מיקרופדיה תלמודית:אבנט

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג שליט"א וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - חגורה שהיה הכהן חוגרה על כתונתו, והוא אחד מארבעה בגדי כהונה.

סיכום תמציתי

שלשה אבנטים היו במקדש:

א. האבנט שנצטוה הכהן הגדול לחגור בכל ימות השנה, היה עשוי מעשה רוקם מארבעה מינים – שש, תכלת, ארגמן, תולעת שני, והוא היה כלאיים, שכן הכיל צמר ופשתן.

ב. אבנטו של כהן גדול ביום הכפורים היה עשוי פשתן לבן בלבד, בלי צמר, ולא היה עשוי מעשה רוקם.

ג. אבנט של כהן הדיוט נחלקו בו תנאים אם היה כאבנטו של כהן גדול בכל ימות השנה, של כלאים, או שהיה של פשתן בלבד, והלכה שאבנטו של כהן הדיוט של כלאים היה.

אורך האבנט היה ל"ב אמה, ורחבו כשלש אצבעות.

הכהנים חוגרים אותו על הכתונת, לפני לבישת המצנפת. אף הכהן הגדול חוגרו על הכתונת, ואחר כך לובש את המעיל. ויש שכתבו שאין הסדר מעכב, ואין הקפדה באבנט מה ילבש קודם ואחר כך.

הכהנים חוגרים אותו על צלעותיהם כנגד המרפק שהוא כנגד הלב. הכהן כורך את האבנט סביבו מספר פעמים - יש אומרים שהיה מקיפו ב' פעמים, ויש אומרים, ל"ב פעמים כמנין לב.

חלון מיוחד היה בבית המקדש בלשכת הבגדים בשביל שמירה על האבנטים.

יש אומרים, שאסור לכהן הדיוט ללבוש את האבנט שלא בשעת העבודה, מפני שהוא כלאים.

יש מי שסובר שאף כהן גדול אסור ללובשו שלא בשעת עבודה; ויש אומרים שכהן גדול מותר ללובשו כל זמן שהוא במקדש אף כשאינו עובד.

ויש אומרים, שאף הכהנים מותרים ללבוש את האבנט כל זמן שהם במקדש, אפילו שלא בשעת עבודה.

כל בגד מבגדי כהונה מכפר על עוון מיוחד, והאבנט היה מכפר על הרהור שבלב; יש אומרים שהוא מכפר על הגנבים; ויש אומרים שמכפר על העוקמנים בלב, היינו האנשים המעקמים דבריהם ולבם בל עמם.

אבנט של כהן גדול בכל ימות השנה

מעשה רוקם

האבנט שנצטוה הכהן הגדול לחגור בכל ימות השנה, מצותו שיהיה עשוי מעשה רוקם - שתהיינה הצורות הנעשות באריגה נראות מצד אחד בפני האריג (רמב"ם כלי המקדש ח טו)[2] - שנאמר: וְאַבְנֵט תַּעֲשֶׂה מַעֲשֵׂה רֹקֵם (שמות כח לט).

המינים ושזירתם

מצותו שיהיה עשוי מארבעה מינים – שש משזר, תכלת, ארגמן ותולעת שני (שם לט כט. וראה רש"י ותוס' יומא ו א ד"ה אמר). נמצא שהיה האבנט עשוי כלאים, שהרי השש הוא פשתן, והתכלת היא צמר (רש"י שם, על פי יומא יב ב), וגם הארגמן ותולעת השני של צמר הם (רמב"ם כלי המקדש ח יג).

כל מין ומין היה כפול ששה חוטים, והם 24 חוטים שזורים (יומא עא ב, ורש"י ד"ה אלא)[3].

יש סוברים שהאבנט היה עשוי כולו פשתן לבן וחוטיו כפול ששה, שוה לשאר שלשת הבגדים השוים בכל הכהנים, שהיו עשויים שש, אלא שהיה רקום בצמר (רמב"ם שם א; סמ"ג עשין קעג; חנוך מצוה צט)[4], והצמר היה של שלשת המינים, תכלת וארגמן ותולעת שני (מרכבת המשנה שם; מעשה רוקח שם. ועיין קרית ספר שם, ומשנה למלך שם).

אבנט של כהן גדול ביום הכפורים

אבנטו של כהן גדול ביום הכפורים היה עשוי פשתן לבן בלבד, בלי צמר, שנאמר: וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר (ויקרא טז ד), והבד הוא פשתן (יומא עא ב; זבחים יח ב; רמב"ם כלי המקדש ח יג).

חוטיו כפולים ששה, וזה מצוה מן המובחר, אבל אינו מעכב, וכשר אפילו אם היה חוט אחד בלבד (רמב"ם שם יד), ויש אומרים שמעכב (רש"י זבחים יח ב. ועי' משנה למלך שם).

מכיון שהיה מפשתן בלבד לא היה עשוי מעשה רוקם, לפי שהרקמה היתה עשויה רק בדברים שהם מארבעה המינים (מנחת חינוך מצוה צט).

אבנט של כהן הדיוט

באבנט של כהן הדיוט נחלקו תנאים אם היה כאבנטו של כהן גדול בכל ימות השנה, היינו של כלאים, או שהיה של פשתן בלבד (יומא יב א, ושם ו א). הלכה, שאבנטו של כהן הדיוט של כלאים היה (רמב"ם כלי המקדש ח א, יא-יב), אבל יש מי שאומר שלא היה עשוי מעשה רוקם כמותו (רמב"ם שם ב, לפי משנה למלך שם; חינוך מצוה צט, ועי' מנחת חינוך שם); ויש מי שאומר, שאף לא היה של ארבעה מינים, אלא של צמר נוסף על הפשתים, לפי שלא למדנו לרבות בו אלא שהוא של כלאים (רלב"ג שמות שם, הובא במשנה למלך שם); ויש הסוברים, שגם של כהן הדיוט היה עשוי מעשה רוקם (סמ"ג עשין קעג. ועי' משנה למלך שם; רמב"ן שמות לט כט), לפי שכל מה שכתוב בכהן גדול, למדנו לרבות גם בכהן הדיוט (רמב"ן שם), וכשם שלמדנו שהוא של כלאים, למדנו שהוא גם מעשה רוקם (משנה למלך שם), והצמר היה של שלשה המינים (תוס' שבת כא א ד"ה שמחת).

מידת האבנט

אורך האבנט היה ל"ב אמה (ירושלמי יומא ז ג; ויקרא רבה (וילנא) י ו; רמב"ם כלי המקדש ח יט; החינוך מצוה צט), ורחבו כשלש אצבעות (רמב"ם שם. ובקדמוניות ג ז א: כארבע אצבעות)[5], והיה חלול ונבוב (ויקרא רבה שם, וכן הוא בקדמוניות שם).

סדר לבישתו ומקומו

כהן הדיוט

הכהנים חוגרים אותו על הכתונת, לפני לבישת המצנפת (רמב"ם שם י א)[6], שנאמר: וְהִלְבַּשְׁתָּם כֻּתֳּנֹת, וְחָגַרְתָּ אֹתָם אַבְנֵט (שמות כט ח-ט), וכן כתוב: וַיַּלְבִּשֵׁם כֻּתֳּנֹת וַיַּחְגֹּר אֹתָם אַבְנֵט (ויקרא ח יג).

כהן גדול

אף הכהן הגדול חוגרו על הכתונת, ואחר כך לובש את המעיל (רמב"ם שם ג), שנאמר: וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הַכֻּתֹּנֶת וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בָּאַבְנֵט וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ אֶת הַמְּעִיל (ויקרא שם ז).

ויש שכתבו שאין הסדר מעכב, ואין קפידא באבנט מה ילבש לפניו ומה לאחריו (מנחת חינוך מצוה צט. ועי' שאגת אריה סי' כט).

מקומו וצורת חגירתו

אין הכהנים חוגרים אותו לא למטה ממתניהם ולא למעלה מאציליהם, שנאמר: לֹא יַחְגְּרוּ בַּיָּזַע (יחזקאל מד יח), ופירושו: לא יחגרו במקום שמזיעים, אלא כנגד אצילי ידיהם (זבחים יח ב) - על צלעותיהם כנגד המרפק (רש"י שם), שהוא כנגד הלב (זבחים פח ב, ורש"י)[7].

הכהן מקיפו סביבו כרך על גבי כרך עד שגומר וקושר (רמב"ם שם א). יש אומרים שהיה מקיפו ב' פעמים (תוס' ערכין טו ב ד"ה אבנט), ויש אומרים, ל"ב פעמים כמנין לב (שיטה מקובצת שם טז א)[8].

שמירת האבנטים במקדש

חלון מיוחד היה בבית המקדש בלשכת הבגדים - היא לשכת פנחס המלביש, שהיתה בעזרת ישראל מימין לשער ניקנור (מידות א ד; רמב"ם בית הבחירה ה יז, ושם כלי המקדש ז כ) - בשביל האבנטים, והיה כתוב עליו אבנט (רמב"ם שם ח ט).

לבישת אבנט שלא בשעת עבודה

כהן הדיוט

אסור לכהן הדיוט ללבוש את האבנט שלא בשעת העבודה, מפני שהוא כלאים (רמב"ם כלי המקדש ח יא-יב, על פי ערכין ג ב), ואם לבש שלא בשעת העבודה אפילו במקדש - לוקה, שלא הותר אלא בשעת עבודה שהיא מצות עשה (רמב"ם כלאים י לב), ואף על פי שאמרו: במקדש בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה מותר (יומא סט א), לא נאמר זה באבנט, אלא בשאר בגדי כהונה (כסף משנה כלי המקדש שם; מאירי יומא שם; שאגת אריה סי' כט), או שהדברים אמורים לדעת הסובר שאין באבנט של כהן הדיוט כלאים (תוס' רי"ד יומא שם).

ויש מן הראשונים חולקים וסוברים, שכל הכהנים מותרים ללבוש את האבנט כל זמן שהם במקדש, אפילו שלא בשעת עבודה (ראב"ד בהשגות שם, על פי יומא שם; רבנו תם בתוס' מנחות מא א ד"ה תכלת. וראה רבנו חננאל שם). ויש סוברים שהאבנט מפני שהוא קשה, בכלל אין בו משום כלאים (רש"י יומא סט א; מאירי ביצה סוף פ"א, בתי' א'. וראה ערך כלאי בגדים).

כהן גדול

יש מי שסובר שאף כהן גדול אסור ללובשו שלא בשעת עבודה (כסף משנה שם); ויש אומרים שאין הדברים אמורים אלא בכהן הדיוט לסוברים כן, אבל כהן גדול מותר כל זמן שהוא במקדש, לפי שכהן גדול כל שעה שירצה עובד, והרי הוא תמיד כבשעת עבודה (רדב"ז שם. ועי' קדמוניות ליוסף בן מתתיהו ג ז א)[9]. ויש מסבירים, שכהן גדול אף על פי שאינו עובד בפועל, מכיון שהוא מרצה על ידי הציץ על טומאת מקדש וקדשיו, הרי זו היא עבודתו (בית הלוי ח"א סי' ג, ועי' אבן האזל כלי המקדש שם).

אבנט שבלה

בגדי כהונה שבלו מפקיעים – קורעים (רש"י) - אותם ועושים מהם פתילות למנורת התמיד במקדש (שבת כא א; רמב"ם כלי המקדש ח ה), אבל אבנט שבלה לא עשו ממנו פתילות למנורה כי הוא מכיל גם צמר, והצמר אינו כשר לפתילה (שבת שם, ורש"י ד"ה ומהמיניהם)[10], אבל עשו מהם פתילות בשמחת בית השואבה (רמב"ם שם ו).

כפרת האבנט

כל בגד מבגדי כהונה מכפר על עוון מיוחד (ראה ערך בגדי כהונה), והאבנט היה מכפר על הרהור שבלב, במקום שחוגרו, כנגד הלב (זבחים פח ב. ועיין ערכין טז א, ובמסורת הש"ס שם).

יש אומרים שהוא מכפר על הגנבים (ירושלמי יומא ז ג; ויקרא רבה (וילנא) י ו), רמז לדבר שהאבנט הוא חלול (ראה לעיל), והגנבים מעשיהם בסתר (ויקרא רבה שם).

ויש אומרים שמכפר על העוקמנים בלב, לפי שהאבנט היה ארוך והכהן מעקמו לפניו ולאחריו (ירושלמי שם; ויקרא רבה שם), לפיכך הוא מכפר על האנשים המעקמים דבריהם ולבם בל עמם (קרבן עדה ופני משה שם)[11].

הערות שוליים

  1. א, טור' פז-פח. וראה עוד ערך בגדי כהנה.
  2. וראה יומא עב ב, מחלוקת תנאים. וראה עוד ערך בגדי כהונה.
  3. על סדר שזירתם ראה ערך בגדי כהונה.
  4. וכעין זה כתוב בקדמוניות ליוסף בן מתתיהו ג ז א, שנארגו בו פרחים מתולעת שני וארגמן עם תכלת ושש, והוא הבוץ. ועי' תפארת ישראל כללי בגדי כהונה.
  5. וראה רבנו חננאל שבת נז ב ד"ה ולא. במידות האמה והאצבע – ראה ערכיהם.
  6. ועי' שו"ת שאגת אריה סימן כט, שכתב שהאבנט לובש אחרי המצנפת.
  7. וכן תרגם יונתן בן עוזיאל: על לבביהון יסרון - יחזקאל שם. ועי' רמב"ם שם ב.
  8. כנראה גם בתוס' צריך לומר כן. ועי' קדמוניות שם שהיה האיזור משתלשל עד קרסוליו, ובשעת העבודה משליכו מעל לכתף שמאל, כדי שלא יפריע לו בלכתו הנה והנה. ולדעה זו שהקיפו ל"ב פעמים צריך לומר שאורך האבנט היה צ"ו אמה, כי עובי אדם בינוני ג' אמות. ועי' ס' שעורי תורה, ירושלים תש"ז, עמ' 48. וראה משנה עדויות ג ד שאבנט נקרא גלגילון, ופירש במלאכת שלמה שם על שם שמגלגל אותו על גופו.
  9. וראה תוספתא סוף כלאים, לפירוש הרדב"ז שם.
  10. וראה תוס' שבת שם ד"ה שמחת.
  11. ואורכו – ל"ב אמה – מרמז על הלב.