מיקרופדיה תלמודית:אוצרי פרות

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג שליט"א וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - האוגרים פירות, למכרם אחר כך בשעת היוקר.

איסור אצירת הפירות

דברים שיש בהם חיי נפש, כגון יינות שמנים וסלתות, אסור לאצור בארץ ישראל (תוספתא עבודה זרה ה א; בבא בתרא צ ב, בלי המלים "בארץ ישראל"; רמב"ם מכירה יד ה; טוש"ע חושן משפט רלא כד), והוא הדין לכל שאר דברים שהם מאכל אדם (כסף משנה שם ב; חסדי דוד על התוספתא שם), פרט לכמון ותבלין ופלפלין (בבא בתרא שם; רמב"ם שם ז), ושאר מותרות (ראה מאירי שם).

אפילו בעיר שרובה עכו"ם אסור לאצור (העמק שאלה שאילתא לב), וכן בכל מקום שרובו ישראל (רמב"ם מכירה שם ה; רשב"ם בבא בתרא שם ד"ה אוצרי; רא"ש שם סי' כט; שיטה מקובצת שם, בשם הר"ן; טוש"ע שם), אפילו בחוץ לארץ (העמק שאלה שם).

האיסור הוא לאצור פירות כדי למוכרן ביוקר לאחר זמן (רבנו גרשום מאור הגולה בבא בתרא שם ד"ה אוצרי), אלא ראוי לו למכרם תכף למקחו וירויח בהם כשיעור המיועד לו היינו שתות (מאירי שם).

מקור האיסור וחומרו

האוצרים דינם כמלוים ברבית (בבא בתרא שם; רמב"ם מכירה יד ו; שו"ע חו"מ רלא כה), שעוברים על מצות עשה שנאמר (ויקרא כה לא): וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ (סמ"ע רלא ס"ק מג), שהרי מגיע מדבר זה צער לישראל (רמב"ם שם ה), וגורם בזה הפסד לעניים (רשב"ם בבא בתרא שם), ועליהם הכתוב אומר (עמוס ח ה-ז): לֵאמֹר מָתַי יַעֲבֹר הַחֹדֶשׁ וְנַשְׁבִּירָה שֶּׁבֶר, וְהַשַּׁבָּת וְנִפְתְּחָה בָּר[2] וגו', נִשְׁבַּע ה' בִּגְאוֹן יַעֲקֹב אִם אֶשְׁכַּח לָנֶצַח כָּל מַעֲשֵׂיהֶם (בבא בתרא צ ב), ואין להם מחילה לעולם (שאילתות לב), שהרי גזלו את הרבים (העמק שאלה שם).

אצירה משלו או לפרנסת ביתו

אין איסור אלא בלוקח מן השוק על מנת לאצור, אבל המכניס מה שמלקט משדותיו - מותר, ולפרנסת ביתו מותר אף לקנות מן השוק (בבא בתרא צ ב, ורשב"ם ד"ה את קבו), ואפילו לכמה שנים (ערוך השלחן חושן משפט רלא כד).

בשנת שמיטה

בארץ ישראל שהשמיטה נוהגת, מותר לאצור פירות לשלש שנים: ערב שביעית, שביעית ומוצאי שביעית, היינו לקנות בששית לצורך ששית ושביעית ושמינית, כדי למכור לאחרים שלא ימותו בשביעית ובשמינית ברעב, שאף מפירות שמינית אינם אוכלים עד סוף השנה (בבא בתרא צ ב, ורשב"ם ד"ה לאצור; רמב"ם מכירה יד ו), ובזמן שהפירות והתבואה של עכו"ם, שמותרים בשביעית, אסור לאצור אפילו באלו שלש השנים (פאת השלחן ב סק"ה).

בשנות בצורת

בשנות בצורת לא יאצור אפילו קב חרובים, מפני שגורם שימכרו ביוקר (בבא בתרא צ ב; רמב"ם מכירה יד ו), ואפילו באותן שלש השנים שהתירו בארץ ישראל - אסור בשני בצורת (נמוקי יוסף שם), ואף משלו אסור לאצור, ואף פירות שאין בהם חיי נפש (שאילתות לב[3]), אבל מותר לשייר משלו לעצמו להוצאת ביתו לשנה (רשב"ם בבא בתרא שם ד"ה ולא; שו"ע חושן משפט רלא כד).

אצירה לטובת העניים

מותר לאצור פירות בשעת הזול בשביל למכור לעניים בזול בשעת היוקר, אלא שממידת חסידות שלא לעשות כך, שמכל מקום הוא מייקר את השער קצת עכשיו ויצא שכרו בהפסדו, אלא ישהה פירות שדהו למכרם לעניים בזול; ויותר טוב למכור אף פירות שדהו תיכף בשעת הזול כשער הזול, שלא לגרום יוקר השער (בבא בתרא צ ב, ורשב"ם ד"ה שמואל).

הערות שוליים

  1. א', טור שעב-שעג. וראה ערך הפקעת שערים.
  2. כלומר מתי תגיע שנת השמטה ונפתחה אוצרות בר והיינו אוצרי פירות (רשב"ם שם).
  3. ראה שם בהעמק שאלה שמדקדק מהטור ושו"ע חושן משפט רלא, שאף בשני בצורת אין איסור אלא בשיש בהם חיי נפש.