לא עניש קב"ה לאיניש טפי ממאי דבעי ליה

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

העונשים הבאים על אדם מדודים ושקולים בדקדוק רב, ואין אדם נענש יותר מן המגיע לו אפילו כמלוא נימה.


דוגמא מעשית לדברים אלו מוצאים אנו ברש"י (בשם המדרש רבה) על הפסוק (בראשית לז, כה): "והנה ארחת ישמעאלים באה מגלעד וגמליהם נושאים נכאת צרי ולוט": "למה פרסם הכתוב את משאם? להודיע שכרן של צדיקים. שאין דרכם של ערביים לשאת אלא נפט ועטרן שריחן רע, ולזה נזדמנו בשמים, שלא יוזק מריח רע".


אם עוקבים אנו אחרי תלאותיו של יוסף וסאת הייסורים הגדושה שנשא על כתפיו - אחרי שנמכר כמה פעמים והתגלגל כעבד בזוי מיד ליד, והגיע לפוטיפר שהשליכו לבור - יתגמד מאוד חסד זה שנעשה עמו כדי שלא יוזק מריח רע. וכי מהו חסד פעוט זה, מול הגורל המר והאכזרי שפקדו באותה עת?


התשובה היא: הכל שקול ומדוד מן השמים. צרות וייסורים, השפלות וצער - כן; ריח בלתי נעים - לא. וכאשר סאת הייסורים המליאה והגדושה הגיעה לקצה המידה שהוקצב לה, שוב אין סוטים אפילו לא כמלוא הנימה מעבר לכך.


בתחילת פרשת מקץ אנו רואים כיצד מובהל יוסף מבית האסורים אל בית המלך. "ויריצוהו מן הבור" נאמר שם, ללמדנו שמכיון שתמה קיצבת הייסורים שנועדה לו, אין להשהותו בעינויו אפילו רגע אחד.


כעין זה מצינו בגמרא במסכת עבודה זרה (נה, א). שם מסופר אודות זונין ששאל את רבי עקיבא: הרי כולנו יודעים שאין שום ממשות בעבודה זרה, איך ניתן, אם כן, להסביר את העובדה שישנם אנשים הבאים חולים אצל העבודה זרה ויוצאים ממנה בריאים. אמר לו רבי עקיבא: אמשול לך למה הדבר דומה: לאדם נאמן שהיה בעיר וכל בני עירו רגילים היו להפקיד אצלו פקדונות. מתוך שנאמן היה עליהם, לא הקפידו להפקיד אצלו דוקא בנוכחות עדים. רק אדם אחד היה שם שהיה מפקיד אצלו בעדים. פעם אחת שכח האיש והפקיד אצלו בלי עדים. אמרה לו אשתו של הנפקד: "בוא וננצל את ההזדמנות ונכפור בפקדון". אמר לה: "וכי מפני ששוטה זה עשה שלא כהוגן, אנו נאבד את אמונתנו?".


כך גם ייסורים. בשעה שמשגרים אותם אל האדם, משביעים אותם ואומרים להם: "אל תלכו אלא ביום פלוני ולא תצאו אלא ביום פלוני ובשעה פלונית ועל ידי פלוני ועל ידי סם פלוני". כיון שהגיע זמנם לצאת, הלך זה לבית עבודה זרה. אמרו ייסורים: "מן הדין הוא שלא נצא עכשיו" (כדי שלא יאמרו שהבריא על ידי עבודה זרה), וחוזרים ואומרים: "וכי מפני ששוטה זה עשה שלא כהוגן נאבד שבועתנו?", והיינו דאמר רבי יוחנן: "מאי דכתיב (דברים כח) 'וחליים רעים ונאמנים' - רעים בשליחותם ונאמנים בשבועתם".


הרי לנו כי הייסורים מדודים בדקדוק עצום, וכיון שתמה קיצבת הייסורים שנועדה לאדם, שוב אינם שוהים אפילו רגע אחד, ואף אם כתוצאה מכך ייגרם חילול ה' (שהבריות יאמרו שהחולה הבריא על ידי עבודה זרה).


וכן מצינו במחלוקת קורח: "אמור אל אלעזר בן אהרן הכהן וירם את המחתות" (במדבר יז). לא רצה הקב"ה לומר לאהרון לעשות זאת, כדי לשמור על כבודם של מאתיים וחמישים איש מקטירי הקטורת החטאים בנפשותם שהרהיבו עוז בנפשם לחלוק על אהרון.


ויש לתמוה: וכי לאחר שעשו מה שעשו יש צורך עדיין לשמור על כבודם ולצוות שלא ירים אהרון - בעל מחלוקתם - את המחתות?


התשובה היא: עונשם של מאתיים וחמישים איש מקטירי הקטורת נמדד ונשקל בדקדוק נפלא ולא ניתן להם אלא מה שמגיע להם, ותו לא. גם אם במעשה זה נחרתו לדראון עולם על מזבח ה', מכל מקום, עונש כזה - שאהרון עצמו ירים את המחתות - לא מגיע להם, ולכן מנע ה' את אהרון מלעשות זאת.