טחול

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

הטחול הוא איבר פנימי, המשמש במערכות הדם והלימפה. הטחול איננו מוזכר כלל במקרא, והוא מוזכר לראשונה במשנה.

ייתכן ששורש המונח 'טחול' הוא 'טחון' בחילוף אותיות, כי תפקידו לטחון את הדם.

רקע היסטורי[edit]

תפקיד הטחול דעות הרופאים הקדמונים ביחס לתפקידו של הטחול היו חלוקות. גלינוס (200-129 לספירתם) ואריטיאוס (המאה השניה לספירתם) החשיבו את הטחול לאיבר חיוני, שבלעדו אין הגוף יכול להתקיים. לפי דעתם, מנקה הטחול את הדם מחלאת המרה השחורה והמרה הירוקה, שמקורן בכבד[1]. לעומתם, סברו ארזיסטרטוס (המאה השלישית לפני ספירתם) ורופוס (המאה שהניה לספירתם), שאין לטחול שום שימוש ושום תפקיד, והוא נוצר רק לצורך שיווי משקל של הגוף מצד שמאל, כנגד הכבד המונח בצד ימין[2].

חיוניותו פליניוס (79-23 לספירתם) וצליוס אאורליאנוס (המאה החמישית לספירתם) ידעו, שיש אפשרות לחיות ללא טחול, אם כי סברו שכריתת טחול היא תיאורטית בלבד, ולא ידוע להם על מקרה ממשי[3].

כריתת טחול ניתוחית בוצעה לראשונה על ידי זקרילי בשנת 1549 למניינם, ואחריו על ידי זמבקרי בשנת 1680 למניינם[4].

רקע מדעי[edit]

מיקום הטחול נמצא ברום הבטן השמאלית, מאחורי הצלעות התחתונות. הוא מונח בקרבת הקיבה, הכליה השמאלית והמעי הגס.

מבנה צבעו סגול-אדום, מחמת שפע הדם המצוי בו. הטחול מוקף בקופסית נוקשה של רקמת חיבור. תוכו מורכב מקשרי לימפה המייצרים לימפוציטים, ובעיקר מכיל תוך הטחול רשת של חללי דם, המוקפים בתאי רטיקולו-אנדותל.

הדם מגיע לטחול על ידי עורק-הטחול, הוא זורם באיטיות בתוך החללים, ובא במגע הדוק עם תאי הרטיקולו-אנדותל, ואחר כך יוצא ממערכת הטחול דרך ווריד-הטחול.

תיפקוד בעובר עד גיל ששה חודשי הריון, מהווה הטחול חלק ממערכת יצירת כדוריות הדם הלבנות והאדומות. במבוגר אין הוא עושה כן, אלא בתנאי מחלות מסויימות, אך הוא ממשיך לייצר לימפוציטים ונוגדנים גם בחיים המבוגרים.

בבעלי חיים נמוכים מהווה הטחול מאגר של דם, ובעזרת רקמת שרירים הוא יכול להתכווץ ולהזרים דם ומוצריו בשעת הצורך. באדם, בתנאים רגילים, אין לתפקיד זה חשיבות, שכן כמות השרירים בטחול היא מועטה, ולכן יכולתו להתכווץ היא קטנה. כמו כן כמות הדם החופשי בתוך הטחול היא קטנה.

תפקידיו העיקריים של הטחול באדם לאחר הלידה הם שניים: האחד, לסלק ממחזור הדם כדוריות אדומות זקנות (היינו בנות 120 יום), פגועות או חולניות, וטסיות פגועות או חולניות. כמו כן יכול הוא לסלק גופיפים תוך-תאיים מהכדוריות האדומות, מבלי להרוס את הכדורית התקינה; והשני, תפקיד הגנתי-חיסוני במלחמה נגד חיידקים, בעיקר באנשים עם מערכת חיסונית בלתי תקינה, והשתתפות ביצירת נוגדנים מסויימים.

הפרעות חולניות במצבים חולניים שונים, כגון זיהומים כרוניים, מחלות של מערכת הדם ומוח-העצמות, מחלות כבד, אי ספיקת לב, ומחלות מטבוליות שונות, נעשה הטחול פעיל במיוחד, ועקב כך הוא גדל בנפחו. עקב גדילתו הוא גם מגביר את פעילות ההרס של מרכיבי הדם, ויכול לגרום להפחתה חולנית של מרכיבי הדם השונים.

הטחול בחז"ל[edit]

מיקום הטחול נמצא בצד שמאל של הגוף[5]. יש מהראשונים שדיווחו בשם מדעני דורם כי באנשים איטרים נמצא הטחול בצד ימין[6]. ויש להעיר, שאמנם יש אנשים עם היפוך איברים[7], שאצלם הטחול אמנם נמצא בימין גופם, אך אין קשר בין ידניות שמאלית לבין מצב זה.

מבנה מעטפת הטחול נקראת 'קרום', וכלי הדם שבתוכו נקראים 'חוטים'[8].

חז"ל הבחינו בשני חלקים של הטחול בבהמה: החלק הדק, והחלק העבה[9]. החלק העבה הוא אותו חלק של הטחול הדבוק לכרס, והוא נמצא למעלה, לצד ראש הבהמה[10], והוא נקרא דד הטחול[11]; כל שאר חלקי הטחול שאינם דבוקים לכרס מוגדרים כחלק הדק[12]. יש מי שכתב, שהגבול בין שני חלקים אלו הוא בערך באמצע הטחול[13], אם כי אין קו אנטומי חד וברור, המחלק בין שני החלקים[14].

טחול העוף הוא עגול כמו עינב, ואינו דומה לטחול הבהמה[15].

ניטל הטחול חז"ל ידעו, שנוכחות הטחול איננה חיונית לחיים, ולכן פסקו שאם ניטל הטחול, הבהמה כשרה[16], וכן דרשו חז"ל על הנאמר אצל אדוניה בן חגית 'וחמשים איש רצים לפניו'[17], כולן נטולי טחול וחקוקי כפות רגלים היו[18], שהטחול מכבידו לאדם[19], וכן נאמר הדבר ביחס לבני הרמכים של המלך אחשורוש 'ושלח פתקין בידא דרהטנין וכו', דאיתנטילו טחוליהון, ואתקדרו פסת רגליהון'[20].

יש מהחוקרים שכתב כי דין ניטל הטחול הוא הלכה שיש לה רק ערך עיוני, אך הלכה למעשה לא היתה מעולם[21]. אכן אין הכרח לומר כן, כי אמנם כריתת הטחול היא פעולה ניתוחית מורכבת, אך היו בתקופת התלמוד מנתחים מעולים שביצעו ניתוחים גדולים, לכל הפחות בבעלי חיים, כגון כריתת הרחם של פרות וחזירות במצרים[22]. עוד יש להעיר מה שכתב גדול הפרשנים של התלמוד שנטילת הטחול היתה על ידי סם[23], ויתכן שהכוונה היא לביצוע הניתוח בעזרת הרדמה[24].

ניקב / נחתך / ניטל הטחול חז"ל ידעו להבחין בין נטילת הטחול לבין נקיבתו[25], ובצדק הכשירו את הבהמה שניטל טחולה, כי יכולה היא לחיות כך, והטריפו בהמה שניקב טחולה, מכיוון שבהמה כזו תמות משטף דם[26]. יש מי שכתב בטעם ההחמרה בנקב וחתך, שאין סופו להתרפאות[27], ויש מי שכתבו הטעם, לפי שהנקב בטחול יגרום לכרס או למעיים שסביבו שיתנקבו[28].

חז"ל הבדילו בין ניקב הטחול לבין נחתך הטחול - ניקב טריפה, נחתך כשרה[29], אמנם יש מהראשונים שלא גרסו זאת[30], ומכל מקום להלכה נפסק על ידי רוב הפוסקים שבין ניקב ובין נחתך - טריפה[31], ואמנם כך מסתבר יותר מבחינת הבנתנו הרפואית כיום.

עוד נפסק בחז"ל ובפוסקים שדווקא נקב בחלק העבה של הטחול מטריף את הבהמה, אבל אם ניקב החלק הדק של הטחול, הבהמה כשרה[32]. אמנם דין זה איננו מתיישב עם ידיעותינו הרפואיות כיום, שכן נקב בכל חלק של הטחול שווה בסיכון הכרוך במצב זה, היינו שטף דם קטלני.

מן הראשונים יש מי שפסק שדווקא ניקב הטחול בבהמה - טריפה, אבל ניקב הטחול בעוף - כשר[33]. יש שפסקו כדעה זו משום 'שכבר הורה זקן'[34]; יש שהחמירו לכתחילה, או על כל פנים לעצמו[35]; ויש שחלקו על פסק זה, וסבורים שגם נקב בטחול של עוף - טריפה[36], וכדעה זו מסתבר מבחינה רפואית.

תפקיד לפי חז"ל, תפקידו של הטחול הוא לשחוק[37]. יש מפרשים שהטחול גורם לצחוק, וגורסים 'לשחוק' בשי"ן שמאלית[38]. ההסבר לתפקידו זה של הטחול מבוסס על התפיסה שהטחול מנקה את הגוף מליחות[39], ולפי שכוחו הטבעי של הטחול הוא לנקות את הדם ואת רוח החיים מעכירות ומסתימה, בהיות שני אלה נקיים תבוא השמחה ואיתה השחוק[40]; לעומתם, יש גורסים 'לשחוק' בשי"ן ימנית, מלשון שחיקת סממנים[41], ואולי פירושו שהטחול טוחן את מרכיבי הדם.

הטחול כתרופה טחול יפה לכאב שיניים, וקשה לבני מעיים[42], ומותר לאוכלו בשבת לכאב שיניים[43], לפי שאינו ניכר שלרפואה הוא עושה[44], כיוון שהוא מאכל בריאים[45].

שמואל אכל תבשיל של טחול ביום שבו עשה הקזת דם[46].

מחלות - חז"ל קבעו[47], שמשקה העשוי מאספרגוס, היינו הגבעול של הכרוב[48], טוב למחלות טחול, בתערובת של יין[49], בתנאי שאיננו משכר.

מי שהטחול שלו גדול ונפוח מחמת חולי[50], יקח שבע עלוקות של מים, וייבש אותן בצל, וכל יום ישתה שניים או שלושה מהם ביין; ואם לא יכול לעשות זאת, יקח טחול של עז נקבה שלא ילדה, ויטיח אותו בתנור, ויעמוד כנגדו ויאמר, 'כשם שיבש הטחול הזה, כן ייבש הטחול של פלוני בן פלונית'; ואם אין לו תנור, יטיח את הטחול בין הכתלים של בית חדש, וייבשו שם, ויאמר כנ"ל; ואם לא יכול לעשות זאת, יטרח ויחפש מי שמת בשבת, ויקח את ידו של המת ויניחנו על טחולו של החולה ויאמר, 'כשם שיבשה יד זו, כן ייבש טחולו של פלוני בן פלונית'; ואם לא יכול לעשות זאת, יקח דג ביניתא, ויצלנו בגחלים שלפני הנפח, ויאכל וישתה ממי הנפח, שמכבה בהם את הברזל. יתכן שסברו שהגדלת הטחול נבעה מאנמיה על רקע של חוסר ברזל, ושתיית מי נפחים המכילים שבבי ברזל תהווה טיפול למצב זה[51]; ואם לא יכול לעשות זאת, יקנה חבית של יין, וישתה יין טוב תמיד הרבה[52].

פרטי דינים[edit]

בדיני טריפות

ניטל הטחול כשרה[53], בין שניטל בחולי או ביד[54], ובין שנבראה כך[55].

מצב זה של היעדר מולד של טחול[56] הוא נדיר בבעלי חיים, אך תוארו מקרים אחדים בספרות, הן בבעלי חיים והן בבני אדם[57].

ניקב הטחול ניקב הטחול בראש העבה - טריפה, ואם ניקב בראש הדק - כשרה[58], ואף במקרה שניקב הטחול ואחר כך ניטל לגמרי, אינה חוזרת להכשירה[59].

הנקב המטריף הוא דווקא אם הוא מפולש, אבל אם נשתייר בעובי דופנו כעובי דינר זהב, הרי הבהמה כשרה[60].

נחתך הטחול מחלוקת הפוסקים אם דינו כניקב הטחול וטריפה[61], או שניקב לחוד ונחתך לחוד, והבהמה כשרה[62].

מצבי טריפה אחרים הפוסקים הוסיפו מצבים חולניים שונים בטחול, שדינם כמו ניקב הטחול, כגון נימוק, נימוח, הבשר רע ונרקב, שינויים בצבע הטחול[63].

מבחינה רפואית יכולים מצבים אלו להתאים לאוטם זיהומי בטחול, גידולים שונים, וכיסיות נמקיות, אך הזיהוי הרפואי המדוייק הוא קשה בהעדר נתונים מפורטים יותר[64]. ולכאורה קשה כיצד הוסיפו הפוסקים טריפות שלא נזכרו בתלמוד, ואף שניתן לדמות מצבים אלו לנקב בטחול, אך הכלל הוא שאין מדמים בטריפות, ואין מוסיפים על הטריפות[65].

מים בטחול , אפילו עכורים וסרוחים, אם הבשר שסביבו שלם - כשרה[66]. תיאור זה יכול להתאים לכיסית אכינוקוקלית[67].

סירכא הנמשכת מעוביו של הטחול - כשרה[68], ומכל מקום יש לבדוק את הטחול שלא ניקב[69].

מספר טחולים בבהמה - כשרה[70], ויש המחמירים, אם הטחולים דבוקים זה לזה בחלקם העבה[71].

מצב של עודף טחולים[72] תואר גם בבני אדם וגם בבעלי חיים, ומבחינה רפואית צדקו המכשירים, שכן אין בתוספת טחולים משום סיכון חיים. ולכאורה גם מבחינה הלכתית, על פי הכלל שאין להוסיף על הטריפות שלא נימנו על ידי חז"ל, אין מקום להטריף במצב זה.

שינוי צורה של הטחול - הבהמה כשרה[73].

טחול העוף יש הסבורים, שאין נקב פוסל בו, ובכלל אין טריפות בטחול העוף[74]; ויש הסבורים, שנקב פוסל בטחול העוף בכולו, שאין בו חלוקה לחלק עבה ודק[75].

בדיני הכשרו לאכילה[edit]

אכילה ומליחה הטחול, אף על פי שנראה כריבוי דם, דינו כשאר בשר, שאינו דם אלא בשר הדומה לדם[76], וכשר לאכילה לאחר מליחה, ואין צריך לקורעו שתי וערב, ומותר לבשלו לאחר מליחה, ואפילו עם בשר[77]. אמנם יש שכתבו מנהג שלא לאכול טחול אלא צלי ולא מבושל[78].

דם הטחול - אסור, כמו כל דם איברים[79].

חלב הטחול יש הסבורים, שהוא אסור מן התורה, אף על פי שאינו קרב על המזבח[80]; ויש הסבורים, שאין איסור חלב אלא על החלבים הקרבים על המזבח, ולכן אין איסור חלב בטחול[81].

הקרום שעל דד הטחול, היינו מקום עוביו[82], בין צד עוביו הדבוק לכרס, ובין הצד האחר של עוביו, שאינו דבוק בו[83], אסור מן התורה, וחייבים עליו כרת[84].

חוטי הטחול וניקורו החוטים שבטחול[85], יש הסבורים שהם הוורידים[86], ואסורים משום שראשי החוטים סמוכים לחלב המכסה את הקרב[87]. המנקר נוטל ראש הגיד שבתוך הטחול, וכשמושך נמשכים עמו שלושה חוטים שבתוכו, וצריך לשרש אחריהם, וצריך שלא יפסוק שום חוט מהם[88].

איבר מן החי הטחול מוגדר כאיבר לעניין איסור אכילת איבר מן החי[89].

בדיני קרבנות[edit]

חסר הטחול פסול לקרבן, מדין בעל מום, מחוסר איבר, ושאינו תמים[90].

חלב הטחול איננו קרב על המזבח[91].

בדיני טומאה[edit]

לעניין טומאת אוהל אין הטחול של האדם נחשב כאיבר, מכיוון שאין לו עצמות, ודינו כשאר בשר[92].

הערות שוליים

  1. ראה בספר התלמוד וחכמת הרפואה, עמ' 105; א. שטינברג, אסיא, ו, תשמ"ט, עמ' 254 ואילך.
  2. ראה J. Preuss, Biblical and Talmudic Medicien (trans. By F. Rosner), p. 99; א. שטינברג, אסיא, שם.
  3. ראה א. שטינברג, שם.
  4. B. Moynihan, The Spleen and Some of its diseases, 1921, p.5.
  5. בבלי תמיד ד ג; רמב"ם מעשה הקרבנות ו ח. וראה בערוך ע' טחל.
  6. ראה שער השמים, פ"ט; כנפי יונה סי' מו.
  7. situs inversus.
  8. בבלי חולין צג א. וראה להלן הע' 85 ואילך.
  9. בבלי חולין נה ב; רמב"ם שחיטה ו יט; טושו"ע יו"ד מג ב.
  10. רש"י חולין מג ב ד"ה אבל ניקב; מאירי חולין נה א.
  11. רש"י חולין צג א ד"ה על הדד; רמב"ם מאכלות אסורות ז יא.
  12. ראב"ן חולין סי' רנה; שו"ת אור זרוע ח"א סי' תכב, בשם הראבי"ה; מרדכי בבלי חולין פ"ג סי' תריח; או"ה כלל נב דין יא, בשם הגאונים; טושו"ע יו"ד מג ג. וראה בכנה"ג שם אות ב.
  13. מאירי חולין נה א.
  14. י.מ. לוינגר, מדריך להלכות טריפות, עמ' 54-53.
  15. רמב"ם שחיטה י י; טושו"ע יו"ד מג ו. וראה ב"ח יו"ד סי' מד ד"ה כתב הר"י.
  16. משנה חולין ג ב. וראה להלן הע' 53 ואילך.
  17. מל"א א ה.
  18. בבלי סנהדרין כא ב; ע"ז מד א.
  19. רש"י שם.
  20. תרגום למגילת אסתר ח י.
  21. התלמוד וחכמת הרפואה, עמ' 105.
  22. בבלי בכורות כח ב. וראה בע' רחם הע' 85.
  23. רש"י סנהדרין כא ב.
  24. כפי המבואר בב"מ פג ב, בעניין הניתוח של רבי אלעזר ב"ר שמעון, עיי"ש. וראה עוד במאמרו של א. שטינברג, אסיא, ו, תשמ"ט, עמ' 254 ואילך.
  25. בבלי חולין נה א. וראה להלן הע' 53 ואילך.
  26. ראה רש"י חולין שם ד"ה הוא הדין - 'דחמיר ניקב ונחתך מניטל לגמרי, שעל ידי הנקב הוא הולך ומוסיף מכאוב, והחולי רב בגופה'.
  27. ר"י לוניל בפירושו על המשנה בבלי חולין נד א.
  28. פרישה יו"ד סי' מג סק"ו; פליתי שם סק"ח.
  29. בבלי חולין נה א.
  30. ראה ב"י יו"ד סי' מג סוד"ה ועל מ"ש רבנו, וכס"מ שחיטה ו יט - בדעת הרמב"ם והטור. וראה עוד בתורת הבית הארוך לרשב"א דל"ט ע"ב; ביאור הגר"א יו"ד מג ב.
  31. ראה מאירי חולין שם. וראה מאמרו של א. שטינברג, אסיא, ו, תשמ"ט, עמ' 254 ואילך.
  32. חולין, נה ב; רמב"ם שחיטה ו יט; טושו"ע יו"ד מג ב. אמנם שיטת רב עוירא בשם רבא, בבלי חולין נה א, שאין הבדל בין נקב בחלק העבה או בחלק הדק של הטחול, וראה פר"ח יו"ד סי' מג סק"ד; שו"ת נובי"ק חיו"ד סי' יז.
  33. רמב"ם שחיטה י י.
  34. ר"ן בבלי חולין נה ב; רשב"א בתוה"א; שו"ע יו"ד מג ו.
  35. יש"ש בבלי חולין פ"ג סי' פה; ט"ז יו"ד סי' מג סק"ט; ש"ך שם סק"י; חכמת אדם מג ו.
  36. פר"ח יו"ד סי' מג סקי"א.
  37. בבלי ברכות סא ב; ויקרא רבה ד ד; קהלת רבה ז יט; מדרש תהלים קג.
  38. רש"י ברכות שם ד"ה שוחק; ראבי"ה ברכות סי' קס; שו"ת באר שבע סי' סז.
  39. ראה פרקי משה לרמב"ם (בעריכת ז. מונטנר), עמ' 34; חובות הלבבות שער הבחינה פ"ה. ואגב, יש להדגיש כי התיאוריה על ארבע הליחות המהוות את מקור המחלות היא מבית מדרשם של רופאי יוון ורומי, אך בתלמוד לא נמצא לכך רמז כלשהו - ראה הערת א.מ. מזיא לספרו של מ. פרלמן, מדרש הרפואה, ח"א פ"א אות' ג,ט. אמנם בזוהר נמצאו רמזים לתיאורית הליחות. וראה בספרו של פרויס, עמ' 99, על דעות הרופאים הקדמונים ביחס לתפקידו של הטחול בהקשר של צחוק.
  40. כוזרי, מאמר רביעי, כה.
  41. ראבי"ה שם. וראה אבות דרבי נתן פל"א שכתב על הטחול 'נמסים באדם' - זה טחולו של האדם, והיינו שמנמס את הדם. וראה עוד בספרו של פרויס שם. וראה במלבי"ם פר' תרומה, ברמזי המשכן, שהסירות והיעים שבכלי המקדש, אשר מטרתם להוציא את האפר לחוץ, הם כנגד הטחול, המעיים והכליות, שמטרתם לנקות את הגוף והדם מפסולת.
  42. בבלי ברכות מד ב.
  43. שבת קי א. וראה במג"א סי' שכח סקמ"ב.
  44. ראבי"ה שבת סי' רמא.
  45. ר"י מלוניל שבת פי"ד מ"ג.
  46. בבלי שבת קכט א, וראה ברש"י שם ד"ה דטחלי; בבלי חולין קיא א.
  47. בבלי ברכות נא א.
  48. ראה משנה נדרים ו י. וראה בספר של י. פליקס, הצומח החי וכלי חקלאות במשנה, עמ' 86.
  49. ראה על כך בספרו של פרויס, עמ' 570.
  50. רש"י גיטין סט ב ד"ה לטחלא.
  51. ראה L.O. Leibowitz, Isr J Med Sci 9:1, 1973.
  52. כל זה בגיטין סט ב. וראה בספרו של פרויס, עמ' 188, כמה הערות על טיפולים אלו. וראה עוד בע' השתנות הטבעים הע' 106 ואילך.
  53. תו"כ שמיני פרשתא ב פ"ג; בבלי חולין נד א; רמב"ם שחיטה ו כ, ואיסורי מזבח ב יא; טושו"ע יו"ד מג א. וראה לעיל הע' 16 ואילך.
  54. רמב"ם שם.
  55. בה"ג הל' טריפות; רוקח סי' שצט; או"ה כלל נב סי' יא, בשם תשובות הגאונים; ט"ז יו"ד סי' מג סק"ב ונקוה"כ שם ד"ה והשבותי; דרכ"ת יו"ד סי' מג סק"א. וראה בפרמ"ג שם בשפ"ד סק"י, שאף לבעל נפש אין להחמיר.
  56. congenital asplenia.
  57. ראה - א. שטינברג, אסיא, ו, תשמ"ט, עמ' 254 ואילך.
  58. בבלי חולין נה ב; רמב"ם שחיטה ו יט; טושו"ע יו"ד מג ב. וראה לעיל הע' 25 ואילך.
  59. ר"ן בבלי חולין עו א ד"ה אמר רב יהודה. וראה בספרו של אאמו"ר שערי משה ח"ב סי' לב.
  60. בבלי חולין נה ב; רמב"ם וטושו"ע שם. וראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך יט, ע' טחול, עמ' תט-תי, בהגדרת העובי לפי דעות הפוסקים. וראה מה שכתב הגרי"ש אלישיב בהערות למס' בבלי סוכה יג א.
  61. בה"ג הלכות טריפות; אור זרוע ח"א סי' תכב, בשם הגאונים; ס' האשכול הל' טריפות סי' כ; רוקח סי' שצג; חי' רשב"א חולין סח א; מאירי חולין נה א; מ"מ שחיטה ו יט; טור יו"ד סי' מג; יש"ש בבלי חולין פ"ג סי' פה; ב"י וב"ח יו"ד סי' מג, בשם ראשונים.
  62. ס' העיטור ח"ב שער ב, הל' שחיטה; רשב"א חולין סח א, בדעת רש"י; רבנו ירוחם, נתיב טו ח"ה אות ט, בדעת הרי"ף. וראה לעיל הע' 25 ואילך.
  63. אור זרוע, שם; הג"א בבלי חולין פ"ג סי' מה; ראב"ן חולין סי' רנו; רשב"א בתוה"א בית ב שער ג; רמ"א יו"ד מג א-ב.
  64. ראה א. שטינברג, אסיא, ו, תשמ"ט, עמ' 254 ואילך.
  65. וראה עוד בע' טרפה הע' 170, וע' השתנות הטבעים, הע' 146.
  66. או"ז ח"א סי' תכב; רמ"א יו"ד מג ב. וראה עוד בדרכ"ת יו"ד סי' מג סקכ"ג.
  67. echyno- coccal cyst - ראה א. שטינברג שם.
  68. יש"ש בבלי חולין פ"ג סי' יח; פר"ח יו"ד סי' לז סקל"ב.
  69. שמלה חדשה סי' לט אות עא.
  70. בה"ג, הלכות טריפות, הובא ברמב"ן בבלי חולין נח ב ד"ה אבל; שבלי הלקט הל' טריפות סי' ט, בשם ר"ח; רוקח סי' שצה וסי' שצט; או"ז ח"א סי' תכב; רמב"ם שחיטה ו כ; טושו"ע יו"ד מג ה.
  71. רמ"א שם; ב"ח יו"ד סי' מג; יש"ש שם; ש"ך שם סק"ט; ט"ז שם סק"ח. וראה עוד באנציקלופדיה תלמודית, כרך יט, ע' טחול, תיג-ד.
  72. accessory spleens.
  73. חכמת אדם יד לב.
  74. רמב"ם שחיטה י י; רשב"א בתוה"א בית ב שער ג; מאירי חולין נה א; שו"ת מהרי"ל החדשות סי' לח אות ג; טושו"ע יו"ד מג ו.
  75. בדק הבית להרא"ה בתוה"א שם; ר"ן בבלי חולין נה א; יש"ש בבלי חולין פ"ג סי' פה; פר"ח יו"ד סי' מג סק"י; ב"ח יו"ד סי' מג; ש"ך שם סק"י; ט"ז שם סק"ט. וראה עוד בשו"ת שבט הלוי ח"ב סי' יז. וראה לעיל הע' 9 ואילך.
  76. בבלי חולין קיא א - טחלא שומנא בעלמא. וראה גם בויקרא רבה כב י, ובתוס' בבלי חולין קט ב ד"ה נדה; רמב"ם מאכלות אסורות ו ט; תוה"א בית ג שער ג; טושו"ע יו"ד עד א.
  77. חולין שם, וברש"י ד"ה והני; רמב"ם ומ"מ מאכלות אסורות שם. אמנם בריטב"א בבלי חולין קיא א כתב בדעת רש"י, שטחול מותר אף בלא מליחה, אך תמה עליו.
  78. יש"ש בבלי חולין פ"ז סי' יא.
  79. כריתות כא ב; תוס' חולין קיא א ד"ה אבל; מ"מ מאכלות אסורות ו ט.
  80. ראה להלן הע' 91.
  81. ראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך טו, ע' חלב, עמ' קג ואילך.
  82. מ"מ מאכלות אסורות ז ה, בשם הרשב"א; טושו"ע יו"ד סד י.
  83. ט"ז יו"ד סי' סד סק"י, ופר"ח שם.
  84. בבלי חולין צג א; רמב"ם מאכלות אסורות ז ה; טושו"ע יו"ד סד י. וראה עוד בדיני חלב הטחול באנציקלופדיה תלמודית, כרך טו, ע' חלב, עמ' קכ-קכא.
  85. חוטים בגוף בעלי חיים, יש שאסורים משום חלב, ויש שאסורים משום דם - ראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך יג, ע' חוטין.
  86. אורחות חיים ח"ב עמ' 349; כלבו סי' קד.
  87. ב"י יו"ד סי' סד.
  88. טושו"ע יו"ד סד יא. וראה עוד בס' תורת הניקור הירושלמי.
  89. בבלי חולין סט א; רמב"ם מאכלות אסורות ה ב.
  90. רמב"ם איסורי מזבח ב יא.
  91. רמב"ן עה"ת ויקרא ג ט. אך ראה בס' תורת הניקור הירושלמי, עמ' ב, שצידד שלשיטות מסויימות הוא קרב על המזבח.
  92. על פי בבלי חולין קכח ב; רמב"ם טומאת מת ב ג.