מיקרופדיה תלמודית:אומן

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג שליט"א וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.


הגדרה[1] - העובד בקבלנות, או כשכיר יום, בביתו או אצל בעל העבודה.

שמירת אומן

כלל האומנים

כל האומנים שומרי שכר הם (משנה בבא מציעא פ ב; רמב"ם שכירות י ג; טוש"ע חושן משפט שו א) אם קבלו עליהם לעשות את המלאכה בביתם (רש"י שם ד"ה כל האומנין) לפי שזהו שכרם, שנותנים להם העבודה כדי להשתכר (טור שם) והרי הוא ככל שוכר, שהוא כשומר שכר.

ואף לדעת הסובר שהשוכר כשומר חנם, מכל מקום האומן כשומר שכר, באותה הנאה שבאה לו על ידי זה שהוא תופס החפץ לבטחון שכרו (בבא מציעא שם).

ונחלקו הפוסקים:

יש אומרים שדוקא לסובר שוכר כשומר חנם אמרו הטעם שהאומן תופס החפץ, אבל להלכה ששוכר כשומר שכר – דין האומן כשוכר אפילו בלי תפיסת החפץ (משנה למלך שם; ש"ך שם סק"א).

ויש אומרים שאפילו להלכה תפיסת החפץ היא שעושה את האומן לשומר שכר, שאינו דומה לשוכר שמשתמש בגוף החפץ ולהנאתו נמצא החפץ אצלו, אבל האומן לא להנאתו החפץ אצלו, שכך היה יכול לעשות אומנותו גם בבית הבעלים (מחנה אפרים, שומרים מא).

שכיר יום

נחלקו הפוסקים בשכיר יום:

יש אומרים שאינו כשומר שכר, אפילו כשעובד בביתו, שלא נתנו לו העבודה אלא לפי ההזדמנות באותה שעה, שהיום נותנים לזה ומחר לאחר, ואין הוא משתעבד בשביל כך לשמור (פרישה וסמ"ע שו סק"א).

יש אומרים שאין הבדל בין קבלן לשכיר יום, אלא שאם עושה בביתו הרי זה שומר שכר, ואם עושה בבית הבעלים - אפילו כשומר חנם אינו חייב, כיון שהבעלים לא נסתלקו אז משמירתם (ב"ח שם).

ויש אומרים שאפילו עובד בבית הבעלים, כיון שמשתכר על ידי כך, הרי הוא משתעבד כשומר שכר (משנה למלך שם; ש"ך שם, בדעת הטור והתוספות).

הקדימו הבעלים את שכרו

אם הקדימו הבעלים את שכרו, נחלקו אחרונים: יש סוברים כיון שאינו צריך לתפוס החפץ בשכרו אינו כשומר שכר (מחנה אפרים שם); ויש סוברים שהוא כשומר שכר, שאין תפיסת החפץ עיקר בחיוב שמירתו, אלא הנאתו מזה שהוא משתכר מהעבודה (קצות החושן שו סק"ה; גליא מסכת ג)[2].

בגמר מלאכה

גמר האומן מלאכתו ואמר לבעלים: טול את שלך והבא מעות, הרי הוא שומר חנם (משנה בבא מציעא פ ב), שהרי אינו מעכבו עוד לתופסו על שכרו (רש"י שם ד"ה וכולן שאמרו). ומכל מקום הוא חייב כשומר חנם, ואין באמירתו טול את שלך משום סילוק שמירה, שלא נתכוון אלא להודיעו שאינו תופסו על שכרו (רש"י שם פא א ד"ה אבל גמרתיו), והרי זה כשומר שכר שנגמר זמן שמירתו שהוא כשומר חנם (נתיבות המשפט שו סק"ב); ויש אומרים הטעם שלפי שקיבל עליו מתחילה להיות כשומר שכר, גם עכשיו הוא מסתלק מלהיות שומר שכר בלבד (תוספות בבא מציעא מט א ד"ה אלא).

כשאומר האומן לבעלים: גמרתיו, ולא לקחוהו הבעלים - יש אומרים שהוא שומר חנם (רי"ף ורא"ש בבא מציעא פא א; רמב"ם שכירות שם; טוש"ע שם); ויש אומרים שעדיין שומר שכר הוא (שאילתות שאילתא כ, לפי העמק שאלה שם).

אמר האומן: הבא מעות וטול את שלך, הוא עדיין שומר שכר כשהיה (בבא מציעא שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שהרי גילה דעתו שתופס החפץ בשכרו (רש"י שם ד"ה הא הבא). אבל אם גילה דעתו בפירוש שאינו רוצה עוד לשומרו, כגון שאמר: טול את שלך ואיני שומרו עוד, אינו אפילו כשומר חנם (שיטה מקובצת שם בשם הריטב"א; בית יוסף שם, בשם תלמידי רשב"א; רמ"א שם), אבל כשאמר הבא מעות וטול שלך, אפילו כשאמר בפירוש איני שומרו עוד, לא נסתלק בחיובו כשומר שכר עד אחר שיביא לו שכרו (סמ"ע שם סק"ד).

כשקיבל חפץ על מנת לחקותו

אומן שקבל ספר להעתיק ממנו בשביל הבעלים, הרי הוא שומר שכר על הספר (מרדכי בבא מציעא שס; דרכי משה שו סק"א, בשמו). וכן אומן שקבל כלי כדי ללמוד לעשות כמוהו בשביל הבעלים, הרי הוא גם על הכלי הזה שומר שכר, כיון שהכלי הזה גרם לו שישתכר (תשב"ץ ח"ד טור שני ל).

תשלום שכר באבדה מאונס

נאבד החפץ מבית האומן באונס, שהוא פטור מלשלם, אם עוד לא השלים האומן מלאכתו, פטור בעל הבית מלשלם לו שכרו (בבא מציעא נח א), ואם לאחר שגמר מלאכתו נאבד, חייב לשלם לו שכרו, שהאונס הרי זה כאילו החזירו ליד בעלים (קצות החושן שה סק"ב).

אם נאבד או נגנב שלא באונס, אלא שהאומן פטור מחמת שהיו בעליו עמו - יש אומרים שאף בזה חייב לשלם לו שכרו (תשב"ץ ח"ד טור שני כד); ויש אומרים שכיון ששכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, היינו כשהחזירו לבעל הבית, הרי לא השלים מלאכתו כשלא החזירו, שדוקא האונס נחשב כחזרה, אבל בפטור אחר מכל מקום שכרו הפסיד (נתיבות המשפט שם סק"א).

אומן שקלקל

אומן שנתנו לו לתקן וקלקל, כגון שנתן לחרש שידה תיבה ומגדל לקבוע בהם מסמרים ושברם, הרי זה חייב לשלם (בבא קמא צח ב).

ואם נתן לו עצים לעשות שידה תיבה ומגדל ושברם אחר שעשאם, הרי זה משלם דמי שידה תיבה ומגדל, לפי שהם היו כבר של בעל הבית אחר שנעשו, שאין האומן קונה בשבח כלי[3] (רמב"ם שכירות י ד; טוש"ע חושן משפט שו ב, על פי בבא קמא צט ב).

כשהאומן מומחה

הנותן בהמה לטבח וניבלה, אם בשכר, חייב לשלם דמיה (בבא קמא צט ב; רמב"ם שכירות י ה; טוש"ע חושן משפט שו ד), שאף על פי שהוא מומחה היה לו להיזהר יותר (סמ"ע שם ס"ק יג), כדין שומר שכר (תוס' בבא קמא כז ב ד"ה ושמואל); ואם בחינם - פטור (שם. וראה תוס' שם).

ודוקא אם היה מומחה פטור כשעשה בחינם (גמ' שם, ומגיד משנה שם), מפני שלמומחה הרי זה נחשב כאונס (רש"י שם ד"ה אומן, ותוספות ד"ה אימא); אבל אם אינו מומחה - חייב (רמב"ם שם), מפני שהיא פשיעה, שלא היה לו לעשות כשהוא אינו בקי (רש"י שם ד"ה טבח), ועל האומן להביא ראיה שהוא אומן (גמ' שם).

בספק

בטבח שעשה ספק טריפה נחלקו הדעות:

יש אומרים שפטור מלשלם, שמספק אין מוציאים ממון (מגיד משנה שם ה; שו"ע שם ה), אף על פי שאנו מחמירים לאסור (רמ"א שם). ומכל מקום שכרו הפסיד, שמא הטבח הוא שהטריף (בית יוסף שם, בשם רשב"א; רמ"א שם).

יש אומרים שכל המפורש בהלכות שחיטה הידועות לשוחטים, אם עבר על זה חייב לשלם, אפילו אם אין זה אלא מפני שמחמירים אנו מספק (תרומת הדשן קפו, וכן הכריע הש"ך שם סק"י).

ויש מכריעים, שאם עשה קלקול בשוגג בשהייה (ראה בערכו) כל שהוא פטור, מפני שהוא הזק-שאינו-נכר (ראה בערכו), כיון שאינו אלא חומרא בעלמא, אבל בשאר פסולי שחיטה חייב אפילו אם עשה טריפות שמצד חומרא בעלמא (קצות החושן שם סק"י).

אבל יש סוברים שאף חומרא בשהייה הוא היזק ניכר, שהשחיטה עצמה היא ההיזק והרי זה כמתיז ראשה בסייף, ומכל מקום המסיר סירכות ונטרף פטור, שזהו היזק שאינו ניכר, שפטור בשוגג, והרי נתכוין להכשיר ולא להזיק (נתיבות המשפט שם סק"ח וסק"ט).

סילוק אומנים

האומנים שהציבור ממנה אותם, שהפסידו, כגון:

נוטע אילנות שקלקל; טבח [שוחט] שניבל; אומן [מקיז דם (שיטה מקובצת בבא מציעא קט א) או מוהל (רש"י שם)[4]] שחבל[5]; סופר שטעה בשטרות; מלמד תינוקות שפשע בתינוקות ולא לימד, או שלימד בטעות (כל אלה בבבא מציעא קט א).

נחלקו הדעות אימתי מותר לסלקם:

  • יש אומרים שכיון שהפסידו באופן שאי אפשר להחזיר ההפסד, מסלקים אותם בלא התראה, שהם כמותְרים ועומדים עד שישתדלו במלאכתם, הואיל והעמידו אותם הציבור עליהם (רמב"ם שכירות י ז, על פי בבא מציעא קט א וב; שו"ע חושן משפט שו ח).
  • ויש סוברים שאפילו הנוטע ליחיד שהפסיד מסלקים אותו (ראב"ד בהשגות שם; טור שם; רמ"א שם ח, בשם י"א), והוא הדין בכל האומנים שנמנו כאן (סמ"ע שם ס"ק יט).
  • ויש אומרים שאין מסלקים אותם עד שיהיו מוחזקים לקלקל, או עד שהתרו בהם (מגיד משנה שם, בשם רשב"א; רמ"א שם, בשם יש אומרים).

הפסד שאינו חוזר

אף על פי שמשלם האומן את ההפסד, מכל מקום נחשב הפסד שאינו חוזר, שהרי טבח המקלקל אפילו משלם דמי הבהמה, דמי בושתו ובושת אורחיו אינו משלם (מגיד משנה שם, בשם ראב"ד), וכן הנוטע הרי משלם רק בעד הפסד גוף האילן, ולא בעד מה שהיה מגדל פירות אילו נטעו כראוי (סמ"ע שם סק"כ), וכן בכולם (שם).

יש אומרים שהנוטע שמסלקים אותו הוא כשאינו צריך לשלם בעד ההפסד, כגון שלא הפסיד ממש, אלא שפשע שאין הנטיעות גדלות כמו שהיו ראויות ליגדל (תוספות בבא בתרא כא ב), וכן סופר אם טעה בשטר אין לו תשלומים, אבל כשצריך לשלם בעד ההפסד אין מסלקים אותו (שיטה מקובצת בבא מציעא קט א).

מלמד תינוקות

מלמד תינוקות שבטל מלימודו אפילו רק יום או יומיים מסלקים אותו (רמ"א שם, בשם מרדכי).

מלמד שטעה מחמת שלא ידע מסלקים אותו, אבל אם היה יודע, אלא שלא השגיח על אחד מתלמידיו שלא יטעה, אין מסלקים אותו (מגיד משנה שם).

סופר שכתב ספר תורה

סופר שכתב ספר תורה ונמצאו בו טעויות, יש סוברים שמסלקים אותו בלא התראה (רש"י בבא בתרא כא ב ד"ה פסידא); ויש סוברים שאין זה הפסד שאינו חוזר, שהרי אפשר להגיה (תוספות שם ד"ה סופר).

הסופר חייב לשלם שכר המגיה, כל שיש שם טעויות הרבה שאין דרך הסופר לטעות כל כך, וכל מקום שנהגו כותבי ספרים להגיה, אף הוא חייב להגיה, אבל במקום שלא נהגו ועמד הסופר והגיה, חייבים לשלם לו שכר הגהה (שו"ת הרשב"א ח"א אלף כו; רמ"א שם).

זכויות האומן

בל תלין

כשם שחייבים לשלם לפועל ביומו, והמאחר עובר בבל-תלין (ראה בערכו), כך חייבים לשלם לאומן באותו היום שהביא את מלאכתו, ועובר בבל תלין אם היתה מלאכה שאין בה שבח, כגון נושא אגרות ממקום למקום וכיוצא בזה (בבא קמא צט א); ואם היתה אומנות שיש עמה שבח, הרי זה תלוי במחלוקת אם אומן-קונה-בשבח-כלי (ראה בערכו) אם לאו (שם).

עיכוב עד תשלום השכר

האומן רשאי לעכב את החפץ עד שישלם לו בעל הבית את שכרו (בבא מציעא פ ב), ואם קונה את השבח בחפץ זה עד שישלם לו, הרי זה תלוי במחלוקת הנ"ל. במה דברים אמורים בעושה בקבלנות, אבל שכיר יום אינו מעכב ואינו קונה (כן משמע בדרישה שם א).

המזמין כלי ואינו רוצה לקחתו

המזמין כלי אצל אומן ואינו רוצה לקחתו אחר כך, אם הוא דבר שאם לא יקחנו מיד מפסיד, חייב (שו"ת הרא"ש קד ו; טוש"ע חושן משפט שלג ח), אבל האומן צריך לטפל במכירת הכלי, ומה שיפסיד יוסיף לו המזמין (סמ"ע שם סק"ל).

במה דברים אמורים, כשעשה האומן משלו, אבל אם עשה משל המזמין, הכלי של המזמין, לסוברים אין אומן-קונה-בשבח-כלי (ש"ך שם ס"ק מא).

ואם ציוהו לעשות ואמר לו: שכרך עלי, חייב לשלם לו, אפילו בדבר של הפקר, ככל שוכר את הפועל שאין צריך קנין, ואינו יכול לומר לו: קח מה שעשית בשכרך (נתיבות המשפט שם ס"ק טו, על פי שו"ע שם שלו ב).

המוציא מחברו עליו הראיה

גאונים כתבו: יש שלשה דברים שאינם בכלל המוציא מחברו עליו הראיה, ומהם: האומנים, שאין אנו דנים בהם המוציא מחברו עליו הראיה, בדברים שרגילים בני אדם לתת להם לתקנם, ומי שיצא מבית חברו וחפץ מוטמן תחת כנפיו ואומר לקחתיו ממך, אף על פי שהוא המוחזק - צריך הוא להביא ראיה שלקחו ממנו (ספר המקח לרב האי גאון מ).

לימוד אומנות

חייב האב ללמד את בנו אומנות (ברייתא קידושין כט א), והוא חיוב מן התורה (מכילתא דרבי ישמעאל בא פי"ח), ומצוה היא (קידושין ל ב. וראה רש"י כתובות ה א ד"ה ללמדו, שמצווה ללמדו אומנות. וראה קובץ שיעורים ח"ב סי' מז אות ג), ומשום כך אף מותר ללמד את בנו אומנות בשבת (שבת קנ א; רמב"ם שבת כד לה; טוש"ע או"ח שו ו, ומשנה ברורה שם סק"ל), אבל אין בית דין כופים אותו על חיוב זה (ירושלמי שם א ז), וכל מי שאינו מלמד את בנו אומנות כאילו מלמדו ליסטות (גמ' שם); ויש מהתנאים שאמר שאינו מלמד את בנו אלא תורה (רבי נהוראי במשנה שם פב ב; סופרים טז א). בשיטה זו כתבו אחרונים שאינו חולק על החיוב ללמד את בנו אומנות (ראה מהרש"א קידושין ח"א פב א ד"ה לעולם; שו"ע הרב הלכות תלמוד תורה קונטרס אחרון פ"ג ד"ה והנה; פני יהושע סוף קידושין, ועוד)[6].

חיוב זה מוטל על האב ולא על האם (פירוש המשנה לרמב"ם שם כט א, על פי המשנה שם).

מקור החיוב

מספר לימודים נאמרו כמקור לחיוב זה:

וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים (דברים ל יט) - זו אומנות (רבי ישמעאל בירושלמי שם, ופאה א א).

רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ (קהלת ט ט) - אם אשה ממש היא, כשם שחייב להשיאו אשה כך חייב ללמדו אומנות; אם תורה היא, כשם שחייב ללמדו תורה כך חייב ללמדו אומנות (חזקיה בגמ' שם ל ב).

וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם (שמות יח כ) - זה בית חייהם (בבא מציעא ל ב), ללמוד להם אומנות להתפרנס בו (רש"י שם ד"ה זה בית חייהם; תוספות ר"י הזקן קידושין פב א)[7].

אומנות שראוי ללמד את הבן

לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה (משנה שם; ברכות סג א), נקיה - שהיא נקיה מגזל, וקלה - שאין בה חסרון כיס (ערוך ערך תלמיותא).

אמוראים ביארו שאומנות זו היא "מחטא דתלמיותא" (רב יהודה בקידושין פב א-ב; רב חסדא ברכות שם) - יש מפרשים שהיא מחט של סדקית שאינה של תפירה, אלא שמאחים בה את הקרעים, ודקה היא ביותר (ערוך שם); ויש מפרשים שהיא תפירת מעשה רוקם, שתופר שורות שורות כתלמים של מחרישה (רש"י שם ב ד"ה מחטא; תוספות ר"י הזקן שם).

אומנות שאין ראוי ללמד את הבן

אל ילמד אדם את בנו אומנות בין הנשים (משנה שם). יש מפרשים שהיא אומנות הנעשית עבור נשים (תוספות ר"י הזקן שם; מאירי שם, בפירוש הראשון); ויש מפרשים שהיא אומנות הנעשית יחד עם נשים (מאירי שם, בשם יש מפרשים).

ואל ילמד אותו להיות חמר, גמל, קדר, ספן, רועה וחנוני, שאומנותן אומנות ליסטים (משנה שם).

חמר, גמל, קדר, וספן - אומנותן אומנות ליסטים, מפני שכשלנים בדרכים הם גוזלים עצים ופירות (רש"י שם ד"ה חמר; תוספות ר"י הזקן שם), ועוד שנשכרים לאדם ומעבירים על תנאם (רש"י שם; תוספות ר"י הזקן שם).

רועה - אומנותו אומנות ליסטים, מפני שמעביר לרעות בהמות שלו בשדות אחרים (רש"י שם ד"ה רועה; תוספות ר"י הזקן שם).

חנוני - אומנותו אומנות ליסטים, שהוא מלומד באונאה להטיל מים ביין וצרורות בחיטים (רש"י שם ד"ה חנוני; תוספות ר"י הזקן שם).

הערות שוליים

  1. א, טור' שב-שט. וראה עוד ערך אומן קונה בשבח כלי.
  2. וראה בשו"ת באר יצחק (חו"מ ו), שדחה ראיותיו של המחנה אפרים.
  3. ראה בערך אומן קונה בשבח כלי, שהוא מחלוקת אמוראים והפוסקים אם אומן קונה בשבח כלי.
  4. וראה שבת קלג ב- האי אומנא דלא מייץ וכו'.
  5. בדין סילוק רופא שקלקל – ראה אמרי בינה חו"מ סי' ל; שו"ת ציץ אליעזר ח"ה קונטרס רמת רחל סי' כג.
  6. אמנם בביאור הלכה סי' שו ס"ו ד"ה וללמדו כתב, שיש מחלוקת ביניהם, אך לא הביא כל הדעות הללו. וראה על כך מאמרו של י. לוי, המעין, תמוז תשנ"א, עמ' 15 ואילך. וכבר הקשו לפי הגמ' עירובין יג ב – הוא ר' מאיר, הוא ר' נהוראי, ואם כן בעל כורחנו לומר שאין הם חולקים, וראה בחי' מרן הגרי"ז, על פר' חיי שרה, בשם הגר"א, שבאמת אין כאן מחלוקת, אלא שכל אחד מתאר מידה המתאימה לאנשים מסויימים. וראה ס' הברית (הורוויץ), ח"ב דברי אמת, מאמר יב דרך הקודש, פ"י (הובאו דבריו בשדי חמד מערכת אל"ף סי' רל, ופאת השדה שם סי' קס, שאין להסתמך על דעת רבי נהוראי להלכה.
  7. אמנם ראה רש"י ב"ק ק א ד"ה בית, שפירש שהכוונה לתלמוד תורה.