זכייה

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

קניין זכייה הוא כלל האומר כי אדם יכול ליעשות שליח לחבירו ללא ידיעתו, כאשר מדובר בדבר המהווה זכות למי שמזכים לו.

דיני הכלל[edit]

מהגמרא לכאורה משמע שאין זכייה לגוי ולקטן, אך התוספות מסייגים זאת, ופוסקים כי ישנה זכייה גם לקטן כאשר מדובר בדבר המהווה אך זכות, ורק בדבר שאינו זכות גמורה וברורה, כמו למשל הפרשת תרומה שנחשבת לזכות בעיקרה, אך יתכן שבעל הפירות יתנגד להפרשה מסיבותיו שלו, דווקא שם תקף הכלל שאין זכייה לקטן.

סוגיא ידועה במסכת כתובות[1] מבוססת על דיני הזכייה, לפיו ניתן להטביל גר קטן הבא להתגייר יחד עם הוריו, למרות שאין לו דעת להתגייר, שכו הדבר זכות לו להתגייר, וכנראה שגם הוא היה חפץ בכך, בצירוף העובדה שגם הוריו עושים כך. גם לפי רבי מאיר הסבור שאסור לשחרר עבד שלא מדעתו, שכן עדיף לו להיות עבד ולהתנהג בפריצות[2], כאשר מדובר בקטן שעדיין לא טעם טעם של חטא, גם הוא מודה שזכות הוא לא להיות גר. התוספות מסבירים כאמור, כי ישנה זכייה לקטן כאשר המעשה הינו זכות גמור בשבילו. למרות שאין זכות לגוי, במקרה כזה ניתן לזכות לו את הגירות, שכן במעשה זה עצמו הוא נהיה יהודי, ולכן לעניין מעשה זה ניתן להחשיב אותו לכזה.

מהות הכלל[edit]

הראשונים נחלקו האם כלל הזכייה מהווה סניף של כללי השליחות, וההבדל היחיד ביניהם הוא ששליחות יכולה ליעשות מאדם אחד לאדם אחר דווקא בידיעתו המליאה בניגוד לזכייה שיכולה ליעשות גם שלא מידיעתו (כך גם מכריע הקצות החושן), או שמא מדובר בפרשייה נפרדת שאין ביניהם כל קשר (כהכרעת רבי עקיבא איגר).

הרב חיים סולובייצ'יק [3] מסייג את המחלוקת, ומסביר שבין כה וכה מדובר בפרשייה שבעיקרה שווה לשליחות במהותה, שכן בשניהם נעשה העושה כיד ארוכה וכגופו של המשלח, אלא השאלה היא האם מדובר במעשה שנעשה מכוח המשלח ועל פי ציוויו, ולמרות שאינו יודע מכך, יש בכוח האנן סהדי לומר כי הוא ממנה את האדם שליח לו היה יודע מכך, והדבר נחשב כמינוי, או שמדובר בפרשייה נפרדת, שכאשר מדובר בזכייה אין נצרכת הפעולה לאישורו של מי שהפעולה נעשית עבורו.

התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים[edit]

קיים כלל האומר, כי אדם אינו יכול לזכות ולהקנות חפץ לאדם אחד, כאשר הדבר מהווה חובה והפסד ממוני לאדם אחר. לפי שיטת רש"י, כלל זה תקף רק בדיני זכייה, הנעשים ללא מינוי מפורש, אך בשליחות הנעשית בציווי המשלח, יכול אדם לזכות חפץ לבעל חוב, גם כאשר הדבר מהווה הפסד לאדם אחר. כך למשל, אם אדם פשט את הרגל, ונשאר ברשותו חפץ יחיד לגבייה בין שני מלווים, אין אדם שלישי יכול למדעתו לתפוס את החפץ לאחד מהמלווים.

התוספות[4] לעומת זאת, מביא ראיות כי גם באופן שהיה מינוי מפורש, קיים הכלל כי אין אדם יכול לתפוס לאחד מבעלי החובות במקום שהוא חב ומפסיד אנשים אחרים. אך הפני יהושע[5] מיישב את הראיות ומוכיח כי אין בהם כי להפריך את שיטת רש"י.

ראו עוד[edit]

קישורים חיצוניים[edit]

הערות שוליים

  1. כתובות יא.
  2. גיטין יא.
  3. חידושי הגר"ח (סטנסיל)
  4. בבא מציעא י.
  5. כתובות פו.