מיקרופדיה תלמודית:אומדנא

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג שליט"א וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - הערכת כונת האדם במעשה ידוע או בדיבורו; קביעת המציאות של המעשה על ידי הערכת תנאים ונסיבות ידועים.

גדרי האומדנא

אומדנא בכונה ובמעשה

האומדנא משמשת הוכחה שעל פיה חותכים דינים שונים בממונות, באיסורי ערוה, בנדרים ובשבועות, בהקדשות ובצדקה.

שני סוגי אומדנא הם:

  • כשהמעשה עצמו ברור לנו, והאומדנא באה לברר רק את הכונה של עושה המעשה (שו"ת מהרי"ק קכט).
  • כשגוף המעשה אינו מבורר, והאומדנא צריכה להוכיח את עצם קיומו או את האיש שעשה אותו (שם).

אומדנא המוכחת ואומדנא בגילוי דעת

אף מצד כח ההוכחה מתחלקות האומדנות לשני סוגים:

אומדנא המוכחת, היינו דברים שמצד עצמם ניכר שהאדם עשה אותם בכונה מסוימת, ואין צורך בגילוי דעת מיוחד שעל מנת כן הוא עושה אותם (תוספות קדושין מט ב ד"ה דברים; שו"ת הרא"ש לד,פא).

אומדנא בגילוי דעת, היינו דברים שכונת העושה אינה ניכרת כל כך מהם בעצמם, אלא בצירוף גילוי דעת בשעת המעשה, אבל כשיש אותו גילוי הדעת מתבררת כונתו גם מתכונת הדברים בעצמם; אולם דברים שמצד עצמם אין שום הוכחה כלל על הכונה, אין גילוי הדעת משמע בתורת אומדנא, אלא אם כן התנה בתנאי גמור לפי משפטי התנאים (שם).

להלן מספר דוגמאות מכל סוג של אומדנא:

אומדנא בממונות

אומדנא מוכחת

שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים ולא השאיר לעצמו כלום, אם עמד מחוליו יכול לחזור בו, אפילו כשקנו מידו בקנין גמור, שאומדים דעתו שעל דעת כן נתן שאם ימות תתקיים המתנה, ואם יעמוד מחוליו תחזור אליו (בבא בתרא קמו ב, ורשב"ם ד"ה לא שייר קרקע).

הכותב כל נכסיו לאשתו, לא עשאה אלא אפוטרופוס, שאומדנא מוכחת היא שאין אדם מניח את בניו ונותן הכל לאשתו, ולא נתכוין אלא לעשותה אפוטרופוס על בניו, כדי שיכבדוה (שם קלא ב, ורשב"ם ד"ה לא עשאה).

קנה קרקע מסיקריקון [רוצח נכרי, בזמן מלחמת טיטוס] וחזר וקנה מהנגזל, מקחו בטל, שאומדים דעתו שמחמת יראה עשה (גיטין נה ב ונח א).

אומדנא בגילוי דעת

אין אומדנא מועילה אלא כשהדבר תלוי בדעת האחד, וחברו אינו מקפיד בדבר, מפני שאין לו הפסד אם יתבטל המעשה, כגון במקח וממכר, שהלוקח אינו מפסיד כשהמקח יתבטל, שהרי יקבל מעותיו בחזרה, וכיוצא בזה; אבל כשהשני מפסיד בביטול המעשה, אין אומדים דעת האחד אף באומדנא המוכחת. לפיכך:

הלוקח פרה מחברו ונטרפה, אין אומרים שבודאי על מנת כן לא קנה, שהמוכר מקפיד בדבר שהרי מפסידו, והיה לו ללוקח להתנות בפירוש בשעת המכירה, כדי שידע המוכר ויחליט אם להסכים לתנאי זה (תוספות כתובות מז ב ד"ה שלא; שיטה מקובצת שם בשם הרא"ש).

המוכר חפץ לקנות בדמיו דבר ידוע, ואחר כך לא הוצרך לדמים משום דבר שנתחדש, כגון שרצה לקנות חטים בשנת בצורת ולבסוף ירדו גשמים, או שבאו חטים והוזלו וכיוצא בזה, וגילה דעתו בשעת המכר שלשם כך הוא מוכר, המכר בטל (כתובות צז א, ורש"י ד"ה זבין); ויש אומרים שכאן יש אומדנא אפילו כשגילה דעתו קודם לכן אף שלא פירש בזמן המכר (רש"י שם, לפי הב"ח בטור שם).

אומדנא באיסורי ערוה

אומדנא מוכחת

המסוכן והיוצא בקולר והמפרש בים והיוצא בשיירא שאמר כתבו גט לאשתי, אף על פי שלא אמר "כתבו ותנו", הרי אלו יכתבו ויתנו לה (גיטין סה ב; רמב"ם גרושין ב יב; טוש"ע אבן העזר קמא טז), שאומדן הדעת הוא שבודאי התכוין שיתנו לה, אלא שמפני טירדתו ופחדו לא פירש (בבא בתרא קמו ב, ורשב"ם ד"ה היוצא בקולר).

בגט מעושה [גט אשה, שכפו על הבעל לתתו] (ראה בערכו) שלא כדין, אומדנא המוכחת היא שלא גירש אלא מחמת האונס (ריטב"א קדושין מט ב).

בקידושין

אין הולכין בקידושין אחר אומדנות והוכחות שלא כיוונה האשה לשם קידושין (רמ"א אבן העזר מב א,ד). יש אומרים שטעמו של דבר משום חומר אשת איש (ביאור הגר"א שם סק"ד); ויש אומרים שמעיקר הדין הוא, שכיון שצריכים עדים לקיום הדבר, הרי שיש צורך בהם למעשה הגלוי, ואין הולכים בהם אחר אומדנות (ערוך השלחן שם ח)[2].

אומדנא בגילוי דעת

המוציא את אשתו משום שיצא עליה שם רע, ואמר לה בשעת גירושין: משום שם רע אני מוציאך, מעיקר הדין אם נתבדה השם רע - הגט בטל (גיטין מו א), ואף על פי שלא התנה בפירוש דרך תנאי, מועיל גילוי הדעת (ראה בערך גלוי דעת), שאומדנא המוכחת היא על ידי גילוי דעתו שלא גירשה אלא על דעת כן (ריטב"א שם), אלא שמשום שלא יקלקלה על בעלה השני אמרו שאינו יכול להחזירה (כן משמע בגמ' שם), וכיון שידע שאסור להחזירה ולא חש להמתין, גילה דעתו שלא היתה חביבה עליו (רש"י שם ד"ה טעמא); ויש חולקים וסוברים, שגם מעיקר הדין אין כאן אומדנא, ואינו יכול לקלקלה, וזה שאמרו שלא יחזיר - מפני שחששו ללעז בעלמא של הבעל, שלא יאמר אילו הייתי יודע שהשם רע הוא שקר לא הייתי מגרש (תוספות שם בד"ה אי).

אומדנא בנדרים ובשבועות

המדיר את חברו שיאכל אצלו, ונדר זה שלא יאכל מפני שאינו רוצה להטריח עליו, בין אכל ובין לא אכל, הן המדיר והן המודר פטורים, וכן המוכר שנדר שלא ימכור חפץ זה אלא בסלע, והלוקח נדר שלא יקחנו אלא בשקל, ורצו בשלשה דינרים - שניהם פטורים, וכן כל כיוצא בזה, שאומדים דעתו שלא גמר בלבו לנדור, ולא נתכוין אלא לזרז את חברו (רמב"ם נדרים ד ג, על פי נדרים כ ב).

אומדנא בנדרים ושבועות מועילה אף לפרש כונת הנודר והנשבע על איזה אופן נדר ונשבע. "רואים דברים שבגללם נשבע או נדר, ולומדים מהם לאיזה נתכוין, והולכים אחר הענין ולא אחר משמעות הדיבור" (רמב"ם שם ח ח).

לפיכך, היה טעון משא של צמר או של פשתים, והזיע והיה ריחו קשה, ונשבע או נדר שלא יעלה עליו צמר או פשתים לעולם, הרי זה מותר ללבוש בגדי צמר או בגדי פשתן ולהתכסות, ואינו אסור אלא להפשילם לאחוריו; היה לבוש בגדי צמר ונצטער בלבישתם, ונשבע או נדר שלא יעלה עליו צמר לעולם, אסור ללבוש ומותר לטעון עליו ומותר להתכסות בגיזי צמר, שלא נתכוין זה אלא לבגדי צמר, וכן כל כיוצא בזה (שם, על פי נדרים נה ב), ודוקא בנודר בינו לבין עצמו, אבל בנודר לחברו, כל שלשון הנדר כולל, הולכים אחריו, אם לא באומדנא המוכחת (רמ"א יו"ד ריח א).

אומדנא בהקדשות, צדקה, ופדיון שבויים

  • אף בהקדשות סומכים על האומדנא ודנים על פיה (ש"ך יו"ד רנא ט, בשם תשובת ר"א מזרחי).
  • וכן בצדקה: נדר לצדקה סתם, נותנים לקרוביו העניים, שאומדים דעתו שנתכוין לקרוביו (מרדכי בבא בתרא א; רמ"א שם רנא ה).
  • גבו מעות לפדיון שבויים ומתו קודם שנפדו: יש אומרים שינתנו ליורשיהם; ויש אומרים שאומדים דעת הנותנים שלא התנדבו לדעת כן (שו"ע שם רנג ז).

אומדנא על גוף המעשה

כשאנו מסופקים בעצם המעשה אם התקיים ואנו באים לברר את קיומו על ידי אומדנא, נחלקו תנאים בדבר אם דנים על פי אומדנא זו:

שור שהיה רועה ונמצא שור הרוג בצדו, אף על פי שזה מנוגח וזה מועד ליגח, זה מנושך וזה מועד לישוך, חכמים אומרים: אין אומרים בידוע שזה נגחו וזה נשכו; ורבי אחא אומר: בידוע שזה הזיקו (בבא בתרא צג א).

גמל האוחר - עוסק בתשמיש ודרכו להכות באותה שעה ברגליו (רשב"ם שם ד"ה גמל האוחר, בפירוש הראשון) - בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצדו, חכמים אומרים: אין אומרים בידוע שזה הרגו; רבי אחא אומר: בידוע שזה הרגו (גמ' שם).

הלכה כחכמים (רמב"ם נזקי ממון ח יד); ודעת יחיד היא שהלכה כרבי אחא (מהרי"ק קכט, בשם מרדכי בתשובה. וראה שם שכל הפוסקים חולקים עליו).

טעם החילוק בין אומדנא זו לכל האומדנות המועילות:

  • יש אומרים שאומדנא אינה מועילה אלא במקום שהמעשה ברור לנו, ואנו מסופקים רק על כונת העושה בלבד; אבל כשלא נתברר גוף המעשה, אנו צריכים לעדות ברורה, ואין דנים לפי האומדנא (מהרי"ק שם).
  • ויש אומרים הטעם שאין אומרים זה הרגו, משום שאין מוציאים ממון על פי אומדנא, אלא המוציא מחברו עליו הראיה (נמוקי יוסף בבא בתרא צג ב), אבל אין כן דעת רוב ראשונים (ראה תוספות כתובות נה ב ד"ה; שו"ת הרא"ש כלל עח; מהרי"ק שם).

בדיני נפשות

אף בדיני נפשות מחלוקת:

ראוהו עדים רודף אחר חברו והתרו בו, וראו שנכנס אחריו לחורבה, ונכנסו אחריו ומצאו סייף בידו ודם מטפטף והרוג מפרפר, באופן שאומדנא ברורה היא שזה הרגו, אין הורגים את הרוצח על פי אומדנא זו (מכילתא משפטים כ; שבועות לד א), ועל זה וכיוצא בו נאמר (שמות כג ז) וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג (מכילתא שם); ולרבי אחא הסובר בגמל האוחר בידוע שזה הרגו, אף כאן הורגים את הרוצח (שבועות שם), והלכה כחכמים (רמב"ם סנהדרין כ א).

אומדנא ברורה לגמרי

אפילו באומדנא המבררת את המעשה, אם האומדנא ברורה לגמרי היא יוצאת מכלל אומדנא ונחשבת כ"ידיעה בלא ראיה" (ראה בערך עדות) ודנים על פיה.

כגון שראו אחד נכנס לתוך ביתו של חברו שלם, וידעו שמלבד שניהם לא היה שם אחר, ויצא חבול במקום שאינו יכול לחבול שם בעצמו, כגון שעלתה לו נשיכה בגבו, הרי זה ברור שזה נשכו ומשלם לו דמי חבלה (שבועות מו ב).

יש אומרים שאפילו בדיני נפשות באופן כזה, כגון שעלתה לו נשיכה על ראשו וניקב קרום של מח ומת, דנים על פי אומדנא זו שבודאי הרגו (תוספות שבועות לד א ד"ה דאי); ויש חולקים וסוברים, שאין דנים בנפשות אפילו על ידי אומדנא כזאת אלא בעדות גמורה שראו שהרגו (רמ"ה סנהדרין לז ב).

בעגונה

בעגונות אין אומדנות מוכיחות מועילות לקבוע שמת הבעל ולהתירן להינשא, אבל מכל מקום בדיעבד שהתירה חכם על פי אומדנות שמת, אפילו בלי עדות כלל, ונישאת על פיו, לא תצא מבעלה (חלקת מחוקק יז ס"ק כג; בית שמואל שם סק"נ).

אומדנות של הדיינים

מעיקר הדין יש לדיין לדון דיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה שהם אמת, אף על פי שאין שם ראיה ברורה.

כגון שאמר לו אדם אחד שהוא נאמן אצלו ושדעתו סומכת עליו שזה האיש חשוד על השבועה, יש לו להפוך השבועה על שכנגדו וישבע ויטול (ראה בערך שבועה), אבל משרבו בתי דינים שאינם הגונים ובעלי בינה, הסכימו שלא ידונו שום דבר אלא בראיה ברורה (רמב"ם סנהדרין כד א-ב; טוש"ע חו"מ טו ה).

כל מי שבא להפקיע תקנת חכמים בערמה ומכל שכן לגזול את חברו, חייבים חכמי הדור לבטל את כונתו אפילו בלי ראיה רק באומדנות המוכיחות היטב (טור ורמ"א שם צט).

בביזוי תלמיד חכם

צורבא מרבנן יכול לנדות אפילו למי שלא ביזהו בפירוש, אלא שכיון לבזותו, לפי אומדנא מוכחת (שו"ע יו"ד שלד מה).

הערות שוליים

  1. א, טור' רצה-שב.
  2. ראה שם מה שכתב להוכיח שאיננו משום חומר אשת איש, שהרי כתב דין זה (שם ד) גם לקולא.