הלבנת פנים

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

איסור הלבנת פנים הוא איסור הכלמת אדם מישראל בדיבור ובמעשה.

מקור[עריכה]

אסור לבייש אדם מישראל, שנאמר במצות תוכחה (ויקרא יט, יז): "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא", ופירשו חכמים: "יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות, תלמוד לומר: ולא תישא עליו חטא". וכן פסק הרמב"ם בהלכות דעות ו, ח. ואם הקפידה התורה שלא יתבייש אדם כאשר מקיימים בו מצות תוכחה, קל וחומר שאסור לביישו שלא במקום מצות תוכחה.

דינים[עריכה]

על האדם להיזהר מכך הן בעסקיו עם אשתו ואנשי ביתו והן בצאתו לחוץ; אין לקרוא לאדם בכינוי גנאי אף על פי שאותו אדם כבר הורגל שמכנים אותו בכינוי זה[1];
אסור להסתכל בסעודה בפני האוכל או במנתו, כדי שלא לביישו[2];
אין שואלים את הרב בדברי תורה, אלא באותו ענין שהתלמידים עסוקים בו, כדי שלא יתבייש‏[3][4];
אדם שהלווה ממון לחברו, והינו יודע שאין באפשרות הלווה לפרוע את חובו, אסור לו לעבור לפני הלווה, אף על פי שאינו תובעו, שכן הלווה נכלם בראותו את המלווה[5].

חומרת האיסור[עריכה]

גרימת בושה לזולת נחשבת כחטא חמור. חז"ל אמרו: "המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא".

כשאדם מבייש את חברו ברבים, הוא גורם שהמבוייש יחוויר, היינו שיתחלף הצבע הטבעי האדמדם של עורו בצבע לבן. כשאמרו חכמים: "כל המלבין פני חברו ברבים, כאילו שופך דמים", אמר אחד האמוראים: שהדבר נכון, שהרי רואים, שאצל המבוייש "אזיל סומקא ואתי חיוורא" - הולך האודם, ובא הלובן. חילוף הצבע נובע מכך, שכביכול נשפך דמו. לדעת רבים, איסור הלבנת פנים קיים גם ביחידות, שלא ברבים.

על האדם לעשות כל שביכלתו להימנע מהלבנת פנים "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים". יש שפירשו מימרה זו כפשוטה - שאיסור הלבנת פני חברו שקול כנגד העבירות שנאמר עליהן: "יהרג ואל יעבור", ועל כן, האדם צריך למסור את נפשו, ולא להלבין את פני חברו ברבים. לעומתם, יש שסברו כי מימרה זו באה להצביע, בדרך הפלגה, על חומרת העבירה.

מקור הלימוד הוא ממעשה תמר, כלת יהודה, שבשעה שעמדו לשורפה על שזינתה, העדיפה להישרף, ולא להלבין את פני יהודה באומרה לו ממך אני הרה. לכן אמרה רק ברמז: "לאיש אשר אלה לו אנוכי הרה", תוך שהיא מסתכנת, שאם יודה יהודה - תינצל, ואם לאו - תישרף.

הערות שוליים

  1. שבת נח:
  2. דרוש מקור בהלכה
  3. המקור בשבת ג, ב.
  4. דרוש מקור בהלכה
  5. דרוש מקור בהלכה