ויקישיבה:מיזמים/תורנית/ביעור חמץ

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מצות איבוד החמץ מן העולם לפני חג הפסח ובתוך החג - אם נמצא חמץ.

במהותו של ביעור חמץ נחלקו תנאים: ר' יהודה אומר, "אין ביעור חמץ אלא שריפה", שלמדים חמץ מנותר, מה נותר שהוא ב"בל תותירו" ודינו בשריפה, אף חמץ שהוא ב"בל תותירו", שהרי עוברים עליו בבל ייראה ובל יימצא, ביעורו בשריפה; וחכמים אומרים, "אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים".

בגמרא נחלקו אמוראים בפירוש דברי חכמים: רבה מפרש, ש"מפרר" שאמרו מוסב על שניהם, כלומר שבין כשהוא זורה לרוח ובין כשהוא מטילו לים, צריך לפררו; ורב יוסף מפרש: אף מפרר וזורה לרוח, או שמטיל לים בלא פירור, כלומר ש"מפרר" מוסב על "וזורה לרוח" בלבד. ברם, לא נחלקו אלא במטיל לשאר נהרות, אבל כשמטיל לים המלח לדברי הכל אין צריך פירור.

טעמם של חכמים שחולקים על רבי יהודה הוא, לפי שנאמר בנותר: "ושרפת את הנותר באש", שהיה לו לומר: ושרפתו באש, אלא בא הכתוב ללמד שהנותר בשריפה, ואין כל איסורים שבתורה בשריפה, ואף חמץ בכלל כל האיסורים.

זמנה של מצות ביעור חמץ היא, ביום ארבעה עשר בניסן בתחילת השעה השישית של היום; ואף על פי שמן התורה אין החמץ אסור אלא מחצות היום ואילך, מכל מקום חכמים עשו סייג לבערו שעה קודם לכן, גזירה שמא יטעו ויחשבו על השעה השביעית שהיא ששית.

המוצא חמץ בביתו בחול המועד, יוציאו מרשותו מיד ויבערו. אם מצאו ביום טוב, יכפה עליו כלי עד מוצאי יום טוב, כדי שלא ישכח ויאכלו, ובמוצאי יום טוב יבערו.