"ק כג).
  5. ויש מהראשונים שלא חילק בזה (רמב"ם נזקי ממון יד טו).
  6. ויש מהראשונים שנראה מדבריו שכשפטור ממיתה חייב בכופר ובשלשים של עבד (רש"י בבא קמא י א ד"ה מה, ושם כב ב ד"ה אם קטל).
  7. אם הזיקה אש את העבד ולא מת ראה רש"י בבא קמא כז א ד"ה עבדו; תוספות שם ד"ה הניח; רא"ש שם ב יז; טוש"ע חו"מ תיח יח.
  8. ויש מהראשונים שפסק להלכה כן (רי"ף שבת ט ב מדפי הרי"ף).
  9. או שליבוי הרוח שנצטרף אליו היה ברוח שאינה מצויה (רבא שם), או שהאדם לא ליבה על ידי נשיבת הרוח מפיו, אלא על ידי נשימה, כדרך המחמם בנשימתו את ידיו (רבי זירא שם, ורש"י ד"ה צמרה), שאין דרך שיצטרפו הרוח והנשימה, שהרוח קרה והנשימה חמה, ולא היה לו להעלות על הדעת (תוספות שם).
  10. ויש מפרשים שנכפפת היא אש נמוכה הולכת ונסרכת בעשבים שעל גבי קרקע (רש"י ד"ה אבל נכפפת, בשם לישנא אחרינא).
  11. יש מהראשונים שסובר שאף לדעה זו אינו פטור בשלהבת, אלא אם כן החרש הגדיל את המדורה, ומבלעדי מעשי החרש לא היה באש כדי להזיק, אבל אם השלהבת היתה גדולה והחרש הוליכה למקום הנזק, חייב בעל האש, כמו שחייב על הכלב שנטל גחלתו שלא שימר אותה (שיטה מקובצת בבא קמא נט ב, בשם הרא"ה).
  12. ולטעם זה יש אומרים שאין הכל מודים בדבר, ויש אמוראים החולקים וסוברים שאף אם על ידי דחיפת הרוח הנזק מתרבה, חייב לשלם, כיון שעל כל פנים גוף הדבר המזיק עשה האדם באופן כזה שרוח מצויה תוכל להוליכו ולהזיק בו (שיטה מקובצת בבא קמא ס א, בשם הרא"ה, בדעת מרימר ורב אשי).