מדבר שקר תרחק

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

מקור האיסור[edit]

נאמר בפרשת משפטים (שמות כג, ז) נאמר: "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק", הרי מצות עשה להתרחק מהשקר.

כמה ממוני המצוות מנו מצוה זו בין רמ"ח מצוות עשה שבתורה, ובהם: רבי אליעזר ממיץ בספר יראים ( סי' רלה), הסמ"ג (עשה קז), סמ"ק (מצוה רכז) והרשב"ץ (זוהר הרקיע קנט).

ויש ממוני המצוות שלא מנו לאו זה במיוחד, והמה רס"ג, הרמב"ם, הרמב"ן והחינוך. (ובטעמם – ראה: ספר המצוות לרמב"ם ל"ת רפא וחינוך מצוה עד ותז, ויש להאריך בדבריהם. ועי' ברי"פ פערלא ז"ל).

גדרי האיסור[edit]

שקר בהקשר ממוני או משפטי[edit]

איסור לפסוק דין שִקרי (אפילו מבלי לומר שקר)[edit]

בגמרא (שבועות ל:) כתוב:

"תנו רבנן: מנין לדיין שלא יעשה סנֵיגרוֹן[1] לדבריו? תלמוד לומר: 'מדבר שקר תרחק'."

נחלקו הראשונים בפירוש מאמר זה.
יש המפרשים שנאסר על הדיין ללמד זכות על דבריו, כלומר: אם דן דין ולבו נוקפו (- מכהו ונחבט בקרבו[2], כלומר: מתיירא[3] וחושש) לומר שהוא טועה, לא יחזיק דבריו להביא ראיות להעמידם, [מפני] שהוא בוש לחזור [בו], אלא יחזר (- יחפש) לכל הצדדים, להוציא דין לאמיתו (רש"י שם; וכן פירש המאירי שם).
ויש המפרשים שנאסר על הדיין להיות מליץ (- מלמד טענות כעורך דין[4]ופרקליט) לאחד מבעלי הדין (רמב"ם פכ"א מהל' סנהדרין ה"י, ע"ש במפרשים; מהרש"א שם בשם הטור חו"מ סי' יז; ועוד), כלומר שלא ירמוז בדבריו[5] טענות לבעלי הדין ריטב"א שם.
ושני הפירושים נפסקו להלכה בשולחן ערוך (חו"מ סי' יז סעיף ח, וע"ש בסמ"ע שם ס"ק יז).
לפירוש הראשון (רש"י והמאירי), דין זה פשוט הוא, ולא נאמר אלא לעורר את הדיין לבל יכשל בדין שקר מחמת זִלזולו בחששות הלב, אלא ירבה לבדוק שמא טעה[6]; ואילו לפירוש השני (הרמב"ם, הטור והריטב"א) יש כאן חידוש, שהרי הדיין איננו אומר שקר, אלא שדבריו עלולים להשפיע על פסק הדין ולהטותו מדרך היושר, ואף זהו בכלל "מדבר שקר תרחק".


בהמשך הגמרא (שם לא.) ישנם מקרים נוספים, בהם – לכל הפרשנויות – נמצא חידוש זה:

"מנין לדיין שלא ישמע דברי בעל דין קודם שיבא בעל דין חברו? ת"ל: 'מדבר שקר תרחק'.
מנין לבעל דין שלא יטעים דבריו לדיין קודם שיבא בעל דין חברו? ת"ל: 'מדבר שקר תרחק'.
...מנין לשנים שבאו לדין, אחד לבוש סמרטוטים ואחד לבוש איצטלית בת מאה מנה, שאומרים [הדיינים] לו (-לעשיר): 'לבוש כמותו או הלבישהו כמותך', (שלא תגרום לנו לישא לך פנים או יסתתמו דברי שכנגדך מפני חשיבותך ויאמר 'איך יאמינו בי בית דין על אדם חשוב כזה?', – רש"י)? ת"ל: 'מדבר שקר תרחק'."

בכל מקרים אלו, מבלי שמישהו יאמר שקר, סדר הדיון וגורמים חיצוניים עלולים להשפיע על פסק הדין וקיים חשש לפסק דין שִקרי, ולכן חובה על הדיין ועל בעל הדין למנוע זאת, ואף זה בכלל "מדבר שקר תרחק".

שתיקה בפני פסק דין שִקרי[edit]

עד כה ראינו שעל הדיין מוטלת האחריות למנוע פסק דין שִקְרִי. ואכן, רבים ממפרשי הפשט כתבו ש"מדבר שקר תרחק" היא אזהרה לדיין (אבן עזרא, הפירוש הקצר, תחילת פרשת משפטים; שם כג, ו-ז, ובפירוש הארוך; רשב"ם שם; רבנו בחיי שמות יח, כא; ועוד רבים).

אך בגמרא (שבועות לא.) מורחב דין זה גם לאנשים נוספים מלבד הדיין, שאף עליהם למנוע פסד דין שִקְרִי או שגוי. וכך נאמר בגמרא:

"מנין לתלמיד שיושב לפני רבו ורואה זכות לעני וחוב לעשיר, מנין שלא ישתוק? תלמוד לומר: 'מדבר שקר תרחק'.
מנין לתלמיד שרואה את רבו שטועה בדין, שלא יאמר: אמתין לו עד שיגמרנו, ואסתרנו ואבננו משלי כדי שיקרא הדין על שמי? ת"ל: מדבר שקר תרחק."

צירוף עד או דיין פסול[edit]

בגמרא (שם ל:) נמצאים מקרים בהם אין אפילו חשש למסקנה שגויה של בית הדין. כגון:

"מנין לדיין שיודע לחברו שהוא גזלן, וכן עד שיודע בחברו שהוא גזלן, מנין שלא יצטרף עמו? תלמוד לומר: 'מדבר שקר תרחק'."

במקרה זה, יתכן שהדיינים דנים דין אמת והעדים מעידים על דבר שבאמת היה, ואף על פי כן הדבר אסור, היות ולפי ההלכה הגזלן ובעלי הדין פסולים לדון ולהעיד (ועיין תוס' גיטין ד. ד"ה מודה רבי אלעזר במזוייף מתוכו).

אמירת שקר בכדי לזכות בממון השייך לו עפ"י הדין[edit]

כתב הש"ך (חו"מ ריש סי' עה): "אסור לטעון שקר כדי לעוות הדין או כדי לעכבו אע"פ שהוא זכאי..." ומקורו ברמב"ם (פט"ז מהל' טוען ונטען ה"ט) ועוד.
ולכן אסור לשלושה שהלוו יחד סכום למישהו והלה מכחיש לבוא לבית הדין ולומר שאחד מהם בלבד הלווה את הסכום והשניים עדים (שבועות לא.), שכן זה גורם לחייבו ממון שלא כדין ({{מקור|רמב"ם סוף הלכות טוען ונטען; אע"פ שהם יודעים שהוא באמת חייב את הממון).
וכן אם היה חברו חייב לו מנה - לא יטעננו מאתים כדי שיודה במנה ויתחייב שבועה (שבועות שם ורמב"ם שם).

ומשמע שאם אמירת השקר בבית הדין איננה מעוותת את הדין או מעכבתו, אין בה איסור[7]. וישנן כמה דוגמאות להיתר זה:

  • התובע את חברו לשלם סכום, והלה מודה בחלק מהסכום וכופר בחלק מהסכום - חייב שבועה (שו"ע חו"מ פז, א). ויכול התובע לגלגל עליו שבועה ממקום אחר (שו"ע חו"מ צד, א), כלומר: לחייבו להישבע גם על ויכוחים ממוניים אחרים שהיו ביניהם, שבהם נפטר הנתבע מבלי להישבע.
    אולם אם הנתבע אומר לגבי הוויכוחים הממוניים האחרים: 'אינני יודע אם אני חייב או לא' - הוא פטור מלהישבע (שו"ע חו"מ צד, ט).
    וכתב הראב"ד ז"ל שאם הוא פיקח ישקר ויאמר 'אינני יודע' כדי להיפטר משבועה (הובא בב"י שם מחודש ב). ופשוט שהראב"ד לא היה נותן עצה זו אם יש איסור בדבר (ש"ך חו"מ סי' עה ס"ק נז).
  • בן שאביו לווה סכום כסף ומת, אם אומר היורש: 'אבא שלי פרע חצי מהסכום, ואת החצי שהשני לא פרע, ועדיין אני חייב לשלמו' - חייב לשלם חצי מהסכום ולהישבע שאביו פרע את שאר הסכום כדין מודה במקצת (שו"ע חו"מ סי' עה סעיף טז). אך אם אומר היורש: 'אבא שלי פרע חצי מהסכום, ואינני יודע אם פרע גם כן את שאר הסכום' - פטור מלהישבע (שו"ע שם).
    וכתב הש"ך (שם ס"ק נז) שיכול הבן לשקר ולומר 'אינני יודע אם פרע את שאר הסכום', אע"פ שהוא יודע שאביו לא פרע, ועל ידי כך להיפטר משבועה.

ומאידך, נאמר בגמרא (שבועות לא. הנ"ל):

"מנין לתלמיד שאמר לו רבו: 'יודע אתה בי שאם נותנים לי מאה מנה איני מבדה [- משקר], מנה יש לי אצל פלוני ואין לי עליו אלא עד אחד', מנין שלא יצטרף עמו? תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק.
האי מדבר שקר תרחק נפקא? הא ודאי שקורי קא משקר, ורחמנא (- הקב"ה) אמר (שמות כ, יב): 'לא תענה בְּרעך עד שקר'!
אלא כגון דאמר ליה (שאמר הרב לתלמידו): 'ודאי חד סהדא (- עד אחד) אית (- יש) לי, ותא (- ובו) אתה, קום התם (- תעמוד שם), ולא תימא ולא מידי (- ולא תאמר ולא כלום), דהא לא מפקת מפומך שקרא (- שהרי אינך מוציא מפיך שקר)'. - אפילו הכי אסור, משום שנאמר: 'מדבר שקר תרחק'."

ובמקרה זה, הרי איננו גורם "לעוות הדין או לעכבו", אלא להיפך - הוא גורם שתצא האמת לאור, ואעפ"כ הדבר אסור.

וייתכן לתרץ, שלתלמיד אסור להאמין לרבו, היות ורבו הוא בעל הדין, ולכן אם גורם לבעל דינו להודות מחששו שהתלמיד יעיד שקר כנגדו - הרי זה עיוות הדין(דרוש מקור).

וראה מאמרו של הר אלי סדן שליט"א בספר הזיכרון לתלמידו רועי קליין הי"ד זצ"ל.

אמירת שקר שלא בהקשר משפטי או ממוני[edit]

עד כה עסקנו בנוגע לאמירת שקר הגורמת לאדם לזכות בממון או על גרימת פסק דין שגוי ושקרי[8]. אך נחלקו הדעות האם ישנו איסור לומר שקר כשאין מדובר על נושאים ממוניים או משפטיים:

יש מי שכתב לדקדק מלשון הרמב"ם (פ"ט מהל' טוען ונטען ה"ט) שאין איסור לשקר אלא כשטוען שקר בבית דין "כדי לעוות הדין או לעכבו", "לפי שגורם שבית דין מעוותים הדין" (תשובת בעל קדושת יו"ט שהובאה בשו"ת חוט המשולש ח"א סי' טו[9]).

יש מי שכתב ש"מדבר שקר תרחק" לא שייך אלא בממון[10] (רבי אלחנן וסרמן, קובץ שמועות, נדפס בסוף קובץ שיעורים ח"ב, חולין, אות ג, עמ' קלה).

אכן יש מהאחרונים שמוכח בדבריהם שאף האומר שקר שאין לו השלכות ממוניות או משפטיות ג"כ עבר על "מדבר שקר תרחק" ( חפץ חיים, פתיחה, עשה יג ובבאר מים חיים שם, וע"ע בבאר מים חיים הלכות רכילות כלל א ס"ק יד; וראה להלן כמה תירוצים היאך מותר לומר "כלה נאה וחסודה", ומשמע שמבלעדי תירוצים אלו היה אסור[11]; וכן משמע מדברי היראים סי' רלה המובא להלן, שאמירת שקר שאין בו נזק לחברו מותרת, ומשמע בפירוש מדבריו אם יש באמירתו נזק כלשהו לחברו – ואפילו נזק שאיננו ממוני – אסור; ועוד).

אמירת "כלה נאה וחסודה" למכוערת[edit]

בגמרא (כתובות טז:-יז.) מסופר:

תנו רבנן: כיצד מרקדין {{מקור|(- מה אומרים) לפני הכלה? בית שמאי אומרים: כלה כמות שהיא (לפי יופייה וחשיבותה מקלסים אותה, – רש"י), ובית הלל אומרים: כלה נאה וחסודה.
אמרו להן בית שמאי לבית הלל: הרי שהייתה חיגרת או סומא, אומרים לה כלה נאה וחסודה, והתורה אמרה: 'מדבר שקר תרחק'!
אמרו להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם, מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו? הוי אומר: ישבחנו בעיניו, מכאן אמרו חכמים: לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות.

בפשטות, מבואר כאן, שלדעת בית שמאי נאסרה אמירת השקר, אע"פ שאין המדובר על הקשר ממוני[12]. אך בדעת בית הלל – שהלכה כמותם (שו"ע אה"ע ר"ס סה) – לא נתבאר במה חולקים על בית שמאי, וישנן כמה דרכים להסביר את מחלוקתם:

  • בית הלל סבורים שאין איסור[13] אמירת שקר אלא בדברים שיש בהם הקשר ממוני או שסבורים שאין איסור אמירת שקר אלא בדברים שגורמים צער או נזק לחברו (וראה להלן בשם היראים שסבר כן, אלא שלדעתו אמירת 'כלה נאה וחסודה' איננה בכלל ההיתר, מפני שנראה כגונב דעת חברו).
  • בית הלל סבורים ש"כל שהוא מפני דרכי שלום אין בו משום מדבר שקר תרחק" (ריטב"א שם, ד"ה ישבחנו, הובא בשיטמ"ק שם ובחפץ חיים הלכות רכילות כלל א באר מים חיים ס"ק יד ע"ש; וכ"מ קצת בלבוש אה"ע ר"ס סד). וכ"כ רבנו יונה (שערי תשובה שער ג סי' קפא) ששקר שאיננו גורם כלל נזק לחברו - התירו חכמים לאֳמרו אם יש צורך בדבר בכדי "לקיים מצוות ודרישת טובה ושלום".
  • בית הלל סוברים שאין כאן אמירת שקר, מאחד הטעמים הבאים:
    • היות ובעיני בעלה היא נאה וחסודה, שאם לא הייתה יפה בעיניו - לא היה נושאה (מהרש"א שם טז:; ט"ז אה"ע סי' סה ס"ק א; הגהות מהריעב"ץ שם בתוס'; ועוד). ויש מהראשונים שפירש באופן דומה: "אפילו שתהיה כעורה אפשר בחוט של חסד [שיהיה משוך עליה]..." (שיטמ"ק שם יז. ד"ה כלה נאה וחסודה, בביאור דברי רש"י במהדורה קמא).
    • היות והאומר מכוון[14] על כנסת ישראל, שבת ותלמיד חכם שנמשלו[15] לכלה (חת"ס שם יז. במהדו"ק).
    • היות והתארים "נאה וחסודה" מתפרשים לא רק על המראה החיצוני, אלא גם: נאה במעשיה וצנועה (ב"ש שם ס"ק ב בשם הפרישה שם; חת"ס שם חי' משנת תקס"ב; קורבן נתנאל על הרא"ש שם - כתובות פ"ב סי' ב, אות ד; מהר"ם שיף שם; ועוד. וע"ע ערוך השולחן שם אות א).

לומר שאין בה מום – חלקת מחוקק וחינא וחסדא.

שקר שאינו גורם צער לחברו[edit]

כתב בספר יראים (סי' רלה):

"שקר שאינו בא לידי רעה לא הזהירה תורה עליו, דדבר למד מענינו שברשע רע לבריות הכתוב מדבר, דכתיב: 'מדבר שקר תרחק ונקי וצדיק אל תהרוג כי לא אצדיק רשע'.
והא דתניא... כיצד מרקדין לפני הכלה... וב"ה אומר כלה נאה וחסודה... אמרו ב"ש לדבריכם הרי שהייתה חִגרת או סומא היאך יאמר כלה נאה וחסודה והתורה אמרה 'מדבר שקר תרחק'! - ההיא יש בו רעה לבריות כדברי ב"ש שנראה כגונב דעת הבעל."

מבואר בדבריו שאין איסור "מדבר שקר תרחק" אלא בשקר שיש בו נזק לחברו.

אולם יש שחלקו על דבריו וסברו שיש איסור אמירת שקר אף במקום שאיננו גורם הפסד לחברו, אלא שסוג זה של השקר הותר "לקיים מצוות ודרישת טובה ושלום" (שערי תשובה לרבנו יונה, שער ג סי' קפא).

שמיעת שקר[edit]

כתב בספר החינוך (מצוה עד,):

"ומצד הריחוק [התיעוב (של השקר)] הזהירתנו [התורה] שלא נַטֶה אוזננו כלל לשום דבר שנחשוב שהוא שקר, ואף על פי שאין אנו יודעין בברי [- בוודאות] שיהא אותו הדבר שקר, וכעין מה שאמרו ז"ל (חולין מד:) 'הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו'."

ראה גם[edit]

לקריאה נוספת[edit]

  • שמעתתא עמיקא, הוצאת קהילת 'חניכי הישיבות', רמות ב, גיליונות עז[16] וצא[17].

הערות שוליים

  1. מלשון: סניגור (- מליץ, מלמד זכות, עורך דין).
  2. כן פירש בהגהה (חו"מ יז, ח), ור' איוב יט, כו, ובמפרשים.
  3. עפ"י רש"י (כריתות כג:).
  4. ור' אבות פ"א מ"ח: "יהודה בן טבאי אומר אל תעש עצמך כעורכי הדיינין...". והוסיף הרמב"ם בפירושו למשנה: "ואפילו ידע שהוא עשוק, ושבעל דינו טוען עליו בשקר לפי הכרע הסברה, אין מותר לו ללמדו טענה שתצילהו בשום פנים".
  5. ור' הגהות מיימוני שם אות ד שרבנו תם היה רגיל, שבשעה שיושב בדין ואחד מבעלי הדין מגזים ומפחיד חברו באֳמרו: 'כך וכך תתחייב לי בדין' - רגיל רבנו תם להכחיש אותו בפניו ולומר: 'שקר אתה דובר כי לא יתחייב'. (ואם עד כה נתקלנו רק בחובת הדיין שלא לגלות טענות לבעלי הדין, בקום ועשה, כאן רואים אנו שחובת הדיין שלא לאפשר ג"כ, בשב ואל תעשה, ע"י הסכמה שבשתיקה, להפחיד את בעל הדין בשקר). [ויתכן שבמצב זה לא נאמרו דברי הרמב"ם, הנ"ל בהערה הקודמת, שאם מעריך שהלה עשוק ג"כ אין לגלות לו טענות, אך – אולי – במצב זה, אין חובת הכחשה בקום ועשה, וצ"ע].
  6. אגב, חלק מהדינים בהמשך הגמרא (שם) דומים למקרה של רש"י:
    "ומנין לדיין שלא ישב תלמיד בוּר לפניו (לישא וליתן בדין עמו, [כדי] שלא יטעהו)? ת"ל: 'מדבר שקר תרחק'.
    מנין לדיין שיודע בדין שהוא מְרוּמֶה, שלא יאמר: הואיל והעדים מעידים, אחתכנו ויהא קולר תלוי בצוואר עדים? תלמוד לומר: 'מדבר שקר תרחק'."
    ואף במקרים אלו מדובר על חשש שמא ע"י דיבורו האקטיבי יפסוק בטעות דין שקר בידיים. (וצ"ב אם דין זה הוא מדאורייתא או מדרבנן, והפסוק הוא רק אסמכתא בעלמא, או מקור החשש).
  7. וראה להלן שהובא משו"ת חוט המשולש (ח"א סי' טו שדִקדק מדברי הרמב"ם הנ"ל שאמירת שקר מחוץ לבי"ד, שלא בהקשר של דיני ממונות, מותרת; אכן, כאן נראה שייתכן שמותרת אמירת שקר אפילו בתוך בית הדין, בהקשר של הדיון הממוני בינו לבין חברו, ובלבד שדבר זה לא יגרום לעוות את הדין או לעקבו.
  8. אמירת שקר במקום שהדבר הוא בעל השלכות ממוניות, היא קרובה לגזל, שכן מחמתה זוכה האדם בממון שעפ"י האמת המשפטית - אינו שייך לו. אם הדברים משפעים על פסק של בית דין (אף אם הממון שייך לו לפי האמת המשפטית), יתכן שיש בזה חִסרון נוסף, שגורם לעשות פסקי דין פלסתר, ובפרט שהדבר מוריד את אמון הציבור במערכת המשפטית.
  9. צויין בהערות למנחת חינוך, מהדורת מכון ירושלים, סוף מצוה רכה, ע"ש.
  10. יתכן שהוא חולק על ההגדרה שהובאה לעיל מבעל קדושת יו"ט, וסובר שאף אם לא גורם שיתעוות הדין - ג"כ עובר ב"מדבר שקר תרחק" בכל מצב שמשקר בנוגע לזכות ובעלות על ממון.
  11. ויש לדחות שלא היו חכמים מתקנים להם לשבח באופן כזה, אף אם אין בו איסור דאורייתא (וכעין דברי התוס' – המובאים להלן – לדעת בית שמאי) או שבאו לבאר מדוע אין בזה מידה מגונה שבאמירת שקר. אכן, מלשון חלק מהאחרונים ומסגנונם משמע שתירוציהם נצרכו לבאר מדוע אין בזה איסור שקר.
  12. יש להעיר, שכתוב בתוספות (שם) ובראשונים נוספים, שאף בית שמאי מודים שמי שלקח מקח רע מן השוק ישבחנו בעיניו, אלא שסוברים שאין לחכמים לתקן לשבח הכלה בדרך שקר שהתורה הרחיקה ממנה. ולהסבר זה, יתכן שאף לבית שמאי אין איסור אמירת שקר בדברים שאין להם השלכות ממוניות-משפטיות, וייתכן שמטעם אחר מותר לומר כלה נאה וחסודה (ר' בפנים בסמוך, כמה טעמים שאין כאן איסור "מדבר שקר תרחק").
  13. ואף שגם בדברים שאין בהם הקשר ממוני ראוי להימנע מלומר שקר, אך במקום שהדבר יכול להסב נחת רוח ושִמחה לחברו ולהרבות שלום בית ושמחת האדם באשת בריתו, עדיף לומר שקר.
  14. ואין בזה משום גניבת דעת היות וכך הדרך (חת"ס שם).
  15. כנסת ישראל נמשלה לכלה בשיר השירים (רש"י שיר השירים א, א). שבת מכניסים באמירת "בואי כלה" (שבת קיט. ב"ק לב:). ת"ח צריך שיהא בקי בכ"ד ספרים ככלה שיש לה כ"ד תכשיטים (רש"י שמות לא, יח).
  16. פרשת וירא תשע"ב: האם מותר לשנות דיבורו כדי למנוע אי נעימות
  17. האם רשאי לשנות דיבורו כדי להרבות כספי צדקה