ל"ג בעומר

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

ל"ג בעומר הוא היום בו סופרים שלושים ושלושה ימים לעומר והוא חל בתאריך י"ח באייר. מנהג ישראל לשמוח ביום זה ולעלות לקברו של רבי שמעון בר יוחאי במירון. למנהג האשכנזים בבוקר יום זה מסתיימים מנהגי האבלות שהחלו לאחר פסח כאבל על תלמידי רבי עקיבא שמתו בתקופה זו.

הפסקת מנהגי האבלות[edit]

בגמרא יבמות סב ב מובא כי תלמידי רבי עקיבא לא נהגו כבוד זה בזה, ולכן כולם מתו במיתת אסכרה בימי ספירת העומר מפסח ועד עצרת. בעקבות מגיפה זו שכילתה עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא, נהגו בימי ספירת העומר מנהגי אבלות.

רבי זרחיה הלוי גרס בגמרא כי תלמידי רבי עקיבא מתו מפסח ועד פרוס העצרת והסביר שהכוונה לחצי חודש לפני העצרת- כלומר שעד יום ל"ג בעומר מתו וממילא נפסקה המגיפה ביום ל"ד לעומר. באותו האופן המאירי בפירושו לגמרא כתב כי ישנה קבלה מהגאונים כי ביום ל"ג בעומר פסקו תלמידי רבי עקיבא למות וכי ניתן להפסיק ביום זה את האבלות. על פי דברים אלו, פסק השולחן ערוך אורח חיים תצג א כי מנהגי האבלות הנוהגים בספירת העומר על מות תלמידי רבי עקיבא נפסקים יום לאחר ל"ג בעומר, בעת עצירת המגיפה, ויש לנהוג במנהגי האבלות גם ביום ל"ג עצמו.

מנגד, רבי יהושע אבן שועיב וכן המהרי"ל גרסו בגמרא שתלמידי רבי עקיבא אכן מתו במהלך כל התקופה בין פסח לעצרת, אלא שהם פירשו כי תלמידי רבי עקיבא לא מתו בימים בהם לא אומרים תחנון. לפי חשבון זה יש להפחית מארבעים ותשעת ימי ספירת העומר 7 ימים של פסח ואיסרו חג, 6 שבתות, 3 ימי ראש חודש, וממילא נשארים ל"ג ימים שבהם מתו תלמידי ר"ע, וכנגדם צריך לנהוג אבלות במשך ל"ג ימים רצופים. ויש שנהגו בהם בתחילת הספירה ויש בסופה. ומסורת זו כתב אבן שועיב שהובא בב"י, וכ"כ הרמ"א תצג, ג, וביארו דיניה הב"ח ומ"ב תצג, יג, ובאו"ה שם.)

על פי שיטות אלו פסק הרמ"א כי מבוקר יום ל"ג בעומר ואילך לא נוהגים מנהגי אבלות, ואף נוהגים מנהגי שמחה מסוימים כאיסור תענית ואי אמירת תחנון, וכך מנהג האשכנזים וחלק מקהילות ספרד.

יום שמחה[edit]

הגר"א בביאורו לשו"ע כותב כי הסיבה לשמחה בל"ג בעומר היא משום שפסקו תלמידי רבי עקיבא למות. הוא מביא את דברי הגמרא המסבירה כי אחת הסיבות שט"ו באב הוא יום של שמחה היא משום שביום זה פסקו למות מתי מדבר, ובאותו האופן גם כאן שמחים משום שפסקו למות תלמידי רבי עקיבא. אמנם, הפרי חדש מסביר אין זו עיקר השמחה שהרי "אי משום שפסקו מלמות - מה בכך, הרי לא נשארו אחד מהם וכולם מתו?" וניתנו לשמחה ביום זה מספר טעמים אחרים:

חידוש לימוד התורה שבעל פה[edit]

הפרי חדש מתרץ כי עיקר השמחה בל"ג בעומר היא על אותם התלמידים שהעמיד רבי עקיבא לאחר המגיפה שהחזירו את התורה שבעל פה. לאחר מות עשרים וארבעה תלמידי רבי עקיבא "היה העולם שמם" ובאותו היום שפסקו תלמידיו מלמות עמד רבי עקיבא והעמיד את חמשת תלמידיו הגדולים - רבי יהודה בן אילעאי ורבי מאיר ורבי יוסי בן חלפתא ורבי שמעון בן יוחאי ורבי אלעזר בן שמוע, שהחזירו את עולם התורה שבעל פה ועל כן שמחים ביום זה.

פטירת רבי שמעון בר יוחאי[edit]

באידרא זוטא שבספר הזוהר זוהר ח"ג רפז, ב - רצו, א מובא כי ביום פטירתו של רשב"י גילה סודות עמוקים ונפלאים שלפני כן לא הורשה לגלות, והיה בוכה ושמח. על אף שלא מפורש בזוהר כי פטירת רשב"י חלה בל"ג בעומר, האר"י בספרו פרי עץ חיים כותב שביום זה נפטר רשב"י וכן נפסק בדברי כמה אחרונים חמדת ימים, יערות דבש למהר"י אייבשיץ, חיי אדם, בני יששכר. אמנם, החיד"א כתב כי ככל הנראה מדובר בטעות סופר והוכיח זאת מכך שלמרות שרבי חיים ויטאל תלמיד האר"י כתב רבות על יום ל"ג בעומר כיום שמחתו של רשב"י שלמד באותו היום מרבי עקיבא, עדיין לא הזכיר את דברי רבו על כך שיום זה הוא יום פטירתו של רשב"י. בזמננו, אף הוכיחו החוקרים ע"פ כתבי יד של הפרי עץ חיים [ישורון כרך טו] שאכן לא כתב דברים אלו, וכן לא מצאנו שנזכר הדבר בראשונים או בכתבי המקובלים או תיירי א"י בתקופה הקדומה לאר"י [שו"ת מבשרת ציון שם]. [וראה גם בספר כף החיים להגאון רבי יעקב חיים סופר ז"ל, סימן תצג ס"ק כו].

הצלת רשב"י מגזירת הרומאים[edit]

בערוך השולחן תצג, ז כתב כי ביום זה יצא רשב"ע מהמערה לאחר שהסתתר בה 13 שנה מפני הרומאים שביקשו להורגו כמובא בגמרא שבת לג א, וכן כתב בעל השואל ומשיב.

תחילת ירידת המן[edit]

החת"ם סופר שו"ת יו"ד רלג מביא בשם המדרש כי ביום ט"ו אייר נגמרה לעם ישראל הצידה אותה לקחו ממצרים ושלושה ימים לאחר מכן הלכו ללא לחם. לאחר שלושה ימים אלו, ביום י"ח אייר הוא ל"ג בעומר, ירד לראשונה המן לעם ישראל. החת"ם סופר כתב כי זהו מקור המנהג לשמחה ביום ל"ג בעומר והתנגד לעלייה לקברו של רשב"י ביום זה.

ממנהגי היום[edit]

מנהג ישראל לשמוח בל"ג בעומר ולעלות לקברו של רבי שמעון בר יוחאי במירון. יש נוהגים לעשות "חלאקה" במרון ביום זה. בירושלים נפוץ המנהג לעלות לקברו של שמעון הצדיק ולעשות שם "חלאקה".

בעל ה'בן איש חי' כתב ספר "הילולא רבה" לאומרו ביום ל"ג בעומר.

נהגו ישראל להדליק מדורות בל"ג בעומר וניתנו לכך מספר טעמים. יש שהסבירו שהדבר נובע מכך שהתורה נמשלה לאש וביום זה גילה רשב"י סתרי תורה ולכן מדליקים מדורות לזכר תורתו. באותו האופן, יש המקשרים את המדורות לתיאור עליית רשב"י המתואר באידרא זוטא שם נאמר כי עמוד של אש האיר את ליל פטירתו של רשב"י והקיף את מיטתו.

יש שנהגו לירות בחץ וקשת ביום זה. כהסבר למנהג זה, יש מי שכתב כי מדובר בשבחו של רשב"י עליו נאמר בגמרא כי לא נראתה הקשת בימיו No resault ויש בכך משום שבחו שלא נתחייב דורו כלייה בזכות מעשיו. מנגד, יש שהסבירו שהדבר קשור למרד בר כוכבא שחל בימים אלו ואף הובל על ידי רבי עקיבא בעצמו, ולזכר המלחמה יורים בחץ וקשת.

ביום זה נהוג להדליק מדורות ולירות בחץ וקשת, וכמה טעמים ניתנו למנהגים אלו.

  • ביום זה נערכים תהלוכות לכבוד רשב"י על ידי בתי חב"ד

ראו גם[edit]

קישורים חיצוניים[edit]