טובת הנאה

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

הגדרה[edit]

לבעלים יש זכות לתת את המתנות (מתנות כהונה, עניים ומעשרות) לכל מי שירצה (הסוגיא בנדרים פד:, בסוגיא זו האריך ספר המקנה כט).

בדיני צדקה (שיעורי ר' שמואל בבא מציעא ח"א עמוד קעט (אות קפז)), תרומה, חמישה סלעים של פדיון הבן, פדיון פטר חמור, זרוע לחיים וקיבה, ראשית הגז, מעשרות ועוד.

לדוגמא, הבעלים שמפריש תרומה מתבואתו מחליט לאיזה כהן הוא רוצה ליתנה.

מקור וטעם[edit]

מקורה מהפסוק "ואיש את קודשיו לו יהיו" (במדבר ה-י) - מכאן שהבעלים זכאי ליתנם לכל כהן שירצה (ירושלמי נדרים יא-ג ורמב"ם תרומות יב-טו), ולכן לא יטול אותן הכהן אחר שהורמו אלא מדעת הבעלים (רמב"ם שם).

ומהנתיבות המשפט (רמג-ח ד"ה ולפע"ד) משמע שיש מקור נוסף, והוא הלשון "ונתן" - שיש זכות לבעלים לתת אותן לאיזה כהן שירצה.

בפירוש "טובת הנאה" נחלקו הראשונים האם היא ההנאה שיש לישראל לתת את המתנות לאיזה כהן שירצה, ולבחור כהן שיחזיק לו טובה על כך (ר"ח פסחים מו:), או דבר מועט שיתן ישראל לחבירו בשביל שיתן את המתנות לבן בתו כהן (רש"י פסחים מו., וכן הביא את שני הפירושים הללו הערוך ערך טב א בתחילתו).

האם היא ממון[edit]

טובת הנאה ממון או אינה ממון - נחלקו בזה תנאים ואמוראים בכמה מקומות, כגון הנודר שלא יהנו ממנו כהנים ולויים, אם אינה ממון יטלו הכהנים והלויים את מתנותיו בעל כורחו, ואם היא ממון לא יטלו בעל כורחו (נדרים פה: ושם נסמן).

בביאור המחלוקת יש שלוש שיטות באחרונים (באופן שהדעה שאינה ממון לשיטה א היא הדעה שהיא כן ממון לשיטה ב, והדעה שאינה ממון לשיטה ב היא הדעה שהיא כן ממון לשיטה ג):

  1. לדעה שהיא ממון המתנה כולה של הישראל (קצוה"ח רד-ג בדעת הרא"ש והריטב"א), ולדעה שאינה ממון היא של הישראל רק על מנת להקנותה לכהן (שהיא שלו רק לעניין זכות ההקנאה ולא לשום תשמיש אחר) (קובץ שמועות חולין ס בדעת התוס').
  2. לדעה שהיא ממון היא של הישראל על מנת להקנותה לכהן, ולדעה שאינה ממון יש לישראל רק הנאה אך לא זכות במתנה עצמה ("הנאה מבחוץ") (מקור חיים תלא-ג בהקדמה, הובא בחלקת יואב ח"א חו"מ כג ד"ה והנלפע"ד, ברכת אברהם פסחים מו: בתחילתו ד"ה ונראה).
  3. לדעה שהיא ממון יש לישראל הנאה (אך לא זכות במתנה עצמה), ולדעה שאינה ממון אין לישראל הנאה כלל (חלקת יואב (ח"א חו"מ כג ד"ה אבל) בביאור השאילתות קלב).

בשתי הדעות הללו נדון בשני הסעיפים הבאים - "מאן דאמר ממון" ו"מאן דאמר אינה ממון":

מ"ד ממון[edit]

בטעם הדעה שטובת הנאה ממון חקר הפרי משה האם הוא משום שזכותו של הישראל לתת את המתנה למי שירצה, או משום שיכול למכור את זכותו לתת את המתנה למי שירצה (פרי משה קניינים מא-ב).

לדעה שהיא ממון, מתנה שאסורה בהנאה, כגון חלה שהיא חמץ, וכן מתנה שאינה שווה פרוטה, הברכת אברהם כתב שגם הן נחשבות ממון, שגדר ממון הוא שהיא שייכת לישראל לעניין להקנותה לכהן[1], ואפילו אם לא ישלמו לו תמורתה כלום (ברכת אברהם פסחים מו: בתחילתו ד"ה ואשר). אך מהרש"ש (פסחים מו:) והישועות יעקב (תנז-ב) משמע שבזה לכו"ע אינה ממון (הביאם הברכת אברהם שם ד"ה טובת).

לדעה שהיא ממון, כיצד יכול להקנותה - השיטה מקובצת חידש שיכול להקנותה רק בכסף אך לא באגב ובחליפין. וביאר ר' שמואל שהטובת הנאה אינה בעין, ואגב וחליפין מועילים רק בדבר שהוא בעין (כמו שמצינו שחליפין לא מועילים במטבע כי אין בו ממש, ושאלה ושכירות לתוס' לא נקנים בחליפין, וכן דנים האם אותיות נקנות באגב) (שיעורי ר' שמואל בבא מציעא ח"א עמוד קעט (אות קפו)).

מ"ד אינה ממון[edit]

לדעה שאינה ממון, אם לקח הכהן תרומה שלא מדעת הבעלים הרמב"ם כתב שאין מוציאים מידו (תרומות יב-טו), והקובץ שמועות (חולין ס) כתב בדעת התוס' שכן מוציאין.

לדעה שאינה ממון, האם יכול להפקירה ולהקדישה - השאגת אריה כתב שאינו יכול אפילו להפקירה, אך המקור חיים כתב שיכול להפקירה ולהקדישה (פסחים תלא, והביא את השאגת אריה. דן בדבריהם שיעורי ר' שמואל בבא מציעא ח"א עמוד קעז (אות קפג)).

לדעה שאינה ממון, האם נחשבת דבר הגורם לממון - הברכת אברהם (פסחים מו: בתחילתו ד"ה ולפמשנ"ת) כתב שלא נחשבת אפילו דבר הגורם לממון, אלא היא רק עצה להשיג ממון, אך מהישועות יעקב (תנז-ב, הביאו שם בד"ה עוד) משמע שהיא כן דבר הגורם לממון.

פרטי הדין[edit]

לקבל דבר מה תמורת המתנות - נחלקו בזה בירושלמי: לרבי יוסי בן חנינא מותר לישראל ליקח דבר מה בתמורה לזה שנותן לזה את מעשרותיו, שנאמר "ואיש את קודשיו לו יהיו" (במדבר ה-י), ולרבי יוחנן אסור (ירושלמי נדרים יא-ג ופני משה שם). וביאר הפני משה (שם) שנחלקו האם טובת הנאה ממון: לרבי יוסי בן חנינא טובת הנאה ממון, ולכן מותר לישראל לקבל תמורה, ולרבי יוחנן אינה ממון ולכן אסור לו לקבל תמורה בשבילה[2].

אם הבעלים אינו רוצה בזכות זו, ואינו רוצה להחליט למי לתת אותן, חידש הנתיבות המשפט שאין לו חיוב ליתנם לכהן כלל (רמג-ח ד"ה ולפע"ד). אמנם אחרונים אחרים חלקו עליו וכתבו שעדיין יש מצוות נתינה (אמרי בינה דיני פדיון הבן א, יד אפרים יו"ד סא ד"ה והלום, הובאו במילואי משפט שם הערה 28).

ראה גם[edit]


הערות שוליים[edit]

  1. שסובר כשיטה שהובאה לעיל בסעיף "האם היא ממון" ד"ה בביאור המחלוקת אות ב.
  2. בביאור המחלוקת האם היא ממון עיין לעיל בסעיף "האם היא ממון".