ישראל ואומות העולם
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
|
|
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקישיבה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה. בקצרה: רוב הערך בנוי מציטוטים ויש צורך להופכם לערך בסגנון ויקי.
על פי היהדות עם ישראל נבחר על ידי ה' להיות לו לעם סגולה מכל העמים. הוגים רבים עוסקים בהבנת המודל של העולם על פי הנחה זו. הנחה זו מגדירה הן את מערכת היחסים בפועל של ישראל ואומות העולם, והן את המבנה התאורטי של העולם שבו יש אומות רבות, ובתוכן אומה יחידה, שנבחרה על ידי ה' לו לעם סגולה.
חביב אדם וחביבין ישראל[עריכה]
כל בני האדם חביבים לפני ה', וישראל חביבין באופן מיוחד עד כדי שנקראים "בנים למקום":
"הוּא [-רבי עקיבא] הָיָה אוֹמֵר, חָבִיב אָדָם שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לוֹ שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ט), כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם. חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ בָנִים לַמָּקוֹם. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם שֶׁנִּקְרְאוּ בָנִים לַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד), בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם. חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה שֶׁבּוֹ נִבְרָא הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ד), כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ" (משנה, פרקי אבות).
העניין האלוהי: כוזרי[עריכה]
ריה"ל מבאר תהליך שבו מאדם הראשון והלאה עברה שלימות סגולית 'העניין האלוהי' מדור לדור, עד שנקבעה באברהם, יצחק, יעקב, ולאחר מכן, בפעם הראשונה נקבעה אותה שלימות סגולית בבניו של יעקב כולם, והמשיכה אל עם ישראל:
"הַרְפֵּה לִי מְעַט, עַד שֶׁאֲבָאֵר אֶצְלְךָ גְדֻלַּת הָעָם, וְדַי לִי לְעֵד, שֶׁהַשֵּׁם בְּחָרָם לְעָם וּלְאֻמָּה מִבֵּין אֻמּוֹת הָעוֹלָם, וְחוּל הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי עַל הֲמוֹנָם עַד שֶׁהִגִּיעוּ כֻלָּם אֶל מַעֲלַת הַדִּבּוּר. וְעָבַר הָעִנְיָן אֶל נְשֵׁיהֶם וְהָיוּ מֵהֶן נְבִיאוֹת, אַחַר שֶׁלֹּא הָיָה חָל הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי כִּי אִם בִּיחִידִים מִבְּנֵי אָדָם אַחַר אָדָם הָרִאשׁוֹן, כִּי אָדָם הָיָה שָׁלֵם מִבִּלְתִּי תְּנָאי, כִּי אֵין טְעָנָה בִּשְׁלֵמוּת מַעֲשֶׂה, מֵעוֹשֶׂה חָכָם יָכוֹל, מֵחֹמֶר בְּחָרוֹ לַצּוּרָה אֲשֶׁר חָפֵץ בָּהּ, וְלֹא מָנַע מוֹנֵעַ מִמֶּזֶג שִׁכְבַת זֶרַע הָאָב וְלֹא מִדַּם הָאֵם וְלֹא מֵהַמְּזוֹנוֹת וְהַהַנְהָגָה בִשְׁנֵי הַגִּדּוּל וְהַיַּנְקוּת וְהִתְחַלְּפוּת הָאַוִּיר וְהַמַּיִם וְהָאָרֶץ, כִּי יְצָרוֹ כְמַגִּיעַ לְתַכְלִית יְמֵי הַבַּחֲרוּת הַשָּׁלֵם בִּיצִירוֹתָיו וּבְמִדּוֹתָיו, וְהוּא אֲשֶׁר קִבֵּל הַנֶּפֶשׁ עַל תֻּמָּהּ, וְהַשֵּׂכֶל עַל תַּכְלִית מַה שֶּׁבִּיכֹלֶת הָאֱנוֹשִׁי, וְהַכֹּחַ הָאֱלֹהִי אַחַר הַשֵּׂכֶל, רְצוֹנִי לוֹמַר: הַמַּעֲלָה אֲשֶׁר בָּהּ יִדְבַּק בֵּאלֹהִים וּבְרוּחֲנִיִּים, וְיֵדַע הָאֲמִתּוֹת מִבְּלִי לִמּוּד, אֲבָל בְּמַחֲשָׁבָה קַלָּה. וּכְבָר נִקְרָא אֶצְלֵנוּ בֶּן-אֱלֹהִים, וְכָל הַדּוֹמִים לוֹ מִזַּרְעוֹ – בְּנֵי אֱלֹהִים. וְהוֹלִיד בָּנִים רַבִּים וְלֹא הָיָה מֵהֶם רָאוּי לִהְיוֹת בִּמְקוֹם אָדָם אֶלָּא הֶבֶל, כִּי הוּא הָיָה דוֹמֶה לוֹ. וְכַאֲשֶׁר הֲרָגוֹ קַיִן אָחִיו מִפְּנֵי קִנְאָתוֹ בוֹ עַל הַמַּעֲלָה הַזֹּאת, נָתַן לוֹ תַחְתָּיו שֵׁת, וְהָיָה דוֹמֶה לְאָדָם, וְהָיָה סְגֻלָּה וָלֵב וְזוּלָתוֹ כִקְלִיפָּה. וּסְגֻלַּת שֵׁת - אֱנוֹשׁ. וְכֵן הִגִּיעַ הָעִנְיָן עַד נֹחַ: בִּיחִידִים הָיוּ לְבָבוֹת, דּוֹמִים לְאָדָם וְנִקְרָאִים בְּנֵי אֱלֹהִים, שְׁלֵמִים בִּבְרִיאָתָם וּבְמִדּוֹתָם וּבַאֲרִיכוּת הַיָּמִים וּבְחָכְמוֹת וּבִיכֹלֶת, וּבִימֵיהֶם אָנוּ מוֹנִים מֵאָדָם וְעַד נֹחַ וְכֵן מִנֹּחַ וְעַד אַבְרָהָם. וְאֶפְשָׁר שֶׁהָיָה מֵהֶם מִי שֶׁלֹּא דָבַק בּוֹ הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי כְתֶרַח, אֲבָל אַבְרָהָם בְּנוֹ הָיָה תַּלְמִיד לַאֲבִי אָבִיו עֵבֶר, וְעוֹד – שֶׁהִשִּׂיג נֹחַ בְּעַצְמוֹ. וְהָיָה הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי דָבֵק בָּהֶם מֵאֲבוֹת אֲבוֹתָם אֶל בְּנֵי בָנִים. וְאַבְרָהָם סְגֻלַּת עֵבֶר וְתַלְמִידוֹ וְעַל כֵּן נִקְרָא עִבְרִי, וְעֵבֶר הָיָה סְגֻלַּת שֵׁם וְשֵׁם הָיָה סְגֻלַּת נֹחַ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא יוֹרֵשׁ הָאַקְלִימִים הַשָּׁוִים אֲשֶׁר אֶמְצָעִיתָם וְחֶמְדָּתָם אֶרֶץ כְּנַעַן אַדְמַת הַנְּבוּאָה, וַיֵּצֵא יֶפֶת אֶל צָפוֹן וְחָם אֶל דָּרוֹם. וּסְגֻלַּת אַבְרָהָם מִכָּל בָּנָיו – יִצְחָק... וּסְגֻלַּת יִצְחָק – יַעֲקֹב... וּבְנֵי יַעֲקֹב כֻּלָּם סְגֻלָּה, כֻּלָּם רְאוּיִים לָעִנְיָן הָאֱלֹהִי, וְהָיָה לָהֶם הַמָּקוֹם הַהוּא הַמְיֻחָד בָּעִנְיָן הָאֱלֹהִי, וְזֶה הָיָה תְחִלַּת חוּל הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי עַל קָהָל, אַחֲרֵי אֲשֶׁר לֹא הָיָה נִמְצָא כִּי אִם בִּיחִידִים. וַיִּשְׁמְרֵם הָאֱלֹהִים וַיַּפְרֵם וַיַּרְבֵּם וַיְגַדְּלַם בְּמִצְרַיִם, כַּאֲשֶׁר יְגֻדַּל הָאִילָן אֲשֶׁר שָׁרְשׁוֹ טוֹב, עַד שֶׁהוֹצִיא פְּרִי שָׁלֵם דּוֹמֶה לַפְּרִי הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר נִטַּע מִמֶּנּוּ, רְצוֹנִי לוֹמַר: אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב וְיוֹסֵף וְאֶחָיו, וְהָיָה מִן הַפְּרִי משֶׁה וְאַהֲרֹן וּמִרְיָם, וּכְמוֹ בְּצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב וּכְמוֹ רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת וְשִׁבְעִים הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר הָיוּ רְאוּיִים לִנְבוּאָה מַתְמֶדֶת, וְכִיהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב וְחוּר וְזוּלָתָם רַבִּים. וְאָז הָיוּ רְאוּיִים לְהֵרָאוֹת הָאוֹר עֲלֵיהֶם וְהַהַשְׁגָּחָה הַהִיא הָרִבּוֹנִית, וְאִם הָיוּ בֵינֵיהֶם מַמְרִים הָיוּ נִגְעָלִים, אַךְ הֵם בְּלִי סָפֵק סְגֻלָּה, כַּאֲשֶׁר הֵם בְּתוֹלַדְתָּם וְטִבְעָם מִן הַסְּגֻלָּה וַיּוֹלִידוּ מִי שֶּהָיָה סְגֻלָּה וְנִזְהָרִים בְּאָב הַמַּמְרֶה בַּעֲבוּר מַה שֶּׁיִּתְעָרֵב בּוֹ מִן הַסְּגֻלָּה אֲשֶׁר תֵּרָאֶה בִּבְנוֹ אוֹ בְּבֶן בְּנוֹ כְּפִי מַה שֶּׁתִּזְדַּכֵּךְ הַטִּפָּה, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ בְּתֶרַח וְזוּלָתוֹ מִמִּי שֶׁלֹּא נִדְבַּק בּוֹ הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי אַךְ בְּשֹׁרֶשׁ תּוֹלַדְתּוֹ שֶׁיּוֹלִיד סְגֻלָּה, מַה שֶּׁלֹּא הָיָה כֵן בְּתוֹלֶדֶת כָּל הַנּוֹלַד מֵחָם וָיָפֶת. וְנִרְאֶה כָזֶה בָּעִנְיָן הַטִּבְעִי, כִּי כַמָּה יֵשׁ מִבְּנֵי הָאָדָם שֶׁאֵינוֹ דוֹמֶה לָאָב כְּלָל אַךְ הוּא דוֹמֶה לַאֲבִי אָבִיו?! וְאֵין סָפֵק כִּי הַטֶּבַע הַהוּא וְהַדִּמְיוֹן הַהוּא הָיָה צָפוּן בָּאָב וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִרְאָה לַהַרְגָּשָׁה, כַּאֲשֶׁר הָיָה צָפוּן טֶבַע עֵבֶר בְּבָנָיו עַד שֶׁנִּרְאָה בְאַבְרָהָם" (כוזרי, מאמר ראשון, אות צה).
מאמר "ישראל ואומות העולם" של הרמח"ל[עריכה]
הרמח"ל מבאר עניין זה במאמר ישראל ואומות העולם, בספר דרך ה' ספר דרך ה' - חלק ב פרק ד. האנושות המוכרת לנו (על כל נשגבותה) היא האנושות במצבה הירוד יחסית למצב של אדם הראשון קודם חטא עץ הדעת. ההבדל המהותי בין ישראל לאומות העולם הוא, שישראל למרות שכעת הם במצב האנושות הירוד-יחסית הנ"ל, הם בכל זאת יש להם בכוח (בפוטנציאל), אף שלא בפועל, את האנושיות המעולה במצב של קודם החטא. לעומת זאת אומות העולם, גם בכוח (פוטנציאל) יש להם רק האנושיות במצב הירוד-יחסית של אחרי חטא עץ הדעת. (אנושיות זאת היא במצב נשגב מאד, אבל באופן יחסי למצב של הפוטנציאל של האנושיות של קודם החטא היא נחשבת לירודה באופן מהותי).
אדם הראשון הוא שורש האנושיות המעולה, אברהם אבינו אחריו הגיע לאנושיות שכוללת בתוכה בפוטנציאל את השורש שהגיע מאדם הראשון, ונעשה גם הוא שורש להוליד מזרעו עם שקיים בו בכוח מעלת האנושיות שקודם חטא עץ הדעת. בזמן מסויים נפסקה היכולת להיות לשורשים, וכל אנשי העולם הם ענפים שאין בהם אלא מה שהיה בשורשם.
ציטוטים מדבריו: * "מן הענינים העמוקים שבהנהגתו ית' הוא ענין ישראל ואומות העולם, שמצד טבע האנושי נראה היותם שוים באמת, ומצד עניני התורה הם שונים שינוי גדול ונבדלים כמינים מתחלפים לגמרי. והנה עתה נבאר בענין זה ביאור מספיק, ונפרש מה שבו מתדמים זה לזה, ומה שבו מתחלפים זה מזה". * "אדם הראשון קודם חטאו היה במצב עליון מאד ממה שהוא האדם עתה, וכבר ביארנו ענין זה [בדרך ה', חלק א' פרק ג]. ומדריגת האנושיות לפי המצב ההוא היתה מדריגה נכבדת מאד, ראויה למעלה רמה נצחיית כמו"ש. ואלו לא היה חוטא, היה משתלם ומתעלה עוד עילוי על עילוי. והנה באותו המצב הטוב היה לו להוליד תולדות, מספר משוער מחכמתו ית', על פי אמתת מה שראוי לשלימות הנהנים בטובו ית', והיו כלם נהנים עמו בטוב ההוא. ואמנם התולדות האלה שהיה ראוי שיוליד, נגזרו ושוערו מלפניו ית' משוערים בהדרגות מיוחדות, פירוש שיהיה בהם ראשיים ונטפלים, שורשים וענפים, נמשכים זה אחר זה בסדר מיוחד כאילנות וענפיהם. ומספר האילנות ומספר הענפים הכל משוער בתכלית הדקדוק. והנה בחטאו ירד מאד ממדריגתו, ונכלל מן החשך והעכירות שיעור גדול וכמש"ל. וכלל המין האנושי ירד ממדריגתו ועמד במדרגה שפלה מאד, בלתי ראויה למעלה הרמה הנצחיית שהתעתד לה בראשונה, ולא נשאר מזומן ומוכן אלא למדריגה פחותה ממנה פחיתות רב, ובבחינה זאת הוליד תולדות בעולם, כלם במדרגה השפלה הזאת שזכרנו. ואמנם אעפ"כ לא חדל מהמצא בכלל מדריגת המין האנושי מצד שרשו האמיתי, בחינה עליונה מן הבחינה שהיה המין הזה אז בזמן קלקולו. ולא נדחה אדה"ר לגמרי שלא יוכל לשוב אל המדריגה העליונה, אבל נמצא בפועל במדריגה השפלה ובבחינה כחניות אל המדריגה העליונה. והנה נתן האדון ב"ה לפני התולדות ההם שנמצאו באותו הזמן, את הבחירה, שיתחזקו וישתדלו להתעלות מן המדריגה השפלה ולשים עצמם במדריגה העליונה. והניח להם זמן לדבר, כמו ששיערה החכמה העליונה היותו נאות להשתדלות הזה, ועל דרך מה שמנחת עתה לנו, לשנהיה משיגים השלימות והמדריגה בקיבוץ בני העוה"ב כמש"ל. כי הנה כל מה שהוא השתדלות צריך שיהיה לו גבול". * "והנה ראתה החכמה העליונה היות ראוי שזה ההשתדלות יתחלק לשרשיי וענפיי. פירוש - שיהיה בתחלה זמן ההשתדלות לשרשים שבתולדות, ואחר כך לענפים שבהם. והיינו כי המין האנושי כלו היה צריך עדיין שיקבע ענינו כראוי, ויתוקן מן הקלקולים שנהיו בו. ולפי סדר ההדרגה, הנה היה ראוי שיוקבעו בראשונה, שרשיהם וראשיהם של תולדות האדם, לעמוד במדריגה מתוקנת, ויעמדו בה הם וענפיהם, כי הענפים ימשכו תמיד אחר השרש. והנה הגביל הזמן להשתדלות השרשי הזה, שמי שיזכה [מכלל הנמצאים באותם הזמנים שהיה שער זה נפתח והיה בידם להגיע לזה הענין] ויכין את עצמו כראוי, יקבע לשרש אחד טוב ויקר, מוכן למעלה הרמה, הראויה למי שהוא אדם במצב הטוב ולא אדם במצב המקולקל. וכן ישיג שיותן לו להוציא תולדותיו הראוים לו, כלם בבחינתו, פירוש - באותה המדריגה והמצב שכבר השיג הוא בשרשיותו. והיה הזמן הזה מאדה"ר עד זמן הפלגה. והנה כל אותו הזמן לא חדלו צדיקים דורשים האמת לרבים, כגון, חנוך מתושלח שם ועבר, ומזהירים אותם שיתקנו את עצמם. וכיון שנתמלא סאתם של הבריות, בזמן הפלגה, שפט במדת משפטו ית' היות ראוי שיגמר זמן ההשתדלות השרשיי, ויהיה קצם של הדברים, שיקבע מה שראוי ליקבע בבחינת השרשים, לפי מה שכבר נתגלגל ונהיה עד עת הקץ ההוא. ואז השגיח ית"ש על כל בני האדם, וראה כל המדריגות שהיה ראוי שיקבעו בם האנשים ההם כפי מעשיהם, וקבעם בם בבחינתם השרשיית כמ"ש. והנה כפי מה שהונחו הם, כן נגזר עליהם שיהיו מוציאים התולדות, כפי מה שכבר שוער שהיה ראוי לשרש ההוא. ונמצאו כלם מינים קבועים בעולם, כל אחד בחוקו וטבעו, ככל שאר המינים שבבריות, וניתן להם להוציא תולדותיהם בחקם ובחינתם ככל שאר המינים. ואמנם נמצאו כלם לפי המשפט העליון, ראוים לישאר במדריגת האנושית השפלה שהגיעו לה אדה"ר ותולדותיו מפני החטא, ולא גבוהים מזה כלל. ואברהם לבדו נבחר במעשיו ונתעלה, ונקבע להיות אילן מעולה ויקר, כפי מציאות האנושית במדריגתו העליונה, וניתן לו להוציא ענפיו כפי חקו. ואז נתחלק העולם לע' אומות, כל אחד מהם במדריגה ידועה, אבל כלם בבחינה האנושיות בשפלותו, וישראל בבחינת האנושיות בעילויו. והנה אחר הענין הזה נסתם שער השרשים, והתחיל הגלגול וההנהגה בענפים, כל אחד לפי ענינו. ונמצא שאע"פ שלכאורה נראה ענינינו עתה וענין הקודמים שוה, באמת איננו כך. אלא עד הפלגה היה הזמן שרשי האנושיות, ונתגלגלו הדברים בבחינה זו. וכשהגיע קץ זמן זה, נקבע הדבר כפי המשפט, והתחיל זמן אחר שהוא זמן הענפים, שעודנו בו עתה: * "ומרוב טובו וחסדו ית', גזר ונתן מקום אפילו לענפי שאר האומות, שבבחירתם ומעשיהם יעקרו עצמם משרשם, ויוכללו בענפיו של אברהם אבינו ע"ה אם ירצו. והוא מה שעשהו ית"ש לאברהם אב לגרים, ואמר לו, ונברכו בך כל משפחות האדמה. ואולם אם לא ישתדלו בזה, ישארו תחת אילנותיהם השרשיים כפי ענינם הטבעי".