Difference between revisions of "ויקישיבה:ארגז חול"

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search
(הסרת כל התוכן מהדף)
Tag: Blanking
Line 1: Line 1:
= לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא<ref>'''לה''', טורים נט–סד.</ref> =
 
  
== האיסור להישבע לשוא או לשקר, ואיסורים נוספים הנלמדים מכתוב זה ==
 
 
==== שבועת שוא ושקר ====
 
 
מהכתוב: לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא (שמות כ ז; דברים ה יא) נלמדים כמה איסורים:
 
 
* הנשבע שבועת שוא [שבועה לבטלה, שלא לצורך], עבר על לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא (ראה מכילתא יתרו מסכתא דבחדש ז; ראה מכילתא דרשב&quot;י שמות כ ז; שבועות כ ב, כא א; ראה פסיקתא רבתי כב), כלומר לחינם (ראה אונקלוס ותרגום יונתן שמות שם). ויש שכתבו שאף המשביע את חברו לחינם עובר בלאו זה (ראה חרדים לא תעשה ד; רבי ירוחם פרלא לרס&quot;ג עשה א, בדעת כמה ראשונים).
 
 
לאו זה נמנה במנין המצוות (ספר המצות לרמב&quot;ם לא תעשה סב; יראים השלם רמד; סמ&quot;ק קכט; חינוך ל)<ref>על מהות האיסור ופרטי דיניו, ראה ערך שבועת שוא.</ref>.
 
 
* הנשבע שבועת שקר - שעבר על הלאו: וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר (ויקרא יט יב. ראה שבועות כ ב. וראה ערך שבועת שקר) - עבר גם על &quot;לא תשא&quot; (ראה פתרון תורה ויקרא עמ' 13; פסיקתא זוטא שמות כ ז; ראה שאילתות נג; ראה שערי תשובה ג מה; ראה האמונה והבטחון לרמב&quot;ן יט; שו&quot;ת רדב&quot;ז ד קנד; תפארת ישראל (למהר&quot;ל) לט), שהאזהרה שלא להישבע לשוא, כוללת אזהרה שלא להישבע לשקר, שבשעה שהוא נשבע לשקר נמצא שהוציא שם שמים לבטלה, והרי זה בכלל שבועת שוא (רדב&quot;ז שם)<ref>על האיסור ודיניו, ראה ערך שבועת שקר.</ref>.
 
 
ויש ראשונים שנראה מדבריהם ש&quot;לא תשא&quot; אינו אזהרה לשבועת שקר (ראה רמב&quot;ן שבועות לח ב; ראה ספר חרדים לא תעשה ד).
 
 
* אדם שחייבו אותו בית דין שבועה, ואין בדעתו להישבע לשקר, ואף על פי כן הוא מקבל עליו להישבע כדי להפחיד את חברו, עבר על &quot;לא תשא&quot;, שנאמר: לא תשא - כלומר, לא תקבל - את שם ה' אלהיך לשוא (מכילתא יתרו מסכתא דבחדש ז; פסיקתא זוטרתא שמות כ ז; ילקוט שמעוני שמות רמז רצה; שערי תשובה ג מה; תפארת ישראל לט), שהקבלה להישבע, היא התחלת השבועה (תפארת ישראל שם)<ref>על דיני האיסור, ראה ערך שבועת שקר.</ref>.
 
 
==== ברכה לבטלה ====
 
 
המברך ברכה לבטלה, ובכלל זה המביא עצמו לברכה שאינה צריכה (פרדס לרש&quot;י לט, בשם ר&quot;י בן פלט; פסיקתא זוטא דברים כ ח; ריטב&quot;א שבת קיז ב, ראש השנה לד א; ראה מאירי סוטה מא א; מהרשד&quot;ם או&quot;ח א)<ref>בעניין זה ראה ערך ברכה שאינה צריכה: גרם ברכה שאינה צריכה, וראה שם שיש חולקים על איסור זה.</ref>, עובר משום &quot;לא תשא&quot;, שבשעה שהוא מברך הוא נושא שם שמים לבטלה, והריהו כמי שנשבע לשוא (ברכות לג א; ראה רמב&quot;ם ברכות א טו; ראה שו&quot;ע או&quot;ח רטו ד). וגם המברך ברכה בשם בלא מלכות, עובר, אף על פי שלהלכה ברכה בלא מלכות אינה ברכה, שבכתוב: לא תשא את שם ה', משמע שהוא עובר בהזכרת השם לחוד (פני יהושע ברכות כט א; פרי מגדים פתיחה להלכות ברכות, והובא בביאור הלכה ריד א ד&quot;ה ואם)<ref>וראה העמק שאלה נג סק&quot;ב, שמתיר.</ref>. ונחלקו הראשונים בדבר:
 
 
* יש סוברים שאיסור מן התורה הוא, ועובר בלאו זה של לא תשא (תשובות הרמב&quot;ם (הוצאת פריימן) פד; מגן אברהם רטו סק&quot;ו, בדעת הרמב&quot;ם; ברכי יוסף או&quot;ח מו סק&quot;ו, בדעתו. וראה רמב&quot;ם שבועות יב ט; ר' אפרים בשאלתו לרבינו תם בספר הישר (דפוס וויען) דף פא א)
 
 
* אבל רוב הראשונים סוברים שאיסור ברכה שאינה צריכה הוא מדרבנן, והדרשה מלא תשא אינה אלא אסמכתא (תוס' ראש השנה לג א ד&quot;ה הא; רא&quot;ש קדושין א מט, בשם רבינו תם; חינוך תל; שיטה מקובצת ברכות לו א; שו&quot;ת הריב&quot;ש שפד; שו&quot;ת תרומת הדשן לז, בשם הגאונים. וראה אליהו רבה רטו סק&quot;ה).
 
 
==== מוציא שם שמים לבטלה ====
 
 
המוציא שם שמים לבטלה, יש סוברים שעבר על איסור &quot;לא תשא&quot; (ראה זוהר שמות פח א; שאילתות נג; הלכות גדולות שבועות נב; מדרש אגדה דברים ה יא; רמב&quot;ן ורבנו בחיי שמות כ ז), ש&quot;תשא&quot; הוא לשון דיבור, שנושא בו את קולו, וכוונת הכתוב היא שלא ישא את השם על שפתיו לחינם (רמב&quot;ן שם).
 
 
והרבה סוברים שהמוציא שם שמים לבטלה אינו עובר אלא באזהרת עשה: אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא (דברים ו יג; שם י כ. תמורה ד א; רמב&quot;ם ספר המצות עשה ד, ושבועות יב יא; ראה רבי ירחם פערלא לרס&quot;ג עשה א. וראה ערך אזכרות: איסור הזכרת שם שמים לבטלה).
 
 
==== המרמה את הבריות ====
 
 
העובר עבירה או מרמה את הבריות, על ידי שהוא מעוטף בטלית או מניח תפילין, הרי הוא עובר על &quot;לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא&quot; (פסיקתא רבתי כב; ראה מדרש אגדה דברים ה יא; ראה מאירי שבת מט א, סוטה כ א), שזו נשיאת שמו של הקדוש ברוך הוא לשוא (הקדמת המאירי לבית הבחירה, וכתב שזו דרשה &quot;דרך צחות&quot;). וכעין זה דרשו: לא תשא, שלא תִּנהַג עצמך כאילו חסיד אתה, ואין אתה חסיד (מדרש אגדה שמות כ ז).
 
 
המקבל עליו שררה שאינו ראוי לה, עבר משום &quot;לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא&quot; (פסיקתא רבתי כב; ילקוט שמעוני משלי תתקמ,תתקסא)<ref>על איסור &quot;לא תשא&quot;, שהוא חמור משאר לאוים, ותשובה אינה מכפרת על איסור &quot;לא תשא&quot;, אלא היא תולָה בלבד, ורק יום הכפורים גומר כפרתו, ראה ערכים: יום הכפורים; שבועת שוא; שבועת שקר; תשובה.</ref>.
 
 
=  =
 
 
= לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ<ref>'''לה''', טורים עז–קלא.</ref> =
 
 
== איסור שחיטה ושאר עבודות, בקרבן פסח ובשאר קרבנות, כשברשות הבעלים או המקריב יש חמץ  ==
 
 
=== האיסור, מקורו וגדרו ===
 
 
==== האיסור ומקורו ====
 
 
אסור לשחוט קרבן פסח על החמץ (מכילתא משפטים פרשה כ; מכילתא דרשב&quot;י שמות כג יח; משנה פסחים סג א,ב; תוספתא פסחים (ליברמן) ד ג), דהיינו לשחטו בשעה שיש חמץ ברשות השוחט, או ברשות אחד מבני החבורה שנמנו על הפסח (ראה להלן: האישים שחמצם אוסר), שנאמר: לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי (שמות כג יח), ונאמר: לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי (שמות לד כה)<ref>על כפילות הכתוב, ראה ספר המצות לרמב&quot;ם לא תעשה קטו, וחינוך פט. על דינים אחרים שיש סוברים שלמדים מהכתובים, כגון זמן ביעור חמץ וזמן שחיטת הפסח, ראה ערך בעור חמץ: זמנו.</ref>, ו&quot;זבחי&quot; זהו קרבן פסח, כמו שנאמר: וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח (שמות יב כז. מכילתא דרשב&quot;י שמות כג יח. וראה דברים טז ג, ואבן עזרא ורבינו בחיי שם); או שמסוף הכתוב: וְלֹא יָלִין לַבֹּקֶר זֶבַח חַג הַפָּסַח (שם לד כה) למדים בדבר הלמד מענינו שהכתוב מדבר בפסח, ועוד שאיזהו קרבן הקרב ביום שנוהג בו איסור חמץ, זה פסח (יראים השלם רצב; סמ&quot;ג לאוין שמז).
 
 
איסור זה נמנה במנין המצוות (ספר המצות לרמב&quot;ם לא תעשה קטו; יראים השלם רצב; החינוך פט; סמ&quot;ג לאוין שמז).
 
 
אף הנשים מוזהרות על שחיטה על החמץ (החינוך פט).
 
 
==== גדרו ====
 
 
בגדר המעשה האסור בשחיטה על החמץ נחלקו האחרונים:
 
 
* יש שכתבו שהאיסור במעשה השחיטה, ששוחט קרבן על החמץ (אמרי בינה או&quot;ח א; ישועות מלכו קרבן פסח א ה, בהערת המגיה; תשובות ר' אליעזר וחידושיו, שבת קו א טו), ולכן נחשב לאו שיש בו מעשה, שלוקים עליו (ראה ערכים: לא תעשה; לאו שאין בו מעשה. אמרי בינה שם).
 
 
* יש שכתבו שהאיסור הוא להשהות חמץ ברשותו בשעת הקרבת הקרבן (ראה ארצות החיים ח ארץ יהודה סק&quot;ב, ויד המלך מלכים ה ח), והוא מכלל המצוה של השבתת חמץ (שפת אמת פסחים סג א).
 
 
* ויש שכתבו שהאיסור הוא בין במעשה השחיטה, ובין בהשהיית החמץ בזמן השחיטה, שמשני הכתובים שנאמרו באיסור שחיטה על החמץ (ראה לעיל), למדים שני איסורים: מהכתוב לא תזבח, למדים שבזמן הקרבת הפסח אסור להשהות החמץ; ומהכתוב לא תשחט, למדים שאסור לשחוט את הפסח על החמץ (חידושי רבי אריה ליב מאלין א יב).
 
 
=== הקרבנות שנאסרה שחיטתם ===
 
 
==== שאר הקרבנות ====
 
 
הקרבנות שנאסרה שחיטתם על החמץ, נחלקו בהם תנאים:
 
 
* לדעת חכמים ור' ישמעאל אין האיסור אלא בקרבן פסח בלבד (ראה משנה פסחים סג א, ומכילתא דרשב&quot;י שמות כג יח).
 
 
* לדעת ר' יהודה אסור לשחוט על חמץ אף קרבן תמיד של בין הערביים בערב פסח (מכילתא שם; משנה שם; גמ' שם סג ב; רש&quot;י שם סג א ד&quot;ה אף התמיד, ומנחות עח ב ד&quot;ה ר&quot;י; פסקי רי&quot;ד פסחים סד א), שהכתוב אסר לשחוט דם &quot;זבחי&quot;, דהיינו זבח המיוחד לי (פסחים סד א), וזהו התמיד שהכתוב קראהו: קָרְבָּנִי לַחְמִי (במדבר כח ב. חשבונות של מצוה מצוה פט).
 
 
* לדעת ר' שמעון, כל הקרבנות אסור לשחוט על החמץ (משנה פסחים סג א; גמ' שם סג ב, סד א), שהוא דורש מתיבות &quot;זבחי&quot; הכתובה בשתי האזהרות, שגורעים יו&quot;ד מ&quot;זבחי&quot; אחד ונותנים ב&quot;זבחי&quot; שני, ויש לקרוא: זבח זבחיי (פסחים סד א) - שגורעין ומוסיפין ודורשין (פירוש ריב&quot;ן פסחים סד א; צל&quot;ח שם) - וזבח הוא פסח, וזבחיי הם שאר הקרבנות (רש&quot;י שם ד&quot;ה זבחי).
 
 
הלכה כחכמים שאין חייבים אלא על הפסח בלבד (רמב&quot;ם קרבן פסח א א; יראים השלם רצב); ויש שכתבו שהלכה כר' שמעון שחייבים על כל הקרבנות (אלפסי זוטא פסחים סד א; ראה מאירי פסחים שם).
 
 
==== קרבן העוף ומנחה ====
 
 
קרבן העוף, לסוברים שכל הקרבנות נאסרה עבודתם על החמץ (ראה לעיל), שנינו בגמרא שאין למולקו על החמץ (פסחים סג ב. וראה שם סד א). ובברייתות בירושלמי נחלקו תנאים אם חייבים אף על קרבן עוף (ירושלמי פסחים ה ד).
 
 
מנחה, אף לסוברים שכל הקרבנות בכלל האיסור, אין איסור בעבודתה על החמץ (פסחים סג ב), שאין המנחה קרויה זבח (ריב&quot;ן פסחים שם). ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שנחלקו תנאים בקומץ מנחה על החמץ (ראה מאירי פסחים שם). ויש מהראשונים שכתב שמדרבנן אסור לעשות עבודתה על החמץ (ריב&quot;ן שם).
 
 
==== פסח שני ====
 
 
פסח שני נשחט על חמץ (פסחים צה ב; רמב&quot;ם קרבן פסח י טו).
 
 
=== העבודות האסורות  ===
 
 
==== סוגי העבודות ====
 
 
שחיטה על חמץ, נתפרש איסורה בכתוב: לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ (שמות כג יח), לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ (שמות לד כה). ומכל מקום אף עבודות נוספות למדים מן הכתוב שאסורות על החמץ:
 
 
* זריקה של הדם על החמץ אסורה (מכילתא משפטים כ; מכילתא דרשב&quot;י שמות כג יח; פסחים סג ב; תוספתא פסחים (ליברמן) ד ג), שנאמר: דַּם זִבְחִי (שמות כג יח. מכילתא ומכילתא דרשב&quot;י שם, והובא ברש&quot;י שם סג א ד&quot;ה לזורק, ושם ב ד&quot;ה המקטיר, וביראים השלם רצב, ורמב&quot;ן שמות כג יח), ולמדים מתיבת דם לאסור זריקה, שלאסור שחיטה די לכתוב: לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ זִבְחִי, בלא תיבת דם, שהרי הדם אינו זבח הנזבח (פסקי רי&quot;ד פסחים סג ב; רמב&quot;ן שמות שם).
 
 
* הקטרה של האימורים על החמץ, נחלקו בה תנאים: יש אוסרים (מכילתא דרשב&quot;י מהדורת הופמן שמות לד כה; תוספתא פסחים (ליברמן) ד ג; פסחים סג ב; ירושלמי שם ה ד), שנאמר לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי וְלֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר (שמות כג יח), הוקש איסור הלנת אימורים, שהמקטיר מוזהר בו, לאיסור זביחה על החמץ, ומכאן שהמקטיר מוזהר לא להקטיר על החמץ (גמ' שם סג ב, ורש&quot;י ד&quot;ה מואיל); ויש תנאים חולקים וסוברים שהקטרה אינה אסורה על החמץ (פסחים שם; ירושלמי שם), שאינם מקישים הקטרה לשחיטה (פסחים סד א).
 
 
* קבלה והולכה של הדם, אמרו בירושלמי, וכן כתבו הראשונים, שלא נאסרו על החמץ (ירושלמי פסחים ה ד; ריב&quot;ן פסחים סג ב; תוס' יומא סג ב ד&quot;ה זריקת; ראה רמב&quot;ם קרבן פסח א ה, ויראים השלם רצב, וסמ&quot;ג לאוין שמז, והחינוך פט, שהזכירו שחיטה זריקה והקטרה, ומשמע שעל שאר עבודות אין חייבים), שנאמר: זבחי, ואין לחייב אלא על הדומה לזביחה, שחייבים עליו בחוץ, ולא על קבלה והולכה שאין חייבים עליהן בחוץ (ראה ערך שחוטי חוץ. ירושלמי שם; ר&quot;י כהן בתוס' יומא שם). ויש מן הראשונים גורסים בגמרא שקבלה והולכה על החמץ אסורות (מדרש הגדול שמות לד כה; ר&quot;י מלוניל פסחים סג א, לענין הולכה; מאירי שם), שכל עבודות הדם נתרבו מתיבת &quot;דם&quot; (ר&quot;י מלוניל שם).
 
 
==== זמן האיסור ====
 
 
שחיטת קרבן פסח על החמץ, איסורה הוא בזמן הקרבתו, דהיינו ביום י&quot;ד בניסן אחר חצות (ראה ערך קרבן פסח. ראה משנה פסחים סג א; רמב&quot;ם קרבן פסח א ה).
 
 
שאר קרבנות, לדעת ר' שמעון שאף הם בכלל איסור שחיטה על החמץ (ראה לעיל: הקרבנות שנאסרה שחיטתם), אין האיסור אלא בשחיטתם בחול המועד, או ביום טוב ראשון של פסח (משנה פסחים סג א; ראה רש&quot;י חולין ל א; פסקי הרי&quot;ד פסחים סד א).
 
 
=== האישים שחמצם אוסר ===
 
 
==== בפסח ====
 
 
החמץ שאסור לעשות עליו את הפסח הוא חמצו של השוחט, או הזורק, או המקטיר, או של העובד אחת משאר עבודות האסורות על החמץ, ואף על פי שאינם מבני חבורה (פסחים סג א-ב; מאירי שם א; ירושלמי פסחים ה ד; מכילתא דרשב&quot;י שמות כג יח (מהדורת הופמן)); או חמצו של אחד מבני החבורה, אף על פי שאינו עובד (פסחים סג ב; מכילתא דרשב&quot;י שם; ריב&quot;ן פסחים שם ד&quot;ה הילכך, ופסקי הרי&quot;ד שם).
 
 
אבל חמץ של אדם אחר אינו אוסר, אפילו החמץ בעזרה והשוחט רואה אותו (פסחים סג ב, ורש&quot;י ד&quot;ה אפירוש), ואף על פי שהתורה אמרה חמץ סתם (רש&quot;י סג א ד&quot;ה עד; מאירי שם ד&quot;ה אמר), למדים מהכתוב: לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי וְלֹא יָלִין לַבֹּקֶר זֶבַח חַג הַפָּסַח (שמות לד כה) שהוקש איסור לינת בשר הפסח (תוס' פסחים נט ב ד&quot;ה ולא), לאיסור שחיטה על החמץ, שדווקא העוברים בהלנה - ובכלל זה כל בני חבורה, המוזהרים על הלנת בשר הפסח (רש&quot;י סג ב ד&quot;ה אפילו) - חמץ שלהם אוסר, אבל כל שאינם מוזהרים בלינה, אין חמצם אוסר (פסחים שם, ורש&quot;י ותוס' שם סד א ד&quot;ה ואיכא ופסקי הרי&quot;ד שם ומאירי שם).
 
 
לדעת ר' שמעון בן לקיש בירושלמי, אין איסור בשחיטה על חמץ עד שיהיה החמץ אצל השוחט, והוא בן חבורה (ירושלמי פסחים ה ד); ואין הלכה כן, אלא כל שיש חמץ לעובד אפילו אינו מבני החבורה, או לבן החבורה אפילו אינו עובד - אסור (רמב&quot;ם קרבן פסח א ה, ובספר המצות לאוין קטו; סמ&quot;ג לאוין שמז).
 
 
==== בשאר קרבנות ====
 
 
קרבן תמיד ושאר קרבנות ציבור, לסוברים שהם בכלל אזהרת שחיטה על החמץ (ראה לעיל: הקרבנות שנאסרה שחיטתם), כתבו הראשונים שאין איסור לשחטו על חמץ של ישראל שאינו עובד בו (תוס' מנחות עח ב ד&quot;ה או). וביארו האחרונים שאף על פי שקרבן תמיד, קרבן ציבור של כל ישראל הוא, מכל מקום אינו כשותפות לכל יחיד מישראל, שאין ליחיד חלק בו אלא בתורת ציבור, ולפיכך אין היחיד חשוב כבעלים לאסור השחיטה על חמצו (שו&quot;ת צפנת פענח לז; זרע אברהם ד כא; חזון נחום או&quot;ח טו; קהילות יעקב סוטה א; תורת הקודש ג כז ו).
 
 
=== החמץ ושיעורו ===
 
 
==== חיוב הביעור בחמץ ====
 
 
החמץ שאין שוחטים עליו, נחלקו הראשונים והאחרונים בגדרו:
 
 
* יש שכתבו שהוא חמץ שחייב בהשבתתו (ראה רש&quot;י מנחות עח ב ד&quot;ה דכל, ונתיבות החכמה (שמלת בנימין) כה, בדעתו; ראה רש&quot;י פסחים סג א ד&quot;ה חייב, וראה נתיבות החכמה שם, ודובב מישרים ג סו, בדעתו; תוס' פסחים ה א ד&quot;ה זמן, וראה אבני נזר או&quot;ח שכ, בדעתם; רבינו דוד פסחים שם; שו&quot;ת רבי עקיבא איגר מהדורא קמא קעו; עמודי אור כה; אבני נזר שם ג; בית יצחק חו&quot;מ דרוש יב ט; מהר&quot;ם שיק לתריג מצוות פט), ואפילו אינו מוזהר עליו בבל יראה, כגון חמץ בערב פסח, לסוברים שאין מוזהרים עליו בבל יראה (ראה ערך בל יראה ובל ימצא. שאגת אריה עח). וכן כתבו האחרונים לגבי חמץ שנפלה עליו מפולת, שאינו צריך לבערו (ראה ערך בעור חמץ), וכן היוצא מביתו יותר משלושים יום לפני החג והניח בו חמץ, שאם אינו עתיד לחזור בחג חשוב כחמץ שנפלה עליו מפולת, ואינו חייב לבערו או לבטלו (ראה ערך בדיקת חמץ: קודם זמנו), ששוחט עליו את הפסח (שו&quot;ת רבי עקיבא איגר שם).
 
 
* ויש ראשונים ואחרונים שכתבו, שאפילו חמץ שאינו טעון השבתה - כגון חמץ שהוציאו מרשותו באופן שאין בו חיוב השבתה (ראה ערך בל יראה ובל ימצא: חמץ שאינו ברשותו) - אסור לשחוט עליו (ראה מהר&quot;ם חלאוה פסחים יג ב; שאגת אריה פג. וראה דובב מישרים ג סו; ראה ראה מהר&quot;ם חלאוה פסחים יג ב, קובץ תשובות (רי&quot;ש אלישיב) פ, מנחת חינוך פט ס&quot;ק יב, שאפילו חמץ שאין בו איסור אכילה עובר עליו).
 
 
==== חמץ שבטלו ====
 
 
חמץ שביטלו, שוחטים עליו את הפסח, וכן שנינו על הולך לשחוט את פסחו ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו, ואינו יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו, שמבטלו בליבו, והולך לשחוט את הפסח (משנה פסחים מט א. שאגת אריה עז, עח; אור חדש פסחים ב א כט; פרי מגדים פתיחה להלכות פסח א ב ב; מנחת חינוך פט סק&quot;ה).
 
 
==== שיעורו ====
 
 
שיעור החמץ שאין שוחטים עליו הוא כזית (רמב&quot;ם קרבן פסח א ה; חינוך פט; רבי עקיבא איגר בגליון הרמב&quot;ם קרבן פסח א ה), שכיון שאיסור שחיטה הוא על חמץ הטעון השבתה, לסוברים כן (ראה לעיל), לכן שיעורו בכזית כשיעור חמץ הטעון השבתה, שהוא, להלכה, בכזית (ראה ערך בעור חמץ. ראה חקרי לב או&quot;ח עו; ראה טוב טעם ודעת תליתאה א רכא; שפת אמת פסחים סג א); ויש שכתבו ששיעור כזית נאמר בכל מקום שלא נאמר בו שיעור אחר (ראה ערך שעורים), ולפיכך אף חמץ שנאסרה שחיטה עליו, שיעורו בכזית (חקרי לב שם; מנחת חינוך פט סק&quot;ג).
 
 
==== מקומו ====
 
 
החמץ שאסור לשחוט עליו את הפסח, נחלקו אמוראים במקום בו ימצא כדי שתיאסר השחיטה:
 
 
* לדעת ריש לקיש אין האיסור לשחוט את הפסח אלא על חמץ הנמצא בעזרה (פסחים סג ב), וכל שאינו בעזרה, אפילו נראה ממנה - פטור (ירושלמי פסחים ה ד); שכל מקום שכתוב &quot;על&quot; - כמו בעניין שחיטת הפסח על החמץ, &quot;על&quot; חמץ דם זבחי - פירושו: סמוך (פסחים שם). וביארו האחרונים שכל העזרה נחשבת סמוך, משום שהיא מקום שחיטת הפסח (צמח דוד על גליון הש&quot;ס מנחות עח ב)
 
 
* לדעת ר' יוחנן אסור לשחוט אף על חמץ שאינו בעזרה, שאף כשאינו בסמוך חשוב &quot;על&quot; (פסחים סג ב; מנחות עח ב). מלשון התלמוד ומדברי הראשונים נראה, שלדעתו בכל מקום שנמצא החמץ - חייב (ראה פסחים סג ב, והעמק שאלה עד ס&quot;ק יא, ודמשק אליעזר (פרלמוטר) קי, ויפה עינים פסחים שם; ראה יראים השלם רצב; ראה רמב&quot;ם קרבן פסח א ה). ויש מהראשונים שנראה מדבריהם, וכן כתבו אחרונים בדעת הירושלמי, שאף לר' יוחנן אינו חייב אלא על חמץ הנמצא בירושלים (ראה ירושלמי פסחים ה ד, וראה יפה עינים שם, והעמק שאלה שם, ומשיב דבר יז ז, ודמשק אליעזר שם; ראה ר&quot;ש ורא&quot;ש כלים א ח; ראה קרן אורה מנחות עח ב), לפי שהיא מקום אכילת הפסח (ראה ערך קרבן פסח. קרן אורה מנחות עח ב).
 
 
הלכה כר' יוחנן שאסור לשחוט את הפסח אף על חמץ שאינו בעזרה (שאילתות עד; רמב&quot;ם קרבן פסח א ה; יראים השלם רצב).
 
 
=== המוזהרים ===
 
 
איסור שחיטה על החמץ, נחלקו הראשונים מי מוזהר בו:
 
 
* יש שכתבו שהשוחט, או העובד שאר עבודות האסורות, הוא שמוזהר עליו, ואף על פי שאין חמץ ברשותו אלא אצל בני החבורה, אבל בני החבורה, אפילו יש חמץ ברשותם, אינם מוזהרים (תוס' פסחים סג ב ד&quot;ה או; תוס' הרשב&quot;א שם; תוס' רי&quot;ד שם, ופסקי רי&quot;ד שם ד&quot;ה תניא; רבי אליו מזרחי שמות כג יח, ושם לד כה; ר&quot;י קורקוס וסם חיי וישועות מלכו קרבן פסח א ה, בדעת הרמב&quot;ם שם), שכן משמע בכתוב: לא תשחט, שהאיסור במעשה השחיטה (תוס' ותוס' הרשב&quot;א שם).
 
 
* יש שכתבו שבין השוחט ובין בני החבורה, כל שיש בידו חמץ - מוזהר (ראה ספר המצות לא תעשה קטו, וחינוך פט, וראה מנחת חינוך שם ס&quot;ק יד, בדעתם; וראה מכילתא דרשב&quot;י שמות כג יח; ראה הגהות ר&quot;י פרלא למנחת חינוך שם; ראה ירושלמי פסחים ה ד), שהלימוד לרבות בני חבורה, שחמץ שלהם אוסר, כיון שמוזהרים על הלנת הפסח (ראה לעיל: האישים שחמצם אוסר), מלמד אף שהם חייבים אם יש חמץ ברשותם (מהרש&quot;א פסחים סג ב על רש&quot;י ד&quot;ה הואיל; חיים שאל ב מט; שרשי הים קרבן פסח א ה; ליקוטי הלכות זבח תודה פסחים סג ב).
 
 
* ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאם היה חמץ בידי אחד מבני החבורה, כולם עוברים על שחיטת הפסח עליו, בין בני החבורה, ובין השוחט, אף על פי שאין חמץ ברשותו (ראה רש&quot;י פסחים סג א ד&quot;ה עד, ותוס' רי&quot;ד שם ב, וחיים שאל ב מט, וזבח תודה בליקוטי הלכות פסחים סג ב).
 
 
=== בקרבן פסול ===
 
 
השוחט קרבן על החמץ, ונפסל הקרבן בשחיטתו, כגון שהקריב את הפסח במחשבת שלא לשמו, שהוא פסול (ראה זבחים ב א, וראה ערכים: חטאת: לשמה; לשמה; קרבן פסח), אמר ר' שמעון שאינו עובר עליו משום שחיטה על חמץ (משנה פסחים סג א), שכתוב: לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי, וקרבן פסול, אינו נקרא &quot;זבחי&quot; (ר&quot;י מלוניל שם; מאירי שם; שפת אמת שם). ונראה מדברי המפרשים, שלא נחלקו חכמים על ר' שמעון, ולדברי הכל השוחט על החמץ שנפסל הקרבן בשחיטתו לא עבר על איסור שחיטה על החמץ (ראה רמב&quot;ם קרבן פסח א ה, וראה מעיל שמואל פסחים שם, ואבי עזרי קרבן פסח שם, בדעתו; ר&quot;י קורקוס שם; ליקוטי הלכות פסחים סג א זבח תודה).
 
 
הבא לעשות עבודה בקרבן שכבר נפסל קודם לאותה עבודה, אינו עובר על איסור בעבודתו על החמץ לדברי הכל (ראה ירושלמי פסחים ה ד, וראה משנה למלך קרבן פסח א ה), שאף לסוברים שהשוחט שחיטה פסולה דינו תלוי במחלוקת אם שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה (ראה לעיל), לא אמרו כן אלא במקום שהעבודה והפסול באים כאחת, כגון שחט שלא לשמו, שבידו לשחוט כדין (שער המלך שם), וכשבא לשחוט עדיין הקרבן בכלל &quot;זבחי&quot; (קהילות יעקב פסחים מט).
 
 
=== העונש ===
 
 
==== מלקות ====
 
 
השוחט פסח על החמץ, או עשה בו שאר עבודות האסורות (ראה לעיל: העבודות האסורות) - לוקה (ראה משנה פסחים סג א, ורש&quot;י ד&quot;ה חייב; ראה פירוש המשניות לרמב&quot;ם פסחים ה ד; רמב&quot;ם קרבן פסח א ה; ספר המצות לא תעשה קטו; החינוך פט; מאירי פסחים שם). ואף על פי שלאו שאין בו מעשה אין לוקים עליו (ראה ערך לאו שאין בו מעשה), כתבו האחרונים שבשחיטת פסח על החמץ האיסור הוא בעבודה בשעה שיש לו חמץ, ויש בו מעשה (אמרי בינה או&quot;ח א ד&quot;ה אולם; שו&quot;ת מהר&quot;ש ענגיל א ג). ויש מהאחרונים שסוברים שהאיסור הוא שלא להשהות חמץ בשעת שחיטת הפסח (ראה לעיל: האיסור מקורו וגדרו), וכתבו שאף על פי שאין מעשה בהשהיית החמץ, כל שעוברים על הלאו על ידי מעשה, כגון עבודה בקרבן - לוקים עליו (יד המלך מלכים ה ח; ארצות החיים ח ארץ יהודה סק&quot;ב)<ref>ראה ערך לאו שאין בו מעשה, מחלוקת אחרונים בזה'''.'''</ref>.
 
 
בני חבורה, לסוברים שהם עוברים על האיסור כשיש חמץ ברשותם (ראה לעיל: המוזהרים), כתבו הראשונים שלוקים (ספר המצות לא תעשה קטו; החינוך פט). ואף על פי שאינם עושים מעשה, כיון שהשוחט שוחט בשליחותם, הרי זה כמי ששחטו הם (חידושי רבי עקיבא איגר פסחים סג ב תוס' ד&quot;ה או; בית יצחק חו&quot;מ דרוש יב ה).
 
 
ויש סוברים שאין בני החבורה לוקים אלא באופן שיש שליח לדבר עבירה, כגון כשהשוחט שוגג, לסוברים כן (ראה ערך אין שליח לדבר עברה. רבי עקיבא איגר שם ובית יצחק שם); או שהשוחט מבני חבורה, ונמצא שאף הוא נצרך למעשה השחיטה, וכל שהשליח נצרך לאותו מעשה, יש שליח לדבר עבירה, לסוברים כן (ראה רש&quot;י בבא מציעא ח א ד&quot;ה ואילו. רבי עקיבא איגר ובית יצחק שם).
 
 
ויש שכתבו שבני חבורה עוברים בלאו, ואינם לוקים, שלאו שאין בו מעשה הוא (ישועות מלכו קרבן פסח א ה, בדעת תוס' פסחים סג ב ד&quot;ה או; ראה ישועות מלכו שם, בדעת הרמב&quot;ם).
 
 
==== מנין המלקות ====
 
 
השוחט פסח על החמץ, אף על פי שנכפלה האזהרה של שחיטה על החמץ בכתוב (ראה לעיל: האיסור, מקורו וגדרו), אינו לוקה אלא ארבעים (אור חדש פסחים סג א, ושיירי קרבן לירושלמי פסחים ה ד, בדעת הרמב&quot;ם קרבן פסח א ה); ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם שלוקים שמונים (ראה מהרש&quot;א פסחים סג א, ובית הלוי א ל יד, בדעתו).
 
 
=== כשרות קרבן שנשחט על חמץ ===
 
 
עבר ושחט את הפסח על החמ - הפסח כשר (תוספתא פסחים (ליברמן) ד ג; ירושלמי פסחים ה ד; רמב&quot;ם קרבן פסח א ה; ריב&quot;א בתוס' פסחים סג א ד&quot;ה השוחט; תוס' הרשב&quot;א פסחים שם; תוס' תמורה ד ב ד&quot;ה רבא), ויוצא בו ידי חובתו בפסח (תוספתא שם. וראה זהב שבא (בסוף תוס' הרשב&quot;א) פסחים שם, וחזון יחזקאל לתוספתא שם).
 
 
ויש סוברים שהפסח הנשחט על החמץ - פסול (צל&quot;ח פסחים סג ב, בדעת ר' יוסי בירושלמי שם; מכשירי מצוה (לאדר&quot;ת) עמ' עח, בדעת אזהרות רשב&quot;ג אזהרה קז; צל&quot;ח שם, ונודע ביהודה תניינא או&quot;ח צ, בדעת רש&quot;י; הר המריה קרבן פסח א ה, בדעת פירוש ר&quot;ש מפלייזא לפיוט אלהי הרוחות באור זרוע ב רנו, בשם רבי אברהם ב&quot;ר חיים).
 
 
=  =
 
 
= לֹא תִתְגּוֹדְדוּ<ref>'''לה''', טורים קפז-רסד.</ref>  =
 
 
== האיסור להתחלק לאגודות, שכל אחת נוהגת באופן אחר  ==
 
 
=== האיסור וגדרו  ===
 
 
==== האיסור ומקורו ====
 
 
אסור - לציבור, או לחכמים מורי הוראה לגרום בהוראותיהם (ראה להלן: המוזהרים בכך) - שהעם יהיה מחולק ל&quot;אגודות&quot;, שכל אחת נוהגת באופן אחר (ספרי דברים צו; ריש לקיש ביבמות יג ב; רמב&quot;ם עבודה זרה יב יד; רמ&quot;א או&quot;ח תצג ג. וראה להלן בכל הערך<ref>על השמטת טוש&quot;ע איסור זה, ראה שו&quot;ת מהרש&quot;ג ב יב ד&quot;ה (עוד הי').</ref>), שנאמר: לֹא תִתְגֹּדְדוּ (דברים יד א), ודרשו חכמים: לא תֵעשׁו אגודות-אגודות (ספרי שם; ריש לקיש ביבמות יג ב; רמב&quot;ם שם. וראה להלן, אופן הלימוד מהכתוב, ואם הוא דרשה גמורה), גדודים-גדודים (רשב&quot;א יבמות שם ד&quot;ה ואימא), חבורות-חבורות (ר&quot;י אלמנדרי יבמות שם).
 
 
איסור זה הוא הן בדין מדיני התורה, והן בדין מדרבנן (ראה להלן: במצוות ובאיסורים), ויש סוברים שאף במנהגים נוהג איסור זה (ראה להלן: במנהגים, מחלוקת בזה), ויש סוברים שהאיסור אינו אלא במנהגים (ראה להלן: במצוות ובאיסורים).
 
 
יש מן הראשונים סוברים שר' יוחנן חולק על איסור זה (ראשונים דלהלן), וסובר שבכתוב לא תתגדדו לא נאמר אלא איסור עשיית חבורה על מת (ראה ערך גדידה ושריטה. רשב&quot;א יבמות יד א ד&quot;ה ולמ&quot;ד, בדעת ר' יוחנן שם יג ב, וראה ריטב&quot;א שם); ויש סוברים, שאף ר' יוחנן אינו חולק על איסור זה (רא&quot;ש יבמות א ט, ובתוספות רא&quot;ש יבמות שם; ריטב&quot;א שם, וראה שם שהאיסור להיעשות אגודות הלכה רווחת היא בכל התלמוד; מהר&quot;ם יבמות יד א, בדעת תוספות שם ד&quot;ה מי).
 
 
==== צורת הדרשה מהפסוק ====
 
 
האיסור להתחלק לאגודות, הנלמד מהכתוב לא תתגדדו (ראה לעיל), אף שמכתוב זה נלמד איסור גדידה-ושריטה (ראה ערכו. וראה לעיל בדעת רבי יוחנן), מזה שנאמר לא תתגדדו, ולא נאמר לא תגודדו - שמשמעותו לא תעשו גדידה וחבורה (רש&quot;י יבמות יג ב ד&quot;ה א&quot;כ לכתוב קרא, וראה ערך הנ&quot;ל) - משמע שנאמר בכתוב איסור נוסף, שלא להיעשות אגודות-אגודות (יבמות שם, וראה שם ורש&quot;י ד&quot;ה ואימא וד&quot;ה א&quot;כ לכתוב לא, וראה פירוש רש&quot;ר הירש דברים יד ב). ויש אחרונים שביארו, שאיסור גדידה ושריטה צריך היה להיאמר בלשון לא תגודדו, שהוא בנין קל, שגדידה ושריטה הם דבר שעושה האדם בעצמו, ומזה שנאמר לא תתגודדו בבנין התפעל, למדו חכמים שאסור אף להיעשות אגודות-אגודות, שהוא דבר הנעשה ממילא (גור אריה דברים יד א; תוספות יום טוב יבמות א ד; עמק הנצי&quot;ב דברים צו).
 
 
==== חומר האיסור ====
 
 
האיסור להיעשות אגודות, נחלקו בו ראשונים ואחרונים אם הוא מן התורה או מדרבנן:
 
 
* יש סוברים, שאיסור זה הוא מן התורה (ראשונים ואחרונים דלהלן; שו&quot;ת מהרשד&quot;ם יו&quot;ד קנג; ספרי דבי רב דברים צו; חקרי לב יו&quot;ד פד (ד&quot;ה גם הרמב&quot;ן); מנחת חינוך סוף מצוה תסז בהגהת בהמ&quot;ח; חדושי ובאורי רבינו הגר&quot;א פסחים נא ב בהערה (לר&quot;א דרושקאוויץ)), שהוא כלול באזהרת לא תתגדדו (ראה לעיל: האיסור ומקורו. רמב&quot;ם עבודה זרה יב יד, ושדי חמד מערכת הלמ&quot;ד עח, ואגרות משה ד או&quot;ח לד, בדעתו; תוספות הרא&quot;ש מגילה ב א; זוהר הרקיע לא תעשה נה; אשל אברהם (בוטשאטש) לא ב (ד&quot;ה ומצד) וסי' תצג למגן אברהם סק&quot;ו (ד&quot;ה עוד מצאתי הב')), ונכלל במנין-המצוות (ראה ערכו) בכלל איסור זה (ספר המצוות לרמב&quot;ם לא תעשה מה, ונר מצוה שם בדעתו; החינוך מצוה תסז). וכתבו אחרונים, שאף האיסור להיעשות אגודות ולהתנהג באופנים שונים בדין שאינו אלא מדרבנן, הוא איסור מן התורה (אשל אברהם (בוטשאטש) לא ב (ד&quot;ה לפי); מנחת חינוך בהגהת בהמ&quot;ח שם; דברות משה יבמות יב, בדבר האסור משום מוקצה), ואף האיסור להיעשות אגודות בדבר שאינו אלא מנהג בעלמא, לסוברים שיש איסור בזה (ראה להלן: במנהגים), הוא מן התורה (מנחת חינוך בהגהת בהמ&quot;ח שם).
 
 
* ויש סוברים שהאיסור להיעשות אגודות הוא מדרבנן, והדרשה מלא תתגדדו אינה אלא אסמכתא (ראה ערכו. ספר המצוות לא תעשה מה: כמו דרש; רא&quot;ם דברים שם: דרך דרש בעלמא; פני משה פסחים ד א ד&quot;ה א&quot;ל בשעה שאלו; שו&quot;ת מהרש&quot;ג ב יב ד&quot;ה עוד הי'<ref>וראה מאירי יבמות יד א: רמז יש בו, ופסקי ריא&quot;ז שם א א אות טז: רמז הכתוב.</ref>).
 
 
==== האם לוקים עליו ====
 
 
האיסור להיעשות אגודות, לסוברים שהוא מן התורה (ראה לעיל בסמוך), נחלקו אחרונים אם לוקים עליו:
 
 
* יש סוברים שלוקים עליו (צידה לדרך דברים יד א, בדעת רמב&quot;ם עבודה זרה יב יד).
 
 
* ויש סוברים שאין לוקים עליו (תולדות אדם לספרי דברים צו, בדעת רמב&quot;ם סנהדרין יט, שלא הזכיר מלקות על איסור זה; חקרי לב יו&quot;ד פד; אחרונים דלהלן. וכן נראה בחינוך תסז), משום שלפי פשוטו של מקרא האיסור בכתוב זה הוא בגדידה על מת (ראה לעיל: צורת הדרשה מהפסוק), ואין לוקים על איסור שאינו מפורש בתורה, לסוברים כן (ראה ערך חיבי מלקיות. נר מצוה (סיד) ו יז, ומשפט כהן קכה ב, בדעת הרמב&quot;ם בספר המצוות לא תעשה מה), או משום שזהו לאו-שבכללות (ראה ערכו), שכלול בו אף איסור גדידה-ושריטה (ראה ערכו. תולדות אדם שם, בדעת רמב&quot;ם שם יב-יד).
 
 
==== טעם האיסור ====
 
 
בטעם האיסור נחלקו ראשונים:
 
 
* יש סוברים, שאם ינהגו בשני הנהגות שונות, יראה כאילו יש שתי תורות (רש&quot;י יבמות יג ב ד&quot;ה לא תעשו וד&quot;ה אמינא, וסוכה מד א ד&quot;ה לדידהו; רשב&quot;א וריטב&quot;א מגילה ב א, ויבמות יד א; מאירי יבמות שם; רא&quot;ש יבמות א ט; רבינו ירוחם אדם וחוה ב ה (כב סוע&quot;ב); ש&quot;ך יו&quot;ד סוף סי' רמב קיצור הנהגת איסור והיתר י), ושני אלוהות (ריטב&quot;א יבמות שם), וזהו שנאמר: בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ (דברים יד א), שכיון שאתם בני אב אחד ואל אחד, לא תעשו אגודות-אגודות כאילו יש כאן שתי תורות ושני אלוהות (ריטב&quot;א שם, וכעין זה בהעמק דבר דברים שם).
 
 
* ויש סוברים שהדבר נאסר לפי שהוא גורם למחלוקות גדולות (רמב&quot;ם עבודה זרה יב יד, ובשו&quot;ת (בלאו) שכט; ארחות חיים דיני פאת הראש אות ד; כלבו צז; החינוך מצוה תסז; ש&quot;ך שם), ולכן האיסור נאמר בלשון גדידה, שמשמעותו מחלוקת (אהלי תם (בתמת ישרים) קע (ד&quot;ה ולענין)), וזהו שנאמר: בנים אתם לה' אלהיכם לא תתגדדו, שכיון שאתם בני אל אחד, לא נכון שיהיה פירוד ומחלוקת ביניכם (שערי דעה תנינא ז (ד&quot;ה ושוב)). ויש שכתבו שנחלקו אמוראים בטעם האיסור, ועל כך ראה להלן: במנהגים; בשני מקומות; בעיר אחת.
 
 
==== המוזהרים בכך ====
 
 
המוזהרים שלא להיעשות אגודות, נחלקו ראשונים ואחרונים מי הם:
 
 
* יש סוברים שהאיסור הוא על הציבור, שלא יהיה מחולק לאגודות, אלא ינהג כולו באופן אחד (שו&quot;ת רש&quot;י קכח, וסידור רש&quot;י שמה, שיחיד לא ישנה מזמן תענית אסתר; תוספות ותוספות רא&quot;ש יבמות טו א ד&quot;ה וסיכך; פסקי ריא&quot;ז יבמות א א יז; שו&quot;ת מעיל צדקה נ ד&quot;ה ומשום; חדושי ובאורי רבינו הגר&quot;א פסחים נא ב בהערה (לר&quot;א דרושקאוויץ)).
 
 
* ויש סוברים שהאיסור הוא על החכמים, כשנחלקו ביניהם, שלא יורו לציבור חלקם כך וחלקם כך (שו&quot;ת פרשת מרדכי או&quot;ח ד ד&quot;ה והנה הרמב&quot;ם, ואילך, בדעת רי&quot;ף יבמות יג ב (ג ב בדפי הרי&quot;ף), ובדעת רמב&quot;ם עבודה זרה יב יד, ובדעת החינוך מצוה תסז; אשל אברהם (בוטשאטש) תצג למגן אברהם סק&quot;ו ד&quot;ה וכמו וד&quot;ה וכן), שגורמים לציבור להתחלק לאגודות (פרשת מרדכי שם), אבל הציבור שנוהג חלקו כך וחלקו כך - כגון במחלוקת שלא הוכרעה (ראה ערך הלכה: כשלא נפסקה הלכה, שפעמים יש מחלוקות ללא הכרעה, וראה שם כיצד יש לנהוג) - אינו עובר על איסור לא תתגודדו (אחרונים הנ&quot;ל).
 
 
==== יחיד ====
 
 
יחיד, או כמה אנשים, הנוהגים שלא כמו הציבור, נחלקו ראשונים ואחרונים אם עוברים על האיסור להיעשות אגודות:
 
 
* יש סוברים שאפילו יחיד עובר (תוספות ותוספות רא&quot;ש יבמות טו א ד&quot;ה וסיכך; שו&quot;ת מעיל צדקה נ ד&quot;ה אני; טורי אבן מגילה ב א אבני שהם ד&quot;ה מגילה; חיי אדם א לב לג, ומשנה ברורה קלא סק&quot;ו, שיחיד לא ישנה בנפילת - אפים (ראה ערכו); אשל אברהם (בוטשאטש) או&quot;ח תצג למגן אברהם סק&quot;ו, ביחיד המתעטף בציצית או מניח תפילין, ועוד).
 
 
* ויש סוברים שיחיד אינו עובר (ראשונים ואחרונים דלהלן; מחצית השקל תצג למגן אברהם סק&quot;ו, וראה שם שמכל מקום הדבר אסור משום מחלוקת (ראה ערכו); עטרת טוביה מגילה א י ד&quot;ה אך יש, וראה פרשת מרדכי או&quot;ח ד ד&quot;ה ויש), יש שכתבו הטעם משום שאינו מפורסם (משנת חכמים נח צ&quot;פ אות ח), ואינו נראה כאגודות (שו&quot;ת זכרון יהודה (גרינוואלד) או&quot;ח טו); ויש שכתבו הטעם שיחיד אינו חשוב אגודה (אחרונים דלהלן).
 
 
ולדעה זו נחלקו בכמה אנשים הנוהגים שלא כמו הציבור עוברים באיסור זה:
 
 
* יש סוברים ששלשה שנוהגים אחרת מהציבור עוברים על האיסור (שו&quot;ת תשורת ש&quot;י קמא פט. וראה כעין זה בזכרון יהודה שם).
 
 
* יש סוברים, שדווקא כשרבים נוהגים באופן אחד, ורבים נוהגים באופן אחר, נחשב הדבר כאגודות אגודות (פסקי רבי ישעיה דטרני יבמות יג ב, והובא במבי&quot;ט א כא ד&quot;ה ולכן, והסכים<ref>וצריך ביאור מה שיעור רבים לענין זה. וראה משנת חכמים שם.</ref>).
 
 
* ויש סוברים שדווקא אם חצי מהציבור נוהג באופן אחד, וחציו נוהג באופן אחר, נחשב הדבר כאגודות אגודות, ולא כשמיעוט מהציבור נוהג שלא כשאר הציבור (כנסת הגדולה לרמב&quot;ם עבודה זרה יב (נדפס בסוף או&quot;ח) בשם ר&quot;ז גוטה, הובא ביד מלאכי כללי הדינים כלל שנו).
 
 
=== במצוות ובאיסורים  ===
 
 
האיסור להיעשות אגודות מוזכר בתלמוד לגבי מחלוקות שבין תנאים או אמוראים (יבמות יג ב - יד א, וראה להלן), באיסורים (יבמות יג ב, ושם יד א), ובמצוות (יבמות יג ב, ושם טו א), בדינים שמן התורה (ראה לעיל, ביבום צרת ערוה, ובדחיית שבת ע&quot;י מכשירי מילה), ובדינים דרבנן (ראה לעיל במקרא מגילה, ובעשיית מלאכה בליל ערב פסח, ובמוקצה בשבת, ובחיוב קטן בסוכה).
 
 
וכן כתבו ראשונים ואחרונים להלכה, שהאיסור להיעשות אגודות נאמר לגבי מצוות ואיסורים (פסקי רבי ישעיה דטרני יבמות יג ב; מאירי שם יד א; החינוך מצוה תסז בשם מורו; רבינו ירוחם אדם וחוה ב ה (כב סוף ע&quot;ב); שו&quot;ת מבי&quot;ט א כא ד&quot;ה וגם), ומהם שכתבו כן לעניין מחלוקות שבין החכמים במשך הדורות (החינוך ורבינו ירוחם שם; מבי&quot;ט שם).
 
 
ויש אחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שלמסקנת התלמוד, וכן הלכה, האיסור להיעשות אגודות אינו נוהג אלא במנהגים (ראה להלן: במנהגים), ולא במצוות ובאיסורים (שדי חמד מערכת חול המועד יד ד&quot;ה אך וד&quot;ה יש, וערוך השלחן תצג ח, ושו&quot;ת משיב דבר א יז ד, בדעת הרמב&quot;ם עבודה זרה יב יד).
 
 
==== כשיוצאים ידי חובת המצוה בדיעבד לדברי הכל ====
 
 
מחלוקת שאינה אלא באופן קיום מצוה לכתחילה, אבל בדיעבד, לדברי הכל יוצאים ידי חובה בשני האופנים, אמרו בירושלמי שמותר לנהוג בה באופנים חלוקים (ירושלמי פסחים ד סוף א, ופרק סוף הלכה ה, וקרבן העדה שם ושם, ופני משה ד שם), שכיון שבדיעבד יוצאים ידי חובה בשניהם, אין שייך בזה טעם האיסור שהוא משום שנראה כשתי תורות, לסוברים כן (ראה לעיל: האיסור וגדרו; טעם האיסור, וראה שם שיש מפרשים בעניין אחר. קרבן העדה ד שם), או שהרי זה כמנהג שאין בו איסור להיעשות אגודות, לסוברים כן (ראה להלן: במנהגים. משיב דבר א יז ב ד&quot;ה הן).
 
 
ויש שכתבו בדעת ראשונים, שהבבלי חולק וסובר שכיון שלכתחילה יש לנהוג באופן מסוים, יש בזה איסור להיעשות אגודות (משיב דבר שם אות ו ד&quot;ה וממוצא, בדעת ראשונים).
 
 
==== בהידור מצוה ====
 
 
בהידור מצוה, נחלקו אחרונים אם יש איסור לנהוג בהנהגות חלוקות, משום לא תתגודדו:
 
 
* יש סוברים שאין איסור לא תתגודדו בהידור מצוה, אף אם יש מהדרים ויש שאינם מהדרים, כגון בהדלקת נר חנוכה (ראה ערכו), שהחיוב הוא להדליק נר אחד, והמהדרים מוסיפים ומדליקים יותר נרות (ראה ערך חנוכה), מותר שבמקום אחד יהיו אנשים שלא ידליקו אלא נר אחד, ואחרים יהדרו וידליקו יותר נרות (מעיל צדקה נ ד&quot;ה ומשום; שערי דעה תנינא ז (בהגהה), ומשפט כהן קכה ד&quot;ה ומש&quot;כ; שדי חמד מערכת הלמ&quot;ד כלל עט ד&quot;ה ומה שכתב, בשם ר&quot;ח פערילמוטר), כיון שאף המהדרים לא יקיימו אלא את עיקר הדין אם לא יוכלו לקיים את ההידור (מעיל צדקה שם), ומשום שאין הדבר מביא לידי מחלוקת, לסוברים שזה טעם האיסור (ראה לעיל: האיסור וגדרו; טעם האיסור. שערי דעה שם; שדי חמד שם).
 
 
* ויש סוברים שאף בהידור מצוה אסור לנהוג הנהגות חלוקות משום לא תתגודדו (שו&quot;ת כנסת יחזקאל יז ד&quot;ה ומה<ref>וראה שם שבנר חנוכה יש להתיר משום שאפשר לתלות שאלו שמדליקים פחות נרות הוא משום שאין להם אלא מעט שמן.</ref>).
 
 
==== במחלוקת, כשהולכים אחר הרוב ====
 
 
מחלוקת בהלכה שהולכים בה אחר הרוב (ראה ערך הלכה: על פי הרוב), נחלקו אם נאמר בה האיסור להיעשות אגודות:
 
 
* יש ראשונים סוברים שנאמר בה איסור לא תתגודדו, שלא ייעשו אגודות אלא יעמדו למנין וילכו אחר הרוב (פסקי רבי ישעיה דטרני יבמות יג ב; פירוש רבינו מיוחס דברים יד א), ואף שגם בלא האיסור להיעשות אגודות אין לעשות כדעת המיעוט, משום שנאמר: אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת (שמות כג ב. ראה ערך הנ&quot;ל, שם), נאמר על כך ציווי נוסף לא תתגדדו (שו&quot;ת דברי יששכר או&quot;ח ד ד&quot;ה וליישב, וראה מרכבת המשנה עבודה זרה יב יד, ופירוש רש&quot;ר הירש דברים יד ב), ועל זה נאמר עיקר ציווי לא תתגדדו, שיעמדו למנין וילכו אחר הרוב (דברי יששכר שם).
 
 
* ויש אחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שבמחלוקת שהולכים בה אחר הרוב לא נאמר האיסור להיעשות אגודות, לפי שאף בלא איסור זה אין לעשות כדעת המיעוט (ביאור מהרי&quot;פ לשו&quot;ת מהר&quot;י מינץ טו ד; משפט כהן קכה ד&quot;ה חוץ, בדעת החינוך מצוה תסז), ולדעתם, האיסור להיעשות אגודות לא נאמר אלא במחלוקת שאין הולכים בה אחר הרוב (מהרי&quot;פ שם; משפט כהן שם).
 
 
==== בהנ&quot;ל, כשאין הכרעה על פי רוב ====
 
 
מחלוקת שאין בה הכרעה על פי רוב - כגון שהמיעוט גדול בחכמה מהרוב, לסוברים שאין הכרעה במחלוקת כזו (ראה ערך הלכה: על פי הרוב, וראה חינוך מצוה תסז: והן שוין בחכמה וכו') - כתבו ראשונים שיש בה איסור לא תתגודדו, ועליהם לשאת ולתת עד שיסכימו לדעה אחת (פסקי רבי ישעיה דטרני יבמות יג ב; החינוך שם; מבי&quot;ט א כא ד&quot;ה ולכן; ש&quot;ך יו&quot;ד סוף סי' רמב קיצור הנהגת איסור והיתר י), ואם אינם יכולים להגיע להסכמה, במחלוקת בדבר שהוא מן התורה יעשו הכל כדברי המחמירים, ובדבר שהוא מדרבנן יעשו הכל כדברי המקילים (החינוך שם; ש&quot;ך שם. וראה פסקי רבי ישעיה שם), עד שיפסקו את ההלכה (פסקי רבי ישעיה שם). ואף אם אי אפשר להכריע המחלוקת על פי קולא וחומרא, שיש חומרא בכל צד, כתבו ראשונים שנאמר בה האיסור להיעשות אגודות (ריטב&quot;א יבמות יג ב, ויד א; החינוך שם, ושדי חמד מערכת למ&quot;ד כלל עט ד&quot;ה ואם כפי בשם ר&quot;ח פערילמוטר, בדעתו), ואם אפשר לנהוג באופן אחד שיהיה כשתי הדעות, יש לעשות כן (ריטב&quot;א שם ושם).
 
 
ויש מהאחרונים שכתבו שהאיסור לא נאמר במחלוקת שאין בה הכרעה (שו&quot;ת דברי יששכר ד ד&quot;ה וליישב; שדי חמד מערכת חוה&quot;מ יד ד&quot;ה אך, בשם אחרונים), שאין הדבר נראה כשתי תורות, ואינו מביא למחלוקת, שהכל יודעים שחלוקים בדין ואין אפשרות להכריע (שדי חמד שם).
 
 
==== חלוקה לאגודות שלא על פי מורי הוראה ====
 
 
ציבור שמחולק לאגודות במחלוקת בהלכה, וחלק מהציבור נוהג כדעה אחת, וחלקו כדעה השניה, שלא על פי הוראת מורי הוראה - לסוברים שהציבור מוזהר שלא להיעשות אגודות (ראה לעיל: האיסור וגדרו; המוזהרים בכך) - נחלקו בו ראשונים אחרונים:
 
 
* יש סוברים שאינם עוברים על לא תתגודדו, שהאיסור להיעשות אגודות אינו אלא כשמחולקים לאגודות על פי הוראת מורי הוראה שחלוקים בדעותיהם, שחלקם מורים כך וחלקם כך (רבינו ירוחם אדם וחוה ב ה (כג א) בשם הרמ&quot;ה; מהרשד&quot;ם יו&quot;ד קנג ד&quot;ה וא&quot;כ; שו&quot;ת מעיל צדקה נ ד&quot;ה ומשום), והכריזו או פרסמו הוראתם ברבים בפרהסיא (מבי&quot;ט א כא ד&quot;ה ולכן; מעיל צדקה שם).
 
 
* ויש סוברים שכל חלוקה לאגודות, אפילו שלא על פי מורי הוראה - אסורה (שלשה ענפים שבשו&quot;ת מהר&quot;ם מינץ [מהדורת מכון ירושלים] ענף ג עמ' תרלא ד&quot;ה מעתה; רמ&quot;א או&quot;ח תצג ג, במנהגים בתספורת בין פסח לעצרת; ר&quot;ב בומסלא בשו&quot;ת מעיל צדקה מט).
 
 
==== מחלוקת מפורסמת שהתפשטה בכל ישראל ====
 
 
מחלוקת מפורסמת שהתפשטה בכל ישראל, ובמקומות רבים יש שעושים כך ויש שעושים כך, יש אחרונים שכתבו שאין איסור להתחלק בה לאגודות, אפילו במקום אחד - ואפילו לסוברים שאסור להיעשות אגודות אף בשני בתי דינים בעיר אחת (ראה להלן: בעיר אחת) - שכיון שהמחלוקת התפשטה בכל ישראל, הרי זה כשני בתי דינים בשתי עיירות, שלהלכה אין בכך איסור משום לא תתגודדו (ראה להלן: במקומות שונים. שו&quot;ת רדב&quot;ז ה יא (אלף שפד, ללשונות הרמב&quot;ם עבודה זרה יב יד), בפירוש א'; אהלי תם (בתמת ישרים) קע ד&quot;ה ולענין, כשאין מקום שלא פשטה שם המחלוקת; דברי מרדכי גדולת מרדכי ו ד&quot;ה ואפשר דהרא&quot;ש), שאין הדבר מביא לידי מחלוקת (אהלי תם שם; שו&quot;ת חיי אריה ט ד&quot;ה אולם שבתי, בדעת רדב&quot;ז שם) - לסוברים שזה טעם האיסור (ראה לעיל: האיסור ומקורו; טעם האיסור) - כיון שכבר הורגלו בכך (אהלי תם שם), וכל אחד תולה באילן גדול (חיי אריה שם).
 
 
ויש שהוסיפו בדעת אחרונים אלו, שבמחלוקת מפורסמת אין איסור אפילו בבית דין אחד, שיש מורים כדעה אחת ויש מורים כדעה השניה (חיי אריה שם), וכן אין איסור לדעתם לנהוג במחלוקות אלו הנהגות חלוקות בבית כנסת אחד (חיי אריה שם, על פי משנה סוכה לז ב).
 
 
==== שינוי שאינו מחמת מחלוקת ====
 
 
שינוי שאינו מחמת מחלוקת בין החכמים, אלא מסיבה אחרת, כגון שיש הבדל בין דינם של בני מקום אחד לבני מקום אחר (ראה להלן: במקומות שונים; מחלוקת אם יש לא תתגודדו בב' מקומות), נחלקו ראשונים ואחרונים בדעת אמוראים, אם יש בו איסור משום לא תתגודדו:
 
 
* יש שכתבו שלדעת ריש לקיש שהקשה למה בקריאת המגילה בעיירות וכרכים אין משום לא תתגודדו (יבמות יג ב), אף בזה יש איסור משום לא תתגודדו (חתם סופר (מהדורת מכון חתם סופר) יבמות שם, וטורי אבן אבני שהם מגילה ב א, וכן נראה ברוב ראשונים דלהלן); ויש סוברים כן אף בדעת ר' יוחנן שלא חשש לקושייתו של ריש לקיש (יבמות שם. תוספות שם יד א ד&quot;ה כי, שלא פירשו כהראשונים דלהלן, ופרשת מרדכי או&quot;ח ד ד&quot;ה והנה במנהג בדעתם).
 
 
* יש מהראשונים שכתבו שלדעת ר' יוחנן שינוי שאינו מחמת מחלוקת אינו אסור משום לא תתגודדו (רשב&quot;א מגילה שם, וריטב&quot;א שם ויבמות יד א, בדעת ירושלמי פסחים ד א, ושם י ה, ובשם תוספות; מאירי יבמות יג ב (יד א); רא&quot;ש יבמות א ט בתירוץ א', והובא במגן אברהם תצג סק&quot;ו; גינת ורדים או&quot;ח א יג ד&quot;ה עוד יש, ושנות חיים רנג, ולא הביאו דברי הראשונים), שכיון שאין מחלוקת בדבר, אין זה נראה כשתי תורות (ראה לעיל: האיסור ומקורו; טעם האיסור. רא&quot;ש שם ותוספות הרא&quot;ש יבמות שם; ריטב&quot;א יבמות שם בדעת תוספות), ואילו היה בן מקום אחד דר במקום השני, אף הוא היה נוהג כבני אותו מקום (רא&quot;ש שם ושם), וכן אין הדבר גורם למחלוקת (ראה לעיל שם. אהלי תם קע ד&quot;ה ומה שכתב; שו&quot;ת דברי יששכר ד ד&quot;ה ועי' רא&quot;ש), שאיסור לא תתגודדו אינו אלא כשאחד סובר שמה שעושה חברו הוא טעות, ולא כשכל אחד מודה שחברו עושה כדין (גינת ורדים שם).
 
 
וכן כתבו אחרונים בבן ארץ ישראל הנמצא ביום-טוב-שני-של-גליות (ראה ערכו) בחוץ לארץ ודעתו לחזור, שמניח תפילין (ראה ערך יום טוב שני של גליות), אף שבחוץ לארץ אין מניחים תפילין ביום טוב שני (ראה ערך הנ&quot;ל), ואינו עובר על איסור לא תתגודדו, כיון שאין מחלוקת בדבר, והשינוי אינו אלא מחמת המקום (לבושי מרדכי או&quot;ח מהדורה ג ט א).
 
 
* ויש מהראשונים סוברים, שאף לדעת ריש לקיש אין בזה משום לא תתגודדו, אלא שכיון שתקנת זמני קריאת המגילה היתה ביד אנשי כנסת הגדולה, מוטב היה להם לתקן לכולם זמן אחד (ריטב&quot;א שם בדעת תוספות).
 
 
=== במנהגים  ===
 
 
דבר שאין בו איסור או מצוה, ואינו אלא מנהג - על גדר מנהג, ראה להלן: גדר מנהג - אמר ריש לקיש שאין בו איסור להיעשות אגודות (יבמות יג ב, ורש&quot;י שם ד&quot;ה ואת, וראה להלן), ומשום כך, אף שלדעתו אסור להיעשות אגודות גם בשני מקומות (ראה להלן: במקומות שונים), מקום שנהגו לעשות מלאכה בערב-פסח (ראה ערכו) עד חצות - עושים, ומקום שנהגו שלא לעשות - אין עושים (ראה ערך ערב פסח), ואין בכך משום לא תתגודדו, שאין זה אלא מנהג (דברי ריש לקיש יבמות שם). וכן סובר ר' יוחנן בירושלמי (ירושלמי פסחים ד א, וקרבן העדה שם).
 
 
ויש אחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שריש לקיש לא התיר מנהגים שונים אלא בשני מקומות, ולא במקום אחד, שהדבר מביא למחלוקת (שו&quot;ת דברי יוסף (אירגאס) מה ד&quot;ה ונלע&quot;ד, ומרכבת המשנה עבודה זרה יב יד, ומשפטי עוזיאל ד ענינים כלליים א ו, בדעת רמב&quot;ם עבודה זרה יב יד).
 
 
להלכה, נחלקו ראשונים ואחרונים אם אסור להיעשות אגודות במנהגים:
 
 
* יש סוברים שאין איסור להיעשות אגודות במנהגים (רשב&quot;א ריטב&quot;א ומאירי מגילה ב א, ויבמות יד א; תשובות ופסקים לראב&quot;ד רי; פנים מאירות ב קלג ד&quot;ה תשובה; אשל אברהם (בוטשאטש) תצג למגן אברהם שם סק&quot;ו ד&quot;ה כתבתי הא'; ערוך השלחן או&quot;ח תרנא כב, ועוד).
 
 
* ויש סוברים שאסור להיעשות אגודות במנהגים (מהר&quot;י מינץ ריש סי' טו, ודעת תורה שם ד&quot;ה וע&quot;ע בתשו', בדעתו; שו&quot;ת רדב&quot;ז ג תעד; מגן אברהם תצג סק&quot;ו, בדעת רי&quot;ף ורא&quot;ש, ובדעת תוספות פסחים יד א ד&quot;ה שתי, וראה מחצית השקל ופרי מגדים שם; פאת השלחן ג יד, ועוד רבים).
 
 
בטעם המתירים להיעשות אגודות במנהגים, יש מהראשונים והאחרונים שכתבו, שסוברים שהאיסור להיעשות אגודות הוא משום שנראה כשתי תורות (ראה לעיל: האיסור וגדרו; טעם האיסור), וכשנוהגים באופנים שונים בדבר שאינו אלא מנהג, אין נראה כשתי תורות (ריטב&quot;א יבמות יג ב ד&quot;ה אמינא; מהרשד&quot;ם יו&quot;ד סוף סי' קנג; מרכבת המשנה עבודה זרה יב יד; שו&quot;ת משיב דבר א יז אותיות א וה; שו&quot;ת שרידי אש ב יא), שמנהג אינו נחשב תורה (מרכבת המשנה שם). ויש שכתבו שאף אם טעם האיסור הוא משום מחלוקת (ראה לעיל שם), דווקא במצוות ובאיסורים מביא השינוי למחלוקת, אבל מנהגים חלוקים אינם מביאים למחלוקת (שדי חמד מערכת הלמ&quot;ד עט ד&quot;ה ומה שכתב, בשם ר&quot;ח פערילמוטר).
 
 
ובטעם האוסרים להיעשות אגודות במנהגים, כתבו אחרונים שסוברים שהאיסור להיעשות אגודות הוא מפני המחלוקת, ושאף שינוי מנהגים מביא למחלוקת (שו&quot;ת אהלי תם קע סוף ד&quot;ה לע&quot;ד וד&quot;ה ולענין; בנימין זאב שג ד&quot;ה ועוד מקשה; מרכבת המשנה שם; משיב דבר שם; שדי חמד שם בשם אחרונים).
 
 
==== גדר מנהג ====
 
 
מנהג שנחלקו אם אסור להיעשות בו אגודות, הוא דבר שאין לו עיקר לא מן התורה ולא מדברי סופרים (ריטב&quot;א דלהלן; שו&quot;ת אהלי תם קע; מהרשד&quot;ם יו&quot;ד קנג ד&quot;ה גרסינן), ונהגו בו העם שלא על פי תקנת חכמים (ריטב&quot;א יבמות יג ב ד&quot;ה אמינא, וראה ריטב&quot;א פסחים נא א ד&quot;ה והדרך השני), בין על פי עצמם ובין על פי תלמידי חכמים (ריטב&quot;א פסחים שם).
 
 
ויש שהוסיפו, שהיינו כשיש בו צד חומרא וסייג פרישות (מהרשד&quot;ם שם), ונהגו בו כעין הלכה, ולא בדרך של חומרא בעלמא (דברי מרדכי גדולת מרדכי סוף סי' ו); ויש שכתבו, שאף מנהג שאין בו גדר וסייג לאיסור, הוא בכלל מנהג שנחלקו בו אם שייך בו לא תתגודדו (פרשת מרדכי או&quot;ח ד ד&quot;ה והנה בדבר, וכן נראה בבנימין זאב שג, ששייך לא תתגודדו אפילו במנהג בדבר רשות גמור).
 
 
==== חרם ====
 
 
חרם (ראה ערכו), נחלקו ראשונים ואחרונים אם נוהג בו איסור לא תתגודדו, כשחלק מהציבור קיבלו על עצמם בחרם דבר מסוים, וחלקם לא קיבל, באופנים שאלו שלא קיבלו על עצמם אינם מחוייבים בכך מדין חרם (ראה ערך חרם ב (חרמי צבור): המחרימים, האופנים בזה):
 
 
* יש סוברים שהאיסור להיעשות אגודות נוהג אף בחרם (שו&quot;ת הרמב&quot;ם (בלאו) שכט, והובא בשו&quot;ת רא&quot;ם נז, ובשו&quot;ת אהלי תם קע, והסכימו; בנימין זאב שג), שהאיסור לדעתם הוא משום מחלוקת (ראה לעיל: האיסור וגדרו; טעם האיסור), וגם הנהגות חלוקות בדבר שהתקבל בחרם מביאות למחלוקת (רמב&quot;ם שם), ואף בחרם בעניין של רשות נוהג לא תתגודדו (רמב&quot;ם ואחרונים שם), שהרי זה כמנהג, שאף על פי שאינו אלא בדבר הרשות, אסור להיעשות בו אגודות לדעתם (ראה לעיל בתחילת הפרק), והוא הדין בחרם (אהלי תם שם (בריש הסימן וד&quot;ה ולפי זה); בנימין זאב שם ד&quot;ה ועוד מקשה), ולכן אף מי שאינו מחוייב לקיים את החרם, לא ינהג בשונה משאר הציבור משום לא תתגודדו (רמב&quot;ם שם).
 
 
* ויש סוברים, שאין בחרם איסור להיעשות אגודות, שלדעתם אין האיסור נוהג אלא בדבר שיש לו עיקר מהתורה, או מדברי סופרים, שנראה כשתי תורות (ראה לעיל שם), ולא בדבר הרשות, אף שהציבור קיבל על עצמו דבר זה בחרם (תשובות ר&quot;י טאיטאצאק שבאהלי תם ריש סי' קסט; מהרשד&quot;ם יו&quot;ד קנג), והרי זה כמנהג שאין בו איסור להיעשות אגודות, לסוברים כן (ראה לעיל בתחילת הפרק. מהרשד&quot;ם שם).
 
 
==== הנוהגים על פי מנהג אבותיהם ====
 
 
הנוהגים מנהגים שונים על פי מנהג אבותיהם, כגון בנוסח התפילה, יש אחרונים שכתבו שאף לסוברים שאסור להיעשות אגודות במנהג (ראה לעיל בתחילת הפרק), אין בכך משום לא תתגודדו (מהר&quot;ם בריסק ב כח ד&quot;ה אך, וראה שו&quot;ת קרן לדוד או&quot;ח יט ד&quot;ה אמנם, וסי' כ ד&quot;ה ויען), וכן כמה שנמצאים במקום אחד, ונוהגים מנהגים שונים על פי מנהג המקומות שהגיעו משם, יש שכתבו שמותר לכל אחד לנהוג כמנהגו (אגרות משה אהע&quot;ז א נט ד&quot;ה אך, בדעת מגן אברהם תצג סק&quot;ו) - אף באופן שאינם נחשבים לשתי קהילות נפרדות (אגרות משה שם) - כמו בשינוי בדבר שאינו מחמת מחלוקת בין החכמים אלא משום הבדל בין מקומות, שאינו אסור משום לא תתגודדו, לסוברים כן (ראה לעיל: במצוות ובאיסורים; שינוי שאינו מחמת מחלוקת, ושם שיש חולקים), שכל אחד סובר שחברו שנוהג כמנהגו, עושה כדין (מהר&quot;ם בריסק שם; אגרות משה שם. וראה קרן לדוד שם ושם).
 
 
ומדברי אחרונים רבים נראה שלא חילקו בזה (ראה שו&quot;ת חתם סופר ו א ד&quot;ה הנה; פאת השלחן ג יד, ובבית ישראל ס&quot;ק לא ואילך; האלף לך שלמה או&quot;ח מה; שו&quot;ת מהר&quot;ם שיק או&quot;ח מג ד&quot;ה וזה, ועוד, לענין נוסח התפילה).
 
 
=== במקומות שונים  ===
 
 
הנהגות חלוקות במקומות נפרדים - כגון בדבר שיש בו מחלוקת בין החכמים, ואנשי כל מקום הולכים אחר דעת רבם (ראה ערך הלכה, שבמקום שהולכים אחר רבם בכל דבר, הולכים אחר דעתו אפילו להקל, ואפילו דעתו דעת יחיד), לסוברים שיש איסור לא תתגודדו במחלוקת בדין (ראה לעיל: במצוות ובאיסורים, ושם שיש חולקים) - נחלקו אמוראים אם אסור משום לא תתגודדו:
 
 
* ריש לקיש סובר שאסור (יבמות יג ב, וראה תוספות שם יד א ד&quot;ה מי, ורשב&quot;א שם, ומרכבת המשנה עבודה זרה יב יד, וחזון איש יו&quot;ד קנ סק&quot;ה, ועוד, שריש לקיש סובר שאיסור לא תתגודדו נוהג אף בשני מקומות), וכן סובר ר' יוחנן בירושלמי (ירושלמי פסחים ד א).
 
 
* ואביי ורבא סוברים שאין איסור להיעשות אגודות אלא במקום אחד, אבל בשני מקומות מותר לנהוג בכל מקום באופן אחר (יבמות יד א: בשני בתי דינים), שבשני מקומות לא ידוע ולא ניכר שיש חילוק ביניהם (שו&quot;ת משיב דבר א יז ו), וכן סובר ר' יוחנן בבבלי (דברי ר' יוחנן ביבמות יג ב, וריטב&quot;א ותוספות הרא&quot;ש שם, ומרכבת המשנה עבודה זרה שם, בדעתו) - לסוברים שאף לדעתו אסור להיעשות אגודות - (ראה לעיל: האיסור וגדרו; האיסור ומקורו).
 
 
ויש אחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שריש לקיש חזר בו, ואף הוא סובר שאין איסור בשני מקומות (מעיל צדקה נ ד&quot;ה וזה, בדעת רמב&quot;ם עבודה זרה יב יד); ויש אחרונים שכתבו שלא נחלקו אמוראים בדבר, ואף מתחילה סבר ריש לקיש שאין האיסור נוהג בשני מקומות (טורי אבן מגילה ב א אבני שהם ד&quot;ה ומה).
 
 
הלכה שהאיסור אינו נוהג אלא בעיר אחת (רי&quot;ף יבמות יד א (ג ב בדפי הרי&quot;ף); רמב&quot;ם עבודה זרה יב יד; סמ&quot;ג לא תעשה סב; רא&quot;ש יבמות א ט; רבינו ירוחם ב ה (כב ב); רמ&quot;א או&quot;ח תצג ג).
 
 
==== במצוה הנוהגת בכל ישראל ====
 
 
לנהוג הנהגות חלוקות בשני מקומות, אף על פי שלהלכה מותר (ראה לעיל בסמוך), כתבו אחרונים שבמצוה הנוהגת בכל ישראל אין הדבר ראוי, ומצוה מן המובחר שכל ישראל ינהגו באופן אחד (שו&quot;ת מהרשד&quot;ם יו&quot;ד קנג ד&quot;ה גרסינן, וראה להלן<ref>וראה דברי השואל בתשובות ר' נטרונאי גאון יו&quot;ד רכג. וראה ישכיל עבדי ז או&quot;ח מו סוף אות א.</ref>). ולכן, משחרב בית המקדש אסרו חכמים ליטול לולב בשבת אף ביום הראשון של סוכות, אפילו לבני ארץ ישראל שקידשו שם את החודש, כשם שאסרו זאת במקומות רחוקים שלא היו יודעים בקביעות ראש חדש (ראה ערך יום טוב שני של גליות), שלא לעשות ישראל אגודות-אגודות, ויראה כשתי תורות (רש&quot;י סוכה מד א ד&quot;ה לדידהו, ומהרשד&quot;ם שם בדעתו. וראה רמב&quot;ם לולב ז יז, ולחם משנה שם, ושם על הטעם שבזמן שבית המקדש היה קיים אין לחוש לזה).
 
 
ויש שכתבו שלאותו בית דין אסור לתקן מנהג שונה אף בשני מקומות (מהרשד&quot;ם שם ד&quot;ה וא&quot;כ; תפארת למשה יו&quot;ד סוף סי' רמב), שנראה כבית דין אחד שחלוקות בו הדעות ומורים שתי הוראות שונות, שהדבר אסור לדברי הכל (מהרשד&quot;ם שם), ולכן כשבאו חכמים לתקן שלא יטלו לולב בשבת, תיקנו כן אף לבני ארץ ישראל (מהרשד&quot;ם ותפארת למשה שם, בדעת רש&quot;י סוכה שם).
 
 
ויש אחרונים שכתבו, שאף שאין איסור לא תתגודדו בשני מקומות, במקרים מסוימים חששו חכמים ללא תתגודדו גם בשני מקומות, כשהיה נראה להם צורך לתקן כן, ולכן גזרו שאף בארץ ישראל לא יטלו לולב ביום הראשון של סוכות שחל בשבת, שיש-כח-ביד-חכמים-לעקור-דבר-מן-התורה (ראה ערכו) בשב ואל תעשה (ערוך לנר יבמות יד א, בדעת רש&quot;י סוכה שם, ובדעת רמב&quot;ם שם).
 
 
ויש חולקים על זה, שהרי תיקנו חכמים שמגילה נקראת בזמנים שונים במקומות שונים (ראה ערך מקרא מגילה), ולא חששו לאיסור לא תתגודדו, שאיסור זה אינו נוהג בשני מקומות (כפות תמרים סוכה שם).
 
 
==== יחיד המתארח בעיר אחרת ====
 
 
יחיד שהוא אורח בעיר אחרת, יש שכתבו שאם נוהג כמנהג מקומו אין בו משום לא תתגודדו, שחשוב כשתי מקומות (טורי אבן מגילה ב א אבני שהם ד&quot;ה ומה, בדעת אביי; אשל אברהם (בוטשאש) לא ב (ד&quot;ה כמו)).
 
 
והרבה סוברים שיחיד הבא למקום אחר, אין להתיר להתנהג באופן שונה מטעם זה, שחשוב כשתי מקומות (אחרונים דלהלן), מהם שכתבו שאף על פי כן הבא למקום שההנהגה שם שונה מההנהגה במקומו, ודעתו לחזור למקומו, שעליו לנהוג כחומרי המקום שיצא משם (משנה פסחים נ א, ורמב&quot;ם יום טוב ח כ, ושו&quot;ע או&quot;ח תסח ד, וראה שם שלא ינהג כן אלא בצינעה מפני המחלוקת, וראה ערך מנהג), אין בכך איסור משום לא תתגודדו (כנסת הגדולה לרמב&quot;ם עבודה זרה יב (נדפס בסוף או&quot;ח) בשם ר' אביגדור ציוידאל, והובא במגן אברהם תצג סק&quot;ו, וביד מלאכי כללי הדינים שנה), משום שאף בני המקום שהגיע לשם, אילו היו הולכים למקומו, היו נוהגים כחומרי אותו מקום (משנה שם, ורמב&quot;ם ושו&quot;ע שם, וראה ערך מנהג. כנסת הגדולה שם), או משום שאינו נוהג כן אלא באקראי, ואין איסור להיעשות אגודות באקראי, לסוברים כן (ראה להלן: השינוי האסור. פרי מגדים או&quot;ח תצג אשל אברהם סק&quot;ו), ולדעתם, אם מגיע לשם בכל שנה, אפילו פעם אחת, יש איסור משום לא תתגודדו, שאינו נחשב לאקראי אלא לדבר קבוע (פרי מגדים שם).
 
 
ויש סוברים, שבמנהג כחומרי המקום שיצא משם יש איסור משום לא תתגודדו (מעיל צדקה מט ד&quot;ה והנה; טורי אבן שם; משיב דבר א יז ה, בדעת רבא בפסחים נא ב, ובדעת רמב&quot;ם עבודה זרה שם יד), ולא ינהג כחומרי המקום שיצא משם אלא בצינעה, שאין בזה איסור משום לא תתגודדו (מעיל צדקה שם; משיב דבר שם), לסוברים כן (ראה להלן שם), ואם אינו יכול לנהוג כחומרי המקום שיצא משם אלא בפרהסיא, יעשה כמנהג המקום שהגיע אליו, שהחיוב לנהוג כחומרי המקום שיצא משם אינו אלא מדרבנן (ראה ערך מנהג), והאיסור להיעשות אגודות הוא מן התורה, לסוברים כן (ראה לעיל: האיסור וגדרו; חומר האיסור. מעיל צדקה שם; משיב דבר שם).
 
 
=== בעיר אחת  ===
 
 
הנהגות חלוקות בעיר אחת, כשיש בעיר שני בתי דינים החולקים זה עם זה - שכל בית דין צריך לעשות כדעתו (חזון איש יו&quot;ד קנ סק&quot;ה ד&quot;ה יבמות, וראה ערך הלכה), אפילו להקל בדאורייתא (ראה ערך הנ&quot;ל שם, וראה חזון איש שם סק&quot;א ד&quot;ה ע&quot;ז), אפילו בית דין אחד גדול בחכמה ובמנין (חזון איש שם סק&quot;ה), וכן תלמידי כל בית דין צריכים לעשות כהוראת אותו בית דין, אפילו אינם שקולים (חזון איש שם וסק&quot;א, ראה שם הפרטים בזה), אפילו להקל בדאורייתא (חזון איש שם סק&quot;א) - נחלקו אמוראים אם הדבר אסור משום לא תתגודדו:
 
 
* אביי אמר שאסור (יבמות יד א), וכן כתבו ראשונים בדעת רב (ראה דברי רב וריש לקיש ביבמות שם, ורש&quot;י יבמות טו ב ד&quot;ה הרואה, ותוספות שם יד ב ד&quot;ה בשלמא, ושם טו א ד&quot;ה וסיכך, ורמב&quot;ן ורשב&quot;א שם יד ב, שהוא משום לא תתגודדו), ולדעתם, אין להתנהג בהנהגות שונות על פי שני בתי הדינים אלא באופנים שאין בהם משום לא תתגודדו (רש&quot;י יבמות טו ב ד&quot;ה הרואה; תוספות יבמות יד ב ד&quot;ה בשלמא, ושם טו א ד&quot;ה וסיכך; רמב&quot;ן ורשב&quot;א שם ב; חזון איש שם סק&quot;ה) - כגון כשאפשר לתלות זאת בדבר אחר, לסוברים שאין בזה משום לא תתגודדו (ראה להלן: השינוי האסור. רש&quot;י ותוספות ורמב&quot;ן ורשב&quot;א שם) - וכשאי אפשר לנהוג באופנים אלו, ינהגו כולם כדעה אחת, על פי האופנים השונים שבהם מוכרעות מחלוקות ראה ערך הלכה. וראה לעיל: במצוות ובאיסורים).
 
 
* ורבא אמר שאין איסור לא תתגודדו אלא בבית דין אחד, שחלקו מורה באופן אחד וחלקו מורה באופן אחר, אבל כשיש בעיר שני בתי דינים שחולקים זה עם זה, מותר לנהוג בהנהגות חלוקות (יבמות יד א), שאי אפשר שיסכימו כולם לדעה אחת (מאירי יבמות שם).
 
 
==== מה נחשב לשני בתי דינים ====
 
 
שני בתי דינים בעיר אחת, לסוברים שאין בזה איסור משום לא תתגודדו (ראה לעיל בסמוך), כתבו אחרונים שאינו אלא כששניהם בעלי תורה ומומחים (בנימין זאב שג ד&quot;ה בעיר), ואף אם אחד מהם גדול מחברו, חשובים כשני בתי דינים (שו&quot;ת מהרשד&quot;ם יו&quot;ד קנג; ש&quot;ך יו&quot;ד סוף סי' רמב קיצור הנהגת איסור והיתר י). ונחלקו ראשונים ואחרונים מה נחשב שני בתי דינים:
 
 
* יש סוברים, שכל שיש בעיר שני חכמים שחולקים זה על זה, הרי הם כשני בתי דינים (ראב&quot;ן יבמות יד א; דברי מרדכי גדולת מרדכי ו ד&quot;ה והנה, ואילך, בדעת רמב&quot;ם עבודה זרה יב יד, ובדעת פסקי תוספות יבמות כב), וכן חכם שעושה שלא כבית הדין שבעיר, חשוב כבית דין בפני עצמו (דברי מרדכי שם), וכן עיר שיש בה שני חכמים, ותלמידיו של זה אוסרים ותלמידיו של זה מתירים, אין זה חשוב אגודות, כיון שתלמידי כל חכם אומרים כמו שקיבלו מרבם (ראב&quot;ן שם), אבל כשרב אחד ותלמידיו נחלקו ביניהם, הרי זה כבית דין אחד - שיש בו איסור לא תתגודדו (ראה לעיל שם) - שכיון שקיבלו מאדם אחד, אין להם להתחלק לאגודות (ראב&quot;ן שם).
 
 
* ויש סוברים, ששני חכמים בעיר אחת שחלוקים בדעתם, אינם נחשבים שני בתי דינים (רבינו ירוחם ב ה (כב ב); שלשה ענפים שבשו&quot;ת מהר&quot;ם מינץ מהדורת מכון ירושלים סוף ענף ג עמ' תרלו ד&quot;ה מכל; שו&quot;ת מבי&quot;ט א כא ד&quot;ה וגם; דברי מרדכי שם ד&quot;ה ונראה, בדעת פסקי הרא&quot;ש יבמות א ט), אלא הם כבית דין אחד שחלוקות בו הדעות (מהר&quot;ם מינץ שם; מבי&quot;ט שם), ומצינו כמה דעות מה נחשב שני בתי דינים לדעה זו:
 
 
* יש סוברים שכל שני בתי דינים ידועים נחשבים שני בתי דינים (ש&quot;ך שם; דברי מרדכי שם, בדעת פסקי הרא&quot;ש שם).
 
 
* יש סוברים, ששני בתי דינים אינם אלא שני בתי דינים חשובים, כבית שמאי ובית הלל, שלדעתם טעם ההיתר בשני בתי דינים הוא כיון שאינו מביא לידי מחלוקת, ודווקא בשני בתי דינים חשובים אין חשש שהדבר יביא למחלוקת, אבל בשני בתי דינים רגילים בעיר אחת, הדבר עלול לגרום למחלוקת (שו&quot;ת רדב&quot;ז ה יא (אלף שפד, ללשונות הרמב&quot;ם עבודה זרה יב יד), בפירוש ג', בדעת רמב&quot;ם שם).
 
 
* ויש סוברים, ששני בתי דינים, היינו כשבני העיר מחולקים מחמתם לחבורות, ואין כל ענייני העיר מוטלים על כולם כאחת (מהר&quot;ם מינץ שם. וראה כעין זה בים של שלמה יבמות א י: שני ישיבות).
 
 
==== הדעות להלכה ====
 
 
להלכה נחלקו אם נוהג איסור לא תתגודדו בשני בתי דינים בעיר אחת:
 
 
* הרבה ראשונים פוסקים, שמותר לנהוג בהנהגות חלוקות בעיר אחת על פי שני בתי דינים שחולקים זה עם זה (רי&quot;ף יבמות יד א (ג ב בדפי הרי&quot;ף); שבלי הלקט קצה; רא&quot;ש יבמות א ט; ארחות חיים הלכות מגילה אות כו, ודיני פאת הראש אות ד, בשם הרא&quot;ה; החינוך מצוה תסז, בשם רבו; רבינו ירוחם ב ה (כב ב), ועוד).
 
 
* ויש אחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שלהלכה אסור לנהוג בהנהגות חלוקות בעיר אחת, אפילו יש בה שני בתי דינים שחולקים זה עם זה (אהלי תם קע ד&quot;ה ולענין, ובנימין זאב שג ד&quot;ה בעיר, וכפות תמרים סוכה מד א, ומעיל צדקה נ ד&quot;ה ומרוב ואילך ובסי' מט מר&quot;ב בומסלא ד&quot;ה בש&quot;ס, ועוד, בדעת רמב&quot;ם עבודה זרה יב יד, וראה אהלי תם ובנימין זאב שם, שכן כתבו אף בדעת סמ&quot;ג לא תעשה סב). ונחלקו בטעמם:
 
 
יש שכתבו, שפסקו כאביי (אחרונים דלהלן; בנימין זאב שם; מעיל צדקה מט (שם)), שמסתבר טעמו, שבעיר אחת, אפילו יש בה שני בתי דינים, אי אפשר להינצל מן המחלוקת (רדב&quot;ז שם), או משום שסתימת התלמוד היא כאביי (יבמות יד א: מקומות מקומות שאני וכו'. מהר&quot;ם אלשיך נט; חיים שאל ב ב), או שאף שהלכה כרבא, מדרבנן החמירו כאביי (חקרי לב יו&quot;ד פד ד&quot;ה גם הרמב&quot;ן, בדעת רמב&quot;ם שם).
 
 
=== בשתי קהילות בעיר אחת  ===
 
 
שתי קהילות בעיר אחת, שאנשי כל קהילה הגיעו ממקום אחר, ויש הבדלים בין המקומות בדינים ובמנהגים, כגון בני אשכנז ובני ספרד הגרים בעיר אחת, נחלקו אחרונים אם מותרים לנהוג בהנהגות חלוקות:
 
 
* יש סוברים שכל קהילה נחשבת כעיר בפני עצמה (אחרונים דלהלן), ולסוברים שבשני מקומות אין איסור משום לא תתגודדו (ראה לעיל: במקומות שונים, שכך ההלכה), מותר לכל קהילה לעשות כמנהגיה (אהלי תם קע ד&quot;ה ולפי, ואילך, ותשובות ר&quot;ד וידאל שם קסח ד&quot;ה וגדולה ואילך; נועם וחובלים אות יב ד&quot;ה ואיכא למידק היכי, ואילך, ודייק כן משו&quot;ת הרמב&quot;ם (בלאו) שכט; שו&quot;ת מהר&quot;ם בריסק ב כח ד&quot;ה מעתה). מהם שפירשו שכיון שכל קהילה עומדת בפני עצמה ואינה כפופה לחברתה, חשובה כעיר בפני עצמה (נועם וחובלים שם), ומהם שפירשו שאינם חשובים כשני מקומות אלא משום שידוע שבני כל קהילה נוהגים כמנהג אבותיהם, וכרבותיהם שבמקום מוצאם (אחרונים דלהלן), ולכך אין הדבר נראה כשתי תורות (אהלי תם שם ד&quot;ה ומה שכתב), וכן אין לחשוש למחלוקת (אהלי תם קסח וקע שם).
 
 
* יש סוברים, ששתי קהילות בעיר אחת אינן נחשבות אלא כשני בתי דינים בעיר אחת, ואין היתר לכל קהילה לעשות כמנהגיה אלא לסוברים שבשני בתי דינים בעיר אחת אין איסור משום לא תתגודדו (ראה לעיל: בעיר אחת. תשב&quot;ץ ג קעט; מהרשד&quot;ם יו&quot;ד מ ד&quot;ה ועתה, וראה שם קנג ד&quot;ה וא&quot;כ, וראה מהר&quot;ם בריסק שם בדעתו; גינת ורדים יו&quot;ד ג ט; פנים מאירות ב קלג; האלף לך שלמה או&quot;ח מה, ועוד).
 
 
* ויש סוברים, ששתי קהילות אינן נחשבות אף לא כשני בתי דינים בעיר אחת, ואסור לנהוג בהנהגות חלוקות בעיר אחת אפילו בשתי קהילות (מהרשד&quot;ם מ שם, בשם ר&quot;י בן חביב; שו&quot;ת מהר&quot;ם אלשיך נט ד&quot;ה ועוד דחק (והשתא דברירנא), וגט פשוט קכט קמב ד&quot;ה והנה, בדעתו).
 
 
==== אופנים שבהם קהילה נחשבת בפני עצמה ====
 
 
כמה אופנים כתבו אחרונים שבהם קהילה חשובה בפני עצמה:
 
 
* יש שכתבו שקהילה שהגיעה ממקום אחר, ונוהגת בכל דבר כמנהגה הראשון, חשובה קהילה בפני עצמה (שו&quot;ת רד&quot;ך יא ויב חדר ב (מהדורת תקצד), והובא באבקת רוכל לב; תשובת ר&quot;ד וידאל שבאהלי תם קסח ד&quot;ה וגדולה), ומהם שהוסיפו שהיינו כשיש לה בית כנסת בפני עצמו (רד&quot;ך יב שם; אהלי תם שם; מהר&quot;ם בריסק ב כח ד&quot;ה מעתה).
 
 
* יש שכתבו, שאם יש לכל קהילה בית דין לעצמה, חשובה כל קהילה בפני עצמה (פנים מאירות ב קלג).
 
 
* יש שכתבו בשתי קהילות שהגיעו ממקומות שונים, שאם אין הקהילות כפופות זו לזו, חשובה כל קהילה בפני עצמה (נועם וחובלים אות יב ד&quot;ה ואכתי איכא למידק הניחה).
 
 
* ויש שכתבו בעשרה אנשים שהגיעו ממקום אחר, ודעתם לחזור לעירם, שחשובים קהילה בפני עצמה (שו&quot;ת הלכות קטנות א ד, בשם ר' ישראל בנימין).
 
 
אף חלק מסויים מבני העיר, כגון בעלי אומנות אחת, יש מן האחרונים שכתבו שמותר לו לנהוג בשונה מבני העיר (שו&quot;ת רא&quot;ם נז ד&quot;ה הרי, ומגן אברהם תצג סק&quot;ו) - לסוברים שבשני בתי דינים בעיר אחת אין איסור משום לא תתגודדו (ראה לעיל: בעיר אחת) - שנחשב כבית דין בפני עצמו (שלחן תמיד (לבעל מרכבת המשנה) הלכות פסח יח זר זהב לד, ומחצית השקל למגן אברהם שם, בדעת מג&quot;א שם).
 
 
==== שני בתי כנסת בעיר אחת ====
 
 
שני בתי כנסת בעיר אחת, נחלקו אחרונים אם מותר להתנהג בהם בהנהגות שונות:
 
 
* יש שכתבו שלסוברים שבשני בתי דינים בעיר אחת אין איסור משום לא תתגודדו (ראה לעיל: בעיר אחת), אין איסור בעיר אחת לנהוג בכל בית כנסת באופן אחר, ששני בתי כנסת הם כשני בתי דינים (פאת השלחן ג יד; האלף לך שלמה או&quot;ח מה; שו&quot;ת דברי יששכר ד ד&quot;ה ומעתה ראוי; שו&quot;ת קרן לדוד או&quot;ח יט ד&quot;ה אמנם; מנחת אלעזר א יא ד&quot;ה גם מ&quot;ש<ref>ואפשר שלא אמרו כן, אלא בבתי כנסת שמתפללים בהם בני אשכנז וספרד בנוסחים שונים, וחשובים כב' קהילות, וראה מהר&quot;ם בריסק ב כח ד&quot;ה מעתה. וראה שו&quot;ת חתם סופר ו א ד&quot;ה הנה.</ref>).
 
 
* ויש סוברים שכיון ששני בתי הכנסת הם בעיר אחת, ואין שם שני בתי דינים, הרי זה כשתי דעות בבית אחד (מטה יהודה תקנה א, וראה שם לענין ציצית ותפילין בתשעה באב; פרשת מרדכי ד ד&quot;ה והנה בענין, בדעת מהר&quot;ם אלשיך נט).
 
 
==== שתי קהילות בעיר אחת שיש להן רב אחד ====
 
 
שתי קהילות בעיר אחת שיש להן רב אחד, נחלקו אחרונים אם נחשבות כשתי קהילות נפרדות, לסוברים שקהילה בפני עצמה נחשבת כבית דין בפני עצמו, או כעיר בפני עצמה (ראה לעיל):
 
 
* יש סוברים, שאפילו יש רב אחד לשתי הקהילות, הן נחשבות כשני בתי דינים או כשני מקומות, כיון שחילוק ההנהגות בין שתי הקהילות הוא מחמת הוראת הפוסקים בדורות שקדמו, ואין הרב מכריע בעניינים אלו (פנים מאירות ב קלג ד&quot;ה תשובה).
 
 
* ויש סוברים, שאם רב אחד מנהיג את שתי הקהילות, אסור להם לנהוג בהנהגות שונות (כנסת הגדולה חו&quot;מ רלא הגהות טור ק, בשם רא&quot;ם ור&quot;ד מיסירליאון, וראה שו&quot;ת מהרש&quot;ך א סו ד&quot;ה נוסף, שכך כתב לענין תקנה והסכמה, ראה ערך תקנות הקהלות), שהרב מצרפן להיות קהילה אחת (מהרש&quot;ך שם).
 
 
=== השינוי האסור  ===
 
 
==== כשאפשר לתלות שנעשה מחמת טעם אחר ====
 
 
שינוי שאפשר לתלות שנעשה מחמת טעם שאין בו משום עשיית אגודות, ולא שנעשה בדווקא מחמת קפידה, אמר ריש לקיש שאין בו איסור משום לא תתגודדו (יבמות יג ב. וראה להלן), ולכן עשיית מלאכה בערב-פסח (ראה ערכו), שנחלקו בה תנאים אם היא מותרת (ראה ערך ערב פסח), אף אם יש שעושים מלאכה ויש שאינם עושים, אין בכך איסור משום לא תתגודדו, שאפשר לתלות ולומר שאלו שאינם עושים מלאכה אין זה משום איסור עשיית מלאכה, אלא שאין להם מלאכה לעשותה (ריש לקיש ביבמות שם). וביארו ראשונים, שכיון שאפשר לתלות את השינוי בדבר אחר, אין הדבר נראה כשתי תורות (רש&quot;י יבמות שם ד&quot;ה א&quot;ל וטו ב ד&quot;ה הרואה).
 
 
וכתבו אחרונים, שאף שאלו שאינם עושים מלאכה יודעים שנוהגים כך משום דעת האוסרים, אין האיסור אלא משום אחרים הרואים, וכיון שאחרים יכולים לתלות בדבר אחר - מותר (מחצית השקל למגן אברהם תצג סק&quot;ו; שו&quot;ת משיב דבר א יז א), ואף שאפשר שהרואים לא יתלו בדבר אחר, אינו אסור משום ספק-איסור (ראה ערכו) דאורייתא לחומרא (ראה ערך ספק איסור) - אף לסוברים שהאיסור להיעשות אגודות הוא מן התורה (ראה לעיל: האיסור וגדרו; חומר האיסור) - שאין איסור אלא בדבר שהוא בוודאי אגודות, ולא בדבר שניתן לפרשו באופן אחר (אשל אברהם (בוטשאטש) תצג למגן אברהם שם ד&quot;ה בבחינת).
 
 
ויש מן האחרונים שכתבו, שלהלכה אסור להיעשות אגודות אף כשאפשר לתלות בדבר אחר, שלדעתם אביי ורבא - שלדעתם אין איסור לא תתגודדו בשתי מקומות, או בשני בתי דינים בעיר אחת (ראה לעיל: בעיר אחת), ולדבריהם אין הוכחה מעשיית מלאכה בערב פסח להתיר עשיית אגודות כשיש לתלות בטעם אחר (ראה לעיל, וראה מגן אברהם תצג סק&quot;ו) - חולקים וסוברים שאסור להיעשות אגודות אף בשינוי שאפשר לתלותו בדבר אחר (מגן אברהם שם, בדעת רי&quot;ף יבמות יג ב, ורא&quot;ש יבמות א ט, שלא הביאו דברי ריש לקיש הנ&quot;ל, ובדעת תוספות פסחים יד א ד&quot;ה שתי), ואף לדעתם, יש שכתבו שאין האיסור אלא מדרבנן, שאין איסור מהתורה אלא בדבר שהוא בוודאי אגודות (אשל אברהם (בוטשאטש) תצג למגן אברהם שם ד&quot;ה בבחינת).
 
 
ורבים סוברים שאף לדעת אביי ורבא אין איסור להיעשות אגודות כשאפשר לתלות בדבר אחר (תוספות יבמות שם ד&quot;ה במקומו וד&quot;ה לא הוה מטלטל שרגא, ומנחת חינוך סוף מצוה תסז הגהת בהמ&quot;ח ד&quot;ה ובאמת, בדעתם; רשב&quot;א יבמות שם ד&quot;ה והא דפריק; פנים מאירות ב קלג ד&quot;ה תשובה; שו&quot;ת דברי יוסף (אירגאס) מה ד&quot;ה הרי מכאן; קרבן נתנאל יבמות א ט ד, ובנתיב חיים למגן אברהם שם, ועוד).
 
 
ויש מן האחרונים שכתבו, שאף ריש לקיש לא התיר שינוי שיש לתלותו בדבר אחר (חתם סופר (מהדורת מכון חתם סופר) יבמות יג ב ד&quot;ה והנלע&quot;ד וד&quot;ה הרואה, ופירש דברי ריש לקיש שם בענין אחר).
 
 
==== שינוי הנעשה בצינעה ====
 
 
שינוי הנעשה בצינעה, נחלקו בו ראשונים ואחרונים אם אסור משום לא תתגודדו:
 
 
* יש סוברים שאף בצינעה אסור (ראשונים ואחרונים דלהלן; פרי מגדים או&quot;ח תצג אשל אברהם סק&quot;ו; האלף לך שלמה או&quot;ח מה; לבושי מרדכי או&quot;ח מהדורה ג ט א), שכיון שהתורה אסרה להיעשות אגודות, אין חילוק בין צינעה לפרהסיא (חדושי ובאורי רבינו הגר&quot;א פסחים נא ב בהערה (לר&quot;א דרושקאוויץ)<ref>וראה שם שאפילו דבר שאסור מדרבנן משום מראית העין, אסור אפילו בחדרי חדרים, לסוברים כן (ראה ערך חשד; מראית העין: בחדרי חדרים) וכל שכן לא תתגודדו שהוא מהתורה, ראה לעיל: האיסור וגדרו; חומר האיסור, ושם שיש חולקים.</ref>).
 
 
* יש סוברים, שאין איסור להיעשות אגודות אלא בפרהסיא ולא בצינעה (פסקי רבי ישעיה דטרני יבמות יד א; מאירי יבמות שם; מעיל צדקה נ ד&quot;ה ובלאו, ושם מט מר&quot;ב בומסלא ד&quot;ה והנה; חיי אדם קג ד; אשל אברהם (בוטשאטש) לא ב ד&quot;ה לפי; ערוך לנר יבמות יד א לתוספות ד&quot;ה כי, ועוד), שאין הדבר מביא למחלוקת, לסוברים שזה טעם האיסור (ראה לעיל: האיסור וגדרו; טעם האיסור. מעיל צדקה מט שם).
 
 
* ויש שכתבו, שהדבר תלוי בטעם האיסור, לסוברים שהטעם הוא כדי שלא תיראה התורה כשתי תורות (ראה לעיל שם), אסור אף בצינעה, ולסוברים שהאיסור הוא משום מחלוקת (ראה שם), אין איסור בצינעה, שאין הדבר מביא למחלוקת (משיב דבר א יז ז).
 
 
==== שינוי הנעשה בשב ואל תעשה ====
 
 
שינוי הנעשה בשב ואל תעשה, נחלקו אחרונים אם יש בו איסור משום לא תתגודדו:
 
 
* יש סוברים שאין בו איסור (חושב מחשבות מאמר תפילין דמרי עלמא כז; ובחרת בחיים כד; שביבי אש הלכות פסח תנט, ושו&quot;ת מהר&quot;ם בריסק א נא ג ד&quot;ה אמנם), שאין השינוי ניכר כל כך (ובחרת בחיים שם; מהר&quot;ם בריסק שם), וכתבו אחרונים, שאם השינוי ניכר, אסור לדברי הכל (ובחרת בחיים שם).
 
 
* רבים סוברים שאיסור לא תתגודדו נוהג אף בשב ואל תעשה (ראה אחרונים לעיל: כשאפשר לתלות שנעשה מחמת טעם אחר, לענין שינוי שאפשר לתלותו בדבר אחר, ואחרונים להלן: בדינים שונים; הנחת תפילין בחול המועד, לעניין הנחת תפילין בחול המועד).
 
 
* ויש שביארו שנחלקו בזה אמוראים, שלדעת ריש לקיש, אין איסור לא תתגודדו כשהשינוי הוא בשב ואל תעשה, שהתורה אמרה לא תתגודדו בפועל ולא בשב ואל תעשה, ולדעת ר' יוחנן אסור אף בשינוי שהוא בשב ואל תעשה (חתם סופר (מהדרות מכון חתם סופר) יבמות יג ב ד&quot;ה והנלע&quot;ד וד&quot;ה הרואה, בביאור דברי ריש לקיש ורבי יוחנן שם, בעשיית מלאכה בערב פסח).
 
 
==== שינוי בדיבור ====
 
 
איסור לא תתגודדו נוהג אף בדיבור (אשל אברהם (בוטשאטש) לא ב ד&quot;ה לפי; ראה אחרונים להלן: בדינים שונים; נוסח התפילה, שדנו בשינויים בנוסח התפילה).
 
 
ויש מן האחרונים שכתבו להתיר באופנים מסויימים הנהגות חלוקות בדיבור, כגון בנוסח התפילה - לסוברים שאסור להיעשות אגודות במנהג (ראה לעיל: במנהגים) - כיון שאין בזה מעשה (שלמת חיים (מהדורת תשס&quot;ז) עניינים שונים לח).
 
 
==== שינוי באקראי ====
 
 
לנהוג באקראי ולפי שעה בשני הנהגות שונות, יש סוברים שאינו אסור משום לא תתגודדו (פרי מגדים או&quot;ח תצג אשל אברהם סק&quot;ו; שו&quot;ת חתם סופר ו א ד&quot;ה הנה; אשל אברהם (בוטשאטש) לא ב ד&quot;ה כתבתי; שדי חמד מערכת הלמ&quot;ד עט ד&quot;ה וכן העלו, בשם ר&quot;ח פערילמוטר. וראה דברות משה יבמות א הערה פד), שטעמי האיסור - שנראה כשתי תורות (ראה לעיל: האיסור וגדרו; טעם האיסור), או שגורם למחלוקת (ראה שם) - אינם שייכים בזה, שכיון שנעשה באקראי אין זה גורם למחלוקת, ואף אין נראה כשתי תורות (שדי חמד שם), ומכל מקום, דבר הנעשה בכל שנה, אפילו פעם אחת - כגון מקרא-מגילה (ראה ערכו) - אינו נחשב לאקראי אלא לדבר קבוע (פרי מגדים שם).
 
 
==== לנהוג הנהגות שונות בבית כנסת אחד ====
 
 
לנהוג הנהגות שונות בבית כנסת אחד, באופן שמחמת ההנהגה באותה עיר בשתי הנהגות אין משום לא תתגודדו - כגון מחלוקת בין שני בתי דינים בעיר אחת, לסוברים כן (ראה לעיל), או דבר שיש בו הנהגות חלוקות בין שתי קהילות בעיר אחת, שמותר לכל קהילה לעשות כמנהגה, לסוברים כן (ראה לעיל: במנהגים) - כתבו אחרונים שאסור משום לא תתגודדו (פאת השלחן ג יד, ובבית ישראל ס&quot;ק לב; האלף לך שלמה או&quot;ח מה; שו&quot;ת מהריא&quot;ץ או&quot;ח ז ד&quot;ה אולם; חינא דחיי סוף סי' לז ד&quot;ה אך; שדי חמד מערכת חול המועד אות יד ד&quot;ה גם בתשובת בשם ר&quot;ג פונטרימולי, וראה שם מאחרונים נוספים), שבית כנסת אחד הרי הוא כבית דין אחד, שנוהג בו איסור לא תתגודדו לדברי הכל (ראה לעיל. פאת השלחן שם; חינא דחיי שם; שדי חמד בשם ר&quot;ג פונטרימולי שם: עדיף).
 
 
ויש מן האחרונים שצידדו שכשמחמת עצם ההנהגה אין איסור לא תתגודדו, מותר להתנהג בשתי הנהגות אף בבית כנסת אחד (אגרות משה או&quot;ח ה כד ו: אפשר, בדעת משנה ברורה לא ח).
 
 
==== הנהגות חלוקות בזמנים שונים ====
 
 
הנהגות חלוקות בזמנים שונים, כתבו אחרונים שאין בזה משום לא תתגודדו, שכמו שאין איסור בחילוק שיש בין שני מקומות, לסוברים כן (ראה לעיל: במקומות שונים, מחלוקת בזה, וצריך ביאור אם לאוסרים שם, יהיה אסור אף בזמנים שונים), אין איסור אף כשיש חילוק בזמנים שונים (מעיל צדקה נ).
 
 
ויש שכתבו שנחלקו אמוראים בדבר, ויש סוברים שאף בהנהגות חלוקות בזמנים שונים יש משום לא תתגודדו (ר&quot;ב בוסלא במעיל צדקה מט, בביאור דברי רבא יבמות יד א: בית שמאי ובית הלל &quot;כ&quot;שני בתי דינים בעיר אחת דמי&quot;).
 
 
=== בדינים שונים  ===
 
 
==== קריאת מגילה ====
 
 
בקריאת המגילה, שנקראת בזמנים שונים, שבערים קוראים בי&quot;ד באדר ובכרכים המוקפים חומה בט&quot;ו באדר (ראה ערך מקרא מגילה), כתבו ראשונים שהטעם שאין בזה איסור לא תתגודדו, הוא משום שאין האיסור נוהג בשני מקומות, לסוברים כן (ראה לעיל: במקומות שונים, ושם שכן הלכה. רשב&quot;א מגילה ב א, ויבמות יד א; מאירי יבמות שם; ריטב&quot;א מגילה שם, ויבמות יג ב ויד א), ולסוברים שהאיסור נוהג אף בשני מקומות (ראה לעיל שם), יש מהראשונים שכתבו, שלא שייך לא תתגודדו, אלא כשיש מחלוקת בדבר, ולא כשהכל מודים שבני העיר זמנם בי&quot;ד ובני הכרך זמנם בט&quot;ו, ששינוי שאינו מחמת מחלוקת אין בו איסור לא תתגודדו, לסוברים כן (ראה לעיל: במצוות ובאיסורים; שינוי שאינו מחמת מחלוקת. רשב&quot;א מגילה שם, וריטב&quot;א מגילה ויבמות שם, בדעת ירושלמי שם ובשם תוספות).
 
 
==== נוסח התפילה ====
 
 
בתפילה בנוסחים שונים, כגון נוסח אשכנז ונוסח ספרד, נחלקו אחרונים:
 
 
* יש שאסרו להתפלל באותו בית כנסת בשני נוסחים שונים משום לא תתגודדו (שו&quot;ת חתם סופר ו א ד&quot;ה הנה; ארחות חיים כתר ראש לז; פאת השלחן ג יד; האלף לך שלמה או&quot;ח מה; שו&quot;ת מהר&quot;ם שיק או&quot;ח מג ד&quot;ה וזה; חינא דחיי לז, ועוד. וראה שו&quot;ת משיב דבר א יז ז), שאף במנהג נוהג לא תתגודדו, לסוברים כן (ראה לעיל: במנהגים. חתם סופר ופאת השלחן שם), והרי זה כשתי דעות בבית דין אחד (ראה לעיל: בעיר אחת. חתם סופר והאלף לך שלמה ומהר&quot;ם שיק וחינא דחיי שם), מהם שאסרו אף להתפלל בלחש בנוסח שונה מהציבור, שלדעתם אסור לנהוג באופן שונה מהציבור אף בצינעה (ראה לעיל: השינוי האסור; שינוי הנעשה בצינעה. פאת השלחן שם), ויש שאינם אוסרים אלא להתפלל בקול רם, שלדעתם אין איסור להיעשות אגודות אלא בפרהסיא ולא בצינעה (משיב דבר שם).
 
 
* ויש חולקים וסוברים שאין איסור לא תתגודדו בשינויים בנוסח התפילה, מכמה טעמים:
 
 
* משום שהשינוי בנוסח התפילה אינו אלא שינוי במנהג, ולכן לסוברים שאין איסור להיעשות אגודות במנהג (ראה לעיל: במנהגים), אין בתפילה בשני נוסחים שונים משום לא תתגודדו (שערי צדק משפטי הארץ יא כה, ובבינת אדם אות ז; לבושי מרדכי או&quot;ח קמא יד; מהר&quot;ם בריסק א נא ג; אגרות משה ד או&quot;ח לד<ref>וראה לבושי מרדכי שם, שמכל מקום אסור לשנות מנוסח הציבור מפני המחלוקת (ראה ערכו), וראה שו&quot;ת שערי צדק או&quot;ח ו, ואשל אברהם (בוטשאטש) נא א, שמתירים, אבל לא ביארו הטעם.</ref>), ומהם שכתבו שלכתחילה יתפללו בנוסח אחד, לחשוש לדעת האוסרים להיעשות אגודות במנהג (שערי צדק שם ובבינת אדם שם, וראה שערי צדק שם, שאין כופים על כך).
 
 
* משום שהנוהגים להתפלל בנוסח מסוים הוא על פי מנהג אבותיהם, ואין בכך משום לא תתגודדו (שו&quot;ת קרן לדוד או&quot;ח יט ד&quot;ה אמנם וסי' כ ד&quot;ה ויען; מהר&quot;ם בריסק ב כח שם ד&quot;ה אך), לפי שזהו שינוי שאינו מחמת מחלוקת, וכל אחד סבור שחברו שנוהג כמנהג אבותיו, עושה כדין (ראה לעיל: במצוות ובאיסורים; שינוי שאינו מחמת מחלוקת. מהר&quot;ם בריסק שם). ואף אלו שאינם מתפללים כמנהג אבותיהם, אם ניתן לומר שזהו מנהג אבותיהם, הרי זה כשינוי שאפשר לתלותו בדבר אחר, שאין בכך משום לא תתגודדו, לסוברים כן (ראה לעיל: השינוי האסור; כשאפשר לתלות שנעשה מחמת טעם אחר. קרן לדוד שם ושם).
 
 
* משום שאין איסור לא תתגודדו במחלוקת מפורסמת, אפילו בבית דין אחד, או בבית כנסת אחד, לסוברים כן (ראה לעיל: במצוות ובאיסורים; מחלוקת מפורסמת שהתפשטה בכל ישראל. שו&quot;ת חיי אריה ט ד&quot;ה אולם שבתי).
 
 
* משום שאיסור לא תתגודדו אינו אלא על החכמים, שלא יורו לציבור חלקם כך וחלקם כך, אבל הציבור שנוהג הנהגות חלוקות אינו עובר על האיסור, לסוברים כן (ראה לעיל האיסור וגדרו; המוזהרים בכך, ושם שיש חולקים. שו&quot;ת אור לציון ב ה הערה יא).
 
 
==== הנחת תפילין בחול המועד ====
 
 
הנחת תפילין (ראה ערכו) בחול-המועד (ראה ערכו), שיש ראשונים שסוברים שאסור להניחם בחול המועד, ויש סוברים שחייבים להניחם (ראה ערך הנחת תפילין), נחלקו אחרונים אם יש איסור לא תתגודדו בהנהגות חלוקות בהנחתן במקום אחד:
 
 
* יש סוברים שמחלוקת זו היא כמו כל מחלוקת בדין, שיש בה משום לא תתגודדו, לסוברים כן (ראה לעיל: במצוות ובאיסורים, ושם שיש חולקים. שו&quot;ת ב&quot;ח החדשות מב; השיב משה לא ד&quot;ה ומה ששאל בענין; שו&quot;ת בית יצחק יו&quot;ד ב פח א; ראה משנה ברורה לא סק&quot;ח, שאין נכון שבבית כנסת אחד קצתם יניחו וקצתם לא יניחו, משום לא תתגודדו, וראה אגרות משה דלהלן, בדעתו).
 
 
* ויש סוברים שאין בזה משום לא תתגודדו (אחרונים דלהלן). וכמה טעמים לדבר:
 
 
* כיון שזו מחלוקת מפורסמת, ואין איסור לא תתגודדו במחלוקת מפורסמת, אפילו בבית דין אחד, או בבית כנסת אחד, לסוברים כן (ראה לעיל: במצוות ובאיסורים; מחלוקת מפורסמת שהתפשטה בכל ישראל. שו&quot;ת חיי אריה ט ד&quot;ה אולם שבתי; אגרות משה ה או&quot;ח כד ו).
 
 
* משום שאיסור לא תתגודדו אינו אלא על החכמים, שלא יורו לציבור חלקם כך וחלקם כך, אבל הציבור שנוהג הנהגות חלוקות אינו עובר על האיסור, לסוברים כן (ראה לעיל האיסור וגדרו; המוזהרים בכך. אשל אברהם (בוטשאטש) תצג למגן אברהם סק&quot;ו; שו&quot;ת חיי אריה שם ד&quot;ה אכן, ואילך שמצדד כן; שו&quot;ת מהרש&quot;ג ב יב ד&quot;ה אשיבהו, ואילך).
 
 
==== הנחת תפילין דרבינו תם ====
 
 
בהנחת תפילין של רבינו תם - שיש נוהגים להניחם, לצאת ידי חובה אף לשיטת רבינו תם בסדר הנחת הפרשיות, מהם מניחים אותם יחד עם תפילין של רש&quot;י, ומהם מניחים אותם בזה אחר זה (ראה ערך הנחת תפילין: תפילין של רבינו תם) - נחלקו אחרונים אם יש איסור לא תתגודדו, במקום שאין הציבור נוהג להניחם (ראה ערך הנ&quot;ל):
 
 
* יש סוברים שאין להניח תפילין של רבינו תם יחד עם תפילין של רש&quot;י, אלא דווקא בזה אחר זה, שאין הרואה יודע שהתפילין שמניח הם של רבינו תם (ר&quot;ב בומסלא בשו&quot;ת מעיל צדקה סוף סי' מט), שאסור לדעתם לנהוג שלא כמו הציבור אף שאינו אלא משום חומרא (מעיל צדקה שם).
 
 
* ויש סוברים, שאין בזה משום לא תתגודדו (אחרונים דלהלן), וכמה טעמים לדבר:
 
 
* מותר לנהוג לחומרא שלא כמו הציבור מחמת ספק בדין, לסוברים כן (אשל אברהם (בוטשאטש) לד ג, וראה שם יח א ד&quot;ה וכן).
 
 
* כיון שזו מחלוקת מפורסמת, ואין איסור לא תתגודדו במחלוקת מפורסמת, אפילו בבית דין אחד, או בבית כנסת אחד, לסוברים כן (ראה לעיל: במצוות ובאיסורים; מחלוקת מפורסמת שהתפשטה בכל ישראל. שו&quot;ת חיי אריה ט סוף ד&quot;ה אולם שבתי).
 
 
* משום שאיסור לא תתגודדו אינו אלא על החכמים, שלא יורו לציבור חלקם כך וחלקם כך, אבל הציבור שנוהג הנהגות חלוקות אינו עובר על האיסור, לסוברים כן (ראה לעיל האיסור וגדרו; המוזהרים בכך, וראה שם שיש חולקים. שו&quot;ת מהרש&quot;ג ב יב ד&quot;ה אשיבהו, ואילך).
 
 
==== נפילת אפים ====
 
 
בנפילת-אפים (ראה ערכו), שיש נוהגים ליפול בשחרית לצד ימין, ויש נוהגים אף בשחרית ליפול לצד שמאל (ראה ערך נפילת אפים), כתבו אחרונים שאין לנהוג בהנהגות חלוקות במקום אחד, משום לא תתגודדו (חיי אדם א לב לג, והובא במשנה ברורה קלא סק&quot;ו).
 
 
וכן ימים שיש בהם הנהגות חלוקות באמירת ה&quot;תחנון&quot;, כגון בט&quot;ו באייר (ראה ערך הנ&quot;ל), כתבו אחרונים שאין לנהוג במקום אחד בהנהגות חלוקות, משום לא תתגודדו (בית דוד או&quot;ח נג).
 
 
וכן בבית האבל, שאין אומרים שם תחנון (ראה ערך הנ&quot;ל), ויש נוהגים שאין אומרים אפילו אין האבל שם (ראה ערך הנ&quot;ל), אין לנהוג במקום אחד בהנהגות חלוקות משום לא תתגודדו (ברכות המים סוף סי' קלא).
 
 
וכן לענין אמירת וידוי וי&quot;ג מידות לפני נפילת אפים, שיש נוהגים לאמרם (ראה ערך וידוי, וערך נפילת אפים), כתבו אחרונים שמי שאינו נוהג לאמרם והוא מתפלל במקום שנוהגים לאמרם, יאמר כמנהג המקום, ומצדדים לומר שהוא אף משום לא תתגודדו (אגרות משה או&quot;ח ג פט, וראה שם שינהג כן משום מחלוקת, ואולי יש בזה אף משום לא תתגודדו), ומי שנוהג לאמרם והוא מתפלל במקום שאין נוהגים לאמרם, כתבו אחרונים שהוא רשאי לומר, אבל לא יכה על לבו באמירת הוידוי - כנהוג (ראה ערך וידוי) - שלא יהיה ניכר (אגרות משה ד או&quot;ח לד).
 
 
==== נענועים בנטילת לולב ====
 
 
נענועים בנטילת לולב, שיש הנהגות שונות בסדר הנענועים (ראה שו&quot;ע או&quot;ח תרנא י, ומגן אברהם שם ס&quot;ק כא, וראה ערך נטילת לולב), ובאופן הנענוע (ראה רמ&quot;א שם ט, לענין נענוע למטה, וראה משנה ברורה שם ס&quot;ק לז, ובשער הציון ס&quot;ק מט, וכף החיים שם ס&quot;ק צו, לענין הפיכת הפנים לצד הנענועים, וראה ערך הנ&quot;ל), וכן בנענועים באמירת ההלל (ראה שו&quot;ע שם ח, וראה ערך הנ&quot;ל), יש אחרונים שכתבו שאין בזה משום לא תתגודדו (אשל אברהם (בוטשאטש) תרנא י; ערוך השלחן שם כב), כיון שאין זה אלא מנהג (אשל אברהם שם, וכן כתב המאירי סוכה לז ב), שאין איסור להיעשות אגודות במנהג, לסוברים כן (ראה לעיל: במנהגים. אשל אברהם שם).
 
 
ויש שכתבו שאסור לנהוג בהנהגות חלוקות, שחששו לדעת הסוברים שאסור להיעשות אגודות במנהג (ראה לעיל שם. עץ השדה תרנא לה).
 
 
=  =
 
 
= לא תתורו<ref>'''לה''', טורים רסה-רפח.</ref> =
 
 
== איסור לתור אחר מחשבת הלב וראיית העינים.  ==
 
 
=== האיסור וגדרו ===
 
 
הכתוב: וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם (במדבר טו לט) הוא מצות לא תעשה (ספרי זוטא שם; ילקוט שמעוני תורה תשנ; ספר המצוות לרמב&quot;ם ל&quot;ת מז; סמ&quot;ג לאוין טו; חינוך שפז), שלא לתור אחרי מחשבת הלב וראיית העינים (רמב&quot;ם שם; סמ&quot;ג שם; חינוך שם)<ref>ויש הסוברים שלא נאמר הכתוב כאיסור, אלא כטעם למצות ציצית (ראה ערכו) שקדמה לו, שעל ידי ראיית הציצית, יזהר האדם מלתור אחר מחשבות לבו וראיית עיניו (כן משמע מהרלב&quot;ג שם; ר&quot;י פערלא לספר המצוות לרס&quot;ג לאוין א-ד, בדעת רס&quot;ג), ולדעתם מה שאסרו מכוח כתוב זה לתור אחר מינות (ראה להלן: אחרי הלב) זנות (ראה להלן: אחרי העיניים), אינו אלא אסמכתא (ראה ערך אסמכתא א. ר&quot;י פערלא שם).</ref>, ונמנה במנין-המצוות (ראה ערכו) כמצוה אחת (הלכות גדולות, הקדמה, עמ' יב במהדורת מכון ירושלים; ספר המצוות לרמב&quot;ם שם; סמ&quot;ג שם; חינוך שם). ואף על פי שהאיסור כולל שני עניינים, שלא לתור אחרי מחשבת הלב, שדרשו אותו חכמים לעניין מינות (ראה להלן: אחרי הלב), ואחרי ראיית העינים, שדרשו אותו חכמים לענין זנות (ראה להלן: אחרי העיניים), מכל מקום, כיון שלא חילקם הכתוב בלשון לאו לכל אחד מהם, והוא כלאו-שבכללות (ראה ערכו), לסוברים כן (ראה ערך לאו שבכללות), אינו נמנה אלא כאיסור אחד (כן משמע מדינא דחיי לסמ&quot;ג שם, בשם משמרת מצוה, וחידושי מהרד&quot;ם לספר המצוות לרמב&quot;ם לאוין מז, בדעת הרמבם שם שורש ט)<ref>ויש מן הראשונים שמנוהו כשני לאוים, האחד שלא לתור אחר מחשבת הלב, והשני שלא לתור אחרי ראיית העינים (סמ&quot;ק יב ול; כן מצדד בזהר הרקיע קכה).</ref>.
 
 
==== טעמו וחומרו ====
 
 
טעם המצוה, שעל ידי מצוה זו יִשׁמר האדם מחטא כל ימיו, שהמחשבות הרעות הן אבות הטומאות, והמעשים הם ילדיהם, ונמצא שמניעת המחשבה הרעה היא סיבה למניעת העבירה עצמה (חינוך שם). איסור זה הוא יסוד גדול בדת, לפי שׁכשׁימָּנע מן המחשבה הרעה, ממילא ימנע מן העבירות (חינוך שם), והיא עבירה חמורה (ספר המצוות הקצר קנו, על פי רמב&quot;ם עבודה זרה ב ג) הגורמת לאדם לטָרדו מן העולם הבא (רמב&quot;ם שם), ומטמאת כל איבריו וגידיו הגופניים והרוחניים (ספר המצוות הקצר שם).
 
 
==== היחס למצות ציצית ====
 
 
אות וסימן לאדם, נתנה תורה, כדי שלא יתור אחרי הרהור לבו ומראה עיניו, והוא מצות ציצית (ראה ערכו. כן משמע מסמ&quot;ג עשין כו; אבן עזרא במדבר שם), שכשיראה האדם את הציצית, יחדל מלתור אחר לבו ועיניו, שנאמר: וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וגו' וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם (במדבר שם. חזקוני שם; ספורנו שם).
 
 
==== במי נוהג ====
 
 
איסור לא תתורו נוהג בין באנשים ובין בנשים (חינוך שם).
 
 
בן-נח (ראה ערכו) אף על פי שהוא מצוּוה על עבודה זרה (ראה ערך בן נח: שבע מצוות), אינו מצוּוה באיסור מחשבת עבודה זרה הנכללת בלאו של לא תתורו (ראה להלן: אחרי הלב. בן אריה ב ה י).
 
 
==== מתי נוהג ====
 
 
איסור לא תתורו, נוהג בכל מקום ובכל זמן (חינוך שם), והוא מהמצוות התמידיות, שאינן תלויות בזמן ואינן תלויות בדבר, שחיובן תמיד, ולא יפָּסקו מעל האדם אפילו רגע אחד בימי חייו (כן משמע מהחרדים, הקדמה, וחיי אדם א ה; ביאור הלכה א ד&quot;ה הוא), שאין קץ למתן שכרן (חיי אדם שם; ביאור הלכה שם).
 
 
==== מלקות  ====
 
 
העובר על לא תתורו אינו לוקה (רמב&quot;ם שם; סמ&quot;ג שם; חינוך שם), וכמה טעמים נאמרו בדבר:
 
 
* שמעשה העבירה על לא תתורו אינו דבר הניכר שנוכל להתרות את העובר, שטבע האדם שאי אפשר שלא יראה בעיניו יותר מהראוי, ושלא תתפשט המחשבה יותר מהראוי, ואי אפשר להגבילו בגבול ידוע (חינוך שם).
 
 
* שהוא לאו-שאין-בו-מעשה (ראה ערכו), שלהלכה אין לוקים עליו (ראה ערך הנ&quot;ל: דיניו. סמ&quot;ג שם; חינוך שם; כן משמע מהכסף משנה שם, בדעת הרמב&quot;ם; קרית ספר שם אזהרה יב).
 
 
* שהוא לאו-שבכללות (ראה ערכו), שאין לוקים עליו (ראה הנ&quot;ל: דיניו), שהלאו כולל שני עניינים, זנות ומינות (ראה לעיל. דינא דחיי לסמ&quot;ג לאוין טו, בשם משמרת מצוה; עצי ארזים אה&quot;ע כא א).
 
 
* שהוא לאו חמור הגורם לו לאדם לטָרדו מן העולם הבא (ראה לעיל), ואי אפשר שעבירת הלאו תתכפר בעונש מלקות (חידושי רבי עקיבא איגר לרמב&quot;ם שם, בדעת הרמב&quot;ם)<ref>ויש שכתבו בדעת ראשונים, שהוא חייב מכת-מרדות (ראה ערכו) - ושלכך כתבו במסתכל בעריות, שמכים אותו מכת מרדות (רמב&quot;ם איסורי ביאה כא ב) - שהוא משום שלדעתם עבר בזה על לא תתורו (ראה להלן: אחרי העיניים), והוא כשאר העובר על לאו-שאין-בו-מעשה (ראה ערכו), שלדעתם אף על פי שאינו לוקה, חייב מכת מרדות (ראה ערך לאו שאין בו מעשה: דיניו, וערך מכת מרדות. עצי ארזים שם, וחמדת ישראל, נר מצוה יב, בדעת הרמב&quot;ם).</ref>.
 
 
=== אחרי הלב ===
 
 
וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם (במדבר טו לט) - זו מינות (ספרי שלח קטו; ברכות יב ב), כמו שנאמר: אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ אֵין אֱלֹהִים (תהלים יד א, ושם נג ב. גמ' שם), שהמינות היא דבר התלוי בלב (ספרי דבי רב לספרי שם)<ref>ללימוד נוסף, ראה ספרי שם.</ref>.
 
 
==== גדר המינות ====
 
 
המינות שנאסרה כאן, נחלקו ראשונים בגדרה:
 
 
* יש מפרשים שהיא הכפירה במציאות ה' (כן משמע מהרמב&quot;ם עבודה זרה ב ג, וסמ&quot;ג לאוין טו, וחינוך שפז; מהרש&quot;א שם).
 
 
* יש מפרשים שהיא כפירה בכך שה' אחד הוא ולא שניים (רבנו בחיי שם).
 
 
* יש מפרשים שהיא הנצרות ההופכת טעמי תורה למדרש טעות ואליל (כן משמע מרש&quot;י שם ד&quot;ה מינות, בנוסחאות שלא נגעה בהן יד הצנזורה).
 
 
* יש מפרשים שהיא הכפירה בתחיית המתים ובשכר ועונש (רבנו הלל לספרי שם).
 
 
* ויש מפרשים שהיא כוללת כל אמונה כוזבת (כן משמע מהאברבנאל שם; מלמד התלמידים, שבת שובה; חיי אדם א ה).
 
 
==== גדר המחשבה ====
 
 
מינות זו, שלא יחשוב מחשבה שהוא יכול לבא בה למינות (רמב&quot;ם שם; סמ&quot;ג שם; כן משמע משערי תשובה לרבנו יונה ג מא; חינוך שפז), והיינו, שלא יחשב אדם ביחוד ה', שמא הוא שמא אינו (רמב&quot;ם שם; סמ&quot;ג שם; קרית ספר שם), או מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, מה לאחור (רמב&quot;ם שם; סמ&quot;ג שם; סמ&quot;ק יב; קרית ספר שם) - היינו בסוף העולם במזרח או במערב, או מה היה קודם שנברא העולם, ומה יהיה אחריו (דינא דחיי לסמ&quot;ג שם, על פי תוספות חגיגה יא ב ד&quot;ה יכול) - ושלא יהרהר בעבודה זרה היאך עבודתה, ומה משפטה ומעשיה (כן משמע מהרמב&quot;ם שם), או בדברי המינים (שערי תשובה שם), וכן שלא יחשב בתורה שבעל פה שמא היא מן השמים, שמא אינה (רמב&quot;ם שם; סמ&quot;ג שם; סמ&quot;ק שם), או בנבואה, שמא היא אמת שמא אינה (רמב&quot;ם שם), שעל ידי מחשבות אלו, נמצא יוצא לידי מינות, לפי שדעתו של האדם קצרה, ולא כל הדעות יכולות להשיג האמת על בוריה (רמב&quot;ם שם), והשטן מסיתו (סמ&quot;ג שם; קרית ספר שם). ואינו עובר על האיסור אלא כשייחד את מחשבתו לחשוב מחשבה זו (חינוך שם), ואם נכנסה המחשבה בלבו מעצמה, אינו חשוב שתר אחר לבו (כן משמע מהחינוך שם; פוקד עקרים ד), אלא שהוא צריך לדחותה מלבו, ולא לתור אחריה, ואם לא דחאה - עבר (כן משמע מפוקד עקרים שם).
 
 
==== כדי להתלוצץ מהמינות  ====
 
 
המהרהר בדברי מינות כדי לראות שהם הבל ולהתלוצץ עליהם, נחלקו אחרונים:
 
 
* יש סוברים שעבר בלא תתורו, שלא תתורו משמעו שלא לתור ולרגל, והיינו אף המעיין בדברי מינות כדרך התָּר, שמרגל ורואה כדי לכבוש (כן משמע מאלשיך במדבר שם; פנים יפות שם).
 
 
* ויש סוברים שאינו עובר (פעולת אדם (באקשט) או&quot;ח א ו, על פי פירוש המשניות לרמב&quot;ם אבות ב יד).
 
 
ומכל מקום לאחר שקבע בדעתו שדברי התורה הם אמת, ומחפש עוד ראיות שכליות לדבר, אינו עובר בלא תתורו (אמרי יושר (אייזנשטטר) דרוש שני לשבת שובה).
 
 
==== הרהור עבודה זרה ====
 
 
הרהור עבודה-זרה (ראה ערכו), אף הוא נאסר בלא תתורו, שנאמר: אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם (במדבר שם), ודרשו: זה הרהור עבודה זרה (ברכות שם), כמו שנאמר: וַיִּזְנוּ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים (שופטים ח לג. גמ' שם). ונחלקו אחרונים:
 
 
* יש מפרשים שהיינו המחשב לעבוד עבודה זרה (כן משמע מפנים יפות דברים יג ט).
 
 
* יש מפרשים שהוא החושב שיש בעבודה זרה ממש (בן אריה ב ה י).
 
 
* ויש מפרשים שהוא משתף שם שמים עם דבר אחר (מהרש&quot;א שם).
 
 
==== בשאר עבירות ====
 
 
בכלל &quot;לא תתורו&quot; אף אזהרה שלא לחשב לעשות כל עבירה (שערי תשובה שם; לב מבין עבודה זרה שם, בדעת הרמב&quot;ם והחינוך)<ref>ויש שכתב בדעת ראשונים שחולקים (לב מבין שם, בדעת רש&quot;י).</ref>.
 
 
=== אחרי העינים ===
 
 
וְלֹא תָתוּרוּ וגו' וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם (במדבר טו לט) - זו זנות (ספרי שלח קטו; לקח טוב שם; ילקוט שמעוני שם תשנ), כמו שנאמר: וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל אָבִיו אוֹתָהּ קַח לִי כִּי הִיא יָשְׁרָה בְעֵינָי (שופטים יד ג. ספרי שם), ומשמע שהזנות תלויה בחמדת העין (כן משמע מעמק הנצי&quot;ב שם).
 
 
==== גדר הזנות  ====
 
 
ונחלקו ראשונים בביאור האיסור:
 
 
* יש מפרשים שהוא איסור על ענייני עריות (שערי תשובה לרבנו יונה ג סד, ואגרת התשובה יא; ארחות חיים, ביאות אסורות יג, בשמו; סמ&quot;ק ל; זהר הרקיע ל&quot;ת שיב; עצי ארזים אה&quot;ע כא א, ושו&quot;ת פני משה אה&quot;ע שם א, בדעת הרמב&quot;ם; פועל צדק על תרי&quot;ג מצוות, ליום חמישי), מהם שפירשו שהאיסור שלא להרהר בזנות (ראה להלן. כן משמע מזהר הרקיע שם; פועל צדק שם); ומהם שפירשו שהאיסור שלא להסתכל בעריות (שערי תשובה ואגרת התשובה שם; ארחות חיים שם, בשמו; סמ&quot;ק שם; עצי ארזים שם, ושו&quot;ת פני משה שם, בדעת הרמב&quot;ם).
 
 
* יש מפרשים שהוא איסור על כל תאוות העולם הזה (ספר המצוות לרמב&quot;ם ל&quot;ת מז; כן משמע מחינוך שפז; מלמד התלמידים, שבת שובה), שלא ירדוף האדם אחר מראה עיניו ותאוות העולם (חינוך שם; מלמד התלמידים שם), שלא לצורך (מלמד התלמידים שם), מבלי שיכוין בהם כלל לכוונה טובה, כדי שיעמוד בריא, ויוכל להשתדל בעבודת בוראו (חינוך שם), ושלא ימָשׁך אחריהם (ספר המצוות שם).
 
 
* ויש מפרשים שהוא איסור שלא יזנה מאחרי התורה, או יעבוד עבודה זרה (רמב&quot;ם עבודה זרה ב ג, לפי פירוש רבי דוד עראמה שם).
 
 
==== ההרהור בזנות ====
 
 
מחשבת זנות - שנאסרה בלא תתורו אחרי לבבכם, לסוברים כן (ראה לעיל) - נחלקו בה הדעות:
 
 
* יש סוברים שעָנשׁה חמור, והקדוש ברוך מצרפה למעשה, כשם שאמרו במחשבת עבודה-זרה (ראה ערכו) שהקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה לענוש עליה (ראה קדושין לט ב, ושם מ א, וחולין קמב א. כן משמע מפירוש ראב&quot;ן הירחי לכלה רבתי א; לב מבין (נאבארו) עבודה זרה ב ג, בשם חקרי לב; פתח הדביר או&quot;ח ג טז), שאף מחשבת זנות חמורה כמחשבת עבודה זרה (כן משמע מראב&quot;ן הירחי שם ולב מבין שם, ופתח הדביר שם); ועוד, שהרי שתיהן נאסרו באותו הלאו &quot;ולא תתורו&quot; (ראה לעיל: אחרי הלב. פתח הדביר שם).
 
 
* יש מחלקים בין המחשבות, שאף על פי שאת שתיהן הקדוש ברוך הוא מצרף למעשה, מכל מקום בעבודה זרה היינו אפילו במחשבה אחת, ואילו בזנות אינו אלא כשהאריך במחשבתו והרבה להרהר (לב מבין שם; מדרש תלפיות ג, גלוי עריות).
 
 
* ויש סוברים שאף על פי שאסרה תורה מחשבת עריות בלא תתורו, אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה לענוש עליה כעושה מעשה, שאינה חמורה כמחשבת עבודה זרה (לב מבין שם; מהרש&quot;ם ב קכז; אגרות משה אה&quot;ע א סט).
 
 
וחשוב המהרהר בה רק שתר אחר לבו, ואינו עובר אלא כשייחד את מחשבתו לחשוב אותם, ואם נכנסה המחשבה בלבו מעצמה, אינו חשוב שתר אחר לבו (פוקד עקרים ד; ארח מישרים יב א), אלא שהוא צריך לדחותה מלבו, ולא לתור אחריה, ואם לא דחאה - עבר (כן מצדד בארח מישרים שם).
 
 
ובמהות המחשבה נחלקו אחרונים:
 
 
* יש סוברים, שהיינו כשהוא מהרהר לעשות עבירת זנות (פועל צדק על תרי&quot;ג מצוות, ליום חמישי; אגרות משה שם), אבל שאר הרהור רע שאינו עברה, כגון הסתכלות בבעלי חיים בשעה שהם מזדקקים זה לזה - שאסורה משום שהיא מביאה לידי הרהור רע (ראה ערך הרהור עברה: דברים האסורים משום הרהור) - אינו אסור אלא משום וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע (דברים כג י), שדרשו ממנו חכמים שלא יהרהר אדם ביום, ויבא לידי טומאה בלילה (ראה ערך הנ&quot;ל: ונשמרת מכל דבר רע. אגרת משה שם).
 
 
* יש סוברים שכל הרהורים רעים הם בכלל ולא תתורו, ומלבד שעבר בהם על ונשמרת מכל דבר רע, עבר אף על ולא תתורו (חכמת אדם, בית הנשים קכז ב).
 
 
* ויש סוברים שהדבר תלוי במחלוקת ראשונים, שלסוברים שאיסור הרהור שנאמר בכתוב &quot;ונשמרת&quot;, אינו נמנה במנין המצוות (ראה ערך הנ&quot;ל: ולא תתורו), כל הרהור רע הוא בכלל &quot;ולא תתורו&quot;; ולסוברים שאיסור הרהור שנאמר בכתוב ונשמרת נמנה במנין המצוות, לא נאסר בלא תתורו אלא הרהור עבירת זנות, ומטעם זה הוא ש&quot;ונשמרת&quot; נמנה במנין המצוות, מפני שריבה לאסור אף הרהור שאינו מהרהר כדי לעשות (פתח הדביר או&quot;ח ג טז).
 
 
==== מקור איסור ההסתכלות  ====
 
 
ההסתכלות בעריות - שנאסרה בלא תתורו, לסוברים כן (ראה לעיל) - נחלקו במקורה ראשונים:
 
 
* יש סוברים שהיא איסור תורה (כן משמע משערי תשובה שם, ועצי ארזים ושו&quot;ת פני משה שם, בדעת הרמב&quot;ם).
 
 
* ויש סוברים שאינה אלא איסור דרבנן (כן משמע מחידושי מהרד&quot;ם לספר המצוות לרמב&quot;ם לאוין מז, בדעת הרמב&quot;ם), ואין הדרשה מהכתוב אלא אסמכתא (ראה ערך אסמכתא א. חידושי מהרד&quot;ם שם).
 
 
==== אביזרייהו  ====
 
 
איסור הסתכלות בעריות שנאמר בלא תתורו, אם הוא בכלל איסורים שנאסרו משום אביזריהו (ראה ערכו) של גלוי-עריות (ראה ערכו), שאם אנסוהו לעבור אותם, ייהרג ואל יעבור, לסוברים כן (ראה ערך אביזרייהו: מהותם, וערך יהרג ואל יעבור: שלוש העבירות החמורות), נחלקו אחרונים:
 
 
* יש סוברים שאומרים בו ייהרג ואל יעבור (כן משמע מעזר מקודש אה&quot;ע כ א, בדעת הרמב&quot;ן בהשגות לספר המצוות ל&quot;ת שנג).
 
 
* ויש סוברים שאין בו ייהרג ואל יעבור (אהל אברהם כתובות ג ב, ושעורי רבי דוד פוברסקי יבמות ג ב, וכתובות ד א, בשם הגרי&quot;ז, בדעת הרמב&quot;ם שם), שאיסור לא תתורו אינו אלא איסור הרחקה משום שהדבר מביא לידי עריות, ואינו איסור עצמי, ולפיכך אינו מכלל אביזרייהו של גילוי עריות (אהל אברהם שם, ושעורי רבי דוד פוברסקי שם ושם, בשם הגרי&quot;ז).
 
 
==== צורת ההסתכלות ====
 
 
צורת ההסתכלות בעריות שנאסרה בלא תתורו, היינו כשהוא מוסיף ומדקדק בהבטתו יותר מראיה (ארח מישרים יב א), ואף הסתכלות מועטת (שו&quot;ת פני משה אה&quot;ע כא א), אבל ראִיה גרידא אינה בכלל האיסור (שו&quot;ת פני משה שם; ארח מישרים שם; כן משמע ממשנה ברורה עה סק&quot;ז), שלא תתורו משמעו שלא לתור ולחפש, והיינו שלא יכוין לראות בדקדוק (ארח מישרים שם).
 
 
==== אופן ההסתכלות  ====
 
 
אופן ההסתכלות בעריות שנאסרה בלא תתורו, נחלקו בו ראשונים:
 
 
* יש סוברים שלא נאסרה אלא כשהוא מסתכל לשם זנות, אבל כשאינו מסתכל לשם זנות, אלא שהוא נהנה בהסתכלותו, אינו אסור אלא משום: וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע (דברים כג י. סמ&quot;ק ל).
 
 
* ויש סוברים שאסור בלא תתורו אף להביט ביופיה של הערוה (שערי תשובה לרבנו יונה ג סא, לפי בית שמואל כא סק&quot;ב), ואפילו שלא לשם זנות (חוט שני (קרליץ) שם א ג, לדעה זו).
 
 
==== הנשים האסורות  ====
 
 
הנשים שאסור להסתכל בהן משום לא תתורו, היינו אשת איש ושאר עריות (ראה ערך עריות. שערי תשובה שם סד).
 
 
==== המקום שאסור להסתכל עליו ====
 
 
המקום שאסור להסתכל בערוה משום &quot;ולא תתורו&quot;, היינו אפילו במקום שדרכו להיות מגולה, כגון אצבע (חיי אדם ד ד), ומכל מקום ההסתכלות בבגדי הערוה, או בפריעת ראשה, אינה אסורה בלא תתורו (ארח מישרים יב א, על פי רא&quot;ש כתובות ב ג).
 
 
==== הסתכלות באנשים ====
 
 
כיון שאף נשים מצוּוֹת בלא תתורו (ראה לעיל: האיסור וגדרו), אף הן אסורות להביט באנשים לשם תאוה, ולזון עיניהם מהם (כן משמע מפוקח עורים א ט; משנה הלכות ה קלב, רכב, רכג; שבט הלוי ה קצז ב), אבל בהסתכלות שלא לשם תאוה וזנות - מותרות (משנה הלכות שם). ואף על פי שבאנשים גם הסתכלות והבטה שלא לשם זנות אסורה (ראה לעיל) היינו משום שטבע האיש להרהר מיד אחרי האשה, אבל בנשים דווקא ההסתכלות וההבטה לשם תאוה לזון את עיניה מהאיש - אסורה (שבט הלוי שם)<ref>ויש הסובר שנשים אינן מוזהרות להסתכל באנשים, אף בהסתכלות לזון את עיניה, שנשים אינן בנות הרגשה (תשובת ר&quot;י טייטלבוים בטהרת יום טוב ו עמ' מב).</ref>.
 
 
==== ענייני זנות נוספים ====
 
 
בענייני זנות נוספים - מלבד ההרהור וההסתכלות - מצינו שיש סוברים שהם נאסרו בלא תתורו:
 
 
* דבר המביא לידי הרהור זנות בנשים, כגון המחכך באמתו, יש סוברים שאף הוא בכלל איסור ולא תתורו (כן משמע מפתח הדביר או&quot;ח ג טז, בדעת הסמ&quot;ק ל).
 
 
* החובה להרחיק עצמו הרבה מן הנשים, כגון שלא לקרוץ לאחת מן העריות בידיו וברגליו, או לרמוז לה בעיניו (ראה ערך גלוי עריות: הרחקה מעריות), יש סוברים שהיא מן התורה משום ולא תתורו (לבוש אה&quot;ע כא א).
 
 
* חיבוק ונישוק לעריות דרך תאוה, יש סוברים שהם אסורים מן התורה משום ולא תתורו (כן משמע מעזר מקודש אה&quot;ע כ א, בדעת הרמב&quot;ן בהשגות לספר המצוות ל&quot;ת שנג).
 
 
==== מחשבה באחרת בשעת תשמיש ====
 
 
מהכתוב &quot;ולא תתורו&quot;, למדו חכמים שלא ישתה אדם בכוס זה, ויתן עיניו בכוס אחר (נדרים כ ב; טוש&quot;ע או&quot;ח רמ), היינו שלא ישמש אדם עם אשתו, ולבו מחשב באשה אחרת (ראב&quot;ד לספרי שלח קטו; ר&quot;ן נדרים שם), ואפילו שתיהן נשיו (גמ' שם; זרע אברהם לספרי שם, בדעת הספרי שם), שכל הנותן בכוס עינו, כל העריות לו למישור (סמ&quot;ק ל), שהוא מעניין זנות, שנותן לבו על אשה אחרת (מהרש&quot;א שם), ואין האיסור אלא במחשבה התקועה וקבועה בלבו, אבל מחשבה שאינה אלא עולה וצפה בראשו, אינה אסורה (בצל החכמה ג קכ ה).
 
 
הלימוד מהכתוב הוא, שנאמר בהמשך הכתוב: אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם (במדבר טו לט), וכיון שלא נאמר זונים &quot;עמהם&quot;, משמע שבשעה שהוא משמש עם אשתו הוא מחשב באחרת (ראב&quot;ד שם)<ref>ללימודים נוספים, ראה: מהרש&quot;א נדרים שם; עמק הנצי&quot;ב לספרי שם.</ref>, ומכל מקום אין איסור זה אלא מדרבנן, והכתוב אינו אלא אסמכתא (ראה ערך אסמכתא א. כן משמע מרמב&quot;ם איסורי ביאה כא יב; לבוש או&quot;ח רמ ג).
 
 
= לָאו הַנִּיתָּק לַעֲשֵׂה<ref>'''לה''', טורים שסט–תנח.</ref> =
 
 
== מצות לא תעשה שהעובר עליה חייב לקיים מצות עשה ==
 
 
=== מהותו וגדרו ===
 
 
==== מהותו ====
 
 
לאו הניתק לעשה<ref>בלשון המשנה נקרא: מצות לא תעשה שיש בה קום עשה, ראה משנה מכות יז א, חולין קמא א. ולשון ניתק לעשה נזכר בברייתא יומא לו א ועוד, וכן פעמים רבות בתלמוד, ראה מכות יג ג, חולין קמא א ועוד.</ref>, הוא לאו שאמרה תורה שהעובר עליו צריך לקיים מצות עשה (ראה תוס' חולין פ ב ד&quot;ה נתקו; רבי עובדיה מברטנורא מכות ג ד), כגון: לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים (דברים כב ו. וראה ערך שלוח הקן), ואם לקחת: שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם (דברים כב ז. רש&quot;י חולין קמא א ד&quot;ה אין לוקין, ורבי עובדיה מברטנורא שם). וכגון: לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ (דברים כד י. וראה ערך משכון), ואם באת והעבטת עבוטו: הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת הַעֲבוֹט (דברים כד יג. וראה ערך השבת עבוט: כשמשכנו באיסור. רבי עובדיה מברטנורא שם. וראה להלן: הלאוים הניתקים לעשה).
 
 
לאו הניתק לעשה קל משאר לאוים, ולכן אין לוקים עליו (ראה מכות טו א. וראה להלן: ביחס לשאר הלאוים). ובגדר קולתו, יש גורסים, שהעשה בא לנתק את הלאו מעונש מלקות שבו (מכות שם, ורש&quot;י ד&quot;ה ההוא לנתוקי), שנתן הכתוב את העשה להיות עונשו של לאו ותיקונו (רש&quot;י שם יד ב לגירסת כתב יד, וכן מצדד להגיה בברכות שמים), ויש גורסים, שהעשה בא לתקן את הלאו (ראה מכות שם, לגירסת רבינו חננאל ובעל המאור ורמב&quot;ן במלחמות שם. וראה להלך פט. וראה להלן פטור העובר עליו ממלקות).
 
 
==== עשה שאי אפשר לקיימו אחר הלאו ====
 
 
לאו שיש עמו עשה, ואי אפשר לקיים את העשה לאחר עבירת הלאו, כתבו הראשונים שאותו עשה אינו מנתק את הלאו (רש&quot;י יומא לו ב ד&quot;ה בלאו, וראה זבחים קיד ב ד&quot;ה אלמה; ראה תוס' זבחים שם ד&quot;ה אלמה; תוס ישנים יומא שם ד&quot;ה בלאו; רמב&quot;ן חולין פ ב; תוס' רא&quot;ש יומא שם, וחולין שם; חידושי הר&quot;ן חולין שם), שאין עשה מנתק לאו אלא כשלאחר שעבר על הלאו מחוייב לקיים אותו עשה - שאז יש לומר שציוהו הכתוב שיקיים את העשה כדי לתקן את הלאו (ראה תוס' חולין פ ב ד&quot;ה הנח; תוס' רא&quot;ש שם) - ולא עשה שאי אפשר לקיימו לאחר עבירת הלאו, שאין לומר בו שהוא תיקונו של הלאו (רמב&quot;ן שם; חידושי הר&quot;ן שם).
 
 
ויש ראשונים שנראה מדבריהם, שאף לאו שיש עמו עשה שהעובר על הלאו שוב אינו יכול לקיים את העשה, חשוב לאו הניתק לעשה. ולכן השוחט קרבן מחוסר זמן, שעבר על הלאו: וְשׁוֹר וָשֶׂה וגו' וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה (ויקרא כב כג. ראה ערכים: אסורי מזבח; מחוסר זמן), אף על פי ששוב אינו יכול להקריבו מהיום השמיני והלאה ולקיים את העשה: וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה (ויקרא כב כז), שאמר עליו ר' זירא, שאינו לוקה (ראה חולין פ ב), הוא משום שהלאו חשוב ניתק לעשה (ראה רש&quot;י חולין פא א ד&quot;ה נתקו, ותוס' שם פ ב ד&quot;ה הנח בדעתו; ראה ר&quot;ש מוורדון בתוס' שם).
 
 
ויש ראשונים שמחלקים בין עשה הסמוך ללאו, לבין עשה שאינו סמוך לו; שעשה הנכתב לאחר הלאו בסמוך לו - כגון הלאו: לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה (דברים יד כא. וראה ערך נבלה), שאחריו בסמוך לו נאמר: לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ (דברים שם), שהאוכל את הנבלה ועבר על הלאו, שוב אינו יכול לקיים את העשה - נחלקו אמוראים בדעת תנאים אם הוא חשוב לאו הניתק לעשה, שלדעת ר' ירמיה לר' עקיבא הלאו אינו ניתק לעשה, והעובר עליו לוקה, ולר' יוסי הגלילי הוא חשוב לאו הניתק לעשה, והעובר על הלאו אינו לוקה; ולדעת אביי לדברי הכל אינו חשוב לאו הניתק לעשה. אבל עשה שלא נכתב סמוך ללאו - כגון שוחט קרבן מחוסר זמן - לדברי הכל אינו חשוב לאו הניתק לעשה (תוס' חולין שם).
 
 
==== תיקון הלאו  ====
 
 
העובר על לאו הניתק לעשה, וקיים את העשה שבו - אפילו אם בשעת עבירת הלאו לא היתה דעתו לקיימו (ראה לימודי ה' מט) - יש ראשונים שנראה מדבריהם, שתיקן לגמרי את העבירה של הלאו (ראה רש&quot;י בבא מציעא סב א ד&quot;ה פוטרין, וראה מהריט&quot;ץ שם ד&quot;ה ואפשר, וחתם סופר שם, בדעתו; ראה פני יהושע מכות טו א; ראה רמב&quot;ן בבא מציעא שם, ושם כו ב בחידושים ובמלחמות. וראה לימודי ה' שם, ואמרי ברוך חושן משפט לד ז), ולא נשאר בו רושם עבירה כלל (חתם סופר שם), ואפילו תשובה אינו צריך (לימודי ה' שם; שפת אמת יומא פה ב; ראה אמרי ברוך שם).
 
 
ויש ראשונים שכתבו, שקיום העשה אינו מתקן לגמרי את העבירה של הלאו (ראה רמב&quot;ם גזילה ואבדה יד ו, ולחם משנה שם, בדעתו; ראה בעל המאור בבא מציעא כו ב; ר&quot;י מלוניל יומא פה ב; ראה ריטב&quot;א מכות טו א ד&quot;ה אמר, ואפרקסתא דעניא ד שמג, בדעתו; עשרה מאמרות מאמר א א טז; פני יהושע שם; שאגת אריה פא), ואין מתכפר לו לפוטרו מעונש מן השמים (ראה גינת ורדים כג, ד&quot;ה עוד אבאר (הב')), וצריך תשובה (ר&quot;י מלוניל שם; לחם משנה שם; עשרה מאמרות שם).
 
 
ויש שכתבו בדעת ראשונים, שכל מקום שבלי קיום העשה לוקה, אין העשה מועיל אלא לפטור ממלקות; אבל כשאין מלקות - כגון בזמן הזה (ראה ערך מלקות) - מועיל קיום העשה לתקן את העבירה של הלאו, ואפילו תשובה אינו צריך (כלי חמדה כי תצא ח ב, בדעת נמוקי יוסף מכות יג א).
 
 
====  לעבור לכתחילה ====
 
 
אם מותר לעבור על לאו הניתק לעשה על מנת לקיים את העשה שבו, לדעת הרבה ראשונים ואחרונים, אסור לעשות כן מן התורה (ראה רש&quot;י פסחים ו א ד&quot;ה כופה, ושם ב ד&quot;ה ודעתו, ושאגת אריה פ, בדעתו; ראה שאגת אריה פא, בדעת הרבה ראשונים), שאף על פי שהעשה הוא תיקונו של הלאו, ומטעם זה העובר על הלאו וקיים את העשה פטור ממלקות (ראה לעיל), מכל מקום יש איסור בדבר (ראה שאגת אריה שם). וכן מצינו שאסור לגזול אפילו על מנת להשיב את הגזלה לאחר מכן (ראה בבא קמא ס ב, וטוש&quot;ע חו&quot;מ שנט ב. וראה ערך גזל), שאף על פי שהלאו: לֹא תִגְזֹל (ויקרא יט יג) ניתק לעשה: וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל (ויקרא ה כג. ראה מכות טז א, חולין קמא א), אסור לעבור על הלאו אפילו על מנת לקיים את העשה (ראה שאגת אריה שם).
 
 
ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שמותר להשהות חמץ בפסח על מנת לבערו, כיון שהלאו: וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ (שמות יג ז. וראה ערך בל יראה) ניתק לעשה: בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ (שם יב טו. וראה ערך בעור חמץ) - לדעתם (ראה להלן: הלאוים הניתקים לעשה) - וכשמבערו לבסוף אינו עובר על האיסור (ראה תוס' פסחים כט ב ד&quot;ה רב, בשם ר&quot;י).
 
 
=== פְּטור העובר עליו ממלקות ===
 
 
==== הפטור ====
 
 
העובר על לאו הניתק לעשה אינו לוקה (ראה משנה מכות יז א, חולין קמא א; ראה ספרי תצא רפו; ראה מכות ד ב, תמורה ד ב; רמב&quot;ם נערה בתולה א ז, פסולי המוקדשין יח ט, קרבן פסח י יא, גזלה א א, מלוה ולוה ג ד, סנהדרין יח ב; ראה טוש&quot;ע יורה דעה רצב ו, טור אבן העזר קעז), אלא אם כן ביטל את העשה (ראה להלן: אופנים שהעובר עליו לוקה).
 
 
הפטור ממלקות בלאו הניתק לעשה, יש ראשונים שכתבו בדעת חלק מהתנאים שחולקים וסוברים שלוקים עליו כדרך שלוקים על שאר לאו (ראה רש&quot;י מכות יד ב ד&quot;ה כל, תמורה ד ב ד&quot;ה אם, וראה נר מצוה א ד כב, ולב שומע מערכת למ&quot;ד כה, בדעתו; ראה תוס' בבא מציעא סב א ד&quot;ה לא, בפירוש א); ויש מן הראשונים שכתבו שהפטור ממלקות בלאו הניתק לעשה הוא לדברי הכל (ראה תוס' תמורה ד ב ד&quot;ה וכל, ושם ד&quot;ה כתנאי, וראה תוס' בבא מציעא סב א ד&quot;ה לא, בפירוש ב, וראה נר מצוה א ד כב, זרעא דיוסף פ ד&quot;ה ובמשים; תוס' רא&quot;ש שבועות ג ב; ריטב&quot;א שבועות שם).
 
 
==== טעמו ====
 
 
הטעם הוא שחיוב מלקות לעובר בלא תעשה למדים מהכתוב: וְהִרְשִׁיעוּ אֶת הָרָשָׁע וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע וְהִפִּילוֹ הַשֹּׁפֵט וְהִכָּהוּ לְפָנָיו כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ בְּמִסְפָּר (דברים כה א-ב. ראה ערך חיבי מלקיות), ומסמיכות פרשת מלקות לכתוב: לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ (דברים כה ד) למדים: מה חסימת שור מיוחדת שאין בה קום עשה, והרי הוא לוקה, כך כל מצות לא תעשה שאין בה קום עשה, הרי הוא לוקה (ספרי תצא רפו. וראה רש&quot;י דברים שם); אבל לאו הניתק לעשה שיש בו עשה, אינו דומה ללאו של חסימה, ולפיכך אין לוקים עליו (מכות יג ב). ואף על פי שאין למעט ממלקות אלא לאוים הקלים מלאו של חסימה, ודבר שהתורה אסרתו בעשה בנוסף ללא תעשה, חיוב העשה אינו מיקל מחומר הלאו (ראה מכות טו א), בלאו הניתק לעשה משמע שלכך בא העשה, לנתק את הלאו מעונש מלקות (ראה מכות שם לגירסא שלפנינו, והיא גירסת רש&quot;י שם ד&quot;ה ההוא, וראה רש&quot;י שם), והרי זה כאילו נאמר: לא תעשה כך, ואם עשית, קיים העשה והיפטר (רש&quot;י מכות יד ב ד&quot;ה כל, וראה רש&quot;י פסחים פד א ד&quot;ה בא, סנהדרין סג ב ד&quot;ה לומר, וברבי עובדיה מברטנורא מכות ג ג).
 
 
לדעת הסוברים שאפילו לא קיים את העשה, כל שלא ביטל את העשה בידים, אינו לוקה (ראה להלן: אופנים שהעובר עליו לוקה), יש מן הראשונים שכתבו שאין לומר שטעם הפטור ממלקות הוא משום שהעשה מתקן את הלאו, שהרי אף אם לא קיים את העשה אינו לוקה (רבינו חננאל מכות טו א, ובעל המאור שם, ורמב&quot;ן שם, ומאירי שם, וריטב&quot;א שם, בשם כל רבותינו בתוס' והרמ&quot;ה). מהם שכתבו שהטעם שאין לוקים על לאו הניתק לעשה, הוא משום שאינו דומה ללאו של חסימה, שכל שאינו דומה ללאו של חסימה, אפילו אינו קל ממנו, אין לוקים עליו (בעל המאור שם); ומהם שכתבו שלדעה זו עיקר חיוב המלקות נעקר מן הלאו והועמד על ביטול העשה, ולכך אינו לוקה עד שיבטל את העשה (רמב&quot;ן שם).
 
 
==== לאו שקדמו עשה - דינו ====
 
 
העובר על &quot;לא תעשה שקדמו עשה&quot; (על גדרו, ראה להלן), נחלקו אמוראים בדינו:
 
 
* רבה בר בר חנה בשם ר' יוחנן אמר שלוקה, אפילו קיים את העשה לאחר עבירת הלאו (מכות יד ב, ורש&quot;י ד&quot;ה כל), שלאו שקדמו עשה אינו בכלל לאו הניתק לעשה (תוס' שם טו א ד&quot;ה תנינא), וכן אמר רבה (מכות שם). ולדעתם זה הטעם שטמא הבא למקדש, שעבר על הלאו: וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם (במדבר ה ג. וראה ערכים: טמא; טמאת מקדש וקדשיו; שלוח מחנות) לוקה (משנה מכות יג א; רמב&quot;ם סנהדרין יא א ט), אף על פי שיש בו עשה: וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ (שם ב), שאינו לאו הניתק לעשה, אלא לאו שקדמו עשה (מכות טו א).
 
 
הטעם שאין לפטור את העובר על לאו שקדמו עשה ממלקות משום שהלאו אינו דומה ללאו של חסימה שאין בו עשה - כשם שמצינו שלאו הניתק לעשה אין לוקים עליו, שמפני שיש בו עשה אינו דומה ללאו של חסימה (ראה לעיל) - הוא משום שאין הלאו נגרע משום שהוסיפה בו התורה עשה (מכות טו א), שדווקא לאו הניתק לעשה נגרע משום העשה שעמו, שמשמע שלכך בא העשה לנתק את הלאו או לתקנו, ואין למדים לפטור אלא לאוים הקלים מהלאו של חסימה, אבל כל שהוא חמור ממנו, כל שכן שלוקה, וכל שיש בו עשה ולא תעשה, חמור מלא תעשה לבדו (ריטב&quot;א מכות טו א, וראה רמב&quot;ן ומאירי שם).
 
 
* בדעת ריש לקיש, יש סוברים שהוא חולק וסובר שהעובר על לא תעשה שקדמו עשה אינו לוקה (ראה מכות טו ב, לפירוש רש&quot;י שם ד&quot;ה האמר ליה. וראה תוס' שם ד&quot;ה מידי, בשם ר&quot;ש מדרוי&quot;ש, שפירוש באופן אחר), ואף ר' יוחנן, או רבה בר בר חנה, אמרו בגמרא שחזר בו (ראה מכות טו א, ורש&quot;י שם ד&quot;ה אמרו ומאירי שם. וראה מאירי מכות יג א. וראה נודע ביהודה תניינא אורח חיים צ). לדעה זו, אף לאו שקדמו עשה הוא בכלל לאו הניתק לעשה (ראה רש&quot;י מכות טו א ד&quot;ה משום; ראה מאירי שם).
 
 
להלכה נחלקו הראשונים והאחרונים:
 
 
* יש שכתבו שלאו שקדמו עשה, אינו כלאו הניתק לעשה, ולוקים עליו (ראה תוס' פסחים צה א ד&quot;ה לא, ועמודי הארזים מד א (עמ' צג) בדעתם; ריטב&quot;א מכות טו א; לחם משנה סנהדרין יח ב, בדעת הרמב&quot;ם), שבמחלוקת ריש לקיש ורבי יוחנן, הלכה כרבי יוחנן (ראה ערך הלכה); ועוד, שרבה ורבא סוברים כמוהו (ריטב&quot;א שם; ראה ספרי דבי רב תצא רכט, נודע ביהודה תניינא או&quot;ח צ ד&quot;ה עוד נלענ&quot;ד, בשם רבים, ובצל&quot;ח ביצה ז ב, ישועות יעקב או&quot;ח תמו סק&quot;א).
 
 
* ויש שכתבו שלאו שקדמו עשה דינו כלאו הניתק לעשה, ואין לוקים עליו (מאירי מכות יג א, ושם טו א; ראה כסף משנה נערה א ז, בדעת, הרמב&quot;ם שם), שאף על פי שבכל מקום הלכה כר' יוחנן, במחלוקת זו לא העמידו דבריו אלא בדוחק, ולפיכך הלכה כריש לקיש (ראה מכות טו א. מאירי שם); ועוד, שאפשר שאף ר' יוחנן חזר בו (ראה לעיל. מאירי שם).
 
 
==== לאו שקדמו עשה - גדרו ====
 
 
בגדרו של &quot;לא תעשה שקדמו עשה&quot;, שנחלקו אם העובר עליו לוקה, נחלקו הראשונים והאחרונים:
 
 
* יש ראשונים שכתבו שהוא לאו שניתן לקיים את העשה שבו לפני עבירת הלאו (ראה רש&quot;י מכות יד ב ד&quot;ה כל, חולין קמא א ד&quot;ה והשיב, וריטב&quot;א מכות שם בפירוש ב, בדעתו; תוס' מכות שם ד&quot;ה כל, וראה גינת ורדים כג ד&quot;ה התנאי הא', וחתן סופר שער המקנה לאו הניתק לעשה ג, בדעתם). כגון הלאו: וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם (במדבר ה ג) שנחשב שקדמו העשה: וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה (שם ב), מפני שניתן לקיים את העשה קודם עבירת הלאו, שהנטמא במקדש אינו עובר על הלאו אלא כששהה בטומאה כשיעור השתחויה, ואילו בעשה לצאת מן המקדש חייב מיד כשנטמא, ומקיימו ביציאתו אפילו לא שהה תחילה שיעור השתחויה (ריטב&quot;א שם), הלכך נחשב לאו שקדמו עשה, בין שהעשה נכתב בתורה לפני הלאו, ובין שנכתב אחריו (ראה רש&quot;י חולין קמא א ד&quot;ה והשיב, ולימודי ה' פה, בדעתו, וראה ריטב&quot;א מכות שם (בפירוש ב), בדעת רש&quot;י מכות שם; ראה תוס' מכות שם, וראה גינת ורדים שם וחתן סופר שם, בדעתם), שאין שייכים בו הטעמים שנאמרו לחלק בין לאו הניתק לעשה לשאר לאו (ראה לעיל: פטור העובר עליו ממלקות), שכל שניתן לקיים את העשה לפני עבירת הלאו, מוכרח שהעשה אינו ניתוק הלאו (רש&quot;י מכות יד ב ד&quot;ה כל לא); וכן אין לומר שהעשה בא לתקן את הלאו, שהרי החיוב לקיימו חל קודם שעבר על הלאו (ראה קהילות יעקב תמורה ד ב).
 
 
לדעה זו, לאו שלא ניתן לקיים את העשה שבו אלא לאחר עבירת הלאו, אפילו נכתב העשה בתורה קודם הלאו, אינו חשוב לאו שקדמו עשה, אלא לאו הניתק לעשה, וזה הטעם שהלאו: לֹא תִגְזֹל (ויקרא יט יג) שיש בו עשה: וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל (ויקרא ה כג) נחשב לאו הניתק לעשה (ראה מכות טז א; חולין קמא א), אף על פי שהעשה נכתב בתורה לפניו, הואיל ואי אפשר לקיים את העשה להשיב את הגזלה אלא לאחר הגזל (ראה רש&quot;י חולין שם, ולימודי ה' שם, בדעתו; תוס' שם. וראה תוס' תמורה ד ב ד&quot;ה וכל).
 
 
* ויש ראשונים שכתבו שלא תעשה שקדמו עשה, הוא לאו שהעשה שבו נכתב בתורה קודם ללאו (ראה רבינו חננאל מכות טו א, וראה קהילות יעקב תמורה ד ב, בדעתו; ראה רמב&quot;ן במלחמות שם; ראה מאירי שם; ראה ספר הכריתות לשון למודים ג קסד, ויבין שמועה קצח, בדעתו. וראה גבורת ארי מכות יד ב), כגון &quot;ולא יטמאו את מחניהם&quot;, שנחשב שקדמו העשה &quot;וישלחו מן המחנה&quot;, משום שנכתב בתורה לפניו (ראה לעיל). שלאו ניתק לעשה הוא כשמשמעות הכתוב שהעשה בא לנתק את הלאו או לתקנו (ראה לעיל: מהותו וגדרו), אבל עשה הכתוב קודם הלאו, אדרבה משמעות הכתוב היא שהעשה בא להוסיף מצוה על הלאו (רמב&quot;ן שם. ראה מאירי שם). ויש מהם שכתבו שאם העשה עוקר את עבירת הלאו, כגון הלאו של גזל, שהעשה של השבת הגזלה עוקר את העבירה שבו, אפילו נכתב העשה בתורה קודם הלאו, הוא בכלל לאו הניתק לעשה (ספר הכריתות שם, ע&quot;פ הגהת יבין שמועה שם, בדבריו).
 
 
* יש ראשונים שכתבו שבין לאו שניתן לקיים את העשה שבו קודם עבירת הלאו, ובין לאו שהעשה שבו נכתב בתורה קודם ללאו, חשוב לאו שקדמו עשה (ריטב&quot;א מכות יד ב, בפירוש א, בדעת רש&quot;י שם).
 
 
* ויש אחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שדווקא לאו שניתן לקיים את העשה שבו קודם עבירת הלאו, והעשה נכתב בתורה קודם הלאו, חשוב לאו שקדמו עשה (ראה פני יהושע וערוך לנר מכות שם, בדעת רש&quot;י שם).
 
 
==== כשאינו מתקן את הלאו ====
 
 
לאו שהעובר עליו מתחייב בעשה שאינו מתקן כלום בעבירת הלאו, יש ראשונים שכתבו שהעובר על הלאו - לוקה, שאף על פי שיש בלאו עשה, אינו עדיף מהעובר על לאו הניתק לעשה וביטל את העשה שבו, שלוקה (ראה ריטב&quot;א מכות טו א, בשם התוס' בפירוש ב). ובכמה לאוים שיש עמהם עשה מצינו שדנו ראשונים ואחרונים שאותו העשה אינו מתקן את הלאו:
 
 
יש שכתבו שזה הטעם שטמא הבא למקדש לוקה (משנה מכות יג א), אף על פי שיש בו עשה של &quot;וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה&quot; (במדבר ה ב) - ואף לסוברים שלאו שקדמו עשה אין לוקים עליו (ראה לעיל) - הואיל ולטומאה שנטמא המקדש כבר בכניסתו שם אין תיקון למפרע בשלוחו לאחר מכן, אלא שציוותה התורה בעשה שלא יוסיף טומאה על טומאתו (ריטב&quot;א שם).
 
 
וכן בדעת הסוברים שהמלוה את חברו ברבית וגבה ממנו את הרבית, שעבר על הלאוים: אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית (ויקרא כה לו), אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ (שם לז. ראה ערך הנ&quot;ל) - לוקה (ראה רש&quot;י בבא מציעא סב א ד&quot;ה לא, ורמב&quot;ן וריטב&quot;א וחידושי הר&quot;ן שם, בדעתו), אף על פי שיש ברבית מצות עשה: וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ (ויקרא שם לו. ראה ערך רבית), שמחמתה חייב המלוה להחזיר את הרבית, לסוברים כן (ראה גמ' שם, ורש&quot;י ד&quot;ה וחי), יש ראשונים שכתבו שהוא משום שהחזרת הרבית אינה מתקנת כלל את עבירת הלאו, שעל נתינת הרבית הקפידה תורה אף על פי שהחזיר, ומלוה חייב כמו שחייב לווה, שלא משום ממון אסרה תורה, אלא מפני שזה מעשה איסור בין החזיר בין לא החזיר, ומה שהזקיקתו תורה להחזיר, מצוה בפני עצמה היא (ראה רמב&quot;ן וריטב&quot;א ור&quot;ן בבא מציעא שם, בדעת רש&quot;י).
 
 
==== כשאינם סמוכים בכתוב ====
 
 
גם במקום שהלאו והעשה אינם סמוכים זה לזה בכתוב, אם לא ניתן לקיים את העשה אלא לאחר הלאו, ניתוק גמור הוא, ולפיכך אין לוקים על הלאו (תוס' תמורה ד ב ד&quot;ה וכל). ומטעם זה הלאו: לֹא תִגְזֹל (ויקרא יט יג) נחשב ניתק לעשה: וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל (שם ה כג. ראה מכות טז א; חולין קמא א), אף על פי שאינם סמוכים זה לזה בכתוב, הואיל ואי אפשר להשיב גזלה אלא לאחר שעבר על הלאו וגזל (תוס' שם). ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שאף באופן שלא ניתן לקיים את העשה אלא לאחר הלאו, אם הלאו והעשה אינם סמוכים זה לזה בכתוב, אין הלאו חשוב ניתק לעשה (גינת ורדים שם, בדעת תוס' כתובות לב ב ד&quot;ה שלא).
 
 
==== עשה המתקיים מאליו ====
 
 
לאו שיש בו עשה שמתקיים מאיליו, בלא מעשה בידים, כגון הלאו: לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר (ויקרא כז י. וראה ערך תמורה), שנאמר בו: וְאִם הָמֵר יָמִיר וכו' וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ (ויקרא שם), נחלקו בו אמוראים:
 
 
* אביי סובר שלוקים עליו, שהואיל ואינו מקיים העשה בידים, הלאו אינו חשוב ניתק לעשה (ראה תוס' תמורה ד ב ד&quot;ה וכל, בביאור דעת אביי שם), שדווקא עשה המתקיים במעשה בידים ניתן לומר שהוא תיקונו של הלאו, ומטעם זה אין לוקים על הלאו, שמעשה המצוה שעושה הוא כפרה על עבירת הלאו, מה שאין כן עשה שמתקיים מעצמו אין בו כפרה (ראה אחיעזר ג א ט ד&quot;ה השאגת אריה; קהילות יעקב תמורה ד ב).
 
 
* ור' אבין סובר שאף לאו שהעשה שבו מתקיים מעצמו בלא מעשה בידים, חשוב לאו הניתק לעשה, ואין לוקים עליו (ראה תוס' שם), או שלדעתו הפטור ממלקות בלאו הניתק לעשה נוהג אף באופן שהעשה אינו מתקן את הלאו, משום שהלאו אינו דומה ללאו של חסימה (אחיעזר שם; קהילות יעקב שם).
 
 
==== עשה כללי ====
 
 
עשה שלא נאמר לגבי לאו מסויים בדווקא - כגון העשה של תשובה, לסוברים שתשובה היא מצות עשה (ראה ערך תשובה) - כתבו האחרונים שאינו מנתק את הלאוים שהוא שייך בהם (מדבר קדמות מערכת התי&quot;ו יז, בשם נחלת בנימין; שו&quot;ת משפט כהן קכח), מפני שעשה מנתק את הלאו מחמת שלכך כתבתו תורה, כדי לנתק ולתקן את הלאו שעליו נאמר (ראה לעיל: מהותו וגדרו; פטור העובר עליו ממלקות), ועשה כללי אין לומר בו שנכתב כדי לנתק ולתקן את כל הלאוים שהוא שייך בהם (משפט כהן שם).
 
 
=== באיסור שנאמרו בו שני לאוים ===
 
 
==== שני לאוים ועשה אחד ====
 
 
העובר על שני לאוים שיש בהם עשה אחד, יש גורסים שאמר רב דימי שהוא לוקה, שאין עשה עוקר שני לאוים. לדעת רב דימי מטעם זה הממיר לוקה (משנה תמורה ב א), אף על פי שנאמר בו: וְאִם הָמֵר יָמִיר וכו' וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ (ויקרא כז י), הואיל ויש בו שני לאוים: לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר (שם) ואין העשה עוקר שני לאוים (ראה תמורה ד ב לגירסא שלפנינו, כן הוא ברבינו גרשום ורש&quot;י וסמ&quot;ג לאוין שמה ושיטה מקובצת שם אות ה, ללשון א. וראה רמב&quot;ם תמורה א א, וסמ&quot;ג שם, וספר הכריתות לשון למודים ג קסד).
 
 
בדעת אביי, שנתן טעם אחר שממיר אינו לוקה, ולא מפני שעבר על שני לאוים (ראה תמורה ד ב ותוס' ד&quot;ה וכל), יש מן האחרונים שכתבו שהוא חולק וסובר שעשה אחד מנתק אף שני לאוים (ראה שושנת העמקים כ ד&quot;ה תשובה; ערוך לנר מכות טו א). ויש מן האחרונים שכתבו, שהדבר תלוי במחלוקת תנאים: לר' עקיבא הסובר שאף על פי שעשה דוחה לא תעשה, עשה אחד אינו דוחה שני לאוים (ראה ערך עשה דוחה לא תעשה), כמו כן עשה אחד אינו מנתק שני לאוים; ולר' ישמעאל, הסובר שעשה אחד דוחה שני לאוים (ראה ערך הנ&quot;ל), כמו כן עשה אחד מנתק שני לאוים (נהרי אפרסמון כלל לאו הניתק לעשה פרט א; ראה שו&quot;ת כתב סופר או&quot;ח קיד).
 
 
האופנים שעשה אחד אינו מנתק שני לאוים - לסוברים כן - נחלקו בהם ראשונים ואחרונים:
 
 
* יש סוברים שלעולם אין עשה אחד מנתק שני לאוים, ואפילו הלאוים אינם סמוכים זה לזה, והעשה מתקיים על ידי מעשה (ראה ר&quot;ש מוורדון בתוס' חולין פא א ד&quot;ה (פ ב) הנח, וראה יבין שמועה קצו, ושו&quot;ת פנים מאירות א כו, וערך ש&quot;י חו&quot;מ צז ח, בדעתו; ריטב&quot;א מכות טו א, בשם תוס' בפירוש א; ראה ערך ש&quot;י שם, בדעת רמב&quot;ם מלוה ולוה ג א,ב).
 
 
* ויש שכתבו שדוקא שני לאוים הסמוכים זה לזה בכתוב - כגון הלאוים: לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ, וְלֹא יָמִיר (ויקרא כז י)- אין עשה אחד מנתקם, אבל שני לאוים שאינם סמוכים זה לזה בכתוב, אף על פי שאין בהם אלא עשה אחד, העשה מנתקם, והעובר עליהם אינו לוקה (ראה תוס' מכות טז א ד&quot;ה תנינא, וחולין שם פא א ד&quot;ה (פ ב) הנח (בפירוש א), וראה יבין שמועה קצא). וביארו האחרונים שמצד הסברא עשה אחד מועיל לנתק שני לאוים, אלא שכך קבלו חכמים, שלאוים סמוכים זה לזה אין עשה אחד מנתקם (גינת ורדים כג ד&quot;ה ודע).
 
 
==== מנין המלקות ====
 
 
במנין המלקות שלוקה העובר על שני לאוים שיש בהם עשה אחד - באופנים שלוקה (ראה לעיל)- נחלקו ראשונים ואחרונים:
 
 
* יש שכתבו שאינו לוקה אלא אחת, שלאו אחד נעקר על ידי העשה (ראה מהרש&quot;א חולין ב א, ויבין שמועה קצג וגינת ורדים כג ד&quot;ה ודע דהא, בדעתו; ראה יבין שמועה שם, בדעת רש&quot;י תמורה ד ב ד&quot;ה תרי; מקראי קדש פסח א (דף פד א); שאגת אריה עח; מרכבת המשנה (חעלמא) חמץ ומצה א ג; חק נתן תמורה ב א; שו&quot;ע הרב או&quot;ח תמו קונטרס אחרון ב), ולדעתם הממיר אינו לוקה אלא ארבעים (ראה משנה תמורה ב א), שאף על פי שעבר בשני לאוים: לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר (ויקרא כז י), העשה: וְאִם הָמֵר יָמִיר וכו' וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ (שם) מנתק אחד מהם, ולפיכך אינו לוקה אלא אחת (ראה יבין שמועה שם, בדעת רש&quot;י שם; ראה מהרש&quot;א שם, ואחרונים הנ&quot;ל בדעתו; ראה שאגת אריה עח).
 
 
* ויש שכתבו שלוקה שתים (ראה תוס' חולין ב א ד&quot;ה וסופג ותמורה ב א ד&quot;ה וסופג, ויבין שמועה שם, בדעתם; ראה גינת ורדים שם; נהרי אפרסמון כלל לאו הניתק לעשה פרט א), שטעם החיוב לעובר בשני לאוים אינו משום שאין לעשה אחד כח לנתק שני לאוים, אלא משום שכך קבלו חכמים שאין עושה עוקר שני לאוים (ראה לעיל), וכך קיבלו שאין העשה עוקר אפילו אחד מהם (גינת ורדים שם).
 
 
=== אופנים שהעובר עליו לוקה ===
 
 
העובר על לאו הניתק לעשה, אף על פי שבאופנים שונים אינו לוקה (ראה לעיל: פְּטור העובר עליו ממלקות), יש אופנים שלוקה (ראה להלן). ובחילוק בין האופנים השונים, נחלקו אמוראים, וראשונים בדעתם:
 
 
* ריש לקיש סובר שדוקא המקיים את העשה פטור ממלקות, וכל שלא קיים את העשה, חייב מלקות (&quot;קיימו ולא קיימו&quot;. מכות טו ב, לגירסת רש&quot;י שם ד&quot;ה תני ותוס' שם ד&quot;ה מידי, וראה רא&quot;ש שם ג א), ואפילו לא קיים את העשה מחמת אונס (ריטב&quot;א מכות שם), הואיל ועבר על עיקר הלאו במזיד (ראה ריטב&quot;א חולין קמא א). והטעם שעבירת הלאו נגמרת מיד, והעשה אינו אלא תיקונו של הלאו (ראה לעיל: מהותו וגדרו), ולפיכך כל שלא קיים את העשה ולא תיקן את הלאו, לוקה (רש&quot;י מכות יד ב ד&quot;ה הניחא). ונחלקו ראשונים בדעתו:
 
 
יש שכתבו שאינו נפטר ממלקות אלא כשקיים את העשה תוך כדי דבור (ראה ערכו) להתראה שלפני עבירת הלאו (ראה רש&quot;י חולין קמא א ד&quot;ה קיימו, וראה תוס' מכות טו א ד&quot;ה הניחא, בדעתו), או בתוך כדי דבור לאחר שעבר על הלאו (ראה תוס' שם, בפירוש א; ריטב&quot;א חולין שם), שאין קיום העשה מתקן את הלאו, אלא כשהוא מקיימו תוך כדי דבור, וכל שלא קיימו תוך כדי דבור, אפילו קיים את העשה לאחר זמן, לוקה (רש&quot;י שם; ריטב&quot;א שם).
 
 
ויש שכתבו שאינו חשוב כ&quot;לא קיימו&quot; אלא כשהזהירו אותו בבית דין שיקיימנו, וכל שהזהירו אותו בבית דין שיקיים את העשה ולא קיימו - תוך כדי דבור של אזהרתם (מאירי מכות טו א, בדעת הראשונים שבציון הבא)- לוקה (ראה רש&quot;י מכות טו א ד&quot;ה הניחא, ושם ב ד&quot;ה האמר וד&quot;ה קיימו, וראה תוס' שם ד&quot;ה הניחא, בדעתו; ראה תוס' שם; מאירי שם, בשם אחרוני גאונים שבספרד; נמוקי יוסף שם), שמיד כשהזהירו אותו בית דין לתקן את הלאו ולא תיקן, שוב אינו לו תקנה (נמוקי יוסף שם), שהעשה ניתן לעקור המלקות, ולכשיבוא לבית דין או יקיים העשה ויפטר או ילקה (רש&quot;י מכות טו א ד&quot;ה הניחא; מאירי שם לדעה זו).
 
 
ויש שכתבו שכל עוד הוא יכול לקיים את העשה - כגון העובר על הלאו: לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים (דברים כב ו) שכל זמן שהאם קיימת, יכול לקיים את העשה: שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם (דברים שם)- אפילו שהה זמן מרובה, אינו לוקה, ודוקא כששוב לא יוכל לקיימו - כגון שמתה האם - לוקה (רמב&quot;ן מכות שם; מאירי שם).
 
 
* ור' יוחנן סובר שכל שלא ביטל את העשה, פטור, ואם ביטלו, חייב (&quot;ביטלו ולא ביטלו&quot;. מכות טו ב, לגירסא שלפנינו ולגירסת רש&quot;י שם ד&quot;ה קיימו ותוס' שם ד&quot;ה מידי, וראה רא&quot;ש שם ג א), ולדעתו דוקא המבטל את העשה בידים - כגון הנוטל אם על הבנים, ששחט את האם - לוקה (רש&quot;י מכות שם א ד&quot;ה הניחא, חולין קמא א ד&quot;ה אלא; רמב&quot;ן מכות שם; ריטב&quot;א מכות שם, וחולין שם; קונטרס הראיות לריא&quot;ז מכות שם), וכל שלא ביטל את העשה בידים, אפילו לא יוכל לקיימו לעולם - כגון שמתה האם מאיליה - אינו לוקה (רמב&quot;ן שם; מאירי שם; ריא&quot;ז שם). וכן אפילו ביטל את העשה בידים, אלא שעשה זאת בשוגג, אינו לוקה (ראה תוס' מכות טז א ד&quot;ה אי, וגינת ורדים כג ד&quot;ה עוד, בדעתם). ואף על פי שאין בידו לתקן את הלאו, הלאו תלוי בביטול העשה, וכל שלא ביטל את העשה, לא נגמרה עבירת הלאו (רש&quot;י מכות שם, וחולין שם ד&quot;ה אלא; רמב&quot;ן שם), וכן אם ביטל את העשה בשוגג, לא נגמרה העבירה במזיד (גינת ורדים שם).
 
 
ויש ראשונים שכתבו שאף לסוברים שחיוב מלקות תלוי בביטול העשה (&quot;ביטלו ולא ביטלו&quot;), כל שהתבטל העשה ושוב לא יוכל לקיימו לעולם, אף שלא הוא ביטלו - כגון שמתה האם מאיליה - לוקה (מאירי מכות טו א, בשם גדולי הרבנים; ריטב&quot;א חולין קמא א, בשם איכא מאן דסבר. וראה נמוקי יוסף מכות שם), שהחיוב נגמר בשעה שעבר על הלאו, אלא שיש לו תקנה לקיים את העשה ולהיפטר מהמלקות, וכל שלא התבטל העשה, אפילו התרו בו בבית דין לקיימו ולא קיימו, עדיין יש לו תקנה לקיים הלאו, ואינו לוקה (נמוקי יוסף שם), וכשהתבטל העשה ושוב אינו יכול לקיימו, לוקה (מהר&quot;י קורקוס מתנות עניים א ג).
 
 
להלכה, נחלקו ראשונים, ואחרונים בדעתם:
 
 
* יש שכתבו שהעובר על לאו הניתק לעשה אינו לוקה עד שיבטל את העשה בידים (מאירי מכות טו א, בשם יש חולקים; בית יוסף אה&quot;ע קעז וביאור הגר&quot;א יו&quot;ד רצב ס&quot;ק יא, בדעת רש&quot;י ותוס' ורא&quot;ש), שלדעתם כך סובר ר' יוחנן (ראה לעיל), והלכה כדבריו (ראה ערך הלכה. בית יוסף שם; ביאור הגר&quot;א שם).
 
 
* ויש שכתבו שכל שאינו יכול לקיים את העשה, לוקה (ראה רמב&quot;ם נערה א ז ושחיטה יג א,ב, מתנות עניים א ג, מלוה ולוה ג א,ב, סנהדרין טז ד, יח ב, וספר המצות לא תעשה ריד,שנח, ופירש המשניות מכות ג א, וראה ר&quot;ן חולין קמא ב, ומהר&quot;י קורקוס מתנות עניים שם, ובית יוסף שם, בדעתו; סמ&quot;ג לאוין קנ, קפו, רפד; החינוך רטז, תקמד, תקנח, תקפה; מאירי שם; ריטב&quot;א חולין קמא א; ראה טור אה&quot;ע קעז; ר&quot;ן שם; רבי עובדיה מברטנורא מכות ג ד; ראה ש&quot;ך יו&quot;ד רצב ס&quot;ק יא), או שכל שהזהירוהו בית דין לקיים את העשה ולא קיימו, לוקה (מאירי מכות שם, בשם יש חולקים) שלדעתם כך סובר ר' יוחנן לדעתם (מאירי שם; ריטב&quot;א שם; בית יוסף שם), ועוד שההכרח של הסוברים שהפטור ממלקות תלוי בביטול העשה, הוא משום שאילו הפטור ממלקות היה תלוי בקיום העשה, היה צריך להתרות בשעה שעבר על הלאו, ואין זו אלא התראת ספק, שלדעתם אינה חשובה התראה (ראה מכות טו ב), והלכה שהתראת ספק חשובה התראה (ראה ערך התראת ספק. מאירי שם; ריטב&quot;א שם).
 
 
=== ביחס לשאר הלאוים ===
 
 
לאו הניתק לעשה, יש מן הראשונים שכתבו שהוא קל משאר לאוים, שאין לוקים עליו (ראה לעיל: פְּטור העובר עליו ממלקות. שערי תשובה לרבינו יונה ג כו; מאירי חבור התשובה א ז ד&quot;ה ואמנם; פסקי ריא&quot;ז יומא ח ד ג), ואין עונשו מסור לבית דין (ריא&quot;ז שם). ואפילו מלאו שאין בו מעשה - שאף עליו אין לוקים (ראה ערך לאו שאין בו מעשה)- יש שכתבו, שלאו הניתק לעשה קל יותר (שערי תשובה ג כו; מאירי שם). ואפילו לא תיקן את העבירה של הלאו, כל שאינו חייב מלקות - כגון שלא קיים את העשה, לסוברים שכל שלא עשה מעשה בידים לבטלו, אינו לוקה; או אפילו קיים את העשה, לסוברים שקיום העשה אינו מתקן לגמרי את העבירה של הלאו (ראה לעיל: אופנים שהעובר עליו לוקה)- הלאו חשוב קל משאר לאוים (לימודי ה' מט ד&quot;ה שוב).
 
 
ויש מן האחרונים שכתבו שחומרתו של לאו הניתק לעשה שווה לחומרת שאר הלאוים, שכיון שבאופנים מסויימים לוקים עליו (ראה לעיל: אופנים שהעובר עליו לוקה), אף כשאין לוקים עליו, הוא חמור כשאר לאוים (תומים לד סק&quot;א; ראה נתיבות המשפט לד ביאורים סק&quot;א).
 
 
עבר על לאו הניתק לעשה באופן שהוא חייב מלקות - כגון שביטל את העשה, או לסוברים שכל שלא קיימו לוקה (ראה לעיל: אופנים שהעובר עליו לוקה)- כתבו האחרונים שלדברי הכל חומרתו שוה לחומרת שאר לאוים שלוקים עליהם (ראה בכור שור קידושין לד ב; לימודי ה' מט, בדעת שערי תשובה שם).
 
 
==== נשים ====
 
 
נשים, כתבו ראשונים, שכשם שהן מוזהרות בכל מצוות לא תעשה, בין שהזמן גרמן ובין שלא הזמן גרמן (ראה ערך לא תעשה), כך מוזהרות בכל הלאוים שניתקו לעשה (ראה תוס' קידושין לד א ד&quot;ה מעקה, ועיני כל חי יבמות פד ב, בדעתם; ראה ספר המצות לרמב&quot;ם הקדמה למנין המצוות; החינוך ח. בכור שור קידושין לד ב; שער המלך פסולי המוקדשין יט ה).
 
 
ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם, שנשים אינן מוזהרות במצוות לא תעשה שניתקו לעשה שהזמן גרמן, שבכתוב שממנו למדים לחייב נשים בכל הלאוים, נאמר: אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל &quot;חַטֹּאת&quot; הָאָדָם (במדבר ה ו) ולאוים הניתקים לעשה, שאין לוקים עליהם, - ולדעתם עיקר הלאו אינו אלא זירוז לעשה -, אינם חשובים &quot;חטאות&quot; (ראה חידושי מהרי&quot;ט קידושין לד א ד&quot;ה מעקה).
 
 
==== פסולו לעדות  ====
 
 
העובר על לאו הניתק לעשה באופן שאינו לוקה (ראה לעיל: פְּטור העובר עליו ממלקות), יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שאינו נפסל לעדות, שלדעתם דוקא העובר על לאו וחייב מלקות, נפסל (ראה ערך פסולי עדות. שו&quot;ת הרי&quot;ף מהדורת בילגוריי י (מהדורת מכון ירושלים י, ג א); ר&quot;י אלמנדרי סנהדרין כד ב; ביאור הגר&quot;א חו&quot;מ לד ב).
 
 
ויש מן האחרונים שכתבו, שהוא נפסל (רדב&quot;ז לרמב&quot;ם עדות י ב; כנסת הגדולה חו&quot;מ לד הגהות בית יוסף כו; תומים שם סק&quot;א; נתיבות המשפט לד ביאורים סק&quot;א).
 
 
אם קיים את העשה, לדברי הכל אינו פסול לעדות (פרי מגדים או&quot;ח פתיחה כוללת א כה; חידושי מהרא&quot;ל צינץ רבית קסא סק&quot;ג. וראה אמרי ברוך חו&quot;מ לד ז).
 
 
==== כפרתו  ====
 
 
כפרתו של לאו הניתק לעשה, שנינו שהיא על ידי תשובה, ככפרת המבטל מצות עשה (ראה ערכים: מצות עשה; תשובה), ואף לסוברים ששאר לאוים אינם מתכפרים בתשובה לבדה (ראה ערך לא תעשה. ראה יומא פה ב, פו א). ונחלקו ראשונים ואחרונים בדבר:
 
 
* יש שכתבו שאין הדברים אמורים אלא באופן שקיים את העשה - שאף על פי כן הוא צריך תשובה, לסוברים כן (ראה לעיל: מהותו וגדרו)- אבל אם לא קיים את העשה, אינו מתכפר בתשובה לבדה (עשרה מאמרות א א טז; חידושי מהרא&quot;ל צינץ רבית קסא סק&quot;ג), אלא שאף באופן שלא קיים את העשה, כפרתו קלה מכפרת שאר לאוים, ומתכפר הוא בתשובה ועונש מועט, ואפילו לא בא יום הכפורים, שלא כשאר לאוים (עשרה מאמרות שם, בדעת תוס' שבועות יב ב ד&quot;ה לא).
 
 
* ויש שכתבו שהדברים אמורים אף באופן שלא קיים את העשה (לימודי ה' מט ד&quot;ה שוב; שפת אמת יומא פה ב).
 
 
* ויש שכתבו שלאו הניתק לעשה הרי הוא כשאר לאוים, ואינו מתכפר בתשובה לבדה, אלא תשובה תולה ויום הכפורים מכפר (מים חיים שו&quot;ת טו, ותוס' יום הכיפורים יומא פה ב, ומנחת חינוך שסד יד, בדעת תוס' חגיגה ה א ד&quot;ה הא, בדעת ר' ישמעאל יומא פו א; מנחת חינוך שם, בדעת רמב&quot;ם תשובה א ד וסמ&quot;ג לאוין ב).
 
 
עולה, מכפרת על לאו הניתק לעשה באופן שאין בו חיוב מלקות (ראה לעיל: אופנים שהעובר עליו לוקה) כשם שהיא מכפרת על עשה (ראה ערכים: מצות עשה; עולה), ואף על פי שאינה מכפרת על שאר לאוים שלוקים עליהם (ראה ערך עולה. ספרא ויקרא דבורא דנדבה ד ח; יומא לו א,; תוספתא מנחות (צוקרמאנדל) י יב; רמב&quot;ם מעשה הקרבנות ג יד), שאין ללאו הניתק לעשה עונש - כגון מיתה או מלקות- שיכפר עליו, ולכן עולה מכפרת עליו (ספרא שם; תוספתא שם). ומכל מקום אינה מכפרת אלא באופן שקיים את העשה, אבל אם לא קיים את העשה, אינה מכפרת (שו&quot;ת הרמ&quot;ע מפאנו מהדורת ישמח לב כו, השלמה מכתב יד ד; חמדת שלמה יומא שם).
 
 
==== הוצאת ממון לימנע מלעבור עליו ====
 
 
שיעור הממון שחייב אדם לבזבז כדי להמנע מלעבור על לאו הניתק לעשה, יש מן האחרונים שכתבו שהרי הוא כשאר לאוים, וחייב לבזבז את כל ממונו (ראה ערך לא תעשה. מנחת חינוך קל סק&quot;ד; מהר&quot;ם שיק תרי&quot;ג מצוות סח. וראה עמודי אש קונטרס כללי התורה כלל ז). ויש מן האחרונים שכתבו שהרי הוא כמצות עשה, שאינו חייב לבזבז את כל ממונו כדי להמנע מלעבור עליה (ראה ערך מצות עשה, ושם על שיעור החיוב. בכורי יעקב תרנו ס&quot;ק יג)<ref>על העשה המנתק את הלאו, אם דינו כדין שאר מצוות עשה, לענין כפיה על המצוות, ולענין שאין עשה דוחה עשה, ראה ערך מצות עשה.</ref>.
 
 
=== הלאוים הניתקים לעשה ===
 
 
==== גניבה וגזילה ====
 
 
הלאו: לֹא תִגְזֹל (ויקרא יט יג) ניתק לעשה: וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל (ויקרא ה כג. מכות טז א; חולין קמא א; רמב&quot;ם גזלה א א. וראה ערך גזל). על הטעמים שהעשה של השבת הגזילה מנתק את הלאו של גזל, אף על פי שהעשה נכתב קודם ללאו, ואף על פי שאינו סמוך לו בכתוב, ראה לעיל: פטור העובר עליו ממלקות.
 
 
הלאו: לֹא תִּגְנֹבוּ (ויקרא יט יא. וראה ערך גנבה) יש מן האחרונים שכתבו שהוא ניתק לעשה, שחייבתו תורה להשיב את הגניבה או לשלם דמיה (קרית ספר גנבה א א; שאגת אריה פא וטורי אבן חגיגה ה א; מנחת ברוך כז ד&quot;ה שוב ראיתי); ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שאיסור גניבה אינו ניתק לעשה (חוות יאיר קצג ושו&quot;ת שיבת ציון ק ג ועונג יום טוב קיח בהגהה, בדעת הרמב&quot;ם), ואף על פי שחייב להשיב את הגניבה, אין לדעתם עשה מפורש של השבת הגניבה (חוות יאיר שם, בדעת הרמב&quot;ם; שיבת ציון שם).
 
 
==== לא תחמוד ====
 
 
הלאו: לֹא תַחְמֹד (שמות כ יד) שעבר עליו מי שחמד חפץ של חבירו והפציר בו עד שלקחו ממנו, או שנטלו בחזקה (רמב&quot;ם גזלה א ט. וראה ערך לא תחמוד, דעות נוספות בגדר לאו זה), שכתבו הראשונים שהעובר עליו אינו לוקה (ראה ערך לא תחמוד), יש מן האחרונים שכתבו, שבאופן שנטלו בחזקה ולא נתן דמים, שהוא חייב בהשבת החפץ או דמיו, הפְטור ממלקות הוא משום שהוא לאו הניתק לעשה: וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל (ויקרא ה כג. מנחת חינוך לח ג, בדעת הרמב&quot;ם שם). ולדעתם הנוטל בחזקה דברים שאין נוהג בהם העשה &quot;והשיב את הגזלה&quot;, כגון קרקעות, לוקה על איסור לא תחמוד (ראה מנחת חינוך שם). ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שאיסור לא תחמוד אינו חשוב ניתק לעשה, ולפיכך העובר עליו, לוקה (יד אליהו (לובלין) לט, וערוך לנר סנהדרין כה ב, ורבי ירוחם פישל פרלא לרס&quot;ג לא תעשה רעא, בדעת תוס' בבא מציעא ה ב ד&quot;ה בלא; מחנה יהודה גזלה א ט; צביון העמודים לסמ&quot;ק יט ג, בדעת הסמ&quot;ק שם).
 
 
==== איסור עושק ====
 
 
הלאוים: לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ (ויקרא יט יג) לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן (דברים כד יד) המזהירים שלא לכבוש שכר שכיר (ראה ערך כובש שכר שכיר), יש מן הראשונים סוברים שהם ניתקים לעשה: וְהֵשִׁיב וגו' אֶת הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק (ויקרא ה כג) ולפיכך אין לוקים עליהם (סמ&quot;ג לאוין קנו; ראה חינוך רכח; מים חיים שו&quot;ת טו, ותוס' יום הכיפורים יומא פה ב, ומנחת חינוך שסד יד, בדעת תוס' חגיגה ה א ד&quot;ה הא). ויש מן הראשונים סוברים שאינם ניתקים לעשה, ולוקים עליהם (ראה תוס' בבא מציעא סא א ד&quot;ה לעבור, וראה שו&quot;ת פנים מאירות א כו ד&quot;ה ונראה לי, ובני יהודה (עייאש) ביאור לשונות תוספות (נז א), ונחל יצחק לד, בדעת תוס' חגיגה שם), משום שהעשה אינו עוקר את עבירת הלאו, שאינו מתקן את מניעת תשלום השכר בזמן הראוי לו, ואינו סמוך ללאו בכתוב (פנים מאירות שם).
 
 
==== איסור אונאה ====
 
 
הלאו: אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו (ויקרא כה יד) המזהיר שלא למכור חפץ לחברו ביותר משויו, או לקחת ממנו בפחות משויו (ראה ערך אונאה: איסור אונאה), יש ראשונים הסוברים שהוא לאו הניתק לעשה: וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל (ויקרא ה כג), שאונאת ממון בכלל גזל היא (ראה ערך אונאה. ראה טור דלהלן), ולפיכך אין לוקים עליו (מאירי בבא מציעא סא ב; פרישה חו&quot;מ רכז סק&quot;א וב&quot;ח שם א, בדעת הטור שם; פני יהושע בבא מציעא נו א, בדעת הרמב&quot;ם מכירה יב א). ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם, שהלאו של אונאה אינו ניתק לעשה, ולוקים עליו (ראה תוס' בבא מציעא שם ד&quot;ה אמרי וד&quot;ה לעבור, ומהרש&quot;א ופני יהושע שם, בדעתם). וכתבו האחרונים בטעמם, שאין העשה של ההשבה כתוב בפירוש אצל הלאו של אונאה, ועשה שאינו כתוב בפירוש אצל הלאו, לדעתם אינו מנתקו (פני יהושע שם).
 
 
==== איסורי ריבית ====
 
 
הלאוים המזהירים על לקיחת רבית, כגון: אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית (ויקרא כה לו. ראה ערך רבית), אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ (שם לז), לסוברים שריבית קצוצה יוצאה בדיינים, משום שנאמר: וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ (ויקרא שם. ראה ערך רבית), נחלקו הראשונים:
 
 
* יש סוברים שאיסור רבית ניתק לעשה (ראה תוס' בבא מציעא סב א ד&quot;ה לא; שערי תשובה ג כה; רמב&quot;ן בבא מציעא שם, בפירוש א; רשב&quot;א שם, בשם יש מפרשים; מאירי שם).
 
 
* ויש שכתבו שאף לסוברים שיוצאה בדיינים אין זה לאו הניתק לעשה (ראה רש&quot;י שם לא, ורמב&quot;ן וריטב&quot;א וחידושי הר&quot;ן שם, בדעתו), שהחזרת הרבית אינה מתקנת כלל את הלאו שעבר, אלא היא מצוה בפני עצמה (ראה רמב&quot;ן וריטב&quot;א וחידושי הר&quot;ן בבא מציעא סב א, בדעת רש&quot;י שם ד&quot;ה לא).
 
 
לסוברים שרבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים, לפי שהעשה &quot;וחי אחיך עמך&quot; לא נאמר על השבת רבית אלא על ענין אחר (ראה ערך רבית, מחלוקת תנאים ואמוראים), איסור רבית אינו ניתק לעשה (ראה רש&quot;י בבא מציעא סב א ד&quot;ה לא; ראה תוס' בבא מציעא שם ד&quot;ה לא; רמב&quot;ן שם; ריטב&quot;א שם).
 
 
הלאו: לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ (שמות כב כד)- שעבר עליו המלוה את חברו בריבית (בבא מציעא עה ב), בכתיבת שטר שיש בו ריבית, אפילו לא גבה בו (ראה ערך רבית)- כתבו הראשונים שהחזרת הריבית אינה מנתקת אותו (ראה תוס' שם סא ב ד&quot;ה לא; רמב&quot;ן שם סב א; רשב&quot;א שם, בשם יש מפרשים). ויש שכתבו, שהחזרת הריבית מנתקת את כל הלאוים של איסורי ריבית, ואף את הלאו &quot;לא תשימון&quot; (פני יהושע בבא מציעא סא א, וקרית מלך רב מלוה ולוה ד ג, בדעת הרמב&quot;ם מלוה ולוה שם), שלא אסרתו תורה אלא משום הלאוים &quot;אל תקח מאתו&quot;, &quot;את כספך לא תתן&quot;, וכיון שהם ניתקים לעשה, כך אף הלאו &quot;לא תשימון&quot; (קרית מלך רב שם).
 
 
==== האיסור למשכן ====
 
 
הלאו: לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ (דברים כד י) המזהיר את המלוה שלא להכנס לבית הלווה למשכנו (ראה ערך משכון), ניתק לעשה: הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת הַעֲבוֹט כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ (דברים שם יג. מכות טז א; רמב&quot;ם מלוה ולוה ג ד), ולפיכך הנכנס לבית הלווה ומשכנו, אינו לוקה (רמב&quot;ם שם).
 
 
==== בל יראה ובל ימצא ====
 
 
הלאוים: וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ (שמות יג ז. ראה ערך בל יראה ובל ימצא), שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם (שמות יב יט), יש סוברים שהם ניתקים לעשה: אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם (שמות יב טו. וראה ערך בעור חמץ: מצותו), ולפיכך אין לוקים עליהם (ראה רש&quot;י פסחים צה א ד&quot;ה ולא יראה; תוס' פסחים שם ד&quot;ה בפרטיה, שם כט ב ד&quot;ה רב אשי; פסקי רי&quot;ד שם צה א). ויש ראשונים שכתבו, שהעובר על בל יראה ובל ימצא, לוקה (רמב&quot;ם חמץ ומצה א ג, סנהדרין יט ד צט, ובספר המצות לא תעשה ר, רא; סמ&quot;ג לאוין עז – עח; חינוך יא,כ; שו&quot;ת ריב&quot;ש תא). ונחלקו בדעתם: יש שכתבו שאף לדעתם הלאוים ניתקו לעשה, ואין לוקה אלא אם עבר על הלאו באופן שאינו יכול לקיים את העשה (ראה חכם צבי מב, שהוא באופן שלא השבית את החמץ עד שעבר הפסח; ראה דבר שמואל לח, שהוא באופן שקנה חמץ בשביעי של פסח שחל בשבת, שאסור לו לבערו); והרבה אחרונים כתבו שלדעתם הלאוים אינם ניתקים לעשה כלל, משום שהעשה של בעור חמץ אינו נוהג אלא בי&quot;ד ניסן, ועל הלאוים של &quot;בל יראה ובל ימצא&quot; אינו עובר אלא בשבעת ימי הפסח, ובזמן שעבר על הלאוים שוב אינו יכול לקיים העשה (ראה עונג יום טוב ל; תורת חסד או&quot;ח מב ד, מד י; ר&quot;י פערלא על ספר המצות לרס&quot;ג עשין נ ד&quot;ה ומעתה לפי. וראה מקראי קדש פסח א; שאגת אריה עח,פב; שער המלך חמץ ומצה שם; מרכבת המשנה (חעלמא) חמץ ומצה א ג; שו&quot;ע הרב או&quot;ח תמו קונטרס אחרון ב, טעמים נוספים)<ref>וראה ערך בעור חמץ שיש חולקים, וסוברים שהעשה מתקיים כל שבעת ימי הפסח.</ref>.
 
 
==== שילוח הקן ====
 
 
הלאו: לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים (דברים כב ו) המזהיר את הרואה קן צפור, שלא לקחת את האם על הבנים (ראה ערך שלוח הקן), נחלקו תנאים אם ניתק לעשה של: שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ (דברים כב ז):
 
 
* לדעת ר' יהודה אינו ניתק לעשה (משנה מכות יז א, חולין קמא א,ב), שבא הכתוב לומר שכשימצא קן ציפור, ישלח את האם ולא יקחנה, והעשה קודם ללאו (ראה חולין שם, ורש&quot;י שם א ד&quot;ה שלח, וראה רש&quot;י מכות שם ד&quot;ה לוקה).
 
 
* ולדעת חכמים הוא לאו הניתק לעשה (משנה שם ושם), שאם לקח את האם, ישלחנה וינצל (רש&quot;י חולין שם ד&quot;ה אין).
 
 
הלכה כחכמים (רמב&quot;ם שחיטה יג א,ב; סמ&quot;ג לאוין קנ; מאירי מכות יג א; חינוך תקמד - תקמה; טוש&quot;ע יו&quot;ד רצב ו).
 
 
==== אונס ומוציא שם רע ====
 
 
הלאו: לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו (דברים כב כט) המזהיר את האונס שלא לגרש את אנוסתו לאחר שקידשה (ראה ערך אונס (בועל): איסור הגירושין), הוא לאו הניתק לעשה: וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה (דברים שם), ולפיכך ישראל אונס שגירש, מחזיר, ואינו לוקה (ראה מכות טו א ורש&quot;י ד&quot;ה משום; רמב&quot;ם נערה בתולה א ז; טור אה&quot;ע קעז)<ref>על כהן אונס שגירש, שהוא לוקה, ועל אופנים נוספים שאונס שגירש, לוקה, ראה ערכים: אונס (בועל); חייבי מלקיות.</ref>.
 
 
הלאו: לֹא יוּכַל לְשַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו (דברים כב יט) המזהיר את המוציא שם רע על אשתו שלא לגרשה (ראה ערך מוציא שם רע), ניתק לעשה: וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה (דברים שם. ראה מכות טו א; ראה ירושלמי כתובות ג ו, ופני משה שם; ראה רמב&quot;ם נערה בתולה ג ד, ובספר המצות הקדמה שורש ו ועשה ריט ולא תעשה שנט; ראה סמ&quot;ג לאוין פו; מאירי מכות טו א), ולפיכך ישראל מוציא שם רע שגירש, מחזיר, ואינו לוקה (מכות שם; ירושלמי שם; רמב&quot;ם שם; סמ&quot;ג שם; מאירי שם)<ref>על כהן מוציא שם רע שגירש, שהוא לוקה, ועל אופנים נוספים שאונס שגירש, לוקה, ראה ערכים: חייבי מלקיות; מוציא שם רע.</ref>.
 
 
====  איסור נותר ====
 
 
הלאו האמור בקרבן פסח: וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר (שמות יב י), לדעת ר' יהודה הוא לאו הניתק לעשה: וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ (שמות שם. פסחים פד א). וכן כתבו הראשונים שהלאו האמור בקרבן תודה, ובשאר קדשים (ראה רמב&quot;ם פסולי המוקדשין יח ט. וראה ערך לינה), לֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר (ויקרא כב ל) הוא לאו הניתק לעשה: וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ (שמות שם. רמב&quot;ם שם, ובספר המצות לא תעשה קכ; סמ&quot;ג לאוין שלה; החינוך קמב).
 
 
בדעת ר' יעקב, שאמר שאין לוקים על הלאו &quot;ולא תותירו&quot; משום שהוא לאו שאין בו מעשה (פסחים פד א), יש שכתבו שמודה שהוא לאו הניתק לעשה, אלא שנתן טעם כולל יותר לפוטרו, שאפילו ביטל את העשה אינו לוקה (אהל דוד (דייטש) שבועות ג ב), ויש שכתבו שלדעתו העשה &quot;באש תשרפו&quot; נצרך לדרשה אחרת, ולפיכך אינו מנתק את הלאו (תוס' רא&quot;ש שבועות ג ב; ריטב&quot;א שם; יבין שמועה קפה, בדעת תוס' תמורה ד ב ד&quot;ה כתנאי).
 
 
==== טומאת מחנות ====
 
 
הלאו האמור בטמא הבא למקדש: וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם (במדבר ה ג. ראה ערך טמאת מקדש וקדשיו), אף על פי שיש בו עשה: וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה (במדבר ה ב. ראה ערך שלוח מחנות), העובר עליו לוקה (משנה מכות יג א; רמב&quot;ם סנהדרין יט א טז).
 
 
בטעם הדבר שהעשה אינו מנתק את הלאו, אמר רבה שהוא משום שהוא לאו שקדמו עשה, ולאו שקדמו עשה אינו בכלל לאו הניתק לעשה, והעובר עליו לוקה (ראה לעיל: פטור העובר עליו ממלקות. מכות טו א). בדעת הסוברים שלאו שקדמו עשה אין לוקים עליו (ראה לעיל: שם), נחלקו הראשונים והאחרונים בדעתם:
 
 
* יש שכתבו שהעשה אינו מנתק את הלאו &quot;ולא יטמאו את מחניהם&quot;, משום שהוא לאו שיש בו כרת, ולאו שיש בו חיוב כרת, אפילו ניתק לעשה, לוקים עליו (בעל המאור מכות טו א; מאירי שם, בשם יש מפרשים). ויש שכתבו שהוא משום שטמא הבא למקדש עבר בלאו נוסף: וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא (ויקרא יב ד), ואין עשה אחד מנתק שני לאוים (ראה לעיל: באיסור שנאמרו בו שני לאוים. ריטב&quot;א מכות טו א, בשם תוס').
 
 
* ויש מן הראשונים שכתבו שלסוברים שלאו שקדמו עשה אין לוקים עליו, אף טמא הבא אל המקדש אינו לוקה (תוס' מכות שם ב ד&quot;ה מידי, בתירוץ א).
 
 
= לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה<ref>'''לה''', טורים תנט–תקפד.</ref> =
 
 
== מצות לא תעשה שעוברים עליה בלי מעשה, לענין מלקות ולשאר דינים ==
 
 
כמה לאוים בתורה מצינו שעוברים עליהם בלא עשיית מעשה (ראה להלן); יש מהם שעוברים עליהם על ידי מחשבה (שערי תשובה לרבינו יונה ג כו ואילך; חיבור התשובה למאירי עמ' 173), כגון: לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ (דברים א יז. שערי תשובה ג לג. וראה ערך לא תגורו); ויש מהם שעוברים עליהם על ידי דיבור (שערי תשובה ג כו,מד ואילך; חיבור התשובה שם), כגון: לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ (ויקרא יט טז. שערי תשובה שם נה, וראה רמב&quot;ם סנהדרין יח א); ויש מהם שעוברים עליהם על ידי ראייה (שערי תשובה שם כו,סד ואילך), כגון: וְלֹא תָתוּרוּ וגו' וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם (במדבר טו לט), לסוברים כן (ראה ערכים: הרהור עבירה; לא תתורו. שערי תשובה ג סד); ויש מהם שעוברים עליהם על ידי שמיעה (שערי תשובה ג כו,סו. וראה רמב&quot;ם סנהדרין י ב); ויש מהם שעוברים עליהם על ידי הימנעות מן המעשה (שערי תשובה שם כו,סז ואילך; חיבור התשובה שם), כגון: לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ (דברים כא כג. שערי תשובה שם סט), ועוד לאוים רבים עובר עליהם בלא מעשה (ראה רמב&quot;ם סנהדרין יח א, ובפירוש המשניות מכות ג א; ראה שערי תשובה שם כו ואילך). על לאוים אלו, אם לוקים עליהם, ושאר פרטי דיניהם, דן ערך זה.
 
 
ישנם לאוים שאפשר לעבור עליהם במעשה, ומכל מקום מצינו שאף בלא מעשה עוברים עליהם. כגון ניקף המוזהר בלאו של הקפת הראש, שאם הוא מסייע ביד המקיף עבר במעשה, ואם אינו מסייע ביד המקיף עבר בלא מעשה, לסוברים כן (ראה ערך הקפת הראש); וכגון הלאוים של בל יראה ובל ימצא, שאם קנה או חימץ חמץ בפסח עבר עליהם במעשה, ואם הניח חמץ בביתו בפסח עבר עליהם בלא מעשה (שו&quot;ת משאת משה א יו&quot;ד ד; מגילת ספר לא תעשה נז; מרכבת המשנה (אלפאנדרי) עבודה זרה יב א).
 
 
ויש מן האחרונים שכתבו בדעת הסוברים שהניקף אינו עובר על הלאו של הקפת הראש בלא מעשה (כסף משנה עבודה זרה יב א, בדעת הרמב&quot;ם שם), שאיסור שאפשר לעבור עליו במעשה, אין עוברים עליו בלא מעשה (משאת משה שם; ראה מגילת ספר שם; מרכבת המשנה שם).
 
 
=== דיניו ===
 
 
==== מלקות ====
 
 
לאו שאין בו מעשה, נחלקו תנאים אם העובר עליו לוקה:
 
 
* לדעת ר' יהודה לוקה (בבא מציעא צא א, מכות ד ב, שבועות ג ב, ועוד).
 
 
* ולדעת ר' יעקב אינו לוקה (שבועות שם), וכך סובר רבי יוסי הגלילי (מכות טז א; שבועות כא א; תמורה ג א).
 
 
אף כמה אמוראים סוברים שלאו שאין בו מעשה אין לוקים עליו (ראה תמורה ג א; מכות טז א; שבועות כא א; ראה ירושלמי שבועות ד י).
 
 
בטעם הסוברים שלאו שאין בו מעשה אין לוקים עליו, אמרו בתלמוד, לפי שאינו דומה ללאו של חסימה, שהוא כתוב אצל פרשת מלקות (מכות יג ב, ורש&quot;י ד&quot;ה דומיא), וממנו למדים חיוב מלקות לעובר על שאר לאו שיש בו מעשה (תוס' בבא מציעא צ ב ד&quot;ה ריש לקיש); או לפי שנאמר: אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת וגו' וְהִפְלָא ה' אֶת מַכֹּתְךָ (דברים כח נח - נט), שדרשו לעניין חיוב מלקות, ומשמעות הפסוק היא בלאו שיש בו מעשה (מכות שם. וראה יד רמה סנהדרין י א).
 
 
ויש ראשונים ואחרונים שנתנו טעם אחר, שכיון שלמדו מן הכתובים שנשבע ומימר ומקלל את חברו בשם לוקים עליהם אף על פי שלא עשו מעשה (ראה להלן: נשבע מימר ומקלל חברו בשם), הרי הם שלשה כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים (ראה ערך שני כתובים הבאים כאחד. רמב&quot;ן מכות ד ב; מעשה רוקח תמורה א א). והוסיפו הראשונים לבאר, שהעושה מעשה בגופו הוא שראוי לרדותו ולהכותו להכניע חומרו, כי המעשה הוא תכלית העברה, והחלק אשר יקשה הסרתו (ספר הבתים עמ' רכה).
 
 
ובטעם הסוברים שלאו שאין בו מעשה לוקים עליו, אמר ריש לקיש, שלמדים בצד השוה ממוציא שם רע ועדים זוממים, שאין בהם מעשה, ופירש בהם הכתוב חיוב מלקות (מכות ד ב).
 
 
להלכה פסקו הראשונים שלאו שאין בו מעשה אין לוקים עליו (רמב&quot;ם סנהדרין יח א-ב, ועוד; סמ&quot;ג עשין קה, ועוד; החינוך ט).
 
 
==== מכת מרדות ====
 
 
העובר על לאוים שאין בהם מעשה, להלכה שאינו לוקה (ראה לעיל), הרי הוא כעובר על גזירת המלך (תוספתא כריתות (צוקרמאנדל) א ו), ואין לנו לעונשו (ספר המצות לרמב&quot;ם בהקדמה שאחרי השרשים). ובמקצתם כתבו הראשונים שהעובר עליהם מכים אותו מכת מרדות (רמב&quot;ם עבודה זרה יא ז, לפירוש ים של שלמה חולין ח יג, ושו&quot;ת מהרש&quot;ל ג, ולחם משנה שם; סמ&quot;ג עשין קי; תשובות הגאונים שערי צדק ד ז כד,מה, ורב נחשון גאון בתשובות גאונים קדמונים ג, ושו&quot;ת הר&quot;י מיגש קסו, בשם תשובות; וראה מהר&quot;י קורקוס כלאים א ג, בדעת תוספות), שכיון שיש בהם שורש לחיוב מלקות אם עבר עליהם במעשה, יש כוח ביד חכמים לחייבם מכת מרדות לגדר ולסייג (יד מלאכי תקיד).
 
 
ויש שכתבו שכל לאו שאין בו מעשה לוקים עליו מכת מרדות (ראה פרי חדש או&quot;ח תצו א; ראה פרי מגדים בפתיחה כוללת א כה, ושושנת העמקים ט, בדעת הרמב&quot;ם).
 
 
ויש שכתבו שאין מכים אותו מכת מרדות (ראה שדי חמד פאת השדה כללים ה כא, בדעת תוספות).
 
 
==== מיתה וכרת ====
 
 
לאו שחייבים עליו מיתת בית דין (ראה ערך חיבי מיתות בית דין), שעבר עליו בלי מעשה, חייב מיתה (ראה רמב&quot;ם עבודה זרה ג ד, שגגות א ב, וראה לחם משנה ומעשה רוקח עבודה זרה שם; יד רמה סנהדרין סה א), אף לסוברים שהעובר על לאו שאין בו מעשה אינו לוקה (ראה רמב&quot;ם סנהדרין יח א-ב; ערוך לנר סנהדרין ס ב).
 
 
וכן לאו שחייבים עליו כרת (ראה ערך חיבי כריתות), אפילו עבר עליו בלי מעשה, חייב כרת (ראה רמב&quot;ם שגגות א ב). ולפיכך, המגדף, אף על פי שאין בו מעשה חייב סקילה (ראה ערכים: חיבי מיתות בית דין: המיתות; מגדף. ראה רמב&quot;ם עבודה זרה ב ז, ושגגות שם; יד רמה שם), וכרת (רמב&quot;ם שגגות שם).
 
 
==== ביחס ללאו ועשה ====
 
 
לאו שאין בו מעשה, כתבו הראשונים שהוא קל מלאו שיש בו מעשה (ראה שערי תשובה ג, שמנה האיסורים מן הקל אל החמור, ומנה לאו שאין בו מעשה קודם לאו שיש בו מעשה; חיבור התשובה למאירי א ז).
 
 
לאו שאין בו מעשה ומצות עשה, נראה מדברי הראשונים שלאו שאין בו מעשה חמור (ראה שערי תשובה וחיבור התשובה שם, שמנו מצות עשה קודם לאו שאין בו מעשה; ראה שו&quot;ת הריב&quot;ש שפז, ובכורי יעקב או&quot;ח תרנ&quot;ו ס&quot;ק יג, בדעתו), כשם שלאו שיש בו מעשה חמור מעשה (ראה ערך לא תעשה); ויש סוברים שחומרתם שוה (ראה פרי מגדים פתיחה להלכות תפילין, וזית רענן סוגיות א כד, בדעת רש&quot;י יבמות ז א ד&quot;ה לאו).
 
 
לאו שאין בו מעשה ולאו הניתק לעשה, כתבו הראשונים שלאו שאין בו מעשה חמור (שערי תשובה ג כו; חיבור התשובה למאירי א ז); ויש שנראה מדבריהם שחומרתם שוה (ראה ספר כריתות (לר&quot;ש מקינון) לשון לימודים ג כט; ראה חסדי דוד לתוספתא יומא ד ח); ויש סוברים שלאו שאין בו מעשה קל מלאו הניתק לעשה (תומים לד סק&quot;א; גבורות ארי יומא פה ב).
 
 
==== כשרותו לעדות ====
 
 
העובר על לאו שאין בו מעשה, יש ראשונים סוברים שכשר לעדות מהתורה, שדווקא העובר על לאו שחייבים עליו מלקות נפסל לעדות, מהכתוב: אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס (שמות כג א), ודרשו חכמים: אל תשת רשע עד (בבא קמא עב ב, ועוד. וראה ערך פסולי עדות), ואין &quot;רשע&quot; אלא החייב מלקות, שנאמר בו: וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע (דברים כה ב. שו&quot;ת הרי&quot;ף שם), אבל העובר על לאו שאין בו מעשה, להלכה שאין חייבים עליו מלקות (ראה לעיל), אינו נפסל לעדות (שו&quot;ת הרי&quot;ף (בילגוריי) י; שו&quot;ת הריב&quot;ש שיא, מובא בבית יוסף חו&quot;מ לד ו; ספר תקון סופרים לרשב&quot;ש כד, בשם רש&quot;י והרי&quot;ף; ראה ברכי יוסף חו&quot;מ לד ט, בדעת הרמב&quot;ם).
 
 
ויש סוברים, שאף העובר על לאו שאין בו מעשה נפסל לעדות מן התורה, שכל העובר על לאו - אף על פי שאין חייבים עליו מלקות - פסול לעדות (ראה רדב&quot;ז עדות י ב, בדעת הרמב&quot;ם שם; ראה בני שמואל לד, בדעת הרמב&quot;ן והנימוקי יוסף בבא מציעא עב א; ראה משנה למלך מלוה ד ו).
 
 
על נשים, אם מוזהרות הן על לאו שאין בו מעשה, ראה ערך אשה: בלאוין.
 
 
=== המעשים ===
 
 
==== מעשה קטן ====
 
 
מעשה שאמרו לעניין חיוב מלקות, יש ראשונים סוברים שצריך שיהיה דווקא מעשה גדול, אבל מעשה קטן אינו חשוב מעשה לעניין חיוב מלקות (ר&quot;י מיגש שבועות כא א, הובא ברשב&quot;א שם; מאירי שבועות שם).
 
 
ויש ראשונים ואחרונים סוברים שאף מעשה קטן חשוב מעשה לעניין חיוב מלקות (ריטב&quot;א מכות כ ב; חסדי דוד לתוספתא מכות ד ה ד&quot;ה ומ&quot;ש זה; רבי ירוחם פרלא על ספר המצות לרס&quot;ג עשה פו ד&quot;ה איברא).
 
 
ולכן חובר חבר שכתבו הראשונים שאם עשה מעשה עם דיבורו לוקה, וביארו שאפילו הראה באצבעו נחשב מעשה (רמב&quot;ם עבודה זרה יא י, וראה ערך חובר חבר), כתבו האחרונים שזה משום שמעשה כל שהוא חשוב מעשה לעניין מלקות (חסדי דוד שם. וראה צפנת פענח עבודה זרה ו א).
 
 
==== כתיבה ====
 
 
כתיבה חשובה מעשה לעניין חיוב מלקות (לחם משנה שכירות יג ב; ערוך לנר מכות ד ב). ולכן עדים החתומים בשטר שיש בו רבית, שעברו על הלאו של: לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ (שמות כב כד. ראה ערך רבית), צידדו האחרונים לומר שהם לוקים (משנה למלך מלוה ולוה ד ו).
 
 
==== ראייה ומחשבה ====
 
 
ראייה אינה חשובה מעשה לעניין חיוב מלקות (ראה סנהדרין סה ב, ורש&quot;י שם ד&quot;ה בראייה; שערי תשובה לרבינו יונה ג כו; וראה פרי חדש עבודה זרה ב ג).
 
 
מחשבה אינה חשובה מעשה לעניין חיוב מלקות (ראה רמב&quot;ם פסולי המוקדשין יח ב, מלכים ה ח; שערי תשובה לרבינו יונה ג כו ואילך; חיבור התשובה למאירי עמ' 173; חינוך קמד). ואף מחשבה שנעשה מעשה על ידה, אינה חשובה כמעשה (תוס' שאנץ בשיטה מקובצת בבא מציעא מג ב, בלשון ראשון; חק נתן זבחים כט ב). וזה הטעם שהשוחט קדשים במחשבת חוץ לזמנו, או במחשבת חוץ למקומו (ראה ערכים: מחשבה בקדשים; פגול) שעבר על הלאו של לֹא יֵחָשֵׁב (ויקרא ז יח), אינו לוקה, משום שאין במחשבה מעשה (ראה זבחים כט ב; רמב&quot;ם פסולי המוקדשין שם; חינוך שם), אף על פי שעל ידי מחשבתו נעשה מעשה פסול בקרבן (תוס' שאנץ שם; חק נתן שם).
 
 
==== הנאה ====
 
 
מי שנבעלה לחייבי כריתות, כתבו הראשונים שאף על פי שלא עשתה מעשה, שהיא &quot;קרקע עולם&quot;, חייבת מלקות, לפי שמצינו שהתורה החשיבה את הנאתה כמעשה, שנאמר בסוף פרשת עריות: וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם (ויקרא יח כט. בבא קמא לב א. וראה ערכים: אשה; גלוי עריות), ולפיכך חשובה הנאתה כמעשה אף לעניין מלקות (ראה רש&quot;י כריתות ג א ד&quot;ה דאמר; תוס' בבא קמא שם ד&quot;ה איהו). הנאה בשאר איסורים, נחלקו אחרונים אם היא כמעשה לעניין חיוב מלקות:
 
 
* יש סוברים שאינה כמעשה, שדווקא הנאת האשה בבעילות אסורות, שגילה הכתוב בפירוש לעניין חיוב כרת שהנאתה חשובה מעשה, חשובה כמעשה לעניין מלקות, אבל שאר הנאות אינן חשובות כמעשה (ראה יהודה יעלה או&quot;ח מו; אגרות משה אה&quot;ע ד מד ב. וראה חוות יאיר צה).
 
 
* ויש סוברים שחשובה כמעשה (ראה שו&quot;ת בית שלמה חו&quot;מ קכה; נפש חיה חידושי על הש&quot;ס בעניין לאו שאין בו מעשה ג; אתוון דאורייתא כד, וגליוני הש&quot;ס בבא קמא לב א). ולדעתם מי שתחב לו חברו דבר איסור לבית הבליעה חייב מלקות, כיון שנהנה מהאכילה (ראה בית שלמה שם; נפש חיה שם).
 
 
==== היחס בין המעשה לעבירה  ====
 
 
העושה מעשה שאינו בעצם האיסור, אלא גורם שבהכרח יגיע לבסוף לידי איסור, יש סוברים שאינו חשוב כעובר על ידי מעשה. כגון הנשבע שיאכל ככר זו היום, וזרקה לים, אינו לוקה לפי שאין בו מעשה, שמעשה הזריקה לים אין בו איסור, אלא גורם שיעבור על הלאו בשב ואל תעשה (ראה תוס' שבועות ד א ד&quot;ה אבל; מאירי שם ג ב; אבני נזר או&quot;ח שפב; הר צבי או&quot;ח ב נו), וכיון שאף אם לא היה זורקו היה עובר במה שלא אכלו, נמצא שכשלא אכלו נעשה האיסור בלא הזריקה (אבני נזר שם).
 
 
ויש סוברים שהעושה מעשה האסור, אף אם אין האיסור באותו מעשה בעצם, אלא משום שגורם בעשייתו איסור, נחשב כעובר עבירה על ידי מעשה (ראה אבני נזר יו&quot;ד ש ג,ה; ראה משנת חכמים יא יבין שמועה ד; ראה רש&quot;ש לרמב&quot;ם גנבה ז ג; מאורי אש ג עמ' 140). וכן ביארו האחרונים במגלח את הנתק, וגורם בזה שׁתִמָנע הכרת סימן הטומאה שעל ידי פשיון הנתק, ועבר בזה על הלאו של: השמר בנגע הצרעת, לסוברים כן, שיש ראשונים סוברים שהוא לוקה (ראב&quot;ד טומאת צרעת י א), שהוא אף על פי שמניעת הכרת הפשיון אין בה בעצם מעשה, כיון שהיא באה על ידי מעשה הגילוח חשוב איסור שיש בו מעשה (יד המלך שם).
 
 
ואף בנשבע שיאכל ככר זו היום, וזרקה לים, יש ראשונים שנראה מדבריהם שהוא לוקה (ראה רמב&quot;ן מכות טז א, בשם ירושלמי שבועות ג ז. וראה רמב&quot;ם שבועות א ג, ופני יהושע שבועות ד א, בדעתו; ראה רש&quot;י סנהדרין פג א ד&quot;ה שאין, ושבועות ג ב ד&quot;ה אוכל), שאף על פי שאי האכילה אין בה מעשה, מועיל מעשה הזריקה להחשיב את הלאו ללאו שיש בו מעשה (פני יהושע שבועות ד א. ראה מהר&quot;ץ חיות ראש השנה ד א).
 
 
=== דיבור ===
 
 
==== דיבור אם נחשב מעשה ====
 
 
דבור בשפתים, נחלקו אמוראים אם נחשב כמעשה לעניין חיוב מלקות:
 
 
* ר' יוחנן סובר שכיון שהמדבר מעקם את פיו, הרי הוא כעושה מעשה (בבא מציעא צ ב; סנהדרין סה ב), אף על פי שעיקר החיוב הוא מחמת הקול, ולא מחמת עקימת הפה (יד רמה סנהדרין שם). ולפיכך, לדעתו, החוסם את הבהמה מלאכול בשעת מלאכתה, שעבר על הלאו של: לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ (דברים כה ד. ראה ערך חסימה), ועשה כן בקול, שהיתה שוחה לאכול והוא גער בה (רש&quot;י בבא מציעא צ ב ד&quot;ה חסמה; ראה רבינו חננאל שם (בשיטת הקדמונים)), חייב מלקות (בבא מציעא שם; סנהדרין שם).
 
 
וכן המנהיג שני מיני בהמה, שעבר על הלאו של: לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו (דברים כב י. ראה ערך כלאי בהמה: איסור מלאכה), ועשה כן בקול, שהיו שני מיני בהמה עומדים מחוברים, וצעק עליהם והלכו (רבינו חננאל שם), ולא החזיקם בידו (רש&quot;י בבא מציעא שם ד&quot;ה והנהיגה), חייב מלקות (בבא מציעא וסנהדרין שם).
 
 
* וריש לקיש חולק וסובר שעקימת פיו אינה כמעשה, ולפיכך, לדעתו - לסוברים שלאו שאין בו מעשה אין לוקים עליו (ראה לעיל: דיניו) - החוסם את הבהמה בקול, והמנהיג שני מיני בהמה בקול, אינו חייב מלקות (בבא מציעא וסנהדרין שם).
 
 
הלכה כר' יוחנן (אור זרוע בבא מציעא רפז, בשם רבינו חננאל; רי&quot;ף בבא מציעא שם; ראה רמב&quot;ם כלאים ט ז, שכירות יג ב, וראה מגיד משנה ולחם משנה שכירות שם; יראים השלם שצה; סמ&quot;ג לא תעשה קפד; פסקי ריא&quot;ז בבא מציעא ז ב יח; רא&quot;ש בבא מציעא ז ח; החינוך תקצו; ראה טושו&quot;ע יו&quot;ד רצז (הב') יא, חו&quot;מ שלח ג). ויש אחרונים שצידדו לומר בדעת חלק מהראשונים, שדיבור אינו חשוב כמעשה (ראה לחם משנה שכירות שם, ושושנת העמקים כלל יח ד&quot;ה והא וד&quot;ה ודע עוד, וכלל יט ד&quot;ה והנה, בדעת הרמב&quot;ם).
 
 
==== כשאין בו עקימת שפתים ====
 
 
דיבור שאין בו עקימת שפתים - שהוא באותיות בומ&quot;ף (רמב&quot;ן במלחמות סנהדרין סה ב) - יש ראשונים סוברים שלדברי הכל אינו חשוב כמעשה (רמב&quot;ן שם; יד רמה שם, בלשון ראשון; ראה רבנו יונה שם), והחוסם בקול שהוא לוקה (ראה לעיל), לדעתם הוא דווקא אם היה בו עקימת שפתים (רמב&quot;ן שם).
 
 
ויש ראשונים סוברים, שאף דיבור שאין בו עקימת שפתים, אם יש בו עקימת פה, שהוא שינוי מציאותו של הפה על ידי הדיבור, דהיינו זקיפת הלחיים ונענוע הפה לצורך שינוי התנועות, חשוב כמעשה לדעת ר' יוחנן; אבל המוציא קול בלי עקימת שפתים ובלי עיקום הפה, כגון שאמר: &quot;אין&quot;, שאין בו ממוצאות השפתים, ואין בו אלא תנועה אחת, אינו חשוב כעושה מעשה (יד רמה שם, בלשון שני, לגירסת הרי&quot;ף).
 
 
ויש ראשונים סוברים, שדיבור בכל מוצאות הפה, חוץ מאותיות הגרון שהם א' ח' ה' ע', הרי הוא עקימת פה, וחשוב כמעשה לדעת ר' יוחנן (ראה ראב&quot;ד בשיטה מקובצת בבא מציעא שם, וחקרי לב יו&quot;ד ג ע, בדעתו; חידושי הר&quot;ן סנהדרין סה ב). והחוסם בקול שהוא לוקה, לדעתם הוא כשמשתמש באותיות השפתים, או השינים, או הלשון, או החיך, אבל אם חסמה על ידי הוצאת קול מגרונו, כגון שקרא ה&quot;ו ה&quot;ו, אינו לוקה (חידושי הר&quot;ן שם).
 
 
ומסתימת הראשונים נראה שאין מחלקים בזה, ובכל אופן חייב (ראה ראשונים בבא מציעא צ ב, שסתמו שחסימה והנהגה בקול חייב, ולא פירשו שהוא דווקא באופן של עקימת שפתיו).
 
 
==== כשלא נעשה מעשה על ידו ====
 
 
דיבור שלא נעשה מעשה על ידו, כתבו הראשונים שלדברי הכל אינו נחשב כמעשה, שלא אמר ר' יוחנן שעקימת פיו היא כמעשה, אלא במקום שעושה מעשה בדיבורו (תוס' בבא מציעא צ ב ד&quot;ה רבי, סנהדרין סה ב ד&quot;ה הואיל, שבועות כא א ד&quot;ה חוץ (הא'); תוס' שאנץ בשיטה מקובצת בבא מציעא מג ב; רמב&quot;ן בבא מציעא צ ב; רשב&quot;א בבא מציעא ושבועות שם, ושו&quot;ת א קמה; תלמיד הרשב&quot;א בבא מציעא שם; ראה ריטב&quot;א שבועות שם; תוס' הרא&quot;ש בבא מציעא ושבועות וסנהדרין שם; מגיד משנה שכירות יג ב, בלשון ראשון, בדעת הרמב&quot;ם שם). והחוסם בהמה בקול שאמר ר' יוחנן שהוא לוקה (ראה לעיל), על ידי דיבורו נעשה מעשה, שהיא דשה בלא אכילה (תוס' בבא מציעא שם; ראה תלמיד הרשב&quot;א שם), או שהיא זוקפת ראשה (תוס' ותוס' הרא&quot;ש סנהדרין שם), והמנהיג שני מיני בהמה בקול שאמר ר' יוחנן שהוא לוקה (ראה לעיל), קולו גורם להיות שתי בהמות אלו הולכות וחורשות (מאירי בבא מציעא צא א).
 
 
ויש מן הראשונים שחולקים על כל זה, וסוברים שלר' יוחנן אף דיבור שלא נעשה מעשה על ידו הוא כמעשה (ראה תוס' עירובין יז ב ד&quot;ה אל, בלשון שני, וראה תוס' יבמות קה א ד&quot;ה ככה, בתירוץ הא'; ראה תוס' הרא&quot;ש וריטב&quot;א עירובין שם, בלשון שני; ראה ראב&quot;ד בשיטה מקובצת בבא מציעא צ ב; ראה ר' אשר מלוניל (שיטת הקדמונים) בבא מציעא שם; ראה פסקי רי&quot;ד בבא מציעא שם; ראה רבנו יונה סנהדרין סג א. ראה ערוך לנר סנהדרין סג א, בדעת התוס'; ראה בית הלוי א לה ח, בדעת רש&quot;י). וכתבו שמטעם זה לוקה השואל באוב וידעוני (תוס' ותוס' הרא&quot;ש וריטב&quot;א שם), והנודר או נשבע בשם עבודה זרה (ראה רבנו יונה שם. וראה להלן: נשבע מימר ומקלל חברו בשם, טעם אחרים שהוא לוקה).
 
 
ויש שחילקו, שדיבור שיש בו עקימת שפתים נחשב כמעשה, אף אם לא נעשה מעשה על ידו, ודיבור שאין בו עקימת שפתים אינו נחשב כמעשה אלא אם כן נעשה מעשה על ידו (ראה מאמר המלך שכירות יג ב ד&quot;ה ועוד י&quot;ל, ובית הלוי א לו, בדעת תוס').
 
 
=== שהייה באיסור אחרי מעשה ===
 
 
==== אחר לאו שיש בו מלקות ====
 
 
שהייה באיסור שתחילתה על ידי מעשה איסור שקדם לה, נחלקו אמוראים וראשונים בדעתם אם חשובה מעשה לעניין חיוב מלקות:
 
 
* רב אשי אמר, שזה ששנינו בעניין הלובש כלאי בגדים, ועבר על האיסורים הכרוכים בכך (ראה ערך כלאי בגדים), שאם אמרו לו אל תלבש אל תלבש, והוא פושט ולובש, חייב על כל אחת ואחת (משנה מכות כא א), לאו דווקא כאשר פשט ולבש בפועל, אלא אפילו אם שהה כדי לפשוט וללבוש - חייב (שם ב). ופירשו הראשונים בדעתו, שהשהייה נחשבת כמעשה מכיון שתחילת הלבישה היתה על ידי מעשה (תוס' שבועות טז ב (נדפס יז א) ד&quot;ה או אין; ראה תוס' יבמות צ ב ד&quot;ה כולהו, וערוך לנר שם בדעתם; תוס' שאנץ מכות כא ב; נימוקי יוסף מכות שם; ראה ריטב&quot;א מכות שם, בשם תוס'), שהואיל ותחילת הלבישה היא על ידי מעשה, נגרר כל משך הלבישה אחר תחילתה לחייב עליו בשהה כדי לפשוט וללבוש כאילו עושה מעשה (שאגת אריה לב; שו&quot;ת רבי שלמה איגר איגר א כתבים לז); או שכיון שיכול לפשוט את הבגד ואינו פושטו, הרי זה חשוב כמעשה (ריטב&quot;א שם, והובא בכסף משנה כלאים י ל).
 
 
* ויש ראשונים הסוברים בדעת אמוראים, שאם אינו עושה מעשה בפועל, אלא שוהה כדי לפשוט וללבוש - אינו לוקה, שאין השהייה נחשבת כמעשה למלקות (ראה תוס' שבועות שם, בלשון שני; ראה נודע ביהודה קמא או&quot;ח לה).
 
 
ומכל מקום להלכה פסקו הראשונים כרב אשי, ששהייה נחשבת מעשה (ראה רי&quot;ף מכות כא א; רמב&quot;ם כלאים י ל, והובא בחינוך תקנא; מאירי מכות יג א; פסקי ריא&quot;ז מכות ג ג טו).
 
 
=== נשבע מימר ומקלל חברו בשם ===
 
 
הנשבע והמימר והמקלל את חברו בשם, אמר רב אידי בר אבין בשם ר' יוחנן, שר' יהודה אומר משום ר' יוסי הגלילי, שאף על פי ששאר כל לאו שאין בו מעשה אין לוקים עליו, לסוברים כן (ראה לעיל: דיניו), באיסורים אלו אף על פי שאינו עושה מעשה - לוקה (ראה מכות טז א, שבועות כא א, תמורה ג א, ורש&quot;י תמורה שם ד&quot;ה לא עשה; ראה תוספתא מכות (צוקרמאנדל) ה י; רמב&quot;ם סנהדרין יח ב).
 
 
==== הנשבע  ====
 
 
הנשבע - בשם המיוחד, או באחד מכנויי ה' (ראה ערכו, וערך שבועה) - שבועת שוא, כגון שנשבע על דבר הידוע שאינו כן, או שנשבע על דבר ידוע שאין ספק לאדם שהוא כן; או שנשבע לבטל את המצוה, או שנשבע על דבר שאין בו כוח לעשותו (ראה ערך שבועת שוא, שכל אופנים אלו בכלל שבועת שוא הם), ועבר על הלאו של: לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא (שמות כ ז. ראה שבועות כא א; רמב&quot;ם שבועות א ז), אף על פי שאין בו מעשה, הרי זה לוקה (משנה שבועות כה א; רמב&quot;ם שם), שנאמר בהמשך הכתוב: כִּי לֹא יְנַקֶּה ה' אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא (שמות שם), ומיתור תיבת ה', דרשו: בית דין של מעלה אין מנקים אותו, אבל בית דין של מטה מלקים אותו ומנקים אותו (שבועות כא א; תמורה ג א); ויש סוברים, שהלכה למשה מסיני היא שהוא לוקה, והדרשה מהכתובים אינה אלא אסמכתא בעלמא (ראה יבין שמועה קפג, ואבי עזרי סנהדרין כו ג ה, בדעת הרמב&quot;ם תמורה א א).
 
 
הנשבע שבועת שקר לשעבר, כגון שנשבע שאכל ולא אכל, או שנשבע שלא אכל ואכל, וכיוצא בזה, ועבר על הלאו של: וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר (ויקרא יט יב. שבועות כא א; רמב&quot;ם שבועות א ג), אף על פי שאין בו מעשה, הרי זה לוקה (שבועות כא א; תמורה ג ב; רמב&quot;ם שם), שנאמר: לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה ה' אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא (שמות כ ז), ודרשו את הכתוב לחיוב מלקות (ראה לעיל), ומכך שנאמר &quot;לשוא&quot; &quot;לשוא&quot; שתי פעמים, דרשו חכמים: אם אינן ענין לשבועת שוא, תנהו ענין לשבועת שקר (שבועות שם; תמורה שם).
 
 
ומכל מקום, הנשבע שבועת שקר להבא, ועבר עליה בלא מעשה, כגון שנשבע שיאכל ולא אכל, אינו לוקה (שבועות כא א; רמב&quot;ם שבועות ד כ), שלכך הוציא הכתוב שבועת שקר בלשון &quot;שוא&quot; (ראה לעיל), לומר שאינו חייב מלקות אלא בנשבע שבועת שקר לשעבר, שמשעה שנשבע יצאה שבועה מפיו לשקר, בדומה לנשבע שבועת שוא שמשעה שנשבע יצאה שבועה מפיו לשקר (רש&quot;י שבועות ג ב ד&quot;ה וכדרבא).
 
 
בטעם שחייבה תורה מלקות את הנשבע אף על פי שלא עשה מעשה, כתבו הראשונים שזה משום חומר העניין (ראה מורה נבוכים ג מא; החינוך ל), וביארו האחרונים שכיון שהטעם שאין לוקים על לאו שאין בו מעשה הוא משום קלותו (ראה לעיל: דיניו), כשהאיסור חמור לוקים עליו אפילו כשאין בו מעשה (שדי חמד כללים מערכת ל כלל יב ד&quot;ה ועוד דבעיקר).
 
 
הנודר או נשבע בשם עבודה זרה, ועבר על הלאו של: וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ (שמות כג יג), שכתבו הראשונים שהוא לוקה (רמב&quot;ם עבודה זרה ה יא), אף על פי שאין בו מעשה אלא דיבור, הטעם הוא שגם זה בכלל &quot;הנשבע&quot; שאמרו בו שהוא לוקה אף על פי שאין בו מעשה (מאירי סנהדרין ס ב; שו&quot;ת רדב&quot;ז ה רנו, בלשון ראשון, שם ח קיד, בלשון שני; ראה כסף משנה עבודה זרה שם; ראה מעשה רוקח שם; צפנת פענח שם).
 
 
==== המימר ====
 
 
המימר, שממיר בהמת קדשים בבהמת חולין (ראה ערך תמורה), שאמרו בו שהוא לוקה אף על פי שאין בו מעשה (ראה מכות טז א, שבועות כא א, תמורה ג א), לא מצאנו לו מקור בתלמוד מהכתוב, וכתבו האחרונים שבוודאי נלמד מדרשה, אלא שאין אנו יודעים אותה (ראה לחם משנה סנהדרין יח ב; משמרות כהונה תמורה ג א, בדעת תוס' שם ד&quot;ה והרי); ויש שכתבו שלמדו כן מהכתוב: וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ (ויקרא כז י), שדרשו חכמים לרבות שהשוגג לוקה על לאו של תמורה (ראה תמורה יז א, וראה תוס' שם ד&quot;ה גבי. וראה ערך תמורה), ונמצא מפורש שהממיר לוקה (רבי עקיבא איגר תמורה ג ב); ויש שכתבו, שכך נאמרה הלכה למשה מסיני שהממיר לוקה (ראה יבין שמועה קפג, ובית הלוי ג כז א, ואבי עזרי עבודה זרה ה יא, וסנהדרין כו ג, בדעת הרמב&quot;ם תמורה א א).
 
 
אף על פי שאמר ר' יוחנן משום ר' יוסי הגלילי שהלאו של תמורה הוא מהיוצאים מן הכלל שלוקים עליהם בלא מעשה (ראה לעיל), ר' יוחנן עצמו סובר שיש בו מעשה, שכן בדיבורו נעשה מעשה, שעושה מחולין קדשים (ראה תמורה ג ב).
 
 
להלכה, כתבו הראשונים שלאו של תמורה לוקים עליו אף על פי שהוא חשוב לאו שאין בו מעשה (רמב&quot;ם תמורה א א, סנהדרין יח ב. וראה מהר&quot;י קורקוס ומעשה רוקח תמורה שם, בדעתו). ונחלקו אחרונים בדעתם:
 
 
* יש סוברים שלדעתם כל דיבור שנעשה בו מעשה אינו חשוב כמעשה (ראה לחם משנה שכירות יג ב, ושושנת העמקים כלל יח ד&quot;ה והא וד&quot;ה ודע עוד, וכלל יט ד&quot;ה והנה, ואמרי בינה דיני תרומות ומעשרות כא ד&quot;ה ומ&quot;מ, בדעת הרמב&quot;ם).
 
 
* יש סוברים שאף ראשונים אלו מודים שדיבור שנעשה בו מעשה חשוב כמעשה, אלא שהם סוברים שדיבור של תמורה אינו חשוב דיבור שנעשה בו מעשה (ראה חסדי דוד מכות ד ה, ונודע ביהודה תניינא יו&quot;ד קסח, בדעת הרמב&quot;ם; ראה באר יצחק יו&quot;ד כח ענף ו).
 
 
* ויש סוברים שלדעתם דיבור שנעשה בו מעשה, אינו חשוב כמעשה אלא בלאו שאפשר לעבור עליו במעשה גמור (ראה חתם סופר בבא מציעא צ ב).
 
 
==== המקלל חברו בשם ====
 
 
המקלל את חברו בשם, ועבר על הלאו של: לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ (ויקרא יט יד); או על הלאו של: וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר (שמות כב כז) - שלמדו מהם אזהרה למקלל כל אדם (ראה מכילתא משפטים יט, וספרא קדושים ב; ראה שבועות לו א; ראה תוס' תמורה ג ב ד&quot;ה ומקלל) - לוקה, אף על פי שאין בו מעשה, שנאמר: אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת וגו' לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וגו' וְהִפְלָא ה' אֶת מַכֹּתְךָ (דברים כח נח-נט), הפלאה זו מלקות היא, ודרשו חכמים לעניין חיוב מלקות למקלל את חברו בשם, שהמקלל את חברו בשם מוציא שם השם לבטלה (תמורה ג ב, ורש&quot;י תמורה ד&quot;ה אם), ואינו ירא את ה', שמזכירו על דבר האסור (אור שמח תמורה ד יג); ויש סוברים שהלכה למשה מסיני היא שהמקלל את חברו לוקה, והדרשה מהכתוב אינה אלא אסמכתא בעלמא (ראה יבין שמועה קפג, ואבי עזרי סנהדרין כו ג ה, בדעת הרמב&quot;ם תמורה א א).
 
 
המקלל דיין מדייני ישראל, ועבר על הלאו של: אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל (שמות כב כז. ראה ערכים: בית דין; חיבי מלקיות; מקלל), והמקלל את הנשיא, דהיינו ראש הסנהדרין הגדולה, או המלך (ספר המצות לרמב&quot;ם לא תעשה שטז; רמב&quot;ם סנהדרין כו א; סמ&quot;ג לא תעשה רט; החינוך עא), ועבר על הלאו של: וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר (שמות שם. ראה ערכים: חיבי מלקיות; מקלל), שכתבו ראשונים שהוא לוקה (רמב&quot;ם סנהדרין כו א,ב; סמ&quot;ג שם; החינוך שם), כתבו האחרונים שאף זה נלמד מהכתוב: אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת וגו' (דינא דחיי לסמ&quot;ג לאוין רט; ראה אבי עזרי סנהדרין כו ג טז, בשם רי&quot;ז הלוי).
 
 
=== שאר לאוים שלוקים עליהם בלא מעשה ===
 
 
==== הלאוים שחייב ללא מעשה ====
 
 
מלבד שלשת הלאוים שאמרו בהם שהם יוצאים מן הכלל, ולוקים עליהם בלא מעשה (ראה לעיל: נשבע מימר ומקלל חברו בשם), יש עוד כמה לאוים שאמרו בהם חכמים שלוקים עליהם אף על פי שאין בהם מעשה:
 
 
* המקדים תרומה לבכורים, ועבר על הלאו של: מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לֹא תְאַחֵר (שמות כב כח. ראה ערך הפרשת תרומות ומעשרות), נחלקו אמוראים, ולדעת ר' אלעזר - לוקה (ראה תמורה ד א). וכתבו האחרונים בטעמם, שדורשים סמוכין מהכתוב שלפניו: אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר (שמות כב כז), ולמדים שכשם שהמקלל לוקה אף על פי שאין בו מעשה (ראה לעיל: נשבע מימר ומקלל חברו בשם), כך המקדים תרומה לבכורים לוקה אף על פי שאין בו מעשה (מראה כהן תמורה שם).
 
 
* המוציא שם רע על בת ישראל, שטוען בבית דין שלא מצא לה בתולים, ועבר על הלאו של: לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ (ויקרא יט טז. כתובות מו א; רמב&quot;ם נערה בתולה ג א, וספר המצות לא תעשה שא; החינוך תקנג), והביא עדים ונמצאו זוממים (ראה ערך מוציא שם רע) - לוקה (כתובות מה ב, מו א; מכות ד ב; רמב&quot;ם נערה בתולה ג א,ו, סנהדרין יט ד אות קלג, ספר המצות עשה ריט; סמ&quot;ג עשין נה; החינוך שם), אף על פי שאין בו מעשה, שאינו אלא דיבור (מכות שם), משום שנאמר: וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָאִישׁ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ (דברים כב יח. כתובות מו א; רמב&quot;ם נערה בתולה שם), ולמדו בגזירה שוה מבן סורר ומורה שייסור זה הוא מלקות (כתובות מו א. ראה ערך בן סורר ומורה: אזהרתו ועונשו). וכתבו הראשונים שהלאו אינו אלא אזהרה, אבל חיוב המלקות הוא משום &quot;ויסרו אתו&quot; (תוס' כתובות מה ב ד&quot;ה רבי; תוס' הרא&quot;ש שם; ריטב&quot;א שם; מאירי מכות ד ב), וזה הטעם שבעל המוציא שם רע על אשתו, ואינו בא לפני בית דין - אינו לוקה (תוס' ותוס' הרא&quot;ש שם), וכן המוציא שם רע על אשה אחרת אינו לוקה (ריטב&quot;א שם).
 
 
* עדים שהעידו עדות שקר, ועברו על הלאו של: לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר (שמות כ יג. ראה ערכים: לא תענה; עדים זוממים), ואחר כך נמצאו זוממים (ראה ערכים: הזמה; עדים זוממים), ואותה עדות אי אפשר לקיים בה דין &quot;כאשר זמם&quot; - כגון שהעידו על כהן שהוא בן גרושה או בן חלוצה ופסול לעבודה (ראה ערך חלל); או שהעידו על אדם שהרג בשגגה וחייב גלות, שקיבלו חכמים שאין מקיימים בהם דין &quot;כאשר זמם&quot; (ראה ערך עדים זוממים) - הרי אלו לוקים (מכות ב א; רמב&quot;ם עדות כ ח), אף על פי שהוא לאו שאין בו מעשה, שאינם מעידים אלא בדיבור (סנהדרין סה ב; מכות ב ב, ד ב; כריתות ד ב), שכן מצינו רמז בתורה לעדים זוממים שלוקים, שנאמר: וְהִצְדִּיקוּ אֶת הַצַּדִּיק וְהִרְשִׁיעוּ אֶת הָרָשָׁע וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע וגו' (דברים כה א-ב), וקיבלו חכמים שכתוב זה בא לגלות שעדים שאי אפשר לקיים בהם דין &quot;כאשר זמם&quot; - לוקים (סנהדרין י א; מכות ב ב; רמב&quot;ם עדות כ ח-ט), שגילה הכתוב שהם לוקים משום &quot;לא תענה&quot; אף על פי שאין בו מעשה (ראה ספר המצות לרמב&quot;ם לא תעשה רפה; ראה תוס' סנהדרין י א ד&quot;ה משום, מכות ד ב ד&quot;ה ורבנן; ר&quot;י מלוניל מכות א א, בלשון שני; רמב&quot;ן וריטב&quot;א מכות ב ב).
 
 
וכן עד אחד המעיד יחידי על דבר שאינו ראוי להשביעו, ועבר על הלאו של: לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ (דברים יט טו) - לסוברים כן (סמ&quot;ג לא תעשה ריג; יראים השלם רו) - שכתבו הראשונים שהוא לוקה (ראה סמ&quot;ג שם), אף על פי שאין בו מעשה אלא דיבור (ראה פרשת דרכים דרך מצוותיך ב), כתבו האחרונים שזה משום שמהכתוב הזה נלמד שאינו נאמן בעדותו, ואם כן הרי הוא כמעיד עדות שקר שהוא לוקה (נר מצוה יא קיג).
 
 
* העובר עבירה שאין בה תאוה ולא הנאה, אלא מכוין בפעולתו למרד ולפריקת עול מלכות שמים, שעבר אף על הלאו של: וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי (ויקרא כב לב. ראה ערך חלול השם), שיש מהראשונים שכתבו שהוא לוקה (ספר המצות לרמב&quot;ם לא תעשה סג; החינוך רצה. וראה ערך חיבי מלקיות: בשאר לאוין), יש אחרונים שביארו שהוא אף אם העבירה שעבר אין בה מעשה (חמדת ישראל נר מצוה לא תעשה טז (כב ב)); ויש אחרונים שסוברים שהוא דווקא אם העבירה שעבר יש בה מעשה (מרכבת המשנה סנהדרין יט ד).
 
 
* הנודר או נשבע בשם עבודה זרה, לוקה אף שאין בו מעשה, ועל כך, ראה לעיל (דיבור; נשבע מימר ומקלל חברו בשם).
 
 
* עבירה שחייבים עליה מיתה בדיבור בלבד, כגון עבודה זרה, יש מהאחרונים שכתבו שמתחייב על דיבור שבה אף לעניין מלקות. ולכן הנודר או נשבע בשם עבודה זרה, ועבר על הלאו של: וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ (שמות כג יג. ראה ערך עבודה זרה), שכתבו הראשונים שהוא לוקה (רמב&quot;ם עבודה זרה ג ט, ושם ה יא), אף על פי שאין בהם מעשה אלא דיבור, ודיבור שלא נעשה מעשה על ידו אינו כמעשה, יש שכתבו שזה משום שכיון שחייבה תורה מיתה את העובד עבודה זרה בדיבור - שהאומר לעבודה זרה אלי אתה, חייב מיתה (ראה ערך עבודה זרה) - חייב אף מלקות על דיבור שבה (שו&quot;ת רדב&quot;ז ה רנו, ושם ח קיד). אבל מדברי הרבה ראשונים ואחרונים נראה שאינם סוברים כן (ראה לעיל: דיבור; נשבע מימר ומקלל חברו בשם, טעמים אחרים שהנודר ונשבע בשם עבודה זרה לוקה).
 
 
=  =
 
 
= לוח השנה<ref>'''לו''', לוח השנה, טורים עה-קמב; '''לו''', נספח ללוח השנה טורים 1-61.</ref> =
 
 
== סדר קביעות חדשים ושנים על פי חשבון המסור בידינו.  ==
 
 
=== קביעת זמנים לפי חשבון ===
 
 
קביעות חדשים ועיבור השנים בזמן הזה, שאין לנו בית דין הראוי לקבוע חדשים לפי הראייה, ולעבר שנים לפי סימנים ולפי הזמן והצורך, נעשים לפי חשבון המסור בידינו לקביעת זמן ראשי חדשים ולקביעת השנים המעוברות (רמב&quot;ם קדוש החודש ה א-ב), מהלכה-למשה-מסיני (רמב&quot;ם שם ב; רמ&quot;ה סנהדרין יא א; שו&quot;ת הרשב&quot;א ד רנד; תשב&quot;ץ א קלה)<ref>ויש שכתב שהדבר נלמד מהכתוב (לקח טוב שמות יב ב); ויש שכתב שהיא קבלה ומסורת בידינו מהנביאים (יסוד עולם ד ו).</ref>. קביעות זו לא נהגה בימי חכמי המשנה וחכמי התלמוד עד ימי אביי ורבא (רמב&quot;ם שם ג), אז עמד הלל הנשיא האחרון - בשנת תר&quot;ע לשטרות (תשובת רב האי גאון בספר העבור ג ז; הזכות גיטין לו א), שנת ד' אלפים קי&quot;ט למנין שלנו - ותיקן והנהיג הקביעות לפי חשבון לדורות עד שיבוא אליהו (המאור ראש השנה כ ב; מלחמות ביצה ה א, ורמב&quot;ן גיטין לו א, והזכות שם, והשגות לספר המצוות מ&quot;ע קנג; חינוך ד), לפי שראה שמחמת שיבוש הדרכים אין העדים מצויים ללכת להעיד, ואין השלוחים יכולים לצאת ולהודיע קידוש בית דין (המאור שם).
 
 
ונחלקו גאונים וראשונים:
 
 
* יש סוברים שהקביעות מעולם היתה לפי כל כללי החשבון שלנו, שנמסרו הלכה למשה מסיני, ולא נזקקו לקבל עדים על ראיית החודש אלא כדי להראות את אמיתת החשבון מפני הצדוקים שערערו על אמיתות התורה שבעל פה, והלל גילה ברבים את הכללים שהיו מסורים עד אז רק לנשיא ובית דינו (תשובת רב האי בתשובות הגאונים מוסאפיה (ליק) א, בשם רס&quot;ג; רבנו חננאל שבת קטו א, ועירובין מג א, ועוד; רבנו בחיי שמות יב א, בשמו).
 
 
* ויש סוברים שקביעת החודשים היתה נעשית מעולם על פי הראיה, ורק הלל חידש לקבוע החודשים על פי הקביעות (שאילתות סז; תשובת רב האי שם; פירוש המשניות לרמב&quot;ם ראש השנה כג ב), לפי שהיתה הלכה למשה מסיני בידו שמותר לעשות כן (חזון איש או&quot;ח קמ).
 
 
==== בית דין ====
 
 
קביעות חדשים ועיבור השנים לפי חשבון, אם צריכה בית דין, נחלקו ראשונים:
 
 
* יש סוברים שהקביעות לפי חשבון אינה צריכה בית דין (שו&quot;ת ר&quot;י מיגש קמו; כן משמע מרמ&quot;ה סנהדרין יא א), שכבר קידשוהו שמים (שו&quot;ת ר&quot;י מיגש שם), שכיון שאי אפשר שיתקדש החודש אלא ביום מסויָם, כפי שׁמורֶה החשבון, מתקדש אותו יום בידי שמים, ואין צריך קידוש בית דין (אבני נזר או&quot;ח שי ה).
 
 
* ויש סוברים שקביעות החדשים ועיבור השנים לפי חשבון נעשה דווקא בבית-דין (ראה ערכו. כן משמע מלקח טוב בראשית יז יג; רמב&quot;ם קדוש החודש ה ה, וספר המצוות מ&quot;ע קנג; התרומות מה ד, בשם המאור; חינוך ד) סמוכים (התרומות שם, בשם המאור; השגות הרמב&quot;ן לספר המצוות שם, בדעת הרמב&quot;ם; רא&quot;ה ביצה ד ב; חינוך ד; ריטב&quot;א ראש השנה יח א, וסוכה מג א) בארץ ישראל (כן משמע מרמב&quot;ם קדוש החודש ה יג, וספר המצוות שם), שלדעתם, אין תוקף לקביעות חדשים ולעיבור שנים, ולקביעות מועדים התלויה בהם, אלא בבית דין, שנאמר: מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם (ויקרא כג ב. לקח טוב שם), וקידוש בית דין על פי ידיעת החשבון הוא כקידוש על פי קבלת עדות על ראיית הלבנה, שידיעת החשבון שעל פיו מתברר שניתן לראות את הלבנה החדשה, היא כקבלת עדות ראיית הלבנה, כמו בעדות ממון, שהידיעה כראייה, שנאמר: אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע (ויקרא ה א. לקח טוב שם). ובזמן הזה שאין לנו בית דין סמוכים לקביעות חדשים ושנים, אנו סומכים על הלל הנשיא בנו של רבי יהודה הנשיא, שקידש את כל החדשים ועיבר את כל השנים העולים בחשבונו, עד שיבוא אליהו (התרומות שם, בשם המאור; השגות הרמב&quot;ן שם, בדעת הרמב&quot;ם; רא&quot;ה שם; חינוך שם; ריטב&quot;א שם ושם), לפי שראה שהסמיכה מתמעטת ומתבטלת מישראל, ולא יהיה בית דין הראוי לקדש חדשים ולעבר שנים, ויבוא לידי ביטול המועדים (השגות הרמב&quot;ן שם; רא&quot;ה שם; ריטב&quot;א שם; ושם), ואף על פי שאין מקדשים חדשים ואין מעברים שנים אלא במועדם (ראה ערך עבור השנה וערך קדוש החודש), רשאי היה הלל לקדש ולעבר קודם זמנם, מפני שהיתה זו שעת הדחק (רא&quot;ה שם וריטב&quot;א שם ושם, על פי סנהדרין יב א), ואין אנו נוהגים ראש חודש על פי קביעותנו, אלא על פי קביעותו של הלל, שהיה נשיא מבית דוד, והיה יכול לקבוע חדשים (תשב&quot;ץ א קלה).
 
 
==== כשאין ישוב בארץ ישראל ====
 
 
בטל ישוב ישראל מארץ ישראל, ואין שם בית דין הראוי לקבוע חדשים ולעבר שנים, ואין בחוץ לארץ בית דין שנסמך בארץ, אין החשבון מועיל כלום (ספר המצוות לרמב&quot;ם שם).
 
 
==== בשעת הדחק ====
 
 
אף בזמן שקידשו חדשים לפי הראייה, בשעת הדחק נהגו לקבוע חדשים לפי חשבון (כן משמע מלקח טוב שם, ושכל טוב שם יב כ; המאור ראש השנה כ א; רמב&quot;ם קדוש החודש יח ח; יסוד עולם ד ו), כגון ביום המעונן, או כשהטעו המינים, או כששהו העדים מלבוא (יסוד עולם שם).
 
 
==== חישוב התקופות והמזלות ====
 
 
המצוה לחשב תקופות ומזלות - ומולדות הלבנה (יראים רס; סמ&quot;ג עשין מז) - הנלמדת מן הכתוב: וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִיא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים (דברים ד ו), שדרשו בו: איזו היא חכמה ובינה שהיא לעיני העמים, זו היא חישוב תקופות ומזלות (שבת עה א; יראים השלם שם; סמ&quot;ג שם), יש מהראשונים שכתב שהיא כדי שעל ידי החישוב ידעו מתי לעבר את החודש ולעבר את השנה (סמ&quot;ג שם).
 
 
=== כללי החשבון ===
 
 
==== עיקר לוח השנה ====
 
 
עיקרו של לוח השנה הוא, שראש חודש תשרי נקבע ביום המולד (ראה ערכו), אם המולד אינו חל באחד מארבעת האופנים שנדחית קביעותו מיום זה (ראה להלן: הדחיות), וכתוצאה מזה, קביעות של כל ראש חודש, היא ביום המולד, או ביום או יומיים לאחר המולד - ולעיתים היום השני של ראש חודש שלשה ימים לאחר המולד - לפי הצורך, מפני הדחיות (ראה להלן: שם), אבל לעולם אין קובעים ראש חודש לפני יום המולד (פסקי ריא&quot;ז ראש השנה א ג ב,י).
 
 
מולד זה היינו המולד האמצעי (העבור ב ב; רמב&quot;ם קדוש החודש ו א, ושם ז ח; מאירי סנהדרין יג א; יסוד עולם ג יא; לבוש או&quot;ח תכז א) - חישוב ממוצע של המולדות האמיתיים (ראה ערך מולד) - שלפיו, אורך החודש ממולד למולד הוא אורך קבוע, עשרים ותשעה יום ושתים עשרה שעות, ו-793 חלקים (ראש השנה כה א; פרקי דרבי אליעזר ו; העבור ב ו,ח; רמב&quot;ם שם ו ג, ושם ח א; יסוד עולם ד א; טור או&quot;ח תכז) חלקי אלף ושמונים בשעה (רש&quot;י ערכין ט ב ד&quot;ה ויומא דתלתין; העבור שם; רמב&quot;ם שם ו ב,ט; סמ&quot;ג עשין מז), סימן: כ&quot;ט י&quot;ב תשצ&quot;ג (הכוזרי ד כט; טור או&quot;ח תכז ותכח; תשב&quot;ץ א קג וקלה)<ref>ולכן כדי לחשב את זמן המולד של חודש מסוים, ולדעת באיזה יום בשבוע, באיזו שעה ובכמה חלקים יהיה, יש להוסיף על המולד של החודש שלפניו, יום אחד ושתים עשרה שעות ו-793 חלקים, סימן: אי&quot;ב תשצ&quot;ג, שזוהי שארית החודש, לאחר שתפחית מחשבון אורך החודש, שהוא כ&quot;ט י&quot;ב תשצ&quot;ג את המספר המתחלק לשבועות שׁלֵמים, ולכן זה ההפרש בימי השבוע בין מולד החודש, למולד החודש שלאחריו (העבור ב ו; רמב&quot;ם קדוש החודש ו ו,ז,טו; יסוד עולם ד ד; טור או&quot;ח תכז).</ref>, אבל המולד האמיתי - הזמן האמיתי שמרכז הלבנה נמצא בתחילת החודש על הקו שבין מרכז החמה למרכז כדור הארץ (ראה ערך מולד) - אין זמנו קבוע, שלפעמים מהלך הלבנה הוא במהירות ומהלך החמה במתינות או להיפך, וזמן המולד מקדים או מאחר במעט (ראש השנה שם), ולפיכך לא ייסדו את החשבון המסור בידינו על פיו (יסוד עולם שם).
 
 
==== חודשים מלאים וחסרים ====
 
 
חדשי השנה, חלקם חודשים מלאים בני שלשים יום, וחלקם חודשים חסרים בני עשרים ותשעה יום (העבור ב ח; רמב&quot;ם שם ח א-ב; יסוד עולם ד א; תשב&quot;ץ א קלה), לפי שאורך החודש ממולד למולד הוא יותר מעשרים ותשעה יום ופחות משלשים יום (ראה לעיל), ואין חולקים יום אחד לשני חדשים, לעשות מספר שעות ממנו מחודש אחד והשאר מחודש אחר, שנאמר: עַד חֹדֶשׁ יָמִים (במדבר יא כ), ימים אתה מחשב לחדשים, ואין אתה מחשב שעות לחדשים (מגילה ה א; רמב&quot;ם שם א), וכן כדי שלא יתקלקלו המועדים, שאם יתחלק היום לשני תאריכים, יחולו המועדים בחצי היום, ולא יהיו מערב עד ערב (יסוד עולם ד א), לפיכך עושים את החודשים חלקם מלאים וחלקם חסרים (רמב&quot;ם שם; תשב&quot;ץ שם).
 
 
מספר החודשים המלאים והחסרים אינו קבוע בכל השנים, אלא לפעמים יהיו חודשים חסרים יותר ממלאים - שבעה חסרים וחמשה מלאים בשנה פשוטה, או שבעה חסרים וששה מלאים בשנה מעוברת (נאוה קדש קדוש החודש ח ג) - ולפעמים יהיו חודשים מלאים יותר מחסרים - שבעה מלאים וחמשה חסרים בשנה פשוטה, או עד שמונה מלאים וחמשה חסרים בשנה מעוברת (נאוה קדש שם) - ולפעמים מספר המלאים והחסרים שוה (העבור ב ח; רמב&quot;ם שם ג,ו; יסוד עולם שם; תשב&quot;ץ שם), שאילו היה אורך החודש ממולד למולד עשרים ותשעה ימים ומחצה בדקדוק, היו כל החדשים אחד מלא ואחד חסר, וכל השנים כסדרן לעולם (רמב&quot;ם שם ג), ובאותן שנים יהיו החודשים המלאים יותר מהחסרים, ויהיו החסרים יותר מהמלאים (רמב&quot;ם שם), וכן מפני הדחיות (ראה להלן: הדחיות) מוסיפים יום על השנה הקודמת, כדי לדחות את קביעות חודש תשרי מיום מולדו (יסוד עולם שם ט), ויש לחסר יום כנגדו בשנה האחרת (יסוד עולם שם; המפרש שם ה; לבוש או&quot;ח תכח א).
 
 
==== סדר החודשים המלאים והחסרים ====
 
 
החודשים מטבת ועד תשרי של השנה הבאה הם לעולם אחד חסר ואחד מלא לפי סדר: טבת חסר, שבט מלא, אדר חסר, ניסן מלא, אייר חסר, סיון מלא, תמוז חסר, אב מלא, אלול חסר, תשרי מלא, ובשנה מעוברת אדר הראשון לעולם מלא, ואדר השני לעולם חסר, ואילו החודשים מרחשון וכסליו משתנים, פעמים שניהם מלאים, פעמים שניהם חסרים, ופעמים הם כסדרם, מרחשון חסר וכסליו מלא (רמב&quot;ם שם ה-ו; יסוד עולם שם א וט; טור או&quot;ח תכח).
 
 
הטעם שקבעו שהחדשים המשתנים יהיו מרחשון וכסליו, והחדשים שמטבת ועד תשרי יהיו קבועים, כתבו ראשונים שניסן ותשרי אין לעשותם משתנים מפני המועדים, ומניסן ועד תשרי אין לעשותם משתנים, לפי שהימים ביניהם צריכים להיות קבועים, שבין ראשון של פסח לשבועות הרי יש חמשים יום (ראה ויקרא כג טז), ובין שבועות ליום הכפורים צריך שיהיו מאה ועשרים ושנים יום, כמספר הימים שבין מתן תורה לירידת משה מהר סיני ביום הכפורים (ראה שמות כד יח, ושם לד כח, ודברים ט יח), ואף שבט ואדר אין לעשותם משתנים, מפני העיבור אשר הוא באדר הראשון, והוא מלא לעולם בצורך העיבור, ולא יוכלו לחסרו בשנה מעוברת וחסרה, ולא להשלים אדר הסמוך לניסן בשנה פשוטה ושלימה, לפי שהוא חסר לעולם נשארו מרחשון כסליו וטבת, שמתוכם קבעו את מרחשון וכסליו משתנים, ובטבת, ניכר השינוי, שכשכסליו מלא, יהיה ראש חודש טבת שני ימים (העבור ב ח, בשם הרופא ר' יהודה בן רקופל; אבודרהם, סדר העיבור, קביעות השנים)<ref>לטעמים נוספים, ראה: העבור שם; המפרש קדוש החודש ח ו; עתים לבינה יא.</ref>.
 
 
=== הדחיות ===
 
 
אף על פי שראש חודש תשרי נקבע ביום המולד (ראה ערכו. ראה לעיל: כללי החשבון), באחד מארבעה אופנים נדחית קביעותו מיום זה:
 
 
* כשמולדו בימים ראשון רביעי או שישי, נדחית הקביעות מיום המולד ליום שלאחריו (רמב&quot;ם קדוש החודש ז א).
 
 
* כשמולדו מחצות היום ואילך - נקרא מולד זקן (העבור ב ז; המאור ראש השנה כ ב; תוספות שם ד&quot;ה חצות), מפני שאין כוח באור הלבנה להיראות בו ביום בשום מקום בעולם, כזקן שכהו עיניו מראות, ומפני שהיום נוטה לערוב, כזקן נוטה לצאת מן העולם (העבור שם) - ונדחית הקביעות מיום המולד לאחריו (רמב&quot;ם שם ב).
 
 
* תשרי של שנה פשוטה, שמולדו בליל שלישי מתשע שעות ו-204 חלקים ואילך, נדחית הקביעות ליום חמישי (רמב&quot;ם שם ד).
 
 
* תשרי שלאחר שנה מעוברת, שמולדו ביום שני מחמש עשרה שעות ו-589 חלקים ואילך, נדחית הקביעות ליום שלישי (רמב&quot;ם שם ה).
 
 
רמזי הדחיות:
 
 
* לא אד&quot;ו ראש.
 
 
* מולד זקן בל תדרוש.
 
 
* גטר&quot;ד בשנה פשוטה, גרוש.
 
 
* בט&quot;ו תקפ&quot;ט אחר עיבור, עקור מלשרוש (לבוש או&quot;ח תכח א).
 
 
==== אד&quot;ו ====
 
 
מולד תשרי שחל באחד בשבת, שאם יקבעו ראש חודש לבו ביום, יחול יום הושענא-רבה (ראה ערכו) בשבת, נחלקו אמוראים, בזמן הזה שחרב המקדש, וערבה אינה אלא מדרבנן, זכר למקדש (סוכה מג ב, ורש&quot;י ד&quot;ה האידנא):
 
 
* יש אומרים שנדחית הקביעות של ראש השנה ליום שלאחריו, שלא יחול הושענא רבה בשבת (בר הדיא בגמ' שם; רבי סימון בירושלמי סוכה ד א), מפני ביטול מצות ערבה (שו&quot;ת רש&quot;י קיח; תוספות שם ד&quot;ה לא), שהיה קשה בעיני החכמים שערבה בזמן הזה, שאינה אלא מדרבנן זכר למקדש (ראה ערך ערבה ב) תדחה שבת, אבל גם קשה בעיניהם שיחול יום ערבה בשבת ולא תדחה שבת, שראוי שתדחה שבת כדי לפרסמה שהיא מן התורה במקדש, וכן מפני מחלוקת המינים שאינם מודים בה (ר&quot;ן שם, על פי גמ' שם), וכן הלכה (רמב&quot;ם קדוש החודש ז א; טוש&quot;ע או&quot;ח תכח א).
 
 
* ויש אומרים שאין הקביעות נדחית, והושענא רבה יחול בשבת (רבין וכל נחותי בגמ' שם)<ref>בטעם שהחמירו בביטולה יותר מביטול שופר ולולב, ראה: שו&quot;ת רש&quot;י שם; תוספות שם; רוקח רכא; ר&quot;ן שם.</ref>.
 
 
מולד תשרי שחל ברביעי או בשישי, שאילו יקבעו את ראש השנה לבו ביום, יחול יום הכפורים סמוך לשבת לפניה או לאחריה, נדחית הקביעות (ראש השנה כ א, וסוכה נד ב; רבי יוסה בירושלמי שם), כדי שלא יסריח המת, שימות בראשון משני ימים אלו, ולא יקבר לא היום ולא למחר (רבי אחא בר חנינא בראש השנה שם)<ref>לטעמים נוספים, ראה גמ' שם.</ref>.
 
 
==== מולד זקן ====
 
 
חודש תשרי, שמולדו הוא בחצות היום - י&quot;ח שעות מתחילת הלילה - או מחצות ואילך, אין קובעים את ראש החודש ביום מולדו, אלא לאחריו (העבור ב ז; המאור ראש השנה כ ב; רמב&quot;ם שם ב; סמ&quot;ג עשין מז; טור או&quot;ח תכח), וזו היא דחיית מולד זקן (העבור שם; המאור שם; יסוד עולם שם)<ref>יש מהגאונים וראשונים שפירשו בדעת אמוראים, שהם חלוקים על כלל זה, וסוברים שדחייה זו אינה קיימת כלל (המאור ראש השנה כ ב, בדעת ריש לקיש בגמ' שם); או שאדרבא סוברים שלא בלבד כשהמולד זקן נדחית קביעות החודש, אלא אף כשהמולד הוא לפני חצות היום - נדחית, ואין קובעים ראש חודש עד שיהיה המולד מתחילת הערב, ויהיה לילה ויום מן החדש לאחר המולד (רבנו חננאל שם, בדעת רבי זירא בגמ' שם).</ref>.
 
 
בימי הגאונים התלקחה מחלוקת בין ראש הישיבה שבארץ ישראל לבין חכמי בבל, כאשר מולד תשרי של שנת ד' תרפ&quot;ד חל ביום שבת רל&quot;ז חלקים לאחר חצות היום:
 
 
* לדעת חכמי בבל, משום מולד זקן דחו את ראש השנה, ומשום לא אד&quot;ו ראש (ראה לעיל), נדחה ליום שני (ראה להלן).
 
 
* ואילו ראש הישיבה, מסורת היתה בידיו מאבותיו, שאין דחיית מולד זקן נוהגת עד שיהיה המולד תרמ&quot;ב חלקים לאחר חצות היום, וראש השנה חל בשבת (אגרת רבי אהרן בן מאיר בזכרון לראשונים ה עמ' ריג).
 
 
מחלוקת זו השפיעה על קביעות שתי השנים הקודמות לתרפ&quot;ד<ref>לפי הדעה הראשונה קביעות השנים (ראה להלן: מבנה הלוח וסימניו) תרפ&quot;ב, תרפ&quot;ג ותרפ&quot;ד: הש&quot;ג, הכ&quot;ז, בח&quot;ג; ולפי הדעה השניה: הח&quot;א, גכ&quot;ה, זש&quot;ג (קורות חשבון העבור (יפה) עמ' קפג-קפד).</ref> - שלדעת ראש הישיבה יש שינוי אף בדחיות גטר&quot;ד ובט&quot;ו תקפ&quot;ט, הנובעות ממולד זקן (ראה להלן) - ונחלקו ישראל לשתי כתות, בארץ ישראל חגגו המועדים בימים מסויימים, ובבבל בימים אחרים, ובשנת תרפ&quot;ה היו המועדים שווים, ולאחר מכן קבלו כלל ישראל דעת חכמי בבל (מחלוקת רס&quot;ג ובן מאיר; מבוא וקורות חשבון העבור כו-כח).
 
 
טעם הדחייה, משום שלא ניתן לראות את הלבנה ביום המולד (יסוד עולם ד ח; פסקי ריא&quot;ז ראש השנה א ג א וי). ודחייה זו אינה נוהגת אלא בחודש תשרי (העבור ב ט; יסוד עולם שם), לפי שאין לנו צורך בתקנת כל החדשים, אלא בתקנת תשרי וניסן בלבד, ואילו היינו חוששים למולד כל חודש לקבעו ביום הראוי לו לפי מולדו, היה נראה כאילו אנו מקדשים חדשים בחוץ לארץ (העבור שם)<ref>ויש שכתב הטעם, מפני שהוא זילותא-דבי-דינא (ראה ערכו) לקבוע את ראש השנה כשלא ניתן לראות את הלבנה באותו יום (תפארת ישראל, שבילי דרקיע, קביעת החודש יא).</ref>.
 
 
תשרי, שמולדו מחצות היום ואילך, שיש לדחותו משום מולד זקן, ולמחרת הוא אחד הימים שאינם ראויים לקביעתו, משום דחיית אד&quot;ו, דוחים את הקביעות ביום נוסף (העבור ב ז; המאור שם; רמב&quot;ם שם ג; סמ&quot;ג שם; פסקי ריא&quot;ז שם י; טור או&quot;ח תכח).
 
 
==== גטר&quot;ד ====
 
 
חודש תשרי של שנה פשוטה, שמולדו בליל שלישי מתשע שעות ומאתים וארבעה חלקים ואילך, אין קובעים אותו ביום מולדו, ולא ביום שלאחריו, אלא ביום חמישי (העבור ב ט; המאור שם; תוספות ערכין ט א ד&quot;ה מחד; רמב&quot;ם שם ד; סמ&quot;ג שם; פסקי ריא&quot;ז שם יא; טור שם), לפי שמולד תשרי של השנה הבאה, יחול בשבת לאחר חצות היום - ד&quot;ח תתע&quot;ו לאחר מולד שנה זו - ונדחית הקביעות בשנה הבאה, משום מולד זקן (ראה לעיל), ומשום דחיית אד&quot;ו (ראה לעיל) עד ליום שני, ואם נקבע את ראש חודש תשרי של שנה זו ביום שלישי, שהוא יום המולד, נמצאת שנה של 356 ימים, ואין שנה פשוטה יתירה על 355 ימים, לפיכך נדחית קביעות שנה זו מיום שלישי, ונדחית אף מיום רביעי מחמת דחיית אד&quot;ו עד ליום חמישי (יסוד עולם שם; המפרש שם; לבוש או&quot;ח תכח א)<ref>לדעת ראש הישיבה בארץ ישראל שחלק על זמן דחיית מולד זקן, אין דחיה זו נוהגת עד שיהיה המולד בליל שלישי מתשע שעות ו-846 חלקים ואילך, סימן: ג&quot;ט תתמ&quot;ו (אגרת רבי אהרן בן מאיר בזכרון לראשונים ה עמ' ריג).</ref>.
 
 
==== בט&quot;ו תקפ&quot;ט ====
 
 
חודש תשרי של שנה שאחרי המעוברת, שמולדו ביום שני מחמש עשרה שעות ו-589 חלקים ואילך, אין קובעים אותו ביום מולדו, אלא למחרת ביום שלישי (העבור שם; המאור שם; רמב&quot;ם שם ה; סמ&quot;ג שם; פסקי ריא&quot;ז שם; טור שם), לפי שמולד תשרי של השנה הקודמת, היה ביום שלישי לאחר חצות היום - הכ&quot;א תקפ&quot;ט לפני מולד שנה זו - ונדחתה הקביעות בשנה הקודמת, משום מולד זקן (ראה לעיל), ומשום דחיית אד&quot;ו (ראה לעיל) עד ליום חמישי, ואם נקבע את ראש חודש תשרי של שנה זו ביום שני, שהוא יום המולד, נמצאת השנה הקודמת של 382 ימים, ואין שנה מעוברת פחותה מ- 383 ימים, לפיכך נדחית קביעות שנה זו ליום שלישי (יסוד עולם שם; המפרש שם ד; לבוש שם)<ref>לדעת ראש הישיבה בארץ ישראל שחלק על זמן דחיית מולד זקן, אין דחיה זו נוהגת עד שיהיה '''ביום שני משש עשרה שעות ו-151 חלקים ואילך, סימן: בט&quot;ז קנ&quot;א''' (אגרת רבי אהרן בן מאיר שם).</ref>.
 
 
==== מקור הדחיות ====
 
 
הדחיות, נחלקו גאונים וראשונים במקורן:
 
 
* יש סוברים שהן הלכה-למשה-מסיני (רבנו חננאל שבת קטו א, ועירובין מא א, ועוד; העבור ב ח, ויסוד עולם ד ו, ותשב&quot;ץ א קלה, בשם רס&quot;ג), והטעמים שנתנו חכמים לדחיות (ראה לעיל) אינם עיקר הטעם (תוספות יום טוב סוכה ה ה, בדעת רבנו חננאל).
 
 
* ויש סוברים שהן מתקנת חכמים (שאילתות סז, לפי העמק שאלה שם; אגרת רבי אהרן בן מאיר שם; לקח טוב בראשית יז יג; שכל טוב שם יד; המאור שם, וסנהדרין יג ב; ר&quot;ן סוכה מג ב), שיש כוח ביד חכמים לשנות את קביעות החדשים והמועדים לפי הצורך שיראה להם, שנאמר: מועדי ה' וגו' אשר תקראו אתם (ויקרא כג ד), ללמד שקריאת קידוש המועדים מסורה לחכמים (לקח טוב שם; שכל טוב שם; ר&quot;ן שם).
 
 
לדעה זו נחלקו גאונים וראשונים מי תקנם, אם הן מתקנת הלל הנשיא האחרון שתיקן הלוח (ראה לעיל: קביעת זמנים לפי חשבון. המאור שם); או שהן מתקנת רבי אליעזר הגדול וחבריו (שכל טוב שם); או שהן מתקנת רבן גמליאל הנשיא ורבי יהודה הנשיא (אגרת רבי אהרן בן מאיר שם); או שדחיית לא ד&quot;ו ראש נתקנה בימי התנאים, ובימי האמוראים נוסף לא א' ראש (מאירי ראש השנה כ א); או שכולן מתקנת אמוראים, ובתחילה תיקנו לא ד&quot;ו ראש, ולאחר מכן נוסף לא א' ראש (ערוגת הבושם ב עמ' 273, על פי ירושלמי מגילה א ב).
 
 
=== עבור השנה ===
 
 
חדשי השנה הם חדשי הלבנה (ראה ערך חודש: חודש של לבנה), שמהלך הלבנה נשלם היקפו בכל חודש (מאירי ראש השנה כא א), ונקרא חודש (ראה ערכו) על שם התחדשות הלבנה (לבוש או&quot;ח תכז א; תפארת ישראל, שבילי דרקיע, קביעת החודש א), אבל לחמה אין חדשים, שאין ניכר בהקפתה בגלגלה שום חידוש (תפארת ישראל שם). שנה (ראה ערכו), היא שנת חמה (רמב&quot;ם קדוש החודש א א), שבשנה נשלם מהלך החמה (מאירי שם), והקיץ והחורף ושאר עונות השנה אחר חשבון החמה הם (רש&quot;י שם ד&quot;ה ולא תחוש). אנו צריכים למנות חדשים ללבנה, ולהשוות חשבון שלה עם חשבון החמה, כדי שהמועדים - שזמנם קבוע בתורה על פי חודשי הלבנה - יחולו בעונתם, חג הפסח בזמן האביב (ראה ערכו), חג שבועות בזמן הקציר, וחג הסוכות בזמן האסיף (רמב&quot;ם שם, ומפרש שם; יסוד עולם ד ב; מאירי שם), שנאמר: שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב (דברים טז א. רמב&quot;ם שם), שְׁמור אביב של תקופה שיהא בחודש ניסן (סנהדרין יג ב)<ref>ויש מהגאונים הסובר שבזמן שאין בית המקדש קיים ואין העומר (ראה ערכו) קרב, אין צורך להקפיד שפסח לא יחול לפני תקופת האביב (רבנו חננאל ראש השנה כב א), והעיבור שלנו אינו כי אם להשוות את שנת הלבנה לשנת החמה, ואין אנו חוששים אם יפול חג הסוכות כולו קודם התקופה (ראה ערך עבור השנה. תוספות רא&quot;ש סנהדרין יג ב).</ref>. ולפי ששנת החמה יתירה על שנים עשר חודשי הלבנה קרוב לאחד עשר יום (כן משמע מהרמב&quot;ם שם ב), ואין עושים שנה של שנים עשר חודשים וכמה ימים, שנאמר: לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה (שמות יב ב), חודשים אתה מונה לשנה, ואין אתה מונה ימים לשנה (מגילה ה א; רמב&quot;ם שם), לפיכך כשיתקבץ מן התוספת הזאת כשלשים יום בקירוב, מוסיפים חודש אחד, ועושים אותה השנה של שלשה עשר חודשים (העבור ג ה; רמב&quot;ם שם ג; יסוד עולם שם; לבוש שם), ונקראת שנה מעוברת (ראה ערך עבור השנה וערך שנה. רמב&quot;ם שם).
 
 
==== בימינו  ====
 
 
בזמן שהיה בית דין הכשר לקידוש החודש ועיבור השנה, היו מעברים לפי סימנים ולפי הזמן והצורך (ראה ערך עבור השנה), ועכשיו מעברים לפי חשבון, מתקנת הלל (ראה לעיל: קביעת זמנים לפי חשבון). מחזור העיבור הוא של תשע עשרה שנים (פרי דרבי אליעזר ח; העבור ב ד, ושם ג ה; רמב&quot;ם שם ו י, ושם י א; רמ&quot;ה סנהדרין שם; סמ&quot;ג עשין מז; יסוד עולם ד ב; טור או&quot;ח תכז), לפי שבתשע עשרה שנים מתאים חשבון שנות החמה עם חשבון חודשי הלבנה, ונקרא מחזור, על שם שהם חוזרים להיות שוים (העבור ב ד). השנים המעוברות במחזור הן: השלישית, השישית, השמינית, האחת עשרה, הארבע עשרה, השבע עשרה והתשע עשרה (פרקי דרבי אליעזר שם; העבור ב ה, ושם ג ה; רמב&quot;ם שם ו יא; יסוד עולם שם; טור שם), וסימנם: גו&quot;ח אדז&quot;ט (תשובת רב האי בספר העבור ג ז, ושם ב ה, ושם ג ה)<ref>ויש מהתנאים שנחלקו בדבר, וסוברים שמעברים שנים אחרות במחזור (חכמים ורבי אליעזר בברייתא ביסוד עולם ב).</ref>, וקבעו השנים הללו, לפי שבשנים אלו מגיע יתרון שנות החמה על שנות הלבנה לכדי חודש בקירוב (העבור ב ה, בשם רוב המדברים על סוד העיבור).
 
 
==== התרחקות הפסח מחודש האביב ====
 
 
הזמן בו צריך פסח לחול הוא תקופת ניסן (ראה ערך אביב: אביב של תקופה), הינו לאחר הזמן באביב בו היום והלילה שוים (ראה ערך הנ&quot;ל: שם), וכיון שי&quot;ב חודשי לבנה הם פחות משנת חמה, יש צורך פעם בכמה שנים להוסיף חודש על מנת שפסח יחול בתקופת ניסן ולא קודם לכן (ראה לעיל). הזמן הכי מאוחר בו הפסח צריך לחול הוא שלשים יום לאחר תחילת תקופת ניסן (כן משמע מרב שמואל בר נחמן בירושלמי סנהדרין א ב, ורבנו חננאל סנהדרין יב ב).
 
 
מחזור העיבור של י&quot;ט שנים, שבהן י&quot;ב שנים פשוטות וז' שנים מעוברות, שאנו נוהגים בו כיום (ראה לעיל), מבוסס על הדעה, שאורך שנת החמה הוא 365 יום וחמש שעות ו-997 חלקים וארבעים ושמונה רגעים (העבור ג ד; רמב&quot;ם שם י א, בשם יש מי שאומר; רמ&quot;ה שם; סמ&quot;ג שם), שהם על פי הזמנים המקובלים היום, 365 ימים 5 שעות 55 דקות 25 שניות ו-57 /25 של שניה (שערים ללוח העברי עמ' 143). האורך האמיתי של שנת החמה בימינו, על פי חישובי התוכנים, הוא 365 ימים 5 שעות 48 דקות ו-46 שניות בקירוב (תורה שלמה יג עמ' קכ; שערים ללוח העברי שם), והוא הולך ומתקצר מעט בכל שנה (תורה שלמה שם). נמצא שהבדל בין שנת החמה על פי חשבון העיבור, לבין שנת החמה המקובלת הוא קרוב לשש דקות וארבעים שניות (תורה שלמה שם; שערים ללוח העברי עמ' 149 ועמ' 151; חיבור חכמת העיבור עמ' 25), ובמשך כ- 216 שנים מצטבר ההפרש ליום שלם (חיבור חכמת העיבור שם). עקב ההבדל בין הזמנים וההצטברות שלהם במשך השנים, החל משנת ה' ס&quot;ב, יש שחג הפסח חל לאחר חודש האביב (שערים ללוח העברי עמ' 151), היינו יותר משלשים יום לאחר תחילת תקופת ניסן (ראה לעיל). הטעם שהלל תיקן המחזור על פי אורך שנת חמה שאיננו מדויק, הוא כיון שמחזור מדויק יותר יהיה מחזור בן מאות שנים, שלא ניתן להשתמש בו (סיני יז עמ' קעט; יודעי בינה א עמ' 168). הלל יכול היה אף לשנות את סדר השנים המעוברות במחזור (ראה לעיל), באופן שכל פעם שבשנת עיבור יחול פסח לאחר חודש האביב, לא יעברו אותה אלא את השנה שלאחריה, ויתחילו מכאן ואילך לדחות את אותה שנת עיבור בשנה אחת (קורות חשבון העבור עמ' קטז; שערים ללוח העברי עמ' 152), וכן לתקן שכשיצטבר עודף על פני שנות החמה המדויָקות, יוסיפו מחזור קטן של י&quot;א שנים, שבו מעברים את השנים השלישית, השישית, השמינית והאחת עשרה, ושנות החמה של שנים אלו עודפות על שנות הלבנה יום ומחצה בקירוב (קורות חשבון העיבור עמ' קכ), ולמעשה פעם בשבעה עשר עד שמונה עשר מחזורים היה יכול להכניס מחזור קטן זה, על מנת לבטל את היתרון שהצטבר ממחזורי י&quot;ט שנים על פני שנות החמה המדויָקות (שערים ללוח העברי עמ' 153), ומכל מקום לא עשה כן שכיון שבזמן שהיו מעברים את השנה על פי בית דין (ראה לעיל), היו מתחשבים בנידון אם לעבר את השנה בטעמים נוספים מלבד התקופה, והם בישול התבואה ופירות האילן (ראה ערך אביב: אביב של תבואה, וערך עבור השנה), וסימנים אלו יש שהם מתאחרים לבא מעבר לתקופה - ואז מעברים את השנה, אף על פי שאחרי העיבור יחול הפסח יותר משלשים יום לאחר תחילת תקופת ניסן (ראה ערך אביבי: שם, וערך עבור השנה) - אין לחשוש אף בזמן החשבון כשלעיתים חל פסח יותר משלשים יום לאחר התקופה (שערים ללוח העברי עמ' 151; חיבור חכמת העיבור עמ' 25).
 
 
=== קביעות השנים ===
 
 
מספר ימי השנה תלוי הוא בקביעות חדשי מרחשון וכסלו, שכשנקבעו שניהם חסרים (ראה לעיל: כללי החשבון) נקראת השנה חסרה (העבור ב ח; יסוד עולם ד א,ט; טור או&quot;ח תכח), וימיה הם 353 יום בשנה פשוטה, ו-383 יום בשנה מעוברת (העבור שם; יסוד עולם שם; תשב&quot;ץ א קלה; לבוש שם א), וכשמרחשון חסר וכסלו מלא, נקראת השנה כסדרה (העבור שם; יסוד עולם שם; טור שם; לבוש שם) - שכל חדשיה, מתשרי ועד סוף השנה, מסודרים אחד מלא ואחד חסר, חוץ מאדר הראשון במעוברת שהוא מלא לעולם (ביאור הלכה תכח ד&quot;ה במדבר) - וימיה הם 354 יום בשנה פשוטה, ו- 384 יום בשנה מעוברת (העבור שם; יסוד עולם שם; תשב&quot;ץ שם; לבוש שם), וכששניהם מלאים נקראת השנה שלימה (העבור שם; יסוד עולם שם; טור שם; לבוש שם), וימיה הם 355 יום בשנה פשוטה, ו-385 יום בשנה מעוברת (העבור שם; יסוד עולם שם; תשב&quot;ץ שם; אבודרהם שם; לבוש שם). כשתפחית מן החשבון את המספר המתחלק לשבועות שׁלֵמים - 350 לפשוטה, או 378 למעוברת - תהיה השארית בשנה חסרה: שלשה ימים לפשוטה וחמשה למעוברת, והשארית בשנה כסדרה: ארבעה ימים לפשוטה וששה למעוברת, והשארית בשנה שלימה: חמשה ימים לפשוטה, ולמעוברת שבועות שׁלֵמים בלבד (אבודרהם שם; לבוש שם), ולפיכך כשתדע באיזה יום בשבוע נקבע ראש השנה, ובאיזה יום בשבוע יהיה ראש השנה בשנה שלאחריה, תדע אם השנה חסרה, או כסדרה, או שלימה, שבשנה פשוטה, כשתמצא ביניהם שני ימים, חוץ מיום הקביעה של זו ושל זו - דהיינו יום אחד פחות מהשארית הנזכרת, הכוללת את יום הקביעה של אחד מראשי השנה - תדע שהשנה היא חסרה, וכשתמצא ביניהם שלשה ימים תדע שהשנה היא כסדרה, וכשתמצא ביניהם ארבעה ימים תדע שהשנה היא שלימה, ובשנה מעוברת, כשתמצא ביניהם ארבעה ימים, תדע שהשנה היא חסרה, וכשתמצא ביניהם חמשה ימים, תדע שהשנה היא כסדרה, וכשתמצא ביניהם ששה ימים, תדע שהשנה היא שלימה (העבור שם ט; רמב&quot;ם קדוש החודש ח ז-י; יסוד עולם ד י; טור שם; לבוש שם).
 
 
==== הימים בהם יחולו המועדים ====
 
 
ראש השנה לא יחול לעולם בימים ראשון רביעי ושישי, סימן: אד&quot;ו, מפני הדחיות (ראה לעיל: הדחיות), ושאר המועדים לא יחולו בימים שיעלה מחשבונם שראש השנה חל ביום שאינו ראוי (כן משמע מירושלמי מגילה א ב; רש&quot;י סנהדרין יג ב ד&quot;ה וליעברה; העבור ב ח-ט; תוספות רי&quot;ד מגילה ד ב, ופסקי רי&quot;ד שם ב א; יסוד עולם ד ט), ולפי שמראש חודש אדר הסמוך לניסן עד סוף חודש תשרי מספר הימים תמיד קבוע (ראה לעיל: כללי הקביעות), לכן יש לכל מועד ימים קבועים שבהם לא יחול לעולם, והסימן ליום שיחולו בו המועדים, על פי ימי חג הפסח: א&quot;ת ב&quot;ש ג&quot;ר ד&quot;ק ה&quot;ץ ו&quot;פ:
 
 
* ביום שחל ראשון של פסח, יחול יום תשעה באב, סימן: א&quot;ת.
 
 
* ובשני של פסח יחול חג השבועות, סימן: ב&quot;ש.
 
 
* ובשלישי של פסח יחול ראש השנה, סימן: ג&quot;ר.
 
 
* וברביעי של פסח יחול יום קריאת התורה, היינו שמחת תורה - לבני חוץ לארץ (פרי חדש או&quot;ח תכח ג; משנה ברורה שם סק&quot;ה) - סימן: ד&quot;ק.
 
 
* ובחמישי של פסח יחול צום כיפור וצום גדליה - כשהוא חל ביומו - סימן: ה&quot;ץ.
 
 
* ובשישי של פסח חל פורים של פרזים שעבר, סימן: ו&quot;פ (טוש&quot;ע או&quot;ח תכח ג)<ref>על היום בו יכול לחול כל מועד, ראה בערך המתאים לכל מועד; על היום בו יכול לחול כל ראש חודש, ראה בערך המתאים לכל חודש; הזמנים בהם קוראים פרשיות מסוימות, ועל סדר הקביעות של פרשיות נפרדות ומחוברות על פי סימן קביעות השנה, ראה ערך קריאת התורה; על סדר הקביעות של קריאת ארבע פרשיות וההפסקות ביניהן, ראה ערך ארבע פרשיות: ההפסקות.</ref>.
 
 
=== מבנה הלוח וסימניו ===
 
 
==== מרכיבי הקביעות  ====
 
 
מרכיבי קביעות השנה הם שלשה:
 
 
* קביעות היום שיחול בו ראש השנה, על פי חישוב זמן המולד (ראה לעל: כללי החשבון), ועל פי כללי הדחיות (ראה לעיל: הדחיות).
 
 
* קביעות חדשי מרחשון וכסלו, אם הם חסרים, או מלאים, או כסדרם (ראה לעיל: קביעות השנים).
 
 
* קביעות השנה אם היא מעוברת או פשוטה, לפי מקומה במחזור י&quot;ט שנים (ראה לעיל: עיבור השנה).
 
 
בקביעות שלשה מרכיבים אלו, נקבעים ממילא כל מועדי השנה, וכל ראשי החודשים (העבור ב ט; יסוד עולם ד י; המפרש קדוש החודש ח י; אבודרהם, סדר העיבור, קביעות השנים).
 
 
==== סימני השנים  ====
 
 
הסימנים שנתנו ראשונים לקביעות השנה הם של שלש אותיות: האות הראשונה, אחת מאותיות בגה&quot;ז, היא סימן ליום שיחול בו ראש השנה; האות השניה, אחת מאותיות חכ&quot;ש, סימן לשנה חסרה, כסדרה או שלימה; והאות השלישית, אחת מאותיות אגה&quot;ז, סימן ליום שיחול בו חג הפסח (העבור שם; יסוד עולם שם; המפרש שם; אבודרהם שם)<ref>ויש מן הראשונים מוסיפים בשנה מעוברת את האות מ', לציון שהיא מעוברת (המפרש שם).</ref>.
 
 
שבעה מיני קביעות בלבד יכולים להיות בשנה פשוטה: בח&quot;ג, בש&quot;ה, גכ&quot;ה, הכ&quot;ז, הש&quot;א, זח&quot;א, זש&quot;ג, ושבעה מיני קביעות בלבד יכולים להיות בשנה מעוברת: בח&quot;ה, בש&quot;ז, גכ&quot;ז, הח&quot;א, הש&quot;ג, זח&quot;ג, זש&quot;ה (העבור שם; יסוד עולם שם; המפרש שם; אבודרהם שם).
 
 
==== לוח ארבעה שערים ====
 
 
לוח ארבעה שערים הוא לוח שסידרו גאונים וראשונים לסימני קביעות השנים לפי זמן מולד תשרי של כל שנה, והוא מבוסס על כללי הדחיות (ראה לעיל: הדחיות), ועל שאר כללי הלוח (ראה לעיל: כללי החשבון), וסידרוהו לפי ארבעת הימים שראוי לקבוע בהם את ראש השנה, היינו ימי בגה&quot;ז, וקראו להם: ארבעה שערים (העבור שם; יסוד עולם שם). ועשו לוחות ארבעה שערים לשנים פשוטות לבד, ולשנים מעוברות לבד, מפני החילוקים שביניהן: שבשנה פשוטה נוהגת דחיית גטר&quot;ד (ראה לעיל: הדחיות), וכשהיא לאחר המעוברת נוהגת בה אף דחיית בט&quot;ו תקפ&quot;ט (ראה לעיל: שם), ובשנה שלאחריה - שבה תלויה קביעות שנה זו להיות חסרה, כסדרה, או שלימה - אין נוהגת בה דחיית בט&quot;ו תקפ&quot;ט, ואם היא שנה מעוברת, אין נוהגת בה אף דחיית גטר&quot;ד, ואילו בשנה מעוברת, לעולם אין נוהגות הדחיות גטר&quot;ד, ובט&quot;ו תקפ&quot;ט, ובשנה שלאחריה, לעולם נוהגות הדחיות גטר&quot;ד, ובט&quot;ו תקפ&quot;ט (כן משמע מהעבור שם, ויסוד עולם שם).
 
 
==== לוח ס&quot;א ראשים ====
 
 
לוח ס&quot;א ראשים, הוא לוח שסידרו ראשונים, למצוא את קביעות תשע עשרה שנות כל מחזור שנרצה, לפי זמן מולד תשרי של השנה הראשונה שבמחזור, ויש בלוח ס&quot;א גבולות, לפי שיש תשע עשרה שנים במחזור, ולכל שנה ושנה, יש שבעה גבולות לשבעה מיני הקביעות: ב&quot;ח, ב&quot;ש, ג&quot;כ, ה&quot;ח למעוברת או ה&quot;כ לפשוטה, ה&quot;ש, ז&quot;ח, ז&quot;ש, וכשתכפול את שבעת הגבולות בתשע עשרה שנים, נמצאו 133 גבולות, על פיהם נקבעות שנות המחזור, ומתוכם, חמשים ואחד גבולות חוזרים שלש פעמים, ולכן אינם אלא שבעה עשר, ושבעים וששה גבולות חוזרים פעמיים, ולכן אינם אלא שלשים ושמונה, וששה גבולות פעם אחת בלבד, נמצאו שישים ואחד מיני גבולות ראשיים, שעל פיהם נקבע לוח ס&quot;א ראשים (יסוד עולם שם).
 
 
==== עיגול רב נחשון ====
 
 
עיגול רב נחשון הוא לוח שסידרו מן הראשונים לסימני קביעות השנים, (לפי מחזור גדול של שלשה עשר מחזורי י&quot;ט שנים (יסוד עולם שם, בשם הרבה בני אדם; המפרש שם; לבוש או&quot;ח תכח ח), שבשלשה עשר מחזורי י&quot;ט שנים חוזר זמן המולד ליומו ולשעתו בקירוב, בחסרון של תשע מאות וחמשה חלקים (יסוד עולם שם; המפרש שם); והשיגו ראשונים על לוח זה, שאפילו שינוי בחלק אחד משנה את הקביעות, כל שכן שינוי בתשע מאות וחמשה חלקים (יסוד עולם שם; המפרש שם).
 
 
=  =
 
 
= לוחות הברית<ref>'''לו''', טורים קמג-קנ.</ref> =
 
 
== הלוחות עליהם היו כתובות עשרת הדברות, שניתנו למשה רבינו בסיני  ==
 
 
==== הלוחות הראשונים והשניים ====
 
 
הלוחות - המכונים בכתוב לוּחֹת הַבְּרִית (דברים ט ט,יא,טו), או לֻחֹת הָעֵדֻת (שמות לא יח, ושם לב טו, ושם לד כט) - ניתנו למשה רבינו בהר סיני (שמות לא יח, ודברים ט יא), ועליהם היו חרותות עשרת הדברות (דברים ד יג). פעמיים ניתנו למשה לוחות, לוחות ראשונים שכתוב בהם: וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת (שמות לב טז), והם (רש&quot;י אבות ה ו; רבי מתתיהו היצהרי שם; מגן אבות שם) מנויים בין הדברים שנבראו בערב שבת - של בריאת העולם - בין השמשות (משנה שם; אבות דרבי נתן ב; זהר ב פד א), וכן הכתב שעליהם - שבו נכתבו עשרת הדברות (שמות לד כח, ודברים ד יג) - נברא בערב שבת בין השמשות (משנה שם, ופירוש המשניות לרמב&quot;ם שם).
 
 
כשירד משה מהר סיני והלוחות בידו - שברם (ראה שמות לב יט) בשבעה-עשר-בתמוז (ראה ערכו. משנה תענית כו א-ב; סדר עולם רבה ו; תנחומא כי תשא לא), ולאחר מכן נצטוה משה לפסול שני לוחות חדשים (שמות לד א), ועלה אתם להר סיני (שם ד), והקדוש ברוך הוא שב וכתב עליהם את עשרת הדברות (שם כח), ונתנם למשה ביום הכיפורים (כן משמע מתענית ל ב, ובבא בתרא קכא א), ומשה נצטוה להכין ארון ולשים בו את את הלוחות (דברים י א-ב), ועשה כאשר צווה (שם שם ה).
 
 
הלוחות היו עשוים מאבן (שמות כד יב, ושם לא יח, ושם לד א) ספיר (ספרי בהעלותך קא; שיר השירים רבה ה יד), ומעשה נסים היה בהם, שהיו נגללים כיריעה (כן משמע משיר השירים רבה שם).
 
 
==== גודלם ====
 
 
הלוחות מרובעים (ראה להלן), אורכם ששה טפחים, ורוחבם - כלומר רוחב כל לוח (ברייתא דמלאכת המשכן ו; בבא בתרא יד א; ירושלמי שקלים ו א, וסוטה ח ג) - ששה, ועוביים שלושה (ברייתא דמלאכת המשכן שם; שמות רבה מז ו; בבלי שם, ונדרים לח א; ירושלמי שקלים שם, לגירסתנו)<ref>ויש מהאמוראים הסובר שאורכם ששה טפחים ורוחבם שלושה (רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן בירושלמי תענית ד ה); ובמדרש מצינו שהלוחות היו קל&quot;ו אצבעות - שהם עשרים ושנים טפחים ושני שליש הטפח (ראה ערך אצבע) - על כ&quot;ח אצבעות (בראשית רבתי עמ' 44; אוצר הגאונים עירובין עמ' 11), והיו הלוחות גדולים מהארון שמונחים בו (בראשית רבתי עמ' 43).</ref>, ומשקלם ארבעים סאה (רבי יהודה ברבי סימון בירושלמי תענית ד ה; מיוחס ליונתן שמות לא יח).
 
 
הלוחות היו שוים זה לזה (שמות רבה מז ו; תנחומא כי תשא טז, ושם עקב י; רש&quot;י שמות לא יח) - במראה ובקומה (מדרש הגדול עקב י א) - שנאמר: לֻחֹת (שמות שם) - לשון יחיד; ועוד, שנאמר: שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת (שם), וכל מקום שנאמר &quot;שני&quot; - שוים זה לזה (רבנו בחיי שם), וכשהיו הלוחות מונחים זה ליד זה, היו נראים כלוח אחד (זהר שם).
 
 
==== הכתב  ====
 
 
הדברות נכתבו על הלוחות באצבע אלהים (שמות לא יח, ודברים ט י), אש שחורה על גבי אש לבנה (זהר שם; מושב זקנים שמות לב טז), בין בלוחות הראשונים ובין בשניים (רמב&quot;ן שמות לד כח, ודברים י א), והיה הכתב חרות - חקוק (רש&quot;י שמות לב טז) - על הלוחות (שמות שם).
 
 
האותיות היו כתובות משני עבריהם של הלוחות, שנאמר: מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים (שמות לב טו). חקיקת האותיות ניקבה את כל הלוח מעבר לעבר (כן משמע משבת קד ב, ומגילה ב ב, ורש&quot;י שבת קד א ד&quot;ה עלויי וד&quot;ה נקרא), וכל תיבה היתה נקראת הפוכה מהצד השני, כגון &quot;נבוב&quot; - אילו היתה כזו תיבה בלוחות (רש&quot;י שם ד&quot;ה נבוב) - היתה נקרא מהצד השני - &quot;בובן&quot; (גמ' שם קד א); ויש שכתבו יותר מזה, שהיו נקראות מכל ארבעת הצדדים של הלוח (רב יהודאי גאון באוצר הגאונים פסחים נד א; רבנו חננאל שם; הערוך, כתב; ברטנורא אבות ה ו; מגן אבות שם).
 
 
לתנאים הסוברים שהיו עשרים או ארבעים דברות על כל לוח (ראה להלן), נחלקו ראשונים אם לדעתם לא היו הדברות חקוקות מעבר לעבר (ערוגת הבשם א עמ' 196); או שאף לדעתם היו הדברות חקוקות, ובין שיטה לשיטה היה מקום ריק יותר מכמלא שיטה, ובאותו המקום היו התיבות נקראות מן העבר השני (ערוגת הבשם שם, בשם ר' יוסף בר' דוד).
 
 
אותיות מ&quot;ם (ראה ערכו) - סתומה - וסמ&quot;ך (ראה ערכו) שבלוחות - לסוברים שהיו הדברות חקוקות מעבר לעבר (ראה לעיל. ערוגת הבשם שם) - בנס היו עומדות (שבת קד ב, ומגילה ב ב)<ref>'''לסוברים שבכל לוח היו חמש דברות (ראה להלן), לא היה הנס אלא בלוח הראשון, שהרי בשני אין אותיות אלו (בית אלהים, היסודות יב).'''</ref>, שאף על פי שהאותיות חקוקות מעבר לעבר, לא היתה האבן שבתוכן נופלת (רש&quot;י שבת שם ד&quot;ה עלויי וד&quot;ה ונקרא), אף על פי שאין לאבן שבאמצע על מה לסמוך (רבנו חננאל וריטב&quot;א שם)<ref>על הכתב שבו נכתבו הלוחות, אם היה כתב אשורי או כתב עברי, ראה ערך כתב אשורי: מהותו; אם לסוברים שנכתב בכתב עברי היה נס בעמידת האותיות, ראה ערך הנ&quot;ל: שם.</ref>.
 
 
==== הכתיבה בלוחות ראשונים ושניים  ====
 
 
על הלוחות הראשונים היו כתובות הדברות הראשונות, שבחומש שמות, ועל הלוחות השניים היו כתובות הדברות השניות, שבחומש דברים, והכתוב: ולמען ייטב לך (דברים ה טז) - שאינו אלא בדברות השניות - לא היה בלוחות הראשונים אלא בשניים בלבד (כן משמע מבבא קמא נד ב - נה א; ראב&quot;ע (קצר) וראב&quot;ע (ארוך) שמות לד א, בשם הגאון; מהר&quot;ם אלאשקר קב, בשם רב שרירא גאון ורב האי גאון)<ref>ויש ראשונים הסוברים שכל השינויים שבין דברות ראשונות לשניות היו כתובים בלוחות (רש&quot;י סנהדרין נו ב ד&quot;ה כאשר צוך; רמ&quot;ה שם א); ויש מהראשונים הסובר שבין בלוחות הראשונים ובין בשניים היה כתוב &quot;זכור&quot; (כן מצדד הרמב&quot;ן שמות כ ח).</ref>.
 
 
==== מנין הדברות על כל לוח ====
 
 
במנין הדברות שעל הלוחות, נחלקו תנאים:
 
 
* יש אומרים שהיו חמש דברות על לוח זה, וחמש על לוח זה (רבי חנינה בן גמליאל בירושלמי שקלים ו א; רבי יהודה בשמות רבה מז ו), שנאמר: עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים (דברים ד יג), והיינו, חמש על כל לוח (ירושלמי שם)<ref>ללימוד נוסף, ראה ערוגת הבשם א עמ' 195.</ref>, והיו כתובות חמש מול חמש, &quot;אנכי ה' אלהיך&quot; מול &quot;לא תרצח&quot;, וכן הלאה (פירוש הרא&quot;ש שמות כ יג; ערוגת הבשם א עמ' 195), חמש הראשונות על הלוח הראשון, וחמש האחרונות על הלוח השני (לקח טוב שמות ג יג; והזהיר שמות לא א; רש&quot;י שיר השירים ד ה; רמב&quot;ן שמות כ יג), והיו כתובות בעשר שורות, כל דברה בשורה (תרגום שיר השירים ה יג).
 
 
* יש אומרים עשר על לוח זה, ועשר על לוח זה (חכמים בירושלמי שם; רבי נחמיה בשמות רבה שם, ושיר השירים רבה ה יד), שנאמר: עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים (דברים שם), היינו, עשר על כל לוח (ירושלמי שם)<ref>ללימוד נוסף, ראה שמות רבה שם.</ref>. ונחלקו הדעות אם לדעה זו בכל לוח היו כתובות חמש בעבר אחד, וחמש מהעבר השני (ראב&quot;ע שמות לד כח); או שכולן נכתבו בצד אחד (הכותב לעין יעקב ירושלמי שקלים ו א).
 
 
* יש אומרים עשרים על לוח זה - כלומר שהדברות נכתבו על הלוח כמה פעמים - ועשרים על לוח זה, שנאמר: וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים (רבי שמעון בן יוחאי בירושלמי שם), כנגד התורה שניתנה שתי פעמים (ערוגת הבשם א עמ' 195, בשם ר&quot;מ בר' חסדאי)<ref>לביאור נוסף, ראה: שו&quot;ת הרדב&quot;ז ג תקמט.</ref>, והיו כתובות עשרת הדברות פעמיים על כל לוח (ערוגת הבשם שם), ונחלקו הדעות אם לדעה זו הכל היה כתוב מצד אחד של הלוחות (הכותב לעין יעקב שם); או שהיו עשר דברות כתובות מימין הלוח ועשר משמאלו (כן משמע מר&quot;ש סיריליאו שקלים שם, בשם מורו; תפארת ישראל לה).
 
 
* ויש אומרים: ארבעים על לוח זה וארבעים על לוח זה, שנאמר: מִזֶּה וּמִזֶּה - מצדדים שונים - הֵם כְּתֻבִים (שמות לב טו. רבי סימאי בירושלמי שם)<ref>'''ביאורים ללימוד זה, ראה: ערוגת הבשם שם; שו&quot;ת הרדב&quot;ז שם; אגדת אליהו שקלים ו ט.'''</ref>, ונחלקו הדעות: יש סוברים שלדעה זו היו כתובות עשרת הדברות שתי פעמים באורך הלוח, ושתי פעמים על שני הצדדים (עץ יוסף לעין יעקב שם); ויש סוברים שהדברות היו כתובות ארבע פעמים על ארבע קרנות הלוח (הכותב לעין יעקב שם); ויש סוברים שהיו כתובות פנים ואחור ימין ושמאל (שו&quot;ת הרדב&quot;ז ג תקמט); ויש סוברים שהיו כתובות משני הצדדים ומלמעלה ומלמטה (תפארת ישראל שם).
 
 
==== פרשיות ודקדוקי תורה ====
 
 
מלבד הדברות שבלוחות, היו כתובים עליהם, בין הדברות, פרשיותיה ודקדוקיה של תורה (חנניה בן אחי רבי יהושע בירושלמי שם; במדבר רבה יג טז; שיר השירים רבה ה יד), ובנס היו הלוחות נמתחים להכילם (שלטי הגבורים (שער אריה) הלשון קעא ב, דף תקעו במהדורת מכון ירושלים); ויש הסוברים שאין זה אלא לדעה שהיו כתובות חמש דברות על כל לוח, וחשבת הדברות הראשונות ארוכות מהאחרונות, ולפיכך נשאר מקום בלוח השני (שו&quot;ת הרדב&quot;ז ג תקמט; שלטי הגבורים שם).
 
 
יש סוברים שדווקא בלוחות שניים נכתבו כל פרשיותיה של תורה, אבל בראשונים לא נכתבו אלא עשרת הדברות (יפה מראה לירושלמי שם); ויש סוברים להיפך (תפארת ציון לבמדבר רבה יג טו); ומהם מוסיפים שהלוחות הראשונים היו כתובים משני עבריהם, מצד אחד עשרת הדברות, ומצד שני כל דקדוקי התורה, ואילו השניים היו כתובים מצד אחד בלבד, שלא היו בהם אלא עשרת הדברות (מלבי&quot;ם שמות לד כח).
 
 
= לוחש על המכה<ref>'''לו''', טורים קנא-קסב.</ref> =
 
 
== איסור לחישת פסוק על מכה  ==
 
 
=== האיסור ===
 
 
אסור ללחוש פסוק על מכה (משנה סנהדרין צ א, וגמ' שם קא א, ושבועות טו ב; ירושלמי עירובין י יא; רמב&quot;ם עבודה זרה יא יב; טוש&quot;ע יו&quot;ד קעט ח), ואפילו בלא רקיקה (כן משמע משבועות שם, וירושלמי שם; רשב&quot;א שבועות שם; רא&quot;ש סנהדרין יא ד; פסקי ריא&quot;ז שם יא ג יא; הגהות סמ&quot;ק ד; טוש&quot;ע שם)<ref>ויש מן הראשונים הסובר שלחש על המכה אינו בכלל ריפוי בדברי תורה, ואינו אסור אלא כשהוא רוקק (כן משמע מרבנו ירוחם יז ה).</ref>, ואפילו על מכה של הלוחש עצמו (כן משמע משבועות שם), שאסור להתרפא בדברי תורה (ראה ערך רפואה. כן משמע מרמב&quot;ם שם, ורשב&quot;א שם, וטור שם), ויש מן הראשונים שכתבו שמלבד איסור זה, עובר הלוחש משום מנחש (ראה ערכו), ומשום חובר-חבר (ראה ערכו. רמב&quot;ם שם; כן משמע מחינוך תקיב; טור שם).
 
 
==== על מה אסור ללחוש ====
 
 
האיסור ללחוש הינו על מכה (משנה סנהדרין צ א, וגמ' שם קא א, ושבועות טו ב; ירושלמי עירובין שם), וכן אסור לקרוא דברי תורה על תינוק כדי שלא יבָּעֵת (כן משמע מירושלמי שבת ו ב, ורמב&quot;ם שם, וטוש&quot;ע שם ט), אבל מותר לקרוא פסוקים כדי להגן מן המזיקין (כן משמע משבועות שם, וירושלמי שם ושם, וטור שם; רמב&quot;ם שם; שו&quot;ע שם י), כגון לקרוא פסוק בלילה על מיטתו (כן משמע מגמ' שם; טור שם), וכן להגן עליו ממכה או חולי (פרישה שם סק&quot;כ)<ref>'''ויש מן הראשונים סוברים שאף כדי להגן אסור לקרוא פסוקים בתורת לחש, ולא התירו אלא לומר מזמורים שיש בהם דברים שיעוררוהו לחסות בה', ולשים בו כל מבטחו, ולקבוע בלבבו יראתו, ולסמוך על חסדו וטובו, ומתוך ההתעוררות על זה יהיה נשמר מכל נזק (חינוך תקיב; כן משמע מהמאירי סנהדרין צ א, ושבועות שם).'''</ref>. ונחלקו ראשונים:
 
 
* יש סוברים שאף שאר חוליים חשובים כמכה, ואסור ללחוש עליהם (כן משמע מרמב&quot;ם שם, ושו&quot;ת הרשב&quot;א ב רפא, וטור שם; בית יוסף שם).
 
 
* ויש סוברים שאין איסור ללחוש אלא על מכה - הבאה בידי אדם (תפארת למשה יו&quot;ד שם) - אבל על חולי - שבידי שמים (תפארת למשה שם) - מותר ללחוש (כן משמע מהריטב&quot;א שבועות שם; פסקי ריא&quot;ז סנהדרין שם, בשם הרי&quot;ד, והסכים עמו; שלטי גבורים ברכות ג א בדפי הרי&quot;ף ג, בשמו; תפארת למשה שם), וכן כשיש מכה שאינה ניכרת, כגון שיש עליו עין-הרע (ראה ערכו), מותר ללחוש (הגהות סמ&quot;ק שם).
 
 
==== ללא הזכרת שם שמים ====
 
 
לחישת פסוק על מכה בלא הזכרת שם שמים<ref>על השם החשוב &quot;שם שמים&quot;, לענין איסור לחישתו על מכה, ראה ערך כנויי ה': בדינים השייכים לכבוד השם.</ref>, אמרו אמוראים שהיא אסורה (רב בסנהדרין קא א, לפי הרי&quot;ף שם, ורא&quot;ש שם יא ד; רבי חנינא בגמ' שם, לפי בית יוסף שם; רבי יהושע בן לוי בירושלמי סנהדרין י א, ופני משה שם), וכן כתבו ראשונים להלכה (כן משמע מרמב&quot;ם ושו&quot;ע שם; רא&quot;ש שם; טור שם; ט&quot;ז שם סק&quot;ו); ויש מהאמוראים שאמר שהלוחש על המכה שאין לו חלק לעולם הבא (ראה להלן: חלקו לעולם הבא), הוא כשרקק, ומשום שהזכיר שם שמים על הרקיקה (רבי יוחנן בגמ' שם), ונחלקו ראשונים אם אף הוא מודה שבלא הזכרת שם שמים אסור ללחוש על המכה, ולא אמר שהאיסור הוא בהזכרת שם שמים אלא לענין לחישה שמחמתה אין לו חלק לעולם הבא (כן משמע מהרי&quot;ף שם; רא&quot;ש שם; רבנו יהונתן שם); או שלדעתו לחישה על המכה בלא הזכרת שם שמים מותרת, והלכה כמותו (רמ&quot;ה שם).
 
 
==== חלק מפסוק ====
 
 
לחישת חלק מפסוק, ואף תיבה אחת, אם הלוחש מכוין ללחשו בתורת דברי תורה - אסור (הלכות קטנות לז).
 
 
==== תורה שבעל פה ====
 
 
לחישת תורה-שבעל-פה (ראה ערכו) על המכה - אסורה (כן משמע מפרישה שם ס&quot;ק יז).
 
 
==== בלעז ====
 
 
לחישת פסוקים בלשון לעז, נחלקו הפוסקים:
 
 
* יש פוסקים שהיא מותרת (רמ&quot;א שם ח, בשם יש אומרים, על פי רש&quot;י שם ד&quot;ה וברוקק, בשם רבו), אלא שמכל מקום ברוקק, טוב להיזהר שלא להזכיר אפילו בלשון לעז (רמ&quot;א שם).
 
 
* ויש פוסקים שהיא אסורה (ב&quot;ח שם, שכן דעת כל הפוסקים; חכמת אדם פט ט).
 
 
==== להינצל בזכות דברי תורה ====
 
 
לחישה שאין מוזכר בה ענין רפואה, ואינו לוחשה לשם רפואה, אלא לחשה על המכה להינצל בזכות דברי התורה שהזכיר, נחלקו בה אמוראים אם אסורה (רבי חנינא בגמ' שם, לפי רש&quot;י ד&quot;ה ואפילו ויקרא), וכן הלכה (בית יוסף שם); או מותרת (כן משמע מרבי יהושע בן לוי ורב בגמ' שם, לפי רש&quot;י ד&quot;ה אפילו נגע)<ref>ויש מהראשונים הסובר שהכל מודים שלחישה שלא מוזכר בה ענין רפואה מותרת (פסקי רי&quot;ד שם).</ref>.
 
 
=== חלקו לעולם הבא ===
 
 
הלוחש על מכה, ואומר את הכתוב: כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ (שמות טו כו), יש מהתנאים ואמוראים סוברים שאין לו חלק לעולם-הבא (ראה ערכו. רבי עקיבא במשנה סנהדרין צ א; רבי יהושע בן לוי בירושלמי שם י א), שהוא בכלל הכופרים בתורה, כיון שהוא עושה ממנה רפואת הגוף, והתורה אינה אלא רפואת הנפש, שנאמר: וְיִהְיוּ חַיִּים לְנַפְשֶׁךָ (משלי ג כב. רמב&quot;ם עבודה זרה יא יב); ויש מהתנאים שפירטו את אלה שאין להם חלק לעולם הבא, ולא מנו את הלוחש על מכה (תנא קמא במשנה שם), ונחלקו ראשונים אם מודים שאין לו חלק לעולם הבא (קונטרס הראיות סנהדרין קא א); או שחולקים וסוברים שיש לו חלק לעולם הבא, ואין בזה אלא איסור (ראה לעיל: האיסור), ומכל מקום אין הלכה כמותם (רמ&quot;ה שם צ א); או שחולקים, והלכה כמותם שיש לו חלק לעולם הבא (רמב&quot;ם תשובה ג ו, לפי באר שבע שם ק ב, ותפארת למשה יו&quot;ד קעט, ומקראי קדש ומרכבת המשנה עבודה זרה יא יב).
 
 
==== כשאינו רוקק ====
 
 
הלוחש על מכה ואינו רוקק, יש לו חלק לעולם הבא (כן משמע מאבא שאול משום רבי עקיבא בתוספתא סנהדרין (צוקרמאנדל) יב י; רבי יוחנן בגמ' שם, ושבועות טו ב; רב בירושלמי שם; כן משמע מרבי יהושע בן לוי בירושלמי שם; רבנו חננאל שבועות שם; רא&quot;ש שם יא ד; פסקי ריא&quot;ז שם יא ג יא; טור יו&quot;ד קעט, בשם ר&quot;י; שו&quot;ע שם ח)<ref>ויש הסובר בדעת ראשונים, שיש מן האמוראים חולקים וסוברים שאף הלוחש ואינו רוקק, אין לו חלק לעולם הבא, ולדעתם כן הלכה (כסף משנה עבודה זרה יא יב, ובית יוסף שם, בדעת הרמב&quot;ם שם).</ref>, ואף ברוקק לא אמרו אלא כשהוא לוחש אחר הרקיקה, שנראה שלחש על הרקיקה, ולא כשלחש ואחר כך רקק (כן משמע מרש&quot;י סנהדרין שם ד&quot;ב וברוקק, בשם רבו; שו&quot;ע שם)<ref>ויש מהראשונים הסובר שאף כשלחש ואחר כך רקק אין לו חלק לעולם הבא (כן משמע מטור שם, בשם ר&quot;י).</ref>.
 
 
==== הלחש ====
 
 
הלחש שהלוחשו אין לו חלק לעולם הבא, נחלקו בו אמוראים:
 
 
* יש סוברים שלא אמרו כן אלא על הלוחש כתוב שיש בו שם ה', לפי שאין מזכירים שם שמים על הרקיקה (רבי יוחנן בגמ' שם ושם; בן ידיד עבודה זרה שם, בדעת רב ורבי חנינא)<ref>על השם החשוב &quot;שם שמים&quot;, לענין זה, ראה ערך כנויי ה': בדינים השייכים לכבוד השם.</ref>, והוא הדין המזכיר שם שמים בלא פסוק (כן משמע מרש&quot;י סנהדרין שם ד&quot;ה וברוקק; ספר הכללים בחמרא וחיי סנהדרין שם), וכן הלכה (רי&quot;ף שם; רא&quot;ש שם; טור יו&quot;ד קעט, בשם ר&quot;י; כן משמע מהרמ&quot;א שם ח)<ref>ויש הסובר בדעת ראשונים להלכה שאף כשאין בפסוק שם שמים אין לו חלק לעולם הבא (כסף משנה עבודה זרה יא יב ובית יוסף שם, בדעת הרמב&quot;ם שם).</ref>.
 
 
* ויש סוברים שאפילו האומר את הכתוב: נֶגַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן (ויקרא יג ט) אין לו חלק לעולם הבא (רבי יהושע בן לוי בירושלמי סנהדרין י א; רב בגמ' שם, לפי רי&quot;ף שם, ורש&quot;י שם ד&quot;ה ואפילו נגע, ורא&quot;ש שם יא ד), ואף על פי שאין בו שם שמים (רי&quot;ף שם; רש&quot;י שם; רא&quot;ש שם), מפני שׁאמָרוֹ לשם רפואה (רש&quot;י שם).
 
 
==== בלעז  ====
 
 
הרוקק על המכה ומזכיר שם בלשון לעז, יש מן הראשונים סוברים שאינו חשוב כמזכיר את השם על הרקיקה (רש&quot;י שם ד&quot;ה וברוקק, בשם רבו; סמ&quot;ג עשין ד, בשם רבי יעקב, שכתב בשם רש&quot;י), ונחלקו אחרונים אם הוא אף לסוברים שהאיסור הוא גם בלא הזכרת השם (ראה לעיל), שלא נאסר אלא בלשון הקודש, ולא בלשון לעז (כן משמע מהרמ&quot;א שם, בשם יש אומרים); או שלא הותר אלא מפני שאין האיסור אלא בהזכרת שם שמים, לסוברים כן (ראה לעיל), ושם ה' בלעז אינו חשוב שם שמים (ראה ערך כנויי ה': הכינויים ומהותם. כן משמע מהש&quot;ך שם ס&quot;ק יא)<ref>ומהפוסקים משמע שנקטו להלכה שאף המזכיר שם בלשון לעז אין לו חלק לעולם הבא (כן משמע מהרמ&quot;א שם, והב&quot;ח שם).</ref>.
 
 
==== המכה ====
 
 
המכה שהלוחש עליה אין לו חלק לעולם הבא, נחלקו בה ראשונים:
 
 
* יש סוברים שלאו דווקא מכה, אלא כל חולי בכלל מכה הוא (רמב&quot;ם עבודה זרה יא יב, לפי בית יוסף שם; טור שם, בשם ר&quot;י, לפי הב&quot;ח שם; שו&quot;ע שם), אבל כשאינו לוחש על חולי אלא כדי להגן - מותר, אף כשהוא רוקק ולוחש (ב&quot;ח שם).
 
 
* יש סוברים שלא אמרו אלא מכה - כגון מכת חץ או חרב (ב&quot;ח שם) - אבל הלוחש על חולי, או על תינוק שאינו יכול לישון - אף על פי שאסור לעשות כן (ראה לעיל: האיסור) - יש לו חלק לעולם הבא (טור שם, בשם ר&quot;י, לפי הבית יוסף שם).
 
 
* ויש סוברים שאף בלא חולי אסור לרקוק וללחוש (הגהות סמ&quot;ק ד; כן משמע מט&quot;ז שם סק&quot;ה).
 
 
= לוי<ref>'''לו''', טורים קסג-רכ.</ref> =
 
 
== איש משבט לוי, לעניין מצוות ודינים ואיסורים האמורים בו.  ==
 
 
=== מהותו וגדרו ===
 
 
==== לעבודת המקדש ====
 
 
זרע לוי כולו מובדל לעבודת המקדש, שנאמר: בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל ה' אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי וגו' (דברים י ח. רמב&quot;ם כלי המקדש ג א), שמשחטאו הבכורים בחטא העגל נלקחה העבודה מהם - שבתחילה היו הבכורים משמשים בעבודה (ראה ערך עבודה) - וניתנה לבני שבט לוי (במדבר רבה ד ח), שנאמר: קַח אֶת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר ג מה. במדבר רבה שם). בטעם הדבר כתבו ראשונים, שכבוד המלך והמקום, שיהיו אנשים ידועים משבט ידוע קבועים לשירות, ולא יכנס זר ביניהם לעבודה (חינוך שצד).
 
 
הבדלה זו של הלויים, לא תשתנה לעולם, שנאמר: וְהִבְדַּלְתָּ אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם (במדבר ח יד), וכל מקום שנאמר &quot;לי&quot; אינו זז לעולם, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא (ויקרא רבה ב ב; ספרי בהעלותך צב), שאף לעתיד לבוא, כשיחזרו הבכורים לעבודתם (ראה ערך עבודה), לא ירדו הלויים מקדושתם (אור החיים במדבר ג מה), ויעבדו הלויים יחד עם הבכורים (אור החיים בראשית מט כח).
 
 
==== ללמד ולהורות תורה ====
 
 
על הלויים ללמד ולהורות תורה לשאר העם, שנאמר: יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל (דברים לג י. רמב&quot;ם שמיטה יג יב), וכתבו ראשונים, שיעקב אבינו הבדיל את לוי, והושיבו בישיבה ללמד דרך ה', וציוה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה אחר ממונה, כדי שלא ישתכח הלימוד (רמב&quot;ם עבודה זרה א ג).
 
 
==== מעשר ראשון ====
 
 
מעשר-ראשון (ראה ערכו) ניתן ללויים, שנאמר: וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה (במדבר יח כא), ונאמר: כִּי אֶת מַעְשַׂר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו' נָתַתִּי לַלְוִיִּם (שם כד. יבמות פו א; רמב&quot;ם מתנות עניים ו ב, ומעשר א א), בשכר עבודתם, שנאמר: חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר הֵם עֹבְדִים אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד (שם כא), ונאמר: כִּי שָׂכָר הוּא לָכֶם חֵלֶף עֲבֹדַתְכֶם בְּאֹהֶל מוֹעֵד (שם לא. כן משמע מספרי קרח קיט וקכב)<ref>על פרטי דיניו של מעשר ראשון, ואם ניתן בימינו אף לכהן או לכהן בלבד, ראה ערך מעשר ראשון.</ref>.
 
 
==== כשאינו מקבל על עצמו העבודה ====
 
 
מעשר ראשון, הואיל וניתן הוא ללויים בשכר עבודתם, לוי שאינו מקבל על עצמו את כל עבודת הלויים אינו נוטל מעשר, שכך דרשו: חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר הֵם עֹבְדִים (במדבר יח כא), אם עבד – יטול; אם לא עבד - לא יטול (ספרי שם קיט), מכאן אמרו, בן לוי שקבל עליו כל עבודת לויה חוץ מדבר אחד - שאין מקבלים אותו לעבודה (ראה להלן: כשרותו לעבודה) - אין לו חלק בלויה (ספרי שם קכב). ומן האחרונים יש שביארו, שכל זמן שהוא מודה בעבודה, אף בשעה שאינו עובד, נקרא עובד, שהוא משועבד לעבודה, ולא נתמעט אלא לוי שאינו מודה בעבודה (מלבי&quot;ם במדבר שם), וכן לוי הדר בחוץ לארץ, שאינו עובד בבית המקדש - שהרי אינו חייב לעלות לארץ ישראל לשם כך (ראה להלן: עבודתו בבית המקדש) - אינו נוטל מעשר ראשון (ספרי דבי רב לספרי שם קיט).
 
 
==== נשים ====
 
 
נשים משבט לוי, שנוטלות מעשר ראשון (ראה ערך מעשר ראשון), אף על פי שאינן כשרות לעבודה (ראה להלן: כשרותו לעבודה), והמעשר ניתן ללויים בשכר עבודתם (ראה לעיל), מכל מקום נוטלות את המעשר בשכר עבודת אביהן (דרך חכמה, כלי המקדש ג א, בביאור ההלכה).
 
 
==== בזמן הזה ====
 
 
בזמן הזה, שבטלה העבודה בבית המקדש, אף על פי שהמעשר ניתן ללויים בשכר עבודתם (ראה לעיל), חובה לתת ללויים מעשר ראשון, שנאמר: וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה (שם כא), מה נחלה אינה פוסקת, אף מעשר אינו פוסק (ספרי זוטא במדבר שם).
 
 
==== יציקת מים ====
 
 
הלויים יוצקים מים על ידי הכהנים לפני נשיאת-כפים (ראה ערכו. זוהר ג קמו א; שו&quot;ע או&quot;ח קכח ו), שנאמר: וְגַם אֶת אַחֶיךָ מַטֵּה לֵוִי וגו' הַקְרֵב אִתָּךְ וְיִלָּווּ עָלֶיךָ וִישָׁרְתוּךָ (במדבר יח ב), ובכך הכהנים מוסיפים קדושה על קדושתם, שמקדשים ידיהם מן הלויים הנקראים קדושים (זוהר שם)<ref>על לוי תלמיד חכם, אם רשאי ליצוק מים על ידי כהן עם הארץ, ראה ערך כבוד חכמים: לעומת אחרים שחייבים בכבודם. על האזהרה ללויים שלא ליטול חלק בארץ ישראל, ראה ערך ארץ ישראל ג: החלוקה; על ימות המשיח, אם יטלו בהם הלויים חלק בארץ ישראל, ראה ערך ימות המשיח: בירושת הארץ וחלוקתה; אם הלויים קוראים מקרא ביכורים על הביכורים שמביאים, ראה ערך מקרא בכורים; אם הלויים מתוודים וידוי מעשרות, ראה ערך ודוי מעשר: החייבים; על האזהרה ללויים שלא ליטול חלק בביזה בשעת כיבוש הארץ, ראה ערך כהן: בתורת לויים; על יציאת שבט לוי למלחמה עם שאר השבטים, ראה ערך מלחמה. על פטור הלויים מפדיון הבן, ראה ערך פדיון הבן. על פטור הלויים מפדיון פטר חמור, ראה ערך פטר חמור. על חיוב הלויים במחצית השקל, ראה ערך שקלים.</ref>.
 
 
=== עבודתו בבית המקדש ===
 
 
מצות עשה על הלויים לעבוד בבית-המקדש (ראה ערכו) - עבודה הכוללת כמה תפקידים (ראה להלן) - שנאמר: וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד (במדבר יח כג. כן משמע מספרי קרח קיט; רמב&quot;ם כלי המקדש ג א, וספר המצוות מ&quot;ע כג; חינוך שצד), שעליהם להיות פנויים ומוכנים לעבודת המקדש (רמב&quot;ם כלי המקדש שם), בין רצו בין שלא רצו (כן משמע מהספרי שם; רמב&quot;ם שם), וכן דרשו: ועבד הלוי הוא, בעל כרחו (ספרי שם; רמב&quot;ם שם ושם; חינוך שם), שדבר זה הוא חובה וציווי המוטל עליו בהכרח (ספר המצוות שם; חינוך שם), ונכפלה מצוה זו בתורה, שנאמר: וְשֵׁרֵת בְּשֵׁם ה' אֱלֹהָיו (דברים יח ז), איזהו שירות שבשם, הוי אומר זה שירה (ראה להלן. ערכין יא א; רמב&quot;ם כלי המקדש ג ב), ונמנית מצוה זו במנין-המצוות (ראה ערכו. ספר המצוות שם; סמ&quot;ג עשין קסט; חינוך שם)<ref>ויש מהגאונים שלא מנאה (הלכות גדולות).</ref>.
 
 
==== על מי החיוב ====
 
 
מצוה זו אינה מוטלת על שבט לוי להעמיד מתוכו אנשים לעבודה, אלא מוטלת היא על כל יחיד משבט לוי, שאף אם כבר יש מהם מי שיעשה את העבודה, מצוה על כל יחיד משבט לוי לעבוד (יריעות שלמה (פיינזילבר) כלי המקדש ג א, ותורת לויים (סגל) שם ד, על פי ספרי שם).
 
 
==== לוי הדר בחוץ לארץ ====
 
 
לוי הדר בחוץ לארץ, כתבו אחרונים שאינו חייב לעבוד בבית המקדש, ואינו חייב לעלות לארץ ישראל כדי לעבוד (ספרי דבי רב לספרי קרח קיט)<ref>על כך שאינו נוטל מעשר עד שיעלה לארץ ישראל, ראה לעיל: מהותו וגדרו.</ref>.
 
 
==== נשים ====
 
 
הנשים שמשבט לוי אינן כשרות לעבודה, שנאמר: וְגַם אֶת אַחֶיךָ מַטֵּה לֵוִי וגו' (במדבר יח ב), את אחיך, להוציא את הנשים (ספרי קרח קטו).
 
 
==== באלו שנים נוהג ====
 
 
מצות עבודת הלויים, אף על פי שבשכרה נוטלים הלויים מעשר ראשון (ראה לעיל: מהותו וגדרו), נוהגת היא אף בשנים שאין מפרישים בהן תרומות-ומעשרות (ראה ערכו) - היינו, שביעית (ראה ערכו) ויובל (ראה ערכו) - שכך דרשו: אין לי אלא שנים שהמעשרות נוהגים בהן, שמיטות ויובלות מנין, תלמוד לומר: וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא (במדבר יח כג. ספרי קרח קיט), שעליו לעבוד בכל השנים, ואף כשאינו נוטל שכרו, יעבוד בחינם (עמק הנצי&quot;ב לספרי שם).
 
 
==== משוררים ====
 
 
מתפקידי הלויים, שיהיו מהם משוררים, לשורר על הקרבן בכל יום (רמב&quot;ם כלי המקדש ג ב), שנאמר: וְשֵׁרֵת בְּשֵׁם ה' אֱלֹהָיו (דברים יח ז), איזהו שירות שבשם, הוי אומר זה שירה (ערכין יא א; רמב&quot;ם שם), וכלולה שירה זו במצות עבודת הלוי במקדש (ראה לעיל. כן משמע מספר המצוות שם, וסמ&quot;ג שם, וחינוך שם)<ref>על פרטי שירת הלויים, ראה ערך שיר; שירה.</ref>.
 
 
==== שומרים  ====
 
 
מתפקידי הלויים להיות שומרים את בית המקדש (ראה ערך בית המקדש: שמירתו. משנה מדות א א; כן משמע מתמיד כו א; רמב&quot;ם בית הבחירה ח ב, וכלי המקדש ג ב), והיא מצות עשה, הנמנית במנין המצוות (ספר המצוות לרמב&quot;ם מ&quot;ע כב; חינוך שפח; סמ&quot;ג עשין קסה), וכן כלולה שמירת המקדש במצות עבודת הלוי במקדש (כן משמע מסמ&quot;ג עשין קסט, וחינוך שצד)<ref>'''על פרטי מצוה זו, ראה ערך בית המקדש: שמירתו.'''</ref>.
 
 
==== שוערים  ====
 
 
מתפקידי הלויים, להיות שוערים בבית המקדש, לפתוח את שעריו ולהגיף אותם (כן משמע מערכין יא ב; רמב&quot;ם כלי המקדש ג ב), והדבר כלול במצות עשה שיעבוד הלוי במקדש (כן משמע מספר המצוות לרמב&quot;ם מ&quot;ע כג, וסמ&quot;ג שם, וחינוך שם)<ref>ומה שאמרו שהכהנים היו מגיפים את הדלתות (סוכה נו ב), היינו שבשלושת המקומות בבית המקדש שבהם הכהנים שומרים (ראה ערך בית המקדש: שמירתו) הם אף מגיפים את הדלתות (תוספות בבא מציעא יא ב ד&quot;ה נתון; שיטה מקובצת ערכין יא ב, בשם הרא&quot;ש, בפירוש השני), או שבמקומות כאלו שאסור ללויים להיכנס (ראה ערך בית המקדש: קדושתו) הכהנים מגיפים את הדלתות (שיטה מקובצת שם, בשם הרא&quot;ש, בפירוש הראשון).</ref>.
 
 
==== מטהרי המקדש וכליו  ====
 
 
מתפקידי הלויים, שאם נטמא בית המקדש או נטמאו כליו, עליהם לטהרם, שנאמר: כִּי מַעֲמָדָם לְיַד בְּנֵי אַהֲרֹן לַעֲבֹדַת בֵּית ה' עַל הַחֲצֵרוֹת וְעַל הַלְּשָׁכוֹת וְעַל טָהֳרַת לְכָל קֹדֶשׁ (דברי הימים א כג כח), וכן מצינו שעשו בימי חזקיהו, כמו שנאמר: וַיָּבֹאוּ הַכֹּהֲנִים לִפְנִימָה בֵית ה' לְטַהֵר וַיּוֹצִיאוּ אֵת כָּל הַטֻּמְאָה אֲשֶׁר מָצְאוּ בְּהֵיכַל ה' לַחֲצַר בֵּית ה' וַיְקַבְּלוּ הַלְוִיִּם לְהוֹצִיא לְנַחַל קִדְרוֹן חוּצָה: (דברי הימים ב כט טז. רש&quot;י ורד&quot;ק ומלבי&quot;ם שם א כג כח)<ref>ויש מהאחרונים שכתב שמעבודות הכהנים היא, אלא שהלויים היו מסייעים בכך לכהנים (יריעות שלמה (פיינזילבר) כלי המקדש ג ב, על פי דברי הימים ב שם וחגיגה כו א)</ref>.
 
 
==== כיבוד העזרה ====
 
 
כיבוד העזרה, יש אחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שמעבודות הלויים הוא, ודווקא הלויים עושים עבודה זו (מקדש דוד י נסכים סק&quot;ה, בדעת רש&quot;י ערכין יג ב ד&quot;ה אין); ויש שכתבו, שמעבודות הכהנים הוא, אלא שהלויים היו מסייעים בכך לכהנים (כן משמע מיריעות שלמה (פיינזילבר) כלי המקדש ג ב, בדעת רש&quot;י שם; דרך חכמה כלי המקדש ג סק&quot;ז).
 
 
==== גזברים ואמרכלים  ====
 
 
ממנים מבין הלויים גזברים (ראה ערך גזבר) ואמרכלים (ראה ערך אמרכל), שנאמר: וְיִלָּווּ עָלֶיךָ וִישָׁרְתוּךָ (במדבר יח ב), מנה מהם גזברים ואמרכלים (ספרי קרח קטז), שילוו עליך הוא לשון גדולה ומעלה (ספרי דבי רב לספרי שם). ולכן נסמכה פרשת הלויים לציווי הדלקת המנורה (ראה במדבר ח), להורות שהכהן יתעסק בהדלקת הנר, ובשאר העבודות יעזרוהו הלויים, ויעמדו לפניו לעשות מה שיצום (אבן עזרא שם ד), ואין הלויים חייבים לסייע לכהנים אלא בעבודות שבמקדש, ולא בעבודות הדיוט שלהם (ספרי שם).
 
 
==== מת מצוה ====
 
 
לוי וישראל שפגעו במת-מצוה (ראה ערכו), יטמא לו הישראל, ואל יטמא הלוי (ירושלמי נזיר ז א), ואין הדברים אמורים אלא בשעת הדוכן (ירושלמי שם), שבשעה שהלויים שרים על הדוכן, הלוי צריך להיות טהור שלא יתבטל ממצותו (קרבן העדה ופני משה לירושלמי שם)<ref>ויש הסוברים בדעת ראשונים, שהבבלי חולק, וסובר שקבורת מת מצוה, כיון שהיא מצוה העומדת לפניו, עדיפה ממצות שירה שאינה אלא לאחר זמן, שחביבה-מצוה-בשעתה (ראה ערכו. שיירי קרבן לירושלמי שם, בדעת הרמב&quot;ם).</ref>.
 
 
==== להתעסק בעבודות הכהנים  ====
 
 
הלויים מוזהרים שלא לעסוק בדבר מעבודות המזבח המיוחדות לכהנים - בנוסף לאיסור זרות, שזר אסור בעבודות הכהנים (ראה ערך זר: הזר ושבכלל זר) - שנאמר: אַךְ אֶל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִקְרָבוּ וְלֹא יָמֻתוּ (במדבר יח ג), יכול אם נגעו יהיו חייבים, אמרת &quot;אך&quot;, משום עבודת זר הם חייבים, ואין חייבים משום מגע (ספרי זוטא שם; רמב&quot;ם כלי המקדש ג ט, וספר המצוות ל&quot;ת עב; סמ&quot;ג לאוין רצז; חינוך שפט). בטעם הדבר כתבו ראשונים, שהואיל ועבודות הכהנים והלויים הן עבודות יקרות ומקודשות, צריכה המלאכה להישמר מאד מהיאוש, מהעצלות ומהשכחה, ומלאכה המוטלת על שני אנשים או יותר, הפשיעה מצויה בה יותר ממלאכה המוטלת על האחד לבדו, כי הרבה פעמים יסמכו האחד על חברו ותתבטל המלאכה (חינוך שם). לוי שעבד בעבודת הכהנים חייב מיתה (ספרי קרח קטז; ערכין יא ב; רמב&quot;ם שם יא) בידי שמים (רמב&quot;ם שם), וחמור מישראל העושה כן, שישראל אינו חייב מיתה אלא אם עבד בעבודה תמה (ראה ערך זר: שם), ואילו לוי חייב על כל עבודה, ואפילו עבודה שאינה תמה (מנחת חינוך שפט ג).
 
 
==== ישראל ששורר ====
 
 
ישראל ששורר, הואיל והשירה היא עבודה, זר חייב עליה מיתה (תוספות ערכין יא א ד&quot;ה אל, בתירוץ השני).
 
 
=== חלוקת תפקידי הלויים ===
 
 
==== משמרות הלוייה ====
 
 
שמונה משמרות (ראה ערכו) תיקן משה ללויים (תוספתא תענית (ליברמן) ג ב), ולאחר מכן חילקו שמואל הנביא ודוד המלך את הלויים לעשרים וארבעה משמרות (תוספתא שם; רמב&quot;ם כלי המקדש ג ט), שנאמר: הֵמָּה יִסַּד דָּוִיד וּשְׁמוּאֵל הָרֹאֶה בֶּאֱמוּנָתָם (דברי הימים א ט כב), אלו משמרות כהונה ולויה (תוספתא שם)<ref>'''ויש שביאר שמשה העמידם על שמונה משמרות, ושמואל הוסיף שמונה משמרות, והעמידם על ששה עשר משמרות, ודוד הוסיף עוד שמונה משמרות והעמידם על עשרים וארבעה משמרות (רדב&quot;ז כלי המקדש שם, על פי תענית כז א).'''</ref>.
 
 
בכל שבוע עובד משמר אחר, וראש כל משמר מחלק את אנשי המשמר לבתי-אבות (ראה ערכו), ובכל יום מימי השבוע עובדים אנשים מסויימים - היינו, אחד מבתי האבות (סמ&quot;ג עשין קע) - וראשי האבות מחלקים את העובדים ביום שלהם לכל תפקיד (רמב&quot;ם שם, לפי כסף משנה שם; סמ&quot;ג שם), פלוני ופלוני יהיו שוערים, ופלוני ופלוני יהיו משוררים, ופלוני יהיה שוער בשער פלוני ופלוני בשער פלוני, ופלוני ישורר בכלי שיר פלוני ופלוני ישורר בכלי שיר פלוני (כסף משנה שם).
 
 
==== מינוי לשתי עבודות ====
 
 
אסור למנות לוי לשתי עבודות, כגון לשורר ולשער (כן משמע משיטה מקובצת (אילן) ערכין יא ב, בשם הרא&quot;ש, וממלבי&quot;ם דברי הימים א טו יט, ומאור שמח כלי המקדש ג יא). וזה שמצינו בכמה משפחות של לויים שהיו משוררים ושוערים (ראה דברי הימים שם יח-כא), היינו מפני שהיו שוערים, אך לא היו משוררים לפני המזבח, אלא לפני הארון שהיה בעיר דוד (ראה דברי הימים שם. שיטה מקובצת שם, בשם הרא&quot;ש).
 
 
==== כשעבד בעבודה המיוחדת ללוי אחר ====
 
 
לוי שנתמנה לאחת מעבודות הלויים (ראה לעיל: עבודתו בבית המקדש), ועסק בעבודה המיוחדת ללוי אחר - כגון, לוי משורר שהגיף דלתות, או לוי שוער שאמר שיר (ערכין יא ב, ורש&quot;י שם ד&quot;ה הם בשלהם) - נחלקו בו תנאים:
 
 
* יש סוברים שעבר על איסור מן התורה, ומכל מקום אינו חייב מיתה (סתם ברייתא בגמ' שם; רבי יהושע בר חנניה ורבי יוחנן בן גודגדא בספרי קרח קטז, וגמ' שם, לפי סתמא דגמ' שם).
 
 
* ויש סוברים שמשורר ששיער חייב מיתה (ספרי שם; כן משמע מרבי יוחנן בן גודגדא בספרי שם וגמ' שם, לפי אביי שם; אביי בגמ' שם), שנאמר: וְלֹא יָמֻתוּ גַם הֵם גַּם אַתֶּם (במדבר יח ג), ודרשו: גם אתם, מכאן שלוי חייב מיתה אף אם הוא משנה מעבודה לחברתה (ספרי שם); או משום שנאמר: וְהַחֹנִים לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן קֵדְמָה וגו' וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת (במדבר ג לח), ו&quot;זר&quot; היינו זר באותה עבודה (אביי בגמ' שם)<ref>ללימודים נוספים, ראה: רמב&quot;ם כלי המקדש ג י; ר&quot;י בכור שור במדבר ד מט.</ref>.
 
 
אף להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים כדעה הראשונה (יראים שנו; סמ&quot;ג לאוין רצז); ויש פוסקים כדעה השניה (רמב&quot;ם כלי המקדש ג י).
 
 
ומכל מקום, אף לדעת הסוברים שחייב מיתה, אין עבודתו פסולה (כן משמע ממנחת חינוך שפט ח)<ref>ויש מהאחרונים סוברים שלדעה שחייב מיתה, אם עבר ועבד, עבודתו פסולה, הרי שדינו כזר ממש, וזר, עבודתו פסולה (משכנות לאביר יעקב תמיד כה ב).</ref>.
 
 
==== כשאינו ראוי לעבודתו ====
 
 
לוי שאינו ראוי לעבודתו, מותר לו לעסוק בעבודה אחרת, ולכן לוי משורר שהתקלקל קולו, ונפסל לעבודת השירה (ראה להלן: גילו לעבודה), אינו נפסל אלא לומר שירה, ויהיה מן השוערים (רמב&quot;ם שם ח), וכל שכן שיכול להיות מן השומרים שאינם כשוערים שזקוקים לכוח בהגפת הדלתות (רדב&quot;ז שם), שהאיסור לעבוד בעבודה אחרת אינו אלא משום שעובד את העבודה המיוחדת לו (תועפות ראם ליראים שנו א).
 
 
==== בעבודה שאינה מיעודו ====
 
 
אסור למשורר לשמור, ואסור לשומר לשורר (כן משמע מרבנו גרשום שם, ומשיטה מקובצת שם בשם הרא&quot;ש; עזרת כהנים מדות א א)<ref>'''ויש מהאחרונים הסוברים שאיו איסור בכך (אבני נזר אה&quot;ע קיט עז; אבן האזל כלי המקדש ג יא; צפנת פענח עה&quot;ת במדבר ח כה–כו, ושם יח ג).'''</ref>, ומכל מקום מותר לשומר לשעֵר ולשוער לשמור, ששמירת המקדש ופתיחת השערים חשובים עבודה אחת (עזרת כהנים שם).
 
 
לוי המסייע ללוי אחר בעבודתו, כגון לוי שהוא מהמשוררים המסייע לחברו שהוא מהשוערים, נחלקו בו תנאים:
 
 
* יש סוברים שהדבר אסור (רבי יוחנן בן גודגדא בספרי שם וגמ' שם), והמסייע חייב מיתה בידי שמים (ספרי שם; רמב&quot;ם שם יא), שהואיל ולוי שעבד בעבודה של לוי אחר חייב מיתה, משום שנאמר: וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת (במדבר ג לח) - לסוברים כן (ראה לעיל) - אף מסייע חייב מיתה, שהרי אף הסיוע הוא &quot;קירבה&quot; (בית אל (נתנזון) כלי המקדש שם; דברי יעקב (קליאצקין) ערכין שם), וכן הלכה (רמב&quot;ם שם).
 
 
* יש סוברים שהדבר אסור (רבי יוחנן בן גודגדא שם ושם), גזירה מדברי חכמים (גמ' שם), כדי שלא יבוא לעשות עבודה זו לבדו (רש&quot;י שם ד&quot;ה רבי יהושע).
 
 
* ויש סוברים שלא גזרו בזה חכמים, והדבר מותר (רבי יהושע בן חנניה בספרי שם וגמ' שם, לפי הגמ' שם).
 
 
=== עבודתו במשכן ===
 
 
בזמן שהיו ישראל במדבר והיו נוסעים ממקום למקום, נצטוו הלויים - בנוסף לעבודתם במשכן (ראה ערכו. ראה לעיל: עבודתם בבית המקדש) - לפרק את המשכן כאשר בני ישראל היו נוסעים ממקום חנייתם, לשאת אותו ואת כליו עד למקום שבו חנו שוב, ולחזור ולהקימו שם, שנאמר: הֵמָּה יִשְׂאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל כֵּלָיו וגו' וּבִנְסֹעַ הַמִּשְׁכָּן יוֹרִידוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וּבַחֲנֹת הַמִּשְׁכָּן יָקִימוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם (במדבר א נ-נא). עבודה זו התחלקה בין משפחות הלויה - גרשון קהת ומררי - באופן שלכל משפחה היה בה חלק מסוים (ראה להלן), ואסור היה ללוי שממשפחת לויים אחת לעבוד בעבודה של משפחה אחרת (ראה להלן). יחוסם של הלויים למשפחות הלויה נקבע על פי אבותיהם, שנאמר: נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן גַּם הֵם לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם (במדבר ד כב), שאם נשאו בני גרשון מבנות קהת או מבנות מררי, יקראו בניהם על שם משפחות גרשון, ואם ממשפחה אחרת נשאו מבנות גרשון, בניהם נקראים על שם אותה משפחה, וכיוצא בזה (במדבר רבה ו ג).
 
 
==== אופן ההליכה ====
 
 
כשהיו בני לוי נושאים את המשכן ואת כלי הקודש, אמרו במדרש שהיו הולכים יחפים (במדבר רבה ה ח; כן משמע ממשנת רבי אליעזר י), מפני כבודו של מקום (משנת רבי אליעזר שם), שהשכינה היתה שורה על הארון ועל שאר הכלים (רד&quot;ל ועץ יוסף לבמדבר רבה שם).
 
 
==== משא בני קהת ====
 
 
בני קהת היו נושאים את הארון (ראה ערכו), והשולחן (ראה ערכו), והמנורה (ראה ערכו), והמזבח-הפנימי (ראה ערכו), והמזבח-החיצון (ראה ערכו), שנאמר: וּמִשְׁמַרְתָּם הָאָרֹן וְהַשֻּׁלְחָן וְהַמְּנֹרָה וְהַמִּזְבְּחֹת (במדבר ג לא), וכן נשאו את כלי השולחן וכלי המנורה וכלי המזבחות, שנאמר: וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ בָּהֶם (במדבר שם. ברייתא דמלאכת המשכן יג), ואף המסך - הפרֹכת (ראה ערכו) שהבדילה בין הקדש לקדש-הקדשים (ראה ערכו), המכונה בתורה בשם: פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ (שמות מ כא. רש&quot;י במדבר ג לא) - היה בכלל משא בני קהת, שנאמר: וְהַמָּסָךְ וְכֹל עֲבֹדָתוֹ (במדבר שם. ברייתא דמלאכת המשכן שם).
 
 
==== צורת נשיאת בני קהת ====
 
 
בני קהת, שהיו נושאים את כלי הקודש, נצטוו שלא לשאת אותם על גבי עגלה - ולא על גבי בהמה (רמב&quot;ם כלי המקדש ב יב, וספר המצוות מ&quot;ע לד; סמ&quot;ג עשין קסח; חינוך שעט) - אלא לשאתם בכתף, שנאמר: וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן - עגלות ושוורים (מיוחס ליונתן במדבר ז ט; רש&quot;י סוטה לה א ד&quot;ה לא) - כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם - נשיאת כלי הקודש (רש&quot;י במדבר שם) - בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ (במדבר שם. לקח טוב שם), שזה מכבוד הכלים שיינשאו על כתפי אדם (כן משמע מהחינוך שם; כלי חמדה (לנייאדו) נשא).
 
 
==== מינויים ====
 
 
אהרן ובניו היו ממנים מתוך בני קהת אנשים מיוחדים לנשיאת כל דבר, שפלוני ופלוני ישאו את הארון, ופלוני ופלוני ישאו את המזבח, וכן בשאר כלי הקודש, שנאמר: אַהֲרֹן וּבָנָיו יָבֹאוּ וְשָׂמוּ אוֹתָם אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ וְאֶל מַשָּׂאוֹ (במדבר ד יט. במדבר רבה ו יא).
 
 
==== כיסוי הכלים ====
 
 
בני קהת לא היו באים לשאת את כלי הקודש אלא לאחר שכיסו אותם הכהנים, שנאמר: וְכִלָּה אַהֲרֹן וּבָנָיו לְכַסֹּת אֶת הַקֹּדֶשׁ - הארון והמזבח (רש&quot;י במדבר ד טו) - וְאֶת כָּל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ - המנורה וכלי-שרת (רש&quot;י שם) - בִּנְסֹעַ הַמַּחֲנֶה, וְאַחֲרֵי כֵן יָבֹאוּ בְנֵי קְהָת לָשֵׂאת (במדבר שם), ולא היו בני קהת נושאים כל כלי מיד לאחר שנתכסה, שמא יגעו בקודש, אלא היו ממתינים עד שכילו הכהנים לכסות את כל הכלים (מלבי&quot;ם שם).
 
 
====  ====
 
 
==== כלים שלהם בדים ====
 
 
כלי הקודש שיש להם בדים - הארון (ראה ערך ארון: בדיו וטבעותיו), והשולחן (ראה ערך שלחן), והמזבחות (ראה ערך מזבח הפנימי וערך מזבח החיצון) - היו נישאים בבדים, שנאמר: וְשָׂמוּ בַּדָּיו (במדבר ד ו, יד, וראה שם ח, יא. במדבר רבה ד יד וטז; מדרש אגדה במדבר ד ב; כן משמע ממנחות צח ב), כדי שלא יגעו בכלים עצמם, אף על פי שהם מכוסים (זהר ג קעז ב).
 
 
====  ====
 
 
==== כלים שאין להם בדים ====
 
 
את המנורה, שאין לה בדים, היו נושאים במוט - כשהיא מונחת בתוך שק מעור תחש (ראה ערך מנורה) - שנאמר: וְנָתְנוּ עַל הַמּוֹט (במדבר ד י. במדבר רבה ד טו; אבן עזרא שם), וכן את כלי המזבח הפנימי - שהיו מונחים בתוך שק מעור תחש (ראה ערך מזבח הפנימי) - לא היו נושאים עם המזבח, אלא היו נושאים במוט, שנאמר: וְנָתְנוּ עַל הַמּוֹט (במדבר שם יב. במדבר רבה שם טז). הכלים שנישאו במוט, לא היו תלויים תחתיו, שלא יהיו נגררים על הארץ (הדר זקנים במדבר ד י; חזקוני שם יב), ונחלקו ראשונים: יש סוברים שהמוט היה מתחת לכלים (רשב&quot;ם במדבר שם י, בשם ר&quot;י קרא); ויש סוברים שהיו שני מוטות בשני צידי הכלי (רשב&quot;ם שם; ריב&quot;א במדבר יג כג), שעל מוט אחד אי אפשר להניח כלום (מהרש&quot;א סוטה לד א).
 
 
==== משא הארון ====
 
 
כשהיו בני קהת נושאים את הארון, אלו שהלכו לפני הארון היו הולכים אחורנית ופניהם אל הארון, כדי שגבם לא יפנה לארון (במדבר רבה ה ח; משנת רבי אליעזר י), שנאמר: כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם (במדבר ז ט), שיש להם לדעת כל שעה שעבודת הקודש עליהם, ולכן פניהם צריכים להיות כלפי הארון (קרית ספר כלי המקדש ב).
 
 
==== משא בני גרשון ====
 
 
על משא בני גרשון נאמר: וְנָשְׂאוּ אֶת יְרִיעֹת הַמִּשְׁכָּן, וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד, מִכְסֵהוּ - היינו, עשר היריעות התחתונות, ואחת עשרה יריעות העיזים שמעל היריעות התחתונות, ועורות האילים המאדמים שמעל היריעות (ראה ערך משכן. רש&quot;י במדבר ד כה) - וּמִכְסֵה הַתַּחַשׁ אֲשֶׁר עָלָיו מִלְמָעְלָה, וְאֶת מָסַךְ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וְאֵת קַלְעֵי הֶחָצֵר, וְאֶת מָסַךְ פֶּתַח שַׁעַר הֶחָצֵר וגו' וְאֵת מֵיתְרֵיהֶם - היינו, מיתרי המשכן (ראה ערך הנ&quot;ל. רש&quot;י שם ג כו; רמב&quot;ן שם ד לב); ויש סוברים שאף את מיתריהם של קלעי החצר (ראה ערך הנ&quot;ל. רש&quot;י שם ד לב) - וְאֶת כָּל כְּלֵי עֲבֹדָתָם, וְאֵת כָּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה לָהֶם (במדבר ד כה-כו), היינו, קרסי הזהב והנחושת שבהם היו היריעות מחוברות (ראה ערך הנ&quot;ל. במדבר רבה ו ג); ויש מפרשים שולחנות (אבן עזרא במדבר ד כו); ויש מפרשים כלי השיר של הלויים (אברבנאל במדבר ד), וכלים נוספים (ראה רמב&quot;ן במדבר שם, וכור זהב שם); ויש סוברים שאף יתדות המשכן היו בכלל משא בני גרשון (רש&quot;י ורמב&quot;ן שם ד לב; אבן עזרא שם כו); ויש סוברים שאף יתדות קלעי החצר היו בכלל משאם (רש&quot;י שם).
 
 
==== משא בני מררי ====
 
 
על משא בני מררי נאמר: וְזֹאת מִשְׁמֶרֶת מַשָּׂאָם וגו' קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן וּבְרִיחָיו - היינו, העמודים שעליהם היתה פרוסה הפרוכת, והעמודים שעליהם היה פרוס מסך פתח אהל מועד (במדבר רבה ו ד) - וַאֲדָנָיו, וְעַמּוּדֵי הֶחָצֵר סָבִיב וְאַדְנֵיהֶם וִיתֵדֹתָם וּמֵיתְרֵיהֶם וגו' (במדבר ד לא-לב), היינו היתדות והמיתרים של עמודי החצר (במדבר רבה שם; רש&quot;י במדבר ד לב); ויש סוברים שאף של קלעי החצר (במדבר רבה שם; רמב&quot;ן שם); ויש סוברים שאף יתדות המשכן (במדבר רבה שם).
 
 
==== צורת נשיאת בני גרשון ובני מררי ====
 
 
בני גרשון ובני מררי היו טוענים את המשכן על העגלות (ברייתא דמלאכת המשכן יג; רש&quot;י במדבר י יז), כאשר כל משפחה טענה את הדברים שעליהם היתה ממונה (במדבר רבה ו ג ויא; רמב&quot;ן במדבר ד לב), ומשה ואהרן ובניו מינו אנשים מיוחדים לטעינת כל דבר, כדי שלא יבואו לידי מחלוקת, פלוני ופלוני יטענו את היריעות, פלוני ופלוני את אוהל מועד, פלוני ופלוני את הקרשים, פלוני ופלוני את הבריחים, פלוני ופלוני את העמודים, וכן בשאר הדברים שהיו במשא בני גרשון ובני מררי, שנאמר בבני גרשון: עַל פִּי אַהֲרֹן וּבָנָיו תִּהְיֶה כָּל עֲבֹדַת בְּנֵי הַגֵּרְשֻׁנִּי לְכָל מַשָּׂאָם וּלְכֹל עֲבֹדָתָם וּפְקַדְתֶּם עֲלֵהֶם בְּמִשְׁמֶרֶת אֵת כָּל מַשָּׂאָם (במדבר ד כז), ובבני מררי נאמר: וּבְשֵׁמֹת תִּפְקְדוּ אֶת כְּלֵי מִשְׁמֶרֶת מַשָּׂאָם (שם לב. במדבר רבה שם ד ויא), והם קבעו את מספר הקרשים והבריחים והעמודים שישא כל אחד (רמב&quot;ן שם), והיו משערים את משאו של כל אדם כפי כוחו (אברבנאל במדבר ד).
 
 
בני גרשון ובני מררי לא נשאו את המשכן בכתף אלא בעגלות, שנאמר: אֵת שְׁתֵּי הָעֲגָלוֹת וְאֵת אַרְבַּעַת הַבָּקָר נָתַן לִבְנֵי גֵרְשׁוֹן כְּפִי עֲבֹדָתָם, וְאֵת אַרְבַּע הָעֲגָלֹת וְאֵת שְׁמֹנַת הַבָּקָר נָתַן לִבְנֵי מְרָרִי כְּפִי עֲבֹדָתָם (במדבר ז ז-ח. לקח טוב שם). בני גרשון היו מקפלים את היריעות ואת הקלעים, וקושרים אותם במיתרים, ומניחים אותם על העגלות, ובני מררי היו קושרים את העמודים ואת הבריחים במיתרים, וטוענים על העגלות, כדי שלא יפלו לארץ (במדבר רבה ו ג-ד). לכל עגלה היתה מסגרת, כדי שלא יפלו הקרשים ממנה (כן משמע מבמדבר רבה שם ד, ותוספות שבת צח א ד&quot;ה אטבעי).
 
 
==== הכיור וכנו ====
 
 
הכיור (ראה ערכו) וכנו (ראה ערך הנ&quot;ל: מצותו) - שלא נזכרו במשא המשכן - נחלקו ראשונים מי נשאם: יש סוברים שהיו בכלל משא בני קהת, משום שהם בכלל משא המזבחות, שנשאו בני קהת (ראה לעיל. חסידים (מקיצי נרדמים) תתתתרלז; רמב&quot;ן שמות לח כא), שהרי על ידי קידוש ידים ורגלים במי הכיור עבדו הכהנים במזבח (ראה ערך כיור: בקידוש ידים ורגלים. רמב&quot;ן שם); ויש סוברים שהכיור וכנו לא היו בכלל משא בני קהת (אבן עזרא שמות לה טז; רבי חיים פלטיאל במדבר ד כב; חזקוני שמות ל יח), שהרי לא היו להם בדים, ונישאו בעגלות (אבן עזרא וחזקוני שם), ואילו בני קהת נשאו את הכלים בכתף (ראה לעיל); ומהם שכתבו שהיו בכלל משא בני גרשון, ונכללו בכתוב: וְאֵת כָּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה לָהֶם וְעָבָדוּ (במדבר ד כו. רבי חיים פלטיאל שם).
 
 
==== תיקון כלי המשכן ====
 
 
תיקון כלי המשכן, בעת הצורך, אמרו במדרש שבני גרשון היו ממונים על כך, שנאמר: וְאֵת כָּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה לָהֶם וְעָבָדוּ (במדבר ד כו. במדבר רבה ו ג, ועץ יוסף ורד&quot;ל שם); ויש מן האחרונים שכתבו, שכל הלויים היו מופקדים על כך, שנאמר: וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת הַלְוִיִּם עַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְעַל כָּל כֵּלָיו וגו' וְהֵם יְשָׁרְתֻהוּ (במדבר א נ. העמק דבר שם).
 
 
==== משא אלעזר ====
 
 
על משא שמן המאור (ראה ערך הדלקת המנורה: השמן והפתילות), והקטורת (ראה ערכו), ומנחת התמיד (ראה להלן), ושמן-המשחה (ראה ערכו), נצטווה אלעזר בן אהרן הכהן - כחלק מעבודת הלויים (כן משמע מבמדבר רבה ג ז), שנאמר: וּפְקֻדַּת אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן שֶׁמֶן הַמָּאוֹר וּקְטֹרֶת הַסַּמִּים וּמִנְחַת הַתָּמִיד וְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה (במדבר ד טז), שהוא ישאם (ירושלמי שבת י ג; במדבר רבה ד כ; רש&quot;י שבת צב א ד&quot;ה שכן, בשם רבינו יצחק בר יהודה שאמר בשם רב האי, שכן נמצא בירושלמי, ורש&quot;י במדבר שם)<ref>ויש מהראשונים סוברים, שאלעזר בן אהרן לא נצטווה לשאת דברים אלו בעצמו כלל, אלא היה ממונה על נשיאתם, ונצטווה למנות מבני קהת לנשיאתם (אבן עזרא ורמב&quot;ן וספורנו שם), והיה בוחר מבני קהת זריזים וחסידים (רמב&quot;ן שם).</ref>.
 
 
* שמן המאור, נחלקו ראשונים אם הוא שמן ללילה אחד (אבן עזרא שם); או לשנה שלימה (רמב&quot;ן שם).
 
 
* קטורת, היא קטורת לשנה שלימה, שאין מפטמים את הקטורת אלא פעם בשנה (ראה ערך קטורת. רמב&quot;ן שם).
 
 
* מנחת התמיד, נחלקו בה ראשונים אם היא מנחת חביתין (ראה ערכו. ילקוט שמעוני תורה תרצד; רש&quot;י שבת שם, בשם רבינו יצחק בר יהודה שאמר בשם רב האי, שכן נמצא בירושלמי; ריטב&quot;א שם, בשם רש&quot;י שכתב בשם רב האי, שכן נמצא בירושלמי; ריב&quot;א במדבר שם, בפירוש שני; חזקוני שם; רש&quot;ש לבמדבר רבה שם); או מנחת-נסכים (ראה ערכו) של קרבן תמיד (ראה ערכו. ריב&quot;א שם, בפירוש ראשון; מזרחי וספר הזכרון ושפתי חכמים במדבר שם, בדעת רש&quot;י במדבר שם). המנחה היא המנחה של אותו יום (כן משמע מירושלמי שם, ובמדבר רבה שם), שתהיה מוכנה להקרבה (פני משה לירושלמי שם).
 
 
ונחלקו הדעות:
 
 
* יש סוברים שאלעזר היה לוקח את שמן המאור בימינו, את קטורת הסמים בשמאלו, ותולה את מנחת התמיד בזרועו, ושם את שמן המשחה בצלוחית קטנה באפונדתו (ירושלמי שם; במדבר רבה שם), היינו אזור החגור במותניו (קרבן העדה ופני משה לירושלמי שם).
 
 
* ויש סוברים שהיה נושא שמן אחד בימינו, ושמן אחד בשמאלו, ואת הקטורת בחיקו, ואת מנחת התמיד על כתפו (ילקוט שמעוני שם; רש&quot;י שבת שם, בשם רבינו יצחק בר יהודה שאמר בשם רב האי, שכן נמצא בירושלמי; חזקוני שם)<ref>ויש שכתבו בדעת ראשונים, שאלעזר בן אהרן לא נשא אלא את שמן המאור, ואת שמן המשחה, ואת הקטורת, ולא את מנחת התמיד, אלא שהיה מוטל עליו לצוות על הקרבתה בעת חנייתם (ריב&quot;א וברטנורא ומזרחי וגור אריה וספר הזכרון ושפתי חכמים, בדעת רש&quot;י במדבר שם).</ref>.
 
 
==== פירוק המשכן ====
 
 
הלויים נצטוו לפרק את המשכן בעת שעמדו בני ישראל לנסוע ממקום אחד למקום אחר, שנאמר: וּבִנְסֹעַ הַמִּשְׁכָּן יוֹרִידוּ - יפרקו (רש&quot;י במדבר א נא) - אֹתוֹ הַלְוִיִּם (במדבר שם. כן משמע מברייתא דמלאכת המשכן יג). פירוק זה נעשה על ידי בני גרשון ובני מררי (ברייתא דמלאכת המשכן שם; רש&quot;י שם י יז)<ref>ויש מן הראשונים שכתב שפירוק המשכן היה מוטל בשווה על כל הלויים (חזקוני במדבר ד מז).</ref>.
 
 
==== הקמת המשכן  ====
 
 
הלויים נצטוו להקים את המשכן בעת שהיו בני ישראל חונים, שנאמר: וּבַחֲנֹת הַמִּשְׁכָּן יָקִימוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם (במדבר א נא), ונאמר: וְהֵקִימוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן (שם י כא. כן משמע מברייתא דמלאכת המשכן יג).
 
 
ונחלקו הדעות:
 
 
* יש סוברים שהקמת המשכן היתה נעשית על ידי בני גרשון ובני מררי - כל משפחה את הדברים שעליהם היתה ממונה לשאת (במדבר רבה ו ג) - שנאמר: וְהֵקִימוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן עַד בֹּאָם (במדבר שם. ברייתא דמלאכת המשכן שם; לקח טוב שם), היינו שבני גרשון ומררי יקימו את המשכן עד בואם של בני קהת (רש&quot;י ואבן עזרא ורמב&quot;ן שם; לקח טוב שם), שאין זה כבוד לארון שימתין עד שיקימו את המשכן (לקח טוב שם), וכשהגיעו בני קהת, היו מוצאים את המשכן מוכן, ומכניסים לתוכו את כלי הקודש (רש&quot;י ואבן עזרא שם).
 
 
* ויש סוברים, שהקמת המשכן היתה מוטלת בשווה על כל הלויים (רבי אחא בירושלמי עירובין ה א, לפי קרבן העדה שם; תנחומא במדבר יב; חזקוני במדבר ד מז), וזה שנאמר: והקימו את המשכן עד בואם (במדבר שם) היינו שהמתינו עם הקמת המשכן עד בואם של בני קהת (קרבן העדה עירובין שם). שהארון היה מעמיד את עצמו בדרך נס כשצד מערב שלו למערב העולם (קרבן העדה שם, ושבת א א), ולא היו יכולים להקים את המשכן עד שהגיע הארון (קרבן העדה עירובין שם).
 
 
==== לעבוד עבודת משפחה אחרת ====
 
 
לוי ממשפחה אחת, אסור היה לו לעבוד בעבודה של משפחה אחרת, שנאמר: זֹאת עֲבֹדַת מִשְׁפְּחֹת הַגֵּרְשֻׁנִּי (במדבר ד כד), זאת ולא אחרת, מלמד שבני גרשון היו אסורים להיכנס לעבודת בני מררי (במדבר רבה ו ג), וכן בבני מררי נאמר: וְזֹאת מִשְׁמֶרֶת מַשָּׂאָם (שם לא), זאת ולא אחרת, מלמד שבני מררי אסורים לעבוד בעבודת בני גרשון (במדבר רבה שם ד).
 
 
לעניין בני גרשון ובני מררי בעבודת בני קהת, שנינו: גרשון ומררי בעבודת קהת במיתה (רבי שמעון בספרי זוטא במדבר יח ג), וכתבו אחרונים, שהוא כדעת הסוברים שלוי שעבד בעבודת חברו במיתה (ראה לעיל: חלוקת תפקידי הלויים. אמבוהא דספרי שם יג; ספירי אפרים לספרי זוטא שם; גנזי הספרי ב), וחיוב מיתה אינו אלא בעבודת בני קהת, שכן הטעם לכך שלוי העובד בעבודת חברו חייב מיתה, הוא משום שהוא חשוב זר לאותה עבודה (לעיל: שם), ודווקא לגבי עבודת בני קהת, שנקראת &quot;עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ&quot; (במדבר ז ט), ונאמר בה ציווי מיוחד שתיעשה בכתף (ראה לעיל), חשובים בני גרשון ובני מררי זרים, אבל לוי העובד בעבודת חברו מבני גרשון ובני מררי אינו נחשב זר, משום שכל משא המשכן נחשב כעבודה אחת, ולכן אינו חייב מיתה (גנזי הספרי שם).
 
 
=== חינוכו לעבודה ===
 
 
הלויים, לפני שהחלו את עבודתם במשכן, היה עליהם להתחנך לעבודה, שנאמר: קַח אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו' (במדבר ח ו), ולא היו כשרים לעבודה אלא לאחר חינוכם, שנאמר: וְאַחֲרֵי כֵן יָבֹאוּ הַלְוִיִּם לַעֲבֹד אֶת אֹהֶל מוֹעֵד (שם טו), מלמד שכל האמור בפרשה (ראה להלן) מעכב בהם (לקח טוב שם; רבינו בחיי שם ז), ואין חינוך זה נוהג לדורות (כן משמע מספרי נשא צב, והרמב&quot;ם בספר המצוות מ&quot;ע נג, ופירוש המשניות נגעים יד ד), שבחינוך שנעשה על ידי משה ואהרן נתקדשו הלויים לעולם (ר&quot;י פערלא לספר המצוות לרס&quot;ג ל&quot;ת ריד), שנאמר: וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם (במדבר ח יד), כל מקום שנאמר לי, הרי זה קיים לעולם ולעולמי עולמים (ספרי שם)<ref>ויש הסוברים שחינוך הלויים נוהג לדורות (הלכות גדולות (מקיצי נרדמים) לולב, לפי ר&quot;י פערלא שם לספר המצוות לרס&quot;ג שם; אבן עזרא שם כב; תפארת ציון (יאדלר) נזיר מ א).</ref>. חינוך הלויים נעשה ביום השלישי להקמת המשכן (ספרי נשא מד; במדבר רבה יב טו; רש&quot;י במדבר ז א), היינו ג' ניסן, שבא' ניסן הוקם המשכן (ראה ערך משכן וערך ניסן)<ref>'''ויש מהראשונים הסובר שנעשה ביום השני להקמת המשכן, שהואיל ובאותו יום נשרפה פרה אדומה, אפשר היה להזות על הלויים מי-חטאת (ראה ערכו. לקח טוב במדבר ח ז, ושם יט ב); ויש מהראשונים הסובר שחינוך הלויים נעשה לאחר מנין הבכורות והלויים - שהיה בחודש אייר, בשנה השניה לצאת בני ישראל ממצרים (ראה במדבר א א, ושם ג טז-מה) - שאז נצטוו הלויים על עבודתם (ראה במדבר ג ה-ט), והיה צריך לטהרם ולכפר עליהם (רמב&quot;ן במדבר ח ה).'''</ref>.
 
 
בכלל חינוך הלויים - הזאה, תגלחת, קרבן ותנופה, שעל ידיהם נתקדשו הלויים (ספרי זוטא במדבר ז א; במדבר רבה יב טו), כיבוס וטבילה (ראה להלן) .
 
 
==== הזאה ====
 
 
אהרן הכהן הזה (מדרש אגדה במדבר ח כ) על הלויים מי-חטאת (ראה ערכו), כשם שמזים על טמא-מת (ראה ערכו. ראה ערך הזאה ב: בטהרת טמא מת, וערך טמא מת: טהרתו), שנאמר: הַזֵּה עֲלֵיהֶם מֵי (במדבר ח ז), ועל ידי זה נתקדשו הלויים (ספרי זוטא במדבר ז א; במדבר רבה שם), לפי שהיו הלויים טמאי מתים, לאחר שהרגו בעובדי העגל (ראה שמות לב כז-כח. במדבר רבה שם); או שהזאה זו נצרכה להם משום טמאי מתים שהיו בהם (רש&quot;י וחזקוני ובכור שור במדבר ח ז), הואיל ועד אותו זמן לא נזהרו הלויים מטומאת מת, שהרי לא היו באים אל המשכן (בכור שור שם), ואי אפשר שלא נטמאו במת (חזקוני שם).
 
 
הזאה שניה - שיש להזות על טמא מת, כדי לטהרו (ראה ערך הזאה ב: שם) - יש סוברים שהיזו אותה אף על הלויים בחינוכם (רש&quot;י במדבר ז א, לפי המזרחי שם ו; לקח טוב שם); ויש סוברים שלא היזו עליהם אלא הזאה אחת, והתגלחת - הכלולה בחינוכם (ראה להלן) - היתה במקום ההזאה השניה (ספרי נשא מד; במדבר רבה שם).
 
 
==== תגלחת ====
 
 
הלויים נצטוו לגלח - לאחר ההזאה השניה (רש&quot;י שם, לפי המזרחי שם); או הראשונה, לסוברים שהיתה הזאה אחת בלבד (ספרי שם; במדבר רבה שם)<ref>'''ויש סוברים שהגילוח היה קודם להזאות (אבן עזרא וחזקוני במדבר ח ז; אברבנאל במדבר ח).'''</ref> - את כל שערם בתער, שנאמר: וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל כָּל בְּשָׂרָם (במדבר ח ז), ועל ידי זה נתקדשו (ספרי זוטא במדבר ז א; במדבר רבה שם). גילחו שלא בתער, או שיירו שתי שערות, לא עשו ולא כלום (נגעים יד ד). תגלחת זו כללה את כל שערם - חוץ משער בית-הסתרים (ראה ערכו. לקח טוב שם) - כתגלחת-מצורע (ראה ערכו. כן משמע מספרי נשא כח, ובמדבר רבה יח ד, ותנחומא קרח ג, ולקח טוב שם)<ref>ויש מהראשונים סוברים, שתגלחת הלויים לא היתה כתגלחת מצורע, אלא היתה כדרך המתגלחים לנוי, שמגלחים מקצת שער הראש והזקן וגבות העינים (חזקוני ויקרא יד ט; רבי חיים פלטיאל במדבר שם), שאם היו הלויים מגלחים את כל שערם, היו באים מנוולים לפני השכינה (חזקוני ויקרא שם).</ref>, שהואיל והלויים ניתנו לעבודת המקדש תחת הבכורות שעבדו עבודה זרה (ראה לעיל: מהותו וגדרו) שקרויה זבחי מתים, ואף המצורע חשוב כמת, נצטוו הלויים בתגלחת כמצורע (כן משמע ממדרש אגדה שם ד, ורש&quot;י שם ז, בשם רבי משה הדרשן; רבנו בחיי שם). ונחלקו הדעות אם גילחו אף את פאת ראשם וזקנם, כתגלחת מצורע (שבות יעקב חג צ; קרן אורה נזיר מ א, על פי במדבר רבה שם, ותנחומא שם); או שלא גלחו את פאת ראשם וזקנם (כן משמע מאבן עזרא שם, בגירסתנו, ומרבנו בחיי שם; אורח מישור נזיר מ ב; יוסף אומץ מה, בשם פירוש קדמון על התורה), משום איסור הקפת-הראש (ראה ערכו), ואיסור השחתת-זקן (ראה ערכו), שבחינוך הלויים לא נאמרה שום דרשה לדחות איסורים אלו (אורח מישור שם; יוסף אומץ שם).
 
 
==== קרבן ====
 
 
הלויים נצטוו להביא שני פרים, אחד לעולה (ראה ערכו) ואחד לחטאת (ראה ערכו), שנאמר: וְלָקְחוּ פַּר בֶּן בָּקָר וגו' וּפַר שֵׁנִי בֶן בָּקָר תִּקַּח לְחַטָּאת וגו' וַעֲשֵׂה אֶת הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת הָאֶחָד עֹלָה (במדבר ח ח,יב), ואהרן הכהן הקריב אותם, שנאמר: וַיְכַפֵּר עֲלֵיהֶם אַהֲרֹן (שם ח כא. אבן עזרא שם יב). טעם הבאת הפר לעולה, שהיה זה פר שמביא ציבור שעבד עבודה זרה בשוגג על פי הוראת בית דין (ראה ערך שגגת הוראה. מדרש אגדה במדבר ח ח; רש&quot;י שם; חזקוני שם, בפירוש השני), שהלויים שניתנו לעבודת המקדש תחת הבכורות שעבדו לעגל (ראה לעיל), הביאו פר על העבודה זרה שעבדו ישראל לעגל בשוגג, על פי הוראת אחרים (מדרש אגדה שם; חזקוני שם). טעם הבאת הפר לחטאת, שהיה זה פר-העלם-דבר-של-צבור (ראה ערכו. מדרש אגדה במדבר ח ח; אברבנאל במדבר ח), שכיון שעבדו ישראל עבודה זרה בשוגג (ראה לעיל), נחשב היה כאילו עברו בשוגג על כל המצוות, שכל המודה בעבודה זרה הרי הוא ככופר בכל המצוות (מדרש אגדה שם); או שפר החטאת היה במקום שעיר עבודה זרה הבא עם פר עבודה זרה (ראה ערך שעירי עבודה זרה), והיתה זו הוראת-שעה (ראה ערכו) שלא יביאו שעיר אלא פר (רש&quot;י במדבר שם). חטאת זו לא היתה נאכלת - אלא נשרפת (ראה ערך פרים הנשרפים) - שנאמר: וּפַר שֵׁנִי וגו' לְחַטָּאת (במדבר ח ח), שני לעולה, מה עולה לא נאכלת, אף חטאת לא נאכלת (תורת כהנים ויקרא, דבורא דחובה ב ג; תוספתא פרה (צוקרמאנדל) א א; הוריות ה ב).
 
 
הלויים נצטוו לסמוך את ידיהם על הקרבנות, שנאמר: וְהַלְוִיִּם יִסְמְכוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הַפָּרִים (במדבר ח יב), היינו על ראש כל אחד מן הפרים (אבן עזרא שם יא; חזקוני שם יב), ולא סמכו אלא זקני וראשי הלויים, כמו שמצינו בפר-העלם-דבר-של-צבור (ראה ערכו), ובשעירי-עבודה-זרה (ראה ערכו), שסומכים הזקנים במקום הציבור, לסוברים שטעונים סמיכה (ראה ערך סמיכה ב), שכן אי אפשר שכל הלויים יסמכו (משך חכמה במדבר ח יב).
 
 
==== תנופה ====
 
 
לחינוכם, הוצרכו הלויים תנופה (ראה ערכו) - לאחר הקרבת הקרבנות (ראה לעיל. אבן עזרא במדבר ח יג) - שנאמר: וְהֵנִיף אַהֲרֹן אֶת הַלְוִיִּם תְּנוּפָה וגו' וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה לַה' וגו' וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה (במדבר ח יא,יג,טו). הלויים ניטלו בידיהם וברגליהם והונפו (במדבר רבה יח ד; תנחומא קרח ג) בידי אהרן, שנאמר: וְהֵנִיף אַהֲרֹן (במדבר ח יא. ויקרא רבה כו ט; תנחומא אמור ד; רש&quot;י ואבן עזרא ורבינו בחיי במדבר ח כ); ויש סוברים שאף משה הניף את הלויים, שנאמר: וְהֵנַפְתָּ (שם יג וטו. רשב&quot;ם שם יג; בכור שור שם יא; אברבנאל שם; מלבי&quot;ם שם יא-טו; משך חכמה שם יג), והיו שתי תנופות - אחת על ידי אהרן, ואחת על ידי משה (רשב&quot;ם ובכור שור ואברבנאל ומלבי&quot;ם שם)<ref>'''ויש מהאחרונים שכתב שמשה ואהרן הניפו ביחד את הלויים, כתנופת מנחת סוטה (ראה ערכו) ושלמים (ראה ערכו), שנעשית על ידי הכהן והבעלים (ראה ערך חזה ושוק וערך תנופה), שאהרן הניף ככהן, ומשה הניף במקום הבעלים (משך חכמה שם).'''</ref>. המניף היה מוליך ומביא מעלה ומוריד (ויקרא רבה כו ט; תנחומא אמור ד; הלכות גדולות (מקיצי נרדמים) לולב; אברבנאל במדבר ח), כתנופת אשם-מצורע (ראה ערכו. מדרש אגדה במדבר ח ט; רש&quot;י במדבר ח יא) שנעשית בעודו חי (ראה ערך אשם מצורע. רש&quot;י שם), שהיה בתנופה סימן שיהיו הלויים זריזים בעבודתם, שהעבודה והשירות נעשים בתנועה ובתנופה (אברבנאל שם)<ref>ויש מהגאונים שסוברים שהנפת הלויים לא היתה כהנפת הקרבנות, אלא שהנחו אותם (רס&quot;ג במדבר ח יא ויג), והוליכום בעזרה, והשיר מכה לפניהם (מדרש החפץ שם יא; מאור האפלה שם).</ref>.
 
 
==== כיבוס בגדים ====
 
 
הלויים נצטוו לכבס את בגדיהם - לפני ההזאה (אבן עזרא שם) - שנאמר: וְכִבְּסוּ בִגְדֵיהֶם (במדבר שם), והיינו טבילת הבגדים במקוה (מדרש אגדה שם ו; חזקוני שם ז), שכיבוס הבגדים היה כטהרת מצורע - שבכללה כיבוס בגדים (ראה ערך טהרת מצורע) - שחינוך הלויים היה כטהרת מצורע (מדרש אגדה שם).
 
 
==== טבילה ====
 
 
הלויים נצטוו לטבול, שנאמר: וְהִטֶּהָרוּ (במדבר ח ז), והיינו טבילה (מיוחס ליונתן שם; לקח טוב שם)<ref>'''ויש סוברים שטבילת הלויים אינה מפורשת בכתוב, אלא שהיו צריכים טבילה כדין טהרה מטומאת מת, שהנטהר מטומאת מת צריך טבילה (חזקוני שם; העמק דבר שם).'''</ref>.
 
 
==== מי היה בכלל החינוך  ====
 
 
חינוך הלויים כלל את כל הלויים שמבן חודש ומעלה (כן משמע מויקרא רבה כו ט, ותנחומא אמור ד; רבנו בחיי במדבר ח כב).
 
 
==== עמידה  ====
 
 
הלויים נצטוו לעמוד לפני המשכן, שנאמר: וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד (במדבר ח ט), ודווקא בצד מזרח, שנאמר: וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי ה' (שם י. לקח טוב שם), כעמידת מצורע בזמן טהרתו לפני אהל מועד (ראה ערך טהרת מצורע. מדרש אגדה שם ט; חזקוני שם); או הקרבנות שהקריבו הלויים (ראה לעיל), שהמביא קרבן צריך לעמוד על קרבנו (ראה ערך מעמדות. לקח טוב שם). משה נצטווה להעמיד את הלויים לפני אהרן ובניו, שנאמר: וְהַעֲמַדְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי אַהֲרֹן וְלִפְנֵי בָנָיו (במדבר ח יג), להראות שהם נתונים להם, כמו שנאמר: וָאֶתְּנָה אֶת הַלְוִיִּם נְתֻנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וגו' (שם יט. חזקוני ומלבי&quot;ם במדבר ח יג).
 
 
==== הקהלה ====
 
 
כל בני ישראל (גור אריה ונחלת יעקב במדבר ח ט, בדעת רש&quot;י שם) נצטוו בשעת החינוך להיקהל לפני המשכן, שנאמר: וְהִקְהַלְתָּ אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר ח ט), משום שהלויים היו כקרבן כפרה על ישראל, שנאמר: וּלְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שם יט. מדרש אגדה במדבר ח ט; רש&quot;י שם), וכשם שעל המקריב קרבן להביאו לאהל מועד (ראה ערך קרבנות), ולעמוד על קרבנו (ראה ערך מעמדות), כך היה על בני ישראל להיקהל לפני המשכן להבאת קרבנם (מדרש אגדה שם), ולעמוד עליו (רש&quot;י שם; אברבנאל שם).
 
 
==== סמיכה  ====
 
 
בני ישראל נצטוו לסמוך את ידיהם על הלויים, שנאמר וְסָמְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְדֵיהֶם עַל הַלְוִיִּם (במדבר ח י). ונחלקו במהותה של סמיכה זו:
 
 
* יש סוברים, שהיתה כסמיכה של חכם (ראה ערך סמיכה א), שהלויים נתמנו בה לעבודה במקום הבכורות (לקח טוב שם; חזקוני שם). מהם שכתבו שלא היתה זו סמיכה בידיהם, אלא כשאר סמיכת חכמים, שאינה אלא מינוי ונתינת רשות לדון (ראה ערך הנ&quot;ל. לקח טוב שם); ומהם שכתבו שהיתה זו סמיכה בידיהם, כסמיכת משה את יהושע שהיתה ביד (ראה במדבר כז יח.), אלא שרק הבכורות סמכו, שכל בכור סמך על לוי אחד (חזקוני שם).
 
 
* ויש סוברים, שהיתה זו סמיכה בידיהם, כסמיכה על קרבן (ראה ערך סמיכה ב. מדרש אגדה במדבר ח ט; רש&quot;י שם; רבנו בחיי שם כ; רבנו מיוחס שם י), שהלויים היו קרבן כפרה על ישראל (ראה לעיל. רש&quot;י שם; אברבנאל שם), וכל ישראל סמכו (רבנו בחיי שם; נחלת יעקב במדבר ח ט, בדעת רש&quot;י שם), שהלויים ניתנו לעבודת המקדש על ידי כל ישראל (נחלת יעקב שם)<ref>ובמדרש נמצא שלא סמכו אלא זקני ישראל (כן משמע ממדרש אגדה שם).</ref>.
 
 
=== כשרותו לעבודה ===
 
 
==== קבלת עבודות הלויים ====
 
 
לוי שקיבל על עצמו את כל מצוות הלויים - לשורר ולהיות שוער ולשרת (רש&quot;י בכורות ל ב ד&quot;ה דברי לויה), דהיינו לשמור בלילה, או לטעון ולכתוף לעת הצורך (ספרי דבי רב קרח קכב) - חוץ מדבר אחד - שאינו מקבל על עצמו לעסוק בעבודה אחת (חפץ חיים לתורת כהנים צו פרק טז ט)<ref>ויש מפרשים '''שאינו מודה בכך שמשה רבינו קיבל כן מפי הגבורה (יריעות שלמה (פיינזילבר) כלי המקדש ג א). '''</ref> - אין מקבלים אותו (תוספתא דמאי (ליברמן) ב ז; בכורות שם, לגירסת השטמ&quot;ק; רמב&quot;ם כלי המקדש ג א; מדרש הגדול במדבר ג ט) עד שיקבל את כולן (מדרש הגדול שם; רמב&quot;ם שם), שאנו אומרים שהואיל ואין הוא יכול לעמוד באותו דבר, ודאי לא יעמוד אף בדברים האחרים (רבנו גרשום שם).
 
 
==== בדיקת ההנהגות והמעשים ====
 
 
אין הלוי נכנס לעבודתו אלא לאחר שבדקו אחר הנהגותיו ומעשיו, שנאמר: וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ (דברים לג ח. זוהר ג יח ב).
 
 
==== בעל מום ====
 
 
לוי בעל מום, הרי הוא כשר לעבודתו (חולין כד א; רמב&quot;ם שם ח), שהיה מקום לפוסלם בקל-וחומר (ראה ערכו) מכהנים, שאינם נפסלים בשנים ונפסלים במומים (ראה ערך כהן: יחוסם וכשרותם) קל וחומר לויים שנפסלים בשנים (ראה להלן: גילו לעבודה) שיפסלו במומים, לכך אמר הכתוב לעניין הציווי על גיל הלויים: זֹאת אֲשֶׁר לַלְוִיִּם (במדבר ח כד), זאת ללויים, ואין אחרת ללויים (גמ' שם, ורש&quot;י ד&quot;ה זאת).
 
 
==== אונן  ====
 
 
לוי אונן מותר לשורר (תורת כהנים שמיני פרק ב ט; רמב&quot;ם כלי המקדש ג ג) ולעבוד (רמב&quot;ם שם), שהרי אהרן הכהן אומר: וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה (ויקרא י יט) - והתיבה אותי מיותרת, ובאה ללמדנו (קרבן אהרן לתורת כהנים שם) - אני אסור באנינות - היינו הכהנים, שכהן אונן אסור בעבודה (ראה ערך אנינות: בעבודה במקדש) - ואין הלויים אסורים באנינות לשיר (תורת כהנים שם), והוא הדין שאר עבודות, שאם שירה שהיא צריכה שמחה וטוב לב מותרת באנינות, שאר עבודות לא כל שכן (הר המוריה כלי המקדש שם), שכן עבודת הלויים אינה חשובה עבודה גמורה (רדב&quot;ז שם).
 
 
==== כשעבד עבודה זרה ====
 
 
לוי שעבד עבודה זרה נפסל לעבודה (צפנת פענח מכות כג ב, על פי ריב&quot;ן שם ד&quot;ה והבאת), וכעין זה מצינו בחזקיהו, שתיקן שיביאו את המעשרות ללשכות מיוחדות בבית המקדש, ולא יתנום ללויים בעצמם, כפי שנאמר: וַיֹּאמֶר יְחִזְקִיָּהוּ לְהָכִין לְשָׁכוֹת בְּבֵית ה' וַיָּכִינוּ, וַיָּבִיאוּ אֶת הַתְּרוּמָה וְהַמַּעֲשֵׂר וגו' (דברי הימים ב לא יא-יב), ועשה כן כדי שהלויים שהיו עובדי עבודה זרה לא יקבלו את המעשרות (ריב&quot;ן שם).
 
 
=== גילו לעבודה ===
 
 
==== תחילת העבודה  ====
 
 
הגיל בו כשר הלוי להתחיל בעבודה, נחלקו בו הדעות:
 
 
* יש סוברים שאין הלוי כשר לעבודה אלא כאשר הוא בן שלושים שנה, שלדעתם על זה אמרה תורה: מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וגו' (במדבר ד ג וכג ול), שזה שאמרה תורה: מִבֶּן חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה וגו' (שם ח כד) הוא שמבן עשרים וחמש שנה בא ללמוד הלכות עבודה, ולומד חמש שנים, ובן שלושים עובד (רבי נתן בספרי בהעלותך סב; תנא קמא בחולין כד א, ובמדבר רבה ו ג; רש&quot;י במדבר ח כד, וחולין כד א ד&quot;ה לוים; מזרחי שם).
 
 
* ויש מחלקים, שלעבודת משא (ראה לעיל: עבודתו במשכן) אין הלוי כשר אלא מגיל שלושים, אבל לשאר העבודות - כגון לשמור שלא יכנס זר (רשב&quot;ם עה&quot;ת שם; אברבנאל שם) ולשיר (חזקוני שם; אברבנאל שם) שהן עבודות שאף מתאימות יותר לאנשים צעירים, שקולם ערב וזריזים במלאכת השמירה (אברבנאל שם) - כשר הוא מגיל עשרים וחמש (אבן עזרא שם; רשב&quot;ם שם; חזקוני שם; אברבנאל שם).
 
 
* יש סוברים, שדווקא מגיל שלושים מקבל הלוי את התפקיד המיוחד לו, אבל כבר מגיל עשרים וחמש, אף על פי שאין הוא ממונה על עבודה מסוימת, רשאי הוא לעבוד עם הלויים, ולסייעם בעבודה (רמב&quot;ן שם), ומכל מקום אין הוא רשאי לסייעם בשירה, אלא דווקא בשאר עבודות (רמב&quot;ן שם כה)
 
 
* ויש סוברים שאין הלוי נכנס לעבודה אלא כשנעשה גדול (ראה ערכו), שנאמר: אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ וְאֶל מַשָּׂאוֹ (במדבר ד יט. רמב&quot;ם כלי המקדש ג ז), שבזמן שהיו נושאים בכתף, הואיל ולמשא צריך כוח, אין הלוי עובד אלא מגיל שלושים שנה, ובזמן שלא היו נושאים בכתף, כל לוי שהוא גדול כשר לעבודה (מהר&quot;י קורקוס שם; שו&quot;ת הרדב&quot;ז ה צח; כסף משנה שם, בשם יש מי שתירץ).
 
 
==== סיום העבודה במשכן במדבר  ====
 
 
לוי שהוא בן חמישים שנה, הרי הוא נפסל (כן משמע מספרי בהעלותך סג; חולין כד א) מהעבודה באהל מועד שבמדבר (ראה להלן), שנאמר: וּמִבֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה יָשׁוּב מִצְּבָא הָעֲבֹדָה וְלֹא יַעֲבֹד עוֹד, וְשֵׁרֵת אֶת אֶחָיו בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִשְׁמֹר מִשְׁמֶרֶת וַעֲבֹדָה לֹא יַעֲבֹד (במדבר ח כה-כו), ישוב מצבא העבודה, שומע אני מכל עבודה במשמע, תלמוד לומר: ושרת את אחיו באהל מועד, מלמד שחוזר לנעילת שערים - שהיא מעבודות הלויים (ראה לעיל: עבודתו בבית המקדש) - ולעבודת בני גרשון (ספרי שם), היינו לטעון עגלות (ראה לעיל: עבודתו במשכן. כן משמע מרש&quot;י במדבר שם כה); או משום שנאמר שם: לשמור משמרת, מלמד שאף על פי שנפסל מן המשא, חוזר להיות שוער שומר ומשורר (ספרי זוטא שם כו).
 
 
ונחלקו ראשונים:
 
 
* יש סוברים שלאחר גיל חמישים חוזרים הלויים אף לשורר (רש&quot;י עה&quot;ת שם כה; ערכי תנאים ואמוראים, ר' יוחנן בן גודגדא, הראשון, בשם הספרי; השגות הרמב&quot;ן לספר המצוות, שורש ג).
 
 
* יש סוברים שאינם חוזרים לשורר (רמב&quot;ן עה&quot;ת שם, שכן משמע בספרי שם; מושב זקנים שם כה), שהואיל ועיקר עבודת הלויים היא השירה, אין ממנים לשיר אלא מי שראוי אף למשא, שהממונים לשיר צריכים להיות ראויים אף לשאר העבודות, ולפי שבני קהת אינם ראויים למשא אלא עד שיהיו בני חמישים שנה, אף לשיר אינם ראויים אלא עד לגיל זה, ומתוך שבני קהת פסולים לשיר בשנים אלו, אף בני גרשון ומררי - שממילא אינם ראויים לעבודת משא (ראה לעיל: עבודתו במשכן) - פסולים לכך, שלא יהיו בני גרשון ומררי בשנים אלו כשרים לשיר, ובני קהת פסולים בו (רמב&quot;ן שם)<ref>או שהטעם שמגיל חמישים שנה מתגברת הליחה, והקול אינו יוצא זך ונקי אלא עכור וגס (מושב זקנים שם).</ref>.
 
 
* ויש מחלקים: הלויים בני קהת, שהיו נושאים את המשכן בכתף (ראה לעיל: עבודתו במשכן), לאחר גיל חמישים שנה היו פסולים אמנם לעבודת משא, אבל היו כשרים לשאר עבודות, ובני גרשון ומררי שהיו טוענים את העגלות (ראה לעיל: שם), לאחר גיל חמישים היו פסולים לכל העבודות (שיטה מקובצת חולין כד ב, בשם תוספות רבנו פרץ, שכתבו בשם הר&quot;מ; רבי חיים פלטיאל במדבר שם כה).
 
 
פסול זה אינו אלא בעבודה באהל מועד שבמדבר (כן משמע מספרי בהעלותך סג; חולין כד א), שהיו נושאים אז את המשכן ממקום למקום (רמב&quot;ם כלי המקדש ג ח), אבל לא במשכן שהיה בשילה - ובנוב ובגבעון (תוספות ישנים יומא מד א ד&quot;ה שילה; תוספות הרא&quot;ש שם; רבנו הלל לספרי שם) ובגלגל (רבנו הלל שם) - ובבית המקדש שבירושלים (גמ' שם; כן משמע מהרמב&quot;ם שם), שאין עבודת הלויים בהם אלא שוערים ומשוררים, ולא משא בכתף (כן משמע מרבנו הלל שם), שנאמר: וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה כָּל הַבָּא לַעֲבֹד עֲבֹדַת עֲבֹדָה וַעֲבֹדַת מַשָּׂא בְּאֹהֶל מוֹעֵד (במדבר ד מז), לא אמרתי אלא בזמן שהעבודה בכתף (חולין שם) - שאין יכולים לשאת (רבינו גרשום שם) - ולא משנכנסו לארץ ישראל (ספרי שם). ונחלקו ראשונים אם פסול זה נוהג לדורות, כאשר יש צורך לשאת את הארון (השגות הרמב&quot;ן לספר המצוות שורש ג); או שאין פסול לוי בן חמישים שנה נוהג לדורות כלל (הרמב&quot;ם בספר המצוות שם, ופירוש המשניות חולין שם).
 
 
==== סיום העבודה בבית המקדש ====
 
 
בבית המקדש, ובמשכן שבארץ ישראל, נפסל הלוי בקול (ספרי שם; גמ' שם; רמב&quot;ם כלי המקדש שם), שכשיתקלקל קולו מרוב הזקנה - או מחמת טעם אחר (יריעות שלמה כלי המקדש שם, בדעת רש&quot;י והרמב&quot;ם; לקוטי הלכות תמיד טז א, זבח תודה ד&quot;ה אין נפסלין) - יפסל לעבודתו במקדש (רמב&quot;ם שם), שנאמר: וַיְהִי כְאֶחָד לַמְחַצְּרִים וְלַמְשֹׁרֲרִים לְהַשְׁמִיעַ קוֹל אֶחָד (דברי הימים ב ה יג. גמ' שם), שצריכים לבשם את קולם, שיהיה נראה כקול אחד (רש&quot;י שם ב ד&quot;ה קול; קרית ספר שם), ואם נתקלקל קולו, אינו כקול אחד עם האחרים (קרית ספר שם), ופסול לשירה, אבל יכול להיות מן השוערים (רמב&quot;ם שם) והשומרים (רדב&quot;ז כלי המקדש שם).
 
 
=== לימודו לעבודה ===
 
 
מלכתחילה (לקוטי הלכות תמיד טז א) אין הלוי נכנס לעבודתו, עד שילמדוהו חמש שנים תחילה (רבי נתן בספרי בהעלותך סב; תנא קמא בחולין כד א, ובמדבר רבה ו ג; רמב&quot;ם כלי המקדש ג ז), שהרי כתוב אחד אומר: מִבֶּן חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה וגו' (במדבר ח כד), וכתוב אחד אומר: מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וגו' (במדבר ד ג וכג ול), הא כיצד, מבן עשרים וחמש ללמוד - הלכות עבודה (רש&quot;י חולין שם ד&quot;ה ללמוד) - ומבן שלושים לעבודה (רבי תנן בספרי שם; תנא קמא בגמ' שם, ובמדבר רבה שם; רש&quot;י עה&quot;ת שם ח כד); ויש מהראשונים סוברים להלכה שאין חיוב ללמוד חמש שנים, ואין זו אלא דעת יחיד, או אסמכתא על מנהג הלויים ללמוד חמש שנים לפני עבודתם (רמב&quot;ן במדבר שם), או שלא אמרו אלא שחמש שנים הם הקצה האחרון שצריך לשהות בלימוד, ויכול ללמוד הדינים בזמן קצר יותר (מזרחי במדבר שם), ואם יודע כבר את הדינים, אינו חייב ללמוד עוד (פה קדוש במדבר שם).
 
 
כל אחד מהלויים צריך ללמוד את כל התפקידים, משום שלעיתים צריכים הלויים לשנות את תפקידם, כגון שהתרבו השוערים והתמעטו המשוררים, ומהשוערים יש שצריכים לשורר, וצריך שיהיו מוכנים לעת הצורך (ספרי דבי רב שם), ויעמוד עם הלויים ויראה עבודתם ביום ובלילה, כדי שילמד הלכות עבודה בתלמוד ובמעשה (רמב&quot;ן שם).
 
 
=== כבודו ===
 
 
לוי קודם לישראל (משנה הוריות יג א) להחיותו (כן משמע מהמשנה שם, ומחזור ויטרי קכד, בשם רבנו תם), ולהשיב אבדתו (כן משמע מהמשנה שם, ומחזור ויטרי שם, בשם רבנו תם), ולתת לו צדקה, ולפדותו מבית השבי (כן משמע מהמשנה שם; רמב&quot;ם מתנות עניים ח יז; טוש&quot;ע יו&quot;ד רנא ט), שנאמר: בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל ה' אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי (דברים י ח. גמ' שם), ואין זה דין מהתורה, אלא חיוב מדרבנן, והכתוב הוא אסמכתא (ראה ערך אסמכתא א. משנה ברורה קלו סק&quot;י); ויש מן האחרונים שכתבו, שהקדמת הלוי לעניינים אלו אינה משום כבודו של הלוי, אלא משום שאנו נצרכים לו, שהיום או מחר יבנה המקדש, ויחזור הלוי לעבודתו ולדוכנו (דרישה יו&quot;ד רנא סק&quot;ג; עמק הנצי&quot;ב לספרי ראה כב).
 
 
==== בזמן הזה  ====
 
 
בזמן הזה, כתבו הפוסקים שנחלקו הבבלי והירושלמי, שלדעת הבבלי הלוי קודם לישראל אף בזמן הזה, שהרי לומד הדין מהכתוב (ראה לעיל), אך בירושלמי מבואר שאין הלוי קודם לישראל אלא בשעת הדוכן (ירושלמי הוריות ג ה. בית יוסף יו&quot;ד רנא א; באר שבע הוריות שם, בטעם הפוסקים שלא חילקו); ויש מהמפרשים שביארו שאף הירושלמי מודה לבבלי (פני משה שם; חידושי חתם סופר שם; ערוך השלחן שם יא).
 
 
==== שלמי שמחה ====
 
 
שלמי-שמחה (ראה ערכו), שחייב אדם לשמח בהם אף את העניים והאומללים, ולהאכילם כפי עשרו (ראה ערך הנ&quot;ל), מצוה עליו לשמח בהם את הלוי יותר מן הכל, לפי שאין לו לא חלק ולא נחלה (ראה ערך ארץ ישראל ג: החלוקה), ואין לו מתנות בבשר - ואף הקדים אותו הכתוב לפני האחרים (ראה דברים טז יד. קרית ספר חגיגה ב) - לפיכך צריך לזמן לויים על שולחנו לשמחם, או יתן להם מתנות בשר עם המעשר - ראשון (ראה ערכו) הניתן להם, כדי שימצאו בו צרכיהם, וכל העוזב את הלוי מלשמחו, ומעכב ממנו את מעשרותיו ברגלים עובר בלאו, שנאמר: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲזֹב אֶת הַלֵּוִי כָּל יָמֶיךָ עַל אַדְמָתֶךָ (דברים יב יט. ספרי ראה עד; רמב&quot;ם חגיגה ב יד).
 
 
==== דבר שבקדושה  ====
 
 
דברים שבקדושה - כגון לפתוח ראשון ולברך ראשון, שמצינו בכהן שמקדימים אותו בהם (ראה ערך כהן: כבודם) - נחלקו ראשונים אם הלוי קודם בהם לישראל:
 
 
* יש סוברים שמקדימים בהם את הלוי (כן משמע מהאשכול (אויערבך) פרשיות והפטרות כב יא, ומטור או&quot;ח רא; אליה רבה שם סק&quot;ג; פרי מגדים שם, אשל אברהם סק&quot;ד), כשם שמקדימים אותו לצדקה (ראה לעיל. מגן אברהם שם סק&quot;ד; באר שבע הוריות יג א).
 
 
* ויש סוברים שאין ללוי דין קדימה על ישראל בדברים שבקדושה (תשב&quot;ץ קטן שיב, וטור שם, בשם המהר&quot;ם מרוטנבורג; שו&quot;ע שם, לפי מגן אברהם שם סק&quot;ד, ותמה עליו; ערוך השלחן שם ד).
 
 
=== בירור יחוסו ===
 
 
==== כשהיה המקדש קיים ====
 
 
בית-דין-הגדול (ראה ערכו) היו יושבים בלשכת-הגזית (ראה ערכו), ובודקים את יחוסי הלויים (תוספתא סנהדרין (צוקרמאנדל) ז א; כן משמע מקידושין עו ב) להבדיל פסולים מן העבודה ומן הדוכן (רש&quot;י שם ד&quot;ה שם), ובלא בדיקה לא היו מניחים ללוי לעבוד (פסקי הרי&quot;ד שם).
 
 
==== כיצד מבררים ====
 
 
אין אדם נאמן לומר על עצמו שלוי הוא, אלא עולה ללויה דווקא על פי עד-אחד (ראה ערכו) ובבית דין (חזון איש אה&quot;ע ג, על פי כתובות כו א), ובזמן הזה אין בית דין מדקדקים בכך (חזון איש שם).
 
 
==== מסיח לפי תומו ====
 
 
מי שאינו נאמן להעיד על אחר שלוי הוא - כגון שהוא קרובו, לסוברים כן (ראה ערך כהן: ברור יחוסם) - אם אמר כן כמסיח-לפי-תומו (ראה ערכו), הרי הוא נאמן (כתובות כו א).
 
 
==== כשהעיד על קריאתו בתורה  ====
 
 
לוי שהעיד חברו עליו שקרא שני בתורה בבית הכנסת, הרי הוא בחזקת לוי - לתת לו מעשר-ראשון (ראה ערכו. רש&quot;י כתובות כה ב ד&quot;ה ללויה; מגיד משנה איסורי ביאה כ יא) - ודווקא אם היה שם כהן, שאין לומר שזה שקרא שני הוא משום שאדם גדול הוא, שהרי היה שם כהן, ובמקום שיש כהן ואין לוי, אף אם יש שם אדם גדול, הכהן קורא אף את קריאת השני (ראה ערך קריאת התורה. גמ' שם כו א, ורש&quot;י ד&quot;ה שקרא; רמב&quot;ם שם).
 
 
==== המוחזק בזמן הזה ====
 
 
מי שהוחזק לוי בזמן הזה, אין לחשוש שמא אינו לוי, ויש לתת לו מעשר ראשון (שו&quot;ת מהרי&quot;ט א פה; שו&quot;ת רבי בצלאל אשכנזי ב), ומכל מקום יש מהאחרונים שכתבו שבגלות, מרוב גזירות וגירושים, קרוב לוודאי שנתבלבלו יחוסי הלויים, ואם לא כולם התבלבלו, הרי שרובם התבלבלו, ובוודאי שקרוב למחצה נתבלבלו (ים של שלמה בבא קמא ה לה), ולכן אף על פי שאין הלויים חייבים בפדיון-הבן (ראה ערכו), הואיל ואין ללויים אלא חזקה ולא יחוס, היה מן הראוי ללוי לפדות את בנו הבכור מספק (דברי חמודות לרא&quot;ש בכורות א ג אות ט; שאילת יעבץ א קנה), ולהשאיר את כסף הפדיון לעצמו (דברי חמודות שם).
 
 
==== מעשה החזקה  ====
 
 
לוי, יש מן האחרונים שכתבו שכשם שכהן חייב לעשות מעשה לפחות פעם בשנה להחזיק את עצמו בכהונה (ראה ערך כהן: על פי חזקה), כך לוי חייב בכך, ועליו להשתדל לעלות לתורה שני לפחות פעם אחת בשנה (כן משמע מאהבת יונתן, הפטרת יום א' דר&quot;ה; תורת הלויים ב עמ' יז)<ref>על גט שכתבו בו פלוני הלוי, שכשר אף אם אותו פלוני הוא לוי שאינו מיוחס, ראה ערך שמות גטין; על כך שבימות המשיח יתייחסו כולם על פי המלך המשיח ברוח הקודש, ובכלל זה הלויים, ראה ערך ימות המשיח: בבנין המקדש ועבודתו; על לוי שנשא ממזרת או נתינה, שזרעו נפסל מקדושת לויה, ראה ערך יחס: לעם ולמשפחה; על לוי הבא על אשה האסורה לו, שאין בנו נפסל מקדושת לויה, ראה ערך הנ&quot;ל: שם; על לויה שנתעברה מנכרי, אם בנה שייך לשבט לוי, ראה ערך הנ&quot;ל: שם; על כך שהחיה נאמנת לומר על ולד שלוי הוא, ראה ערך הנ&quot;ל: נאמנות החיה.</ref>.
 
 
= לול<ref>'''לו''', טורים רעג-רפ.</ref> =
 
 
== פתחים קטנים שהיו במקדש.  ==
 
 
לול הוא פתח קטן (פירוש המשניות לרמב&quot;ם מידות ד ה; כסף משנה בית הבחירה ד יב, בשמו; מאירי שם), ושאר הדברים שמתגלגלים מהם אל זולתם - למקומות אחרים - כגון חלונות (השורשים לאבן ג'נאח, לול), והוא מלשון &quot;חלול&quot; ונשמט ממנו אות חי&quot;ת (מוסף הערוך, לול א).
 
 
כמה פתחים קטנים היו במקדש, שנקראו בלשון חכמים לול.
 
 
=== במערב קודש הקדשים ===
 
 
בתלמוד שנינו שלול קטן - כמין חלון פתוח (רש&quot;י זבחים נה ב ד&quot;ה לול), שאינו מגיע עד הרצפה (עזרת כהנים א א), ואינו רחב הרבה (עזרת כהנים שם ד ז) - היה אחורי-בית-הכפורת (ראה ערכו), כדי להכשיר את העזרה שאחורי בית הכפורת, לשחיטת קדשים-קלים (ראה ערכו. גמ' שם)<ref>ויש הגורסים שהיו שני לולים (שיטה מקובצת (וילנא) שם יג).</ref>, שאין שוחטים קדשים קלים אלא בפתח אהל מועד - במשכן, או פתח ההיכל (ראה ערכו) במקדש (ראה ערך הנ&quot;ל) - שנאמר: וּשְׁחָטוֹ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד (ויקרא ג ב), והלול חשוב פתח (כן משמע מתוספות שם ד&quot;ה שנים), והפתוח לקודש הקדשים כפתוח לאהל מועד, שקודש הקדשים אינו גרוע ממנו (תוספות שם); אכן לסוברים שלמדים מן הכתוב להכשיר שחיטת קדשי קדשים בכל העזרה, ואין צריך דווקא בפתח אהל מועד (כן משמע מרמב&quot;ם מעשה הקרבנות ה ד, על פי תוספתא זבחים (צוקרמאנדל) ז א, וגמ' שם נה א) כתבו אחרונים שלא היה לול אחורי בית הכפורת, שאין בו צורך (עזרת כהנים ה א, והר המוריה שם, בדעת הרמב&quot;ם שם).
 
 
==== מיקום הלול ====
 
 
המקום שבו היה הלול, נחלקו בו ראשונים:
 
 
* יש סוברים שהיה בכותל קודש הקדשים (פירוש הרא&quot;ש תמיד כז א, ומידות א א), פתוח ללשכה (ראה ערך לשכות) - או לתא (עזרת כהנים א א, בדעת הרא&quot;ש) - שבצדו ממערב (פירוש הרא&quot;ש שם ושם), והלשכה היתה פתוחה לעזרה כנגד הלול, שנמצאת העזרה רואה את קודש הקדשים, וכשירה לשחיטת קדשים קלים (פירוש הרא&quot;ש שם ושם; תפארת יעקב מדות ד ג).
 
 
* ויש סוברים שהלול היה בכותל התא שאחורי קודש הקדשים, פתוח לאויר העזרה (רש&quot;י זבחים נה ב ד&quot;ה לול; כפתור ופרח ו, עמ' קט במהדורת בית המדרש להלכה בהתישבות), ובכותל קודש הקדשים לא היה פתח (כפתור ופרח שם), שלדעתם דין התאים כאהל מועד, שמותר לשחוט קדשים קלים כנגד פתחם (המגיה לימי שלמה עבודת יום הכפורים א ז; עזרת כהנים שם).
 
 
==== מידות הלול  ====
 
 
גובה חלל פתח הלול, יש סוברים שהיה שמונה אמות (זבחים נה ב, לגירסתנו; עזרת כהנים א א, ושם ד ז; תפארת ישראל מידות ד ג, כח, ובציונים לציור בית המקדש סד); ויש סוברים שלא היה גבוה כל כך (כן משמע מהשיטה מקובצת שם יב, ורש&quot;ש שם, לגירסתם בגמ').
 
 
רוחב הלול, יש סוברים שהיה ארבע אמות (תפארת ישראל שם ושם), כדי שייקרא פתח (תפארת ישראל מדות שם); ויש סוברים שהיה פחות מארבעה טפחים שהוא שיעור פתח (ראה ערך פתח); ויש סוברים שהיה ארבעה טפחים (עזרת כהנים ד ז).
 
 
==== פתח הלול  ====
 
 
פתח הלול היה ללא דלת, ולפיכך נקרא &quot;לול&quot; (תפארת ישראל מדות ד ג, כח; כן משמע מעזרת כהנים ד ז); ויש שכתבו שהיתה תלויה בפתחו פרוכת כמידת הלול, כדי שלא יראו לתוך קודש הקדשים (עזרת כהנים שם).
 
 
==== השמירה ====
 
 
פתח הלול מבחוץ, נמנה בין המקומות שהלוים היו שומרים בהם בבית המקדש (ראה ערך בית המקדש: שמירתו. כן משמע ממידות א א, ופירוש הרא&quot;ש שם; כן משמע מזבחים נה ב, ורש&quot;י שם ד&quot;ה והיינו), שמשום גודל קדושת פתח קודש הקדשים, קבעו שם שמירה (עזרת כהנים א א)<ref>ויש מן הראשונים הסובר שלא שמרו אלא במקום השערים, והלול אינו שער, ולא היתה שם שמירה (כפתור ופרח שם).</ref>.
 
 
=== בעליה מעל קודש הקדשים ===
 
 
בעליה שהיתה מעל קודש הקדשים (ראה ערך גגין ועליות: בהיכל וקדש הקדשים) היו לולים - פתחים קטנים (פירוש המשניות לרמב&quot;ם מידות ד ה; מאירי שם), ארובות (רש&quot;י פסחים כו א ד&quot;ה לול; המפרש מידות שם; מאירי פסחים שם; ברטנורא מידות שם) - פתוחים לקודש הקדשים, שבהם היו משלשלים - בעזרת חבלים (ברטנורא שם) - את האומנים, בתיבות, מהעליה לתוך קודש הקדשים - כשהיו צריכים לתקן דבר בקודש הקדשים (פירוש המשניות לרמב&quot;ם מידות שם; מאירי פסחים שם, ומידות שם), או לטהרו (שלטי הגיבורים (שער אריה) יד; תבנית היכל ב רלו, בהגה&quot;ה) - ולא היו האומנים נכנסים שלא בתיבות, כדי שלא יזונו עיניהם מבית קודש הקדשים (מידות שם; פסחים שם; רמב&quot;ם בית הבחירה ד יג).
 
 
הרבה לולים היו סמוך לכותלי קודש הקדשים, וכל לול היה רחוק מחברו כדי הושטת יד (תפארת ישראל מידות שם, מח; עזרת כהנים שם), שבכל מקום בכותל קודש הקדשים שהיה צריך תיקון, היו משלשלים את האומנים מהלול שבאותו מקום (עזרת כהנים שם). הלולים היו סגורים בדלתות, שלא יוכלו לראות מהעליה לתוך קודש הקדשים (תבנית היכל שם; עזרת כהנים שם).
 
 
=== בתאים ===
 
 
התאים (ראה ערכו) העליונים משלושים ושמונה תאים שהיו סביב להיכל, בשלש קומות זו על גבי זו (ראה ערך תאים), היו עולים להם בלול, שנאמר במקדש שעשה שלמה: וּבְלוּלִּים יַעֲלוּ עַל הַתִּיכֹנָה וּמִן הַתִּיכֹנָה אֶל (מלכים א ו ח. כן משמע מהערוך, לול א ולול ב, ורד&quot;ק מלכים שם, ויחזקאל מא ז, בפירוש השני, ורי&quot;ד מלכים שם, בפירוש השני, ומאירי יומא יט א).
 
 
במהות הלולים, נחלקו ראשונים:
 
 
* יש מפרשים שהם כעין ארובות (ערוך שם ושם; רד&quot;ק שם ושם, בפירוש השני; רי&quot;ד שם), שהיו פתחים בגג התאים התחתונים פתוחים אל האמצעים, ובגג האמצעים פתוחים אל העליונים, וזה הוא ששנינו שבכל תא היה פתח לתא שעל גביו (מידות ד ג. רי&quot;ד שם).
 
 
* ויש מפרשים שהיה בנין גבוה כמו עמוד עגול שמדרגות מקיפות אותו (רש&quot;י מלכים שם; רד&quot;ק שם ושם, בפירוש הראשון; רי&quot;ד שם, בפירוש הראשון), ולפירוש זה לא היה שמו &quot;לול&quot;, אלא &quot;בלול&quot; (רד&quot;ק שם ושם, בפירוש הראשון)<ref>על העליה לתאים העליונים בבית שלישי, שלא יעלו לשם על ידי לולים, ראה ערך תאים.</ref>.
 
 
=== במערבו של כבש ===
 
 
לול קטן היה במערבו של כבש (ראה ערכו), ואחת לשבעים שנה פרחי כהונה יורדים בו ומביאים יין קרוש שהוא דומה לעיגולי דבילה (רבי אלעזר בר צדוק בתוספתא סוכה (ליברמן) ג טו, ומעילה (צוקרמאנדל) א טז, וירושלמי סוכה ד ו, ובבלי סוכה מט א, ומעילה יא ב) - מן הנסכים שנשפכו שם - שלא יתמלאו השיתין (ראה ערכו) מן הנסכים (ראה ערכו. רש&quot;י סוכה שם ד&quot;ה ושורפין)<ref>יש מהתנאים סוברים ששיתין מחוללים ועומדים עד התהום, ואין צריך לרדת שם ללקט את שיירי היין (כן משמע מרבי יוסי בגמ' שם), וכתבו אחרונים שאף לדעתם היה לול שירד לשיתין (שפת אמת מעילה שם; חזון איש קדשים ליקוטים ג א).</ref>.
 
 
==== מקום הלול  ====
 
 
במקום הלול, נחלקו הגירסאות:
 
 
* יש גורסים שהיה בין הכבש והמזבח (ברייתא סוכה שם ומעילה שם), ונחלקו ראשונים במקומו: יש מפרשים שהיה באויר שבין הכבש והמזבח בשמונה אמות במערב הכבש (רש&quot;י סוכה שם ד&quot;ה בין כבש); ויש מפרשים שהיה משוך לצד קרן מערבית של המזבח לאחר שכלה רוחב הכבש (כן משמע מתוספות מעילה יא א ד&quot;ה לול).
 
 
* יש גורסים שהיה בין האולם והמזבח (תוספתא שם ושם, וירושלמי שם), וביארו אחרונים שהיינו בצד קרן מערבית של המזבח לאחר שכלה רוחב הכבש, ועליו שנינו: למטה ברצפה באותו קרן - מערבית דרומית של מזבח החיצון - היה שם אמה על אמה, וטבלא של שיש וטבעת היתה קבועה בה, שבו יורדים לשית ומנקים אותו (מידות ג ג, ורמב&quot;ם בית הבחירה ב יב. עזרת כהנים שם).
 
 
* ויש סוברים שמחלוקת תנאים היא במקומו, שיש סוברים שהיה באויר שבין הכבש והמזבח, ויש סוברים שהיה בקרן מערבית דרומית (עזרת כהנים שם).
 
 
* ויש סוברים ששני לולים היו, והלול שבקרן מערבית דרומית היה של דם הקרבנות, ולא של הנסכים (קונטרס צורת הבית למהרי&quot;ט על הרמב&quot;ם שם יא, בשו&quot;ת ופסקי מהרי&quot;ט החדשים עמ' רנז; תבנית היכל יא סב, וסט בהגה&quot;ה; לחם שמים בית הבחירה ב יא; תפארת ישראל שם, יכין כח ובועז ב).
 
 
= לחם<ref>'''לו''', טורים תמז-תפב.</ref> =
 
 
== מאכל העשוי ממיני דגן, שהוא עיקר מזונו של אדם, ועליו קובע את סעודתו, לעניין מצוות ואיסורים שמקיימים בו או באכילתו.  ==
 
 
לחם במובן הרחב כולל כל דבר מאכל (רש&quot;י עה&quot;ת בראשית לא נג, ויקרא ג יא, ועוד), ובתלמוד ובפוסקים נתייחד שם לחם לפת, שהרבה מצוות נעשות בה, או תלויות בה, כגון אכילת-מצה (ראה ערכו) וברכת-המזון (ראה ערכו), וכן איסורים רבים תלויים בה, כגון איסור אכילת לחם של חדש (ראה ערכו), ואיסור אכילת פת-גויים (ראה ערכו).
 
 
=== המינים מהם נעשה ===
 
 
לחם - או פת - בלא שם לווי, הנזכר בדינים שונים, הוא העשוי מאחד מחמשת מיני דגן (ראה ערכו): חטים, שעורים, כוסמים, שבולת שועל ושיפון (כן משמע מירושלמי חלה א ב, ונדרים ז ב; רמב&quot;ם ברכות ג א, ובכורים ו ב, ופירוש המשניות חלה א א; מאירי חלה שם, ופסחים לז א), אבל הנעשה מאורז (ראה ערכו), דוחן (ראה ערכו), שומשום, אפונים, עדשים, ושאר מיני קטניות, אינו בכלל לחם (כן משמע מרמב&quot;ם בכורים שם; מאירי חלה א ד), ואין נוהגות בו מצוות התלויות בלחם, שכן לגבי אכילת מצה נאמר: לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת (דברים טז ג), דברים הבאים לידי חימוץ, דהיינו חמשת המינים, אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח, יצאו אורז ודוחן וכיוצא, שאין באים לידי חימוץ, אלא לידי סירחון (פסחים לה א, ומנחות ע ב). הפרשת חלה ואיסור חדש - וברכת-המזון (ראה ערכו. כן משמע מיראים רנג, וסמ&quot;ג עשין כז) - נלמדים בגזרה-שוה &quot;לחם&quot; &quot;לחם&quot; מאכילת מצה (מנחות שם)<ref>ללימוד נוסף מהכתוב, לעניין כל לחם האמור בתורה, ראה ירושלמי חלה א א.</ref>. לתנא הסובר שאורז בא לידי חימוץ ומין דגן הוא (ראה ערך אורז: בחמץ ומצה), אף פת הנעשית מאורז בכלל לחם היא (רש&quot;י פסחים לה א ד&quot;ה חייבת).
 
 
==== תערובת חיטה ואורז ====
 
 
עיסה מתערובת של חיטה ואורז, נחלקו בה תנאים:
 
 
* יש סוברים שאם יש בה טעם דגן, חייבת בחלה, ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח (סתם משנה חלה ג ז) - אף לסוברים שהנעשה מאורז בלבד אינו חשוב לחם (ראה לעיל) - שהנאפה ממנה חשוב לחם (כן משמע מהלכות חלה לרמב&quot;ן, דף לא א), ואפילו רוב אורז (זבחים עח א; רב הונא ולשון אחת בשם רבי יוחנן בירושלמי חלה ג ה), שהחיטה גוררת את האורז (ירושלמי שם א א; הלכות חלה לרמב&quot;ן שם, ורא&quot;ש, הלכות קטנות, חלה טו, בשמו) לבא לידי חימוץ (הלכות חלה לרמב&quot;ן שם; רא&quot;ש שם), ועוד שטעם-כעיקר (ראה ערכו) - לסוברים כן (ראה ערך הנ&quot;ל: האיסור וגדרו) - דאורייתא (כן משמע מהגמ' שם)<ref>ויש מהאמוראים סוברים שהתערובת אינה חייבת בחלה אלא כשרובה חיטה, ויש בה טעם חיטה (רבי הילא ולשון אחת בשם רבי יוחנן בירושלמי חלה ג ה), שאינה חשובה לחם אלא כשרובה דגן וטעמה דגן (גר&quot;ח שם), שלדעתו החיטה אינה גוררת את האורז להיות מחמיץ (פרי מגדים או&quot;ח, פתיחה לפסח א ה ויא).</ref>, וכן הלכה (רמב&quot;ם בכורים ו יא; רא&quot;ש שם; טוש&quot;ע יו&quot;ד שכד ט)<ref>ויש מהראשונים סוברים שההלכה כדעה השניה (ראב&quot;ד שם, על פי הירושלמי חלה ג ה; הלכות חלה לרמב&quot;ן שם, לפי ר&quot;י אלגאזי שם יג).</ref>.
 
 
* ויש סוברים שעיסה העשויה מתערובת של חיטה ואורז אינה חייבת בחלה אלא כשיש בחיטה כשיעור (רבן שמעון בן גמליאל בתוספתא חלה (ליברמן) ב א, וירושלמי חלה ב ג, ושם ג ה) חיוב חלה (ראב&quot;ד בכורים שם), שאין החיטה גוררת את האורז עד שיהיה בעיסה חיטה כשיעור חלה (הלכות חלה לרמב&quot;ן שם).
 
 
אף האורז שבתערובת חייב בחלה (כן משמע מרימב&quot;ץ ור&quot;ש חלה ג ז; הלכות חלה לרמב&quot;ן שם; רא&quot;ש שם), ויוצאים בו ידי חובת מצה (הלכות חלה לרמב&quot;ן שם; רא&quot;ש שם), שמשום טעם כעיקר החיטה אינה בטלה, אבל עדיין אין להחשיב כלחם אלא את החיטה, וכיון שאינה בטלה, יכולה לגרור את האורז אחריה, והוצרכו לטעם גרירה כדי להחשיב אף את האורז שבתערובת כלחם (הלכות חלה לרמב&quot;ן שם; דברי יחזקאל יא ג, בדעת הרמב&quot;ם חמץ ו ה)<ref>לביאורים נוספים, ראה: רא&quot;ש שם; '''טור יו&quot;ד שכד, וש&quot;ך שם ס&quot;ק יז, וערוך השלחן שם כה.'''</ref>.
 
 
==== תערובת חיטה עם שאר מיני קטניות, ושעורה עם אורז  ====
 
 
העשוי מתערובת חיטה ואחד משאר מיני קטניות חוץ מאורז, או מתערובת של שעורה ואורז או שאר מיני קטניות, נחלקו אמוראים אם דינו כנעשה מתערובת חיטה ואורז:
 
 
* יש סוברים שדינו כעשוי מתערובת של חיטה ואורז, שבין חיטה ובין שעורה גוררות בין אורז ובין שאר מינים (סתמא דירושלמי חלה א א, לפי הלכות חלה לרמב&quot;ן ורא&quot;ש שם).
 
 
* ויש סוברים שהחיטה בלבד גוררת, אבל השעורה, אף את האורז אינה גוררת (רבי הילא בשם רבי שמעון בן לקיש בירושלמי שם), ואף החיטה אינה גוררת אלא את האורז, ולא שאר מינים (רמב&quot;ן שם, לדעה זו; ר&quot;ש סיריליאו ופני משה ומראה הפנים וביאור הגר&quot;א שם), והעשוי מתערובות אלו אינו חשוב לחם אלא כשיש בתערובת רוב דגן (ירושלמי שם).
 
 
==== תערובת שאר מיני דגן עם אורז וקטניות  ====
 
 
העשוי מתערובת של כוסמים, או שבולת שועל, או שיפון, עם אורז או שאר מיני קטניות, אינו חשוב לחם, אלא אם כן יש בו רוב דגן וטעם דגן (כן משמע מירושלמי חלה ג ה, לפי הלכות חלה לרמב&quot;ן לא ב; כן משמע מרמב&quot;ם חמץ ו ה, ובכורים ו יא, וטוש&quot;ע או&quot;ח תנג ב, ויו&quot;ד שכד ט), שכוסמים ושבולת שועל ושיפון אינם גוררים מינים אחרים (ירושלמי שם א א) להחמיץ (הלכות חלה לרמב&quot;ן לא א).
 
 
==== עיסה שנילושה שלא במים ====
 
 
עיסה שלא נילושה במים, אלא ביין, או בשמן, או בדבש, או בחלב, או במי פירות - או בביצים (כן משמע מטור יו&quot;ד שכט, בדעת הרמב&quot;ם בכורים ו יב) - פת הנעשית ממנה חשובה לחם (כן משמע מהרמב&quot;ם שם; מאירי פסחים לז א, על פי חלה ב ב; קרית ספר שם), ואף על פי שאין לחם אלא הבא לידי חימוץ (ראה לעיל), ועיסה שנילושה במשקים אלו אינה באה לידי חימוץ (ראה ערך חמץ: מי פירות), כיון שהעיסה עשויה מקמח שיכול להחמיץ, חשובה לחם (כן משמע מהמאירי שם)<ref>ויש מהראשונים הסובר שכל שלא נילוש במים אינו חשוב לחם (מהר&quot;ח אור זרוע עג).</ref>.
 
 
=== לישתו ואפייתו ===
 
 
==== בלילה רכה  ====
 
 
עיסה העשויה בלילה רכה - שאין ראוי לטוחה בדפנות התנור, וכשמניחים אותה באלפס או בקרקע אינה עומדת בעצמה אלא מתפזרת ומתפשטת אילך ואילך (מאירי פסחים לז א) - הנאפה ממנה אף הוא חשוב לחם (כן משמע מתוספות פסחים לז ב ד&quot;ה דכולי; רא&quot;ש שם ב טז; רמ&quot;א או&quot;ח קסח יד).
 
 
בלילה רכה מאד, נחלקו בה ראשונים אם הנאפה ממנה חשוב לחם (כן משמע מרשב&quot;א ברכות לח א, בדעת רש&quot;י); או שאינו חשוב לחם (כן משמע מהרשב&quot;א שם, בשם התוספות).
 
 
==== קודם אפייה  ====
 
 
אין העיסה חשובה לחם עד שתאפה (כן משמע מפסחים לז א, ורמב&quot;ם ברכות ג א).
 
 
==== כשנאפתה בחמה  ====
 
 
עיסה שאפאוה בחמה אינה חשובה לחם (כן משמע מברכות לז א, ופסחים שם; פסקי רי&quot;ד ברכות שם, והמכריע סג; כל בו פט), שאין לחם אלא האפוי באוּר (פסקי רי&quot;ד שם, והמכריע שם). עשה את העיסה ערוכה ומקוטפת כגלוסקאות נאות - שגילה דעתו שללחם עשאה (רש&quot;י ברכות לח א ד&quot;ה כעבין) - אף על פי שאפאה בחמה חשובה לחם (ברכות שם, לפי רש&quot;י שם), שדווקא כשעשה את העיסה כדרך שעושים מה שאופים בחמה אינה חשובה לחם, אבל עשאה כשאר פת הנאפית בתנור, אינה חשובה מעשה חמה (רבנו יונה שם); ויש סוברים שאף הערוכה כלחם, כיון שנאפתה בחמה אינה חשובה לחם (כן משמע מרבנו יונה שם, בשם רבנו תם, ומאירי שם; פסקי רי&quot;ד שם). עיסה שאפאוה בחמה, וחזרו ואפאוה בתנור, כתבו אחרונים שאינה חשובה לחם, ואף לסוברים שעיסה שנתבשלה, וחזרו ואפאוה בתנור חשובה לחם (ראה להלן), אפיה אחרי בישול משנה את העיסה ממבושלת לאפויה, והרי היא אפויה בתנור, אבל אפיה בתנור שאחרי אפיה בחמה כל צרכה, אין בה תועלת (חידושי חתם סופר פסחים לז א).
 
 
==== כשנתבשלה  ====
 
 
עיסה שנתבשלה אינה חשובה לחם (כן משמע מפסחים לו ב, וירושלמי חלה א ג, לפי תוספות פסחים לז ב ד&quot;ה דכולי, בשם ר&quot;י, ורמב&quot;ם בכורים ו יב, וטוש&quot;ע יו&quot;ד שכט ג, ושו&quot;ע או&quot;ח קסח יג). ונחלקו ראשונים:
 
 
* יש סוברים שדווקא כשבלילתה רכה אינה חשובה לחם, אבל בלילתה עבה, ולאחר הבישול יש לה תואר לחם - היינו שניכר וידוע שהוא לחם (שו&quot;ע או&quot;ח קסח י,טו) - חשובה לחם (כן משמע מרבנו תם בספר הישר, החידושים שמד, ותוספות ברכות לז ב ד&quot;ה לחם, ופסחים לז ב ד&quot;ה דכולי; טור שם; שו&quot;ע שם יג, בשם יש חולקין), שאף על פי שלמדים מן הכתוב שדווקא האפוי בתנור חשוב לחם, לסוברים כן (ראה ציון להלן), לא בא הכתוב למעט אלא עיסה רכה שאי אפשר לאפות בתנור עד שתקרוש תחילה קודם אפייתה (ספר הישר שם).
 
 
* ויש סוברים שכל עיסה שנתבשלה אינה חשובה לחם (ר&quot;ש חלה א ה, לפי רבנו ירוחם טז ה; המכריע שם, שכן משמע מהשאילתות ורש&quot;י, והסכים עמם; הלכות חלה לרמב&quot;ן כו ב; שו&quot;ע שם, בסתם).
 
 
==== כשנאפתה באילפס ====
 
 
עיסה שבישול אינו מחשיבה לחם (ראה לעיל), שאפאוה באילפס - מחבת של מתכת (ר&quot;ש טבול יום ג ג), ומניחים את העיסה בתוכו כשהוא יבש, או שיש בו מעט מים, או שמן (מאירי פסחים לז א), שסכים אותו בהם כדי שהעיסה לא תישרף (הגהות סמ&quot;ק קנא), והאור מהלך תחתיו (ירושלמי חלה א ג), ואין חום האש מגיע מהצדדים (כן משמע מהירושלמי שם) - והדביק את העיסה באילפס ואחר כך הרתיח, נחלקו אמוראים אם חשובה לחם:
 
 
* יש סוברים שאינה חשובה לחם (כן משמע מריש לקיש בפסחים לז א, ורבי יוחנן בגמ' שם ב, בדעת רבי יהודה, ורבי זירא ורבה ורב יוסף בגמ' שם, לפי תוספות שם ד&quot;ה דכולי), שאין לחם אלא האפוי בתנור (רבי יהודה בגמ' שם; רבנו חננאל שם א, ורש&quot;י שם ד&quot;ה מעשה, ופסקי רי&quot;ד שם, ור&quot;ש חלה א ד, בדעת ריש לקיש), שנאמר: לַחְמְכֶם בְּתַנּוּר אֶחָד (ויקרא כו כו. רש&quot;י שם; השגות הראב&quot;ד לרי&quot;ף שם; פסקי רי&quot;ד שם), ואילפס אין לו דין תנור (כן משמע מהמאירי שם), שכל שהאור מהלך תחתיו, אינו חייב בחלה, ואין אומרים עליו המוציא, ואין אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח (רבי שמעון בן לקיש בירושלמי שם).
 
 
* ויש סוברים שחשוב לחם (רבי יוחנן בגמ' שם א; רבי יוחנן בגמ' שם ב, בדעת תנא קמא), שכל שנאפה על ידי האור - אפילו שלא בתנור - חשוב לחם (שאילתות עז), ואף על פי שהאור מהלך תחתיו - חייב בחלה, ומברכים עליו המוציא, ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח (רבי יוחנן בירושלמי שם).
 
 
אף להלכה נחלקו גאונים וראשונים אם חשוב לחם (שאילתות שם; הלכות גדולות ברכות פ&quot;א, עמ' סה במהדורת מכון ירושלים; רי&quot;ף שם, לפי בית יוסף או&quot;ח קסח יג; תוספות ברכות לח א ד&quot;ה (לז ב) לחם, ופסחים שם ד&quot;ה דכולי; רמב&quot;ם בכורים ו יב, וחמץ ו ו; רא&quot;ש שם ב טו), וכן הלכה (טור או&quot;ח תסא, וטוש&quot;ע יו&quot;ד שכט ב); או שאינו חשוב לחם (הלכות גדולות דפוס ברלין עמ' קמא, בשם כהן צדק; רי&quot;ף שם, בשם הלכות גדולות, שכתב בשם רב כהן צדק; רבנו חננאל שם לח א; תוספות שם לז ב ד&quot;ה דכולי, ורא&quot;ש שם, וטור או&quot;ח שכט, בשמו; פירוש המשניות לרמב&quot;ם חלה א ו)<ref>ויש מהראשונים הסובר שהוא ספק להלכה, ולכן יש להחמיר ולהפריש ממנו חלה, ולא לצאת על ידו חובת אכילת מצה (המאור שם, בשם רבנו אפרים).</ref>.
 
 
הרתיח את האילפס ואחר כך הדביק בו את העיסה, הכל מודים שחשוב לחם (כן משמע מהגמ' שם), שכעין מעשה תנור הוא (רבנו חננאל שם; רש&quot;י שם)<ref>ויש מהראשונים סוברים שלדעת הלמדים דין זה מהכתוב (ראה לעיל), זה שלא נאפה בתנור אינו חשוב לחם (כן משמע מהרי&quot;ף שם; ריב&quot;ש כח).</ref>.
 
 
==== כשחזרו ואפאוה בתנור ====
 
 
עיסה שאינה נעשית לחם בבישול, שנתבשלה, או שאינה נעשית לחם באפיה באילפס, ונאפתה בו, וחזרו ואפאוה בתנור, נחלקו תנאים אם כיון שנאפתה בתנור חשובה לחם (תנא קמא בגמ' שם, לפי ריש לקיש שם), וכן הלכה (רי&quot;ף שם, על פי יבמות מ א; השגות הראב&quot;ד לרי&quot;ף שם; המאור שם; תוספות שם לו ב ד&quot;ה פרט, ויבמות מא א ד&quot;ה כיון, בשם רבנו תם); או שלחם הוא האפוי בתנור בלבד, ועיסה זו כיון שתחילת אפייתה לא היתה בתנור, אינה חשובה לחם (רבי יהודה בגמ' שם, לפי ריש לקיש שם)<ref>ויש מהראשונים שפסק להלכה כדעה השניה (רי&quot;ף שם, בשם איכא דפסק).</ref>.
 
 
==== כשניתן בקמח מים רותחים ====
 
 
קמח שניתן על גבי מים רותחים, או שנתנו עליו מים רותחים - מאכלים הנקראים במשנה &quot;מעיסה&quot; ו&quot;חליטה&quot; - נחלקו תנאים אם חייב בחלה וחשוב לחם (בית הלל בחלה א ו, ועדיות ה ב, במעיסה, ובית שמאי במשנה שם ושם בחליטה)<ref>'''הדין אחד במעיסה וחליטה, ומה שנשנה במשנה, הוא מחלוקת תנאים אם בית הלל המחייבים ובית שמאי הפוטרים או להיפך (פסחים לז ה; ירושלמי חלה א ד).'''</ref>, אם עשו ממנו עיסה (רש&quot;י פסחים לז ב ד&quot;ה תנא; רמב&quot;ן במלחמות פסחים שם, והלכות חלה כו ב) ואפו אותה (פירוש הראב&quot;ד עדיות שם; רמב&quot;ן שם ושם), שלא נתבשל אלא הקמח, וכשנעשה עיסה נאפה ולא נתבשל (רמב&quot;ן במלחמות שם; פסקי רי&quot;ד שם); או שפטור מחלה ואינו חשוב לחם (בית הלל במשנה שם ושם, בחליטה, ובית שמאי במשנה שם ושם במעיסה), שהואיל והקמח נתבשל, האפיה בתנור אינה מועילה כלל, ואינו חשוב לחם, כשם שעיסה שנתבשלה וחזרו ואפאוה, אינה חשובה לחם, לסוברים כן (ראה לעיל. פסקי רי&quot;ד שם).
 
 
==== מצה שאינה אפויה כל צרכה  ====
 
 
מצה שאינה אפויה כל צרכה (פסחים לז א, ומנחות עח ב, לפי רש&quot;י פסחים שם ד&quot;ה הינא; רמב&quot;ם חמץ ו ו), אלא אפויה כל שהוא (רש&quot;י מנחות שם ד&quot;ה מאי וד&quot;ה אמר), אדם יוצא בה ידי חובת אכילת מצה (גמ' שם ושם), שאף היא בכלל לחם (כן משמע מהגמ' שם), כל שפורסה - בעודה חמה מהאפיה (אליה רבה או&quot;ח תסא סק&quot;ח; נודע ביהודה תנינא או&quot;ח פ) - ואין חוטים נמשכים הימנה (גמ' שם ושם), שעל ידי הדחק ראויה לאכילה (תוספות מנחות נז ב ד&quot;ה ושמעינן; פסקי רי&quot;ד שבת לז א).
 
 
=== שאינו לחם גמור ===
 
 
==== שאין דרך לקבוע עליהם סעודה  ====
 
 
במספר מיני לחמים אמרו עליהם שרוב בני אדם אין דרכם לקבוע סעודה עליהם, והאוכלם בלא קביעות סעודה אינו מברך עליהם המוציא, אלא בורא מיני מזונות - ולאחריהם אינו מברך ברכת-המזון (ראה ערכו. כן משמע מברכות מב א): &quot;פת הבאה בכיסנין&quot; ו&quot;לחמניות&quot; (ראה ערך ברכת הפת: לחם שאינו גמור), ויש סוברים שכך דין &quot;טריתא&quot; ו&quot;טרוקנים&quot; (ראה ערך הנ&quot;ל: שם).
 
 
&quot;פת הבאה בכיסנין&quot;, נחלקו ראשונים בפירושה:
 
 
* יש מפרשים שהיא פת העשויה כמין כיס, וממלאים אותה קודם אפייתה בדבש וסוכר ושקדים ואגוזים ומיני תבלין וכיוצא בהם (ערוך, כסן, בשם רבנו חננאל; רבנו יונה ברכות מב א; רשב&quot;א שם מא ב; טור או&quot;ח קסח; שו&quot;ע שם ז, בשם יש מפרשים, הראשון), והעיסה עצמה נילושה במים לבד כשאר פת, אלא שהיא ממולאת במינים אלו (ט&quot;ז שם סק&quot;ו; שלחן ערוך הרב שם ט).
 
 
* יש מפרשים שהיא פת שנילושה בדבש או בשמן או בחלב או במיני תבלין (רמב&quot;ם ברכות ג ט; רש&quot;י שם מא ב ד&quot;ה פת; שו&quot;ע שם, בשם יש אומרים), והוא הדין שנילושה במי פירות (כן משמע מבית יוסף ושו&quot;ע שם), או במי ביצים ויין ושאר משקים חוץ ממים (שלחן ערוך הרב שם יא).
 
 
* ויש מפרשים שהיא פת שעושים אותה כעכים יבשים, וכוססים אותם (ערוך, כסן, בשם רב האי גאון; שו&quot;ע שם, בשם יש מפרשים, השני) לתיאבון (מגן אברהם שם ס&quot;ק יז), ולא כדי להשביע (שלחן ערוך הרב שם יב).
 
 
&quot;לחמניות&quot;, הן רקיקים דקים מאד, שנעשו מעיסה שבלילתה רכה - שאי אפשר לגלגלה בידיים (שלחן ערוך הרב, סדר ברכת הנהנין ב ה) - ומערבים את הקמח והמים בכף בקדירה בלי לישה וגלגול, ונעשית כמין דייסא (משנה ברורה קסח ס&quot;ק לז), ושופכים אותה על עלי ירקות רחבים, כדי שלא תישפך לחוץ, ונאפית בתנור על העלים (של&quot;ה, שער האותיות ק קדושת האכילה ב).
 
 
&quot;טריתא&quot;, היא שנותנים קמח ומים בכלי, ובוחשים בכף, ושופכים על הכירה כשהיא ניסקת (רש&quot;י ברכות לז ב ד&quot;ה גביל), ומתפשטת ונעשית דקה (כן משמע מרא&quot;ש שם ו יא, וטור או&quot;ח קסח), והיא דקה וקלושה יותר מ&quot;לחמניות&quot; (כן משמע ממשנה ברורה שם ס&quot;ק לח).
 
 
&quot;טרוקנים&quot;, הם שעושים גומא בכירה, ונותנים בה קמח ומים מעורבים, ונאפה שם (רש&quot;י ברכות לז ב ד&quot;ה כובא; טוש&quot;ע או&quot;ח קסח טו), ובלילתם רכה מאד (מגן אברהם שם סק&quot;מ), ועל ידי האפייה בתוך הגומא נעשים עבים (רא&quot;ש שם), ושונים משאר לחם, שנעשים שלא כדרך לישת ואפיית לחם (שם טו), או שאין להם צורת פת (רמב&quot;ם ברכות ג ט), או שנעשים מעיסה רכה מאד (כן משמע מהגהות סמ&quot;ק קנא; מגן אברהם שם; שלחן ערוך הרב שם ו).
 
 
במינים הללו, שאין קובעים עליהם סעודה, נחלקו הדעות אם חשובים לחם מן התורה:
 
 
* יש סוברים שמן התורה אינם חשובים לחם (כן משמע ממגן אברהם קסח ס&quot;ק טז וס&quot;ק מד; ראש יוסף ברכות לח א, בדעת הטור או&quot;ח קסח; פרי מגדים שם, אשל אברהם ס&quot;ק טז, וס&quot;ק כא בדעת הלבוש שם ט, וסק&quot;מ בדעת הלבוש שם טז), ולכן האוכל מהם פחות מכדי קביעת סעודה אינו מברך ברכת המזון, ואפילו אוכל כדי קביעת סעודה, שחייב לברך עליהם ברכת המזון, אין חיובו מן התורה כשאר לחם, אלא תקנת חכמים היא, הואיל ודומים ללחם (כן משמע מהפרי מגדים שם ס&quot;ק טז, וראש יוסף שם), ולא תיקנו אלא כעין דאורייתא, שאף בלחם גמור מן התורה אינו חייב לברך ברכת המזון אלא כשאכל כדי קביעת סעודה, לסוברים כן (ראה ערך ברכת המזון: חיובה. ראש יוסף שם).
 
 
* יש סוברים שחשובים לחם מן התורה (כן משמע מבית יוסף שם, לפי אבן העוזר שם, ולבוש שם ו, ולחם משנה ברכות ג ט, וראש יוסף שם, בדעת הרמב&quot;ם שם, ושו&quot;ע שם טו; אבן העוזר שם; שולחן ערוך הרב שם ח, וקונטרס אחרון סק&quot;ד), ולכן האוכל מהם כדי קביעת סעודה מברך המוציא וברכת המזון, ולדעתם, אף האוכל לחם גמור פחות מכדי קביעת סעודה אינו חייב בברכת המזון אלא מתקנת חכמים, ולא תיקנו אלא בלחם שדרך בני אדם לקבוע עליו סעודה - שהיא תכלית הלחם (קהלות יעקב ברכות כה) - ולא בלחם שאינו גמור שאין דרך לקבוע סעודה עליו, ואינו נאכל אלא לשם קינוח והנאה (ראש יוסף שם, בדעת הרמב&quot;ם ושו&quot;ע שם; קהלות יעקב שם), או משום שמן התורה אף בלחם גמור די בברכה מעין שלש, לסוברים כן (בית יוסף או&quot;ח קצא; מגן אברהם שם סק&quot;א), ולא תיקנו לברך ברכת המזון אלא בלחם שדרך בני אדם לקבוע עליו סעודה, שכיון שהדרך לקבוע עליו סעודה יש לו חשיבות מיוחדת (שלחן ערוך הרב שם ח).
 
 
* ויש סוברים, שאם קבע עליהם סעודה חשובים לחם מן התורה - שכשקבע עליהם סעודה אחשביה (ראה ערכו) ללחם (כן משמע מהרשב&quot;א ברכות לח ב; רא&quot;ה שם לה ב) - ואם לא קבע עליהם סעודה אינם חשובים לחם מן התורה (כן משמע מהרשב&quot;א שם; רא&quot;ה שם; מגן גיבורים שם סק&quot;י; מנחת חינוך י ה).
 
 
==== העשוי ממורסן ====
 
 
העשוי ממורסן - הקליפה העבה של החיטה (פירוש המשניות לרמב&quot;ם חלה ב; מאירי פסחים לו ב) הנושרת מהחיטה בשעת כתישה (רש&quot;י חולין פח ב ד&quot;ה מורסן; רשב&quot;ם בבא בתרא צג ב ד&quot;ה מורסן), ואינו ראוי לאכילת אדם (פסקי ריא&quot;ז פסחים ב ד י), ודרך ליתנו לתרנגולים (מאירי שם) - אינו חשוב לחם, ואין יוצאים בו ידי חובת אכילת מצה, ופטור מחלה (מאירי שם).
 
 
וכן לחם שעירבו בו הרבה מורסן אינו חשוב לחם (כן משמע מריבמ&quot;ץ ור&quot;ש ופירוש הרא&quot;ש וברטנורא חלה א ח, ורמ&quot;א או&quot;ח תנד ג), ואפילו הוא ראוי לאכילת אדם על ידי הדחק (כן משמע מהרא&quot;ש וברטנורא שם), ואפילו אוכלו, אין אומרים שאחשביה (ראה ערכו) כלחם, אלא בטלה-דעתו-אצל-כל-אדם (ראה ערכו. ט&quot;ז שם סק&quot;ג; חק יעקב שם סק&quot;ג), שבעירוב המורסן שוב אינה ראויה לאכילת אדם (כן משמע מרימב&quot;ץ ור&quot;ש ורא&quot;ש וברטנורא שם), ולפיכך אין לה דין לחם (כן משמע מר&quot;ש ורא&quot;ש שם).
 
 
==== העשוי מסובין ====
 
 
העשוי מסובין - הקליפה הדקה של החיטה (כן משמע מרשב&quot;ם בבא בתרא צג ב ד&quot;ה מורסן וד&quot;ה סובין; פירוש המשניות לרמב&quot;ם שבת עו ב) הנשארת בנפה אחרי שמנפים בה קמח (רש&quot;י חולין שם ד&quot;ה סובין) - פטור מחלה (רא&quot;ש פסחים ב יד; ר&quot;ן פסחים לו ב; מהר&quot;ם חלאוה שם), ואין יוצאים בו ידי חובת אכילת מצה (רא&quot;ש ור&quot;ן שם; שו&quot;ע או&quot;ח תנד א), ואינו חשוב לחם (רא&quot;ש ומהר&quot;ם חלאוה שם; לבוש שם א), שאינו ראוי למאכל אדם (לבוש שם)<ref>ויש הסובר בדעת ראשונים, שיש סובין נקיים הראויים למאכל אדם, והנעשה מהם יוצאים בו ידי חובת אכילת מצה, וכתבו שאף על פי שאינו בכלל &quot;לחם&quot;, חשוב &quot;לחם עוני&quot; - האמור באכילת מצה - ויוצאים בו ידי חובת אכילת מצה (פרי חדש או&quot;ח תנד א, בדעת הרי&quot;ף ורש&quot;י והטור).</ref>; ויש סוברים שסובין הוא קמח, אלא שאינו הקמח הלבן היוצא ראשון בשעת הריקוד אלא הקמח השני (מאירי פסחים שם), וראוי לאכילת אדם (פסקי ריא&quot;ז שם), וכתבו שהעשוי מסובין חשוב לחם (מאירי פסחים שם, על פי גירסתו במשנה חלה שם), ויוצאים בו ידי חובת אכילת מצה, וחייב בחלה (מאירי שם; פסקי ריא&quot;ז שם).
 
 
==== העשוי לכלבים  ====
 
 
לחם שנעשה לכלבים, או לשאר בעלי חיים - כלומר שדעת הבעלים היתה לעשותו עבורם (תורת הארץ ד מט) - נחלקו הדעות אם יש לו דין לחם:
 
 
* יש סוברים שאפילו הוא ראוי למאכל אדם אינו חשוב לחם (פירוש המשניות לרמב&quot;ם חלה שם, לפי חלת לחם ט סק&quot;ב, ותועפות ראם ליראים קמח כח; יראים שם, וסמ&quot;ג עשין קמא, לפי תועפות ראם שם; הלכות חלה לרמב&quot;ן כו ב, לפי תורת הארץ ד נג; רמ&quot;א או&quot;ח תנד ב, לפי חלת לחם ט ס&quot;ק כח, ותורת הארץ שם נז; משנה ברורה שם סק&quot;ט), שסברא היא שהעשוי עבור כלבים אינו חשוב לחם (חלת לחם שם; תועפות ראם שם).
 
 
* יש סוברים שמחלוקת אמוראים היא אם כשראוי לאכילת אדם יש לו דין לחם (ר&quot;ש ורא&quot;ש חלה שם; רמ&quot;א שם, לפי ט&quot;ז שם סק&quot;ג, ומגן אברהם שם סק&quot;ג).
 
 
* ויש סוברים שלדברי הכל חשוב לחם (כן משמע מלבוש יו&quot;ד של ח-ט; תורת הארץ שם, בדעת הרמב&quot;ם).
 
 
==== לקישוטי נשים  ====
 
 
לחם שנעשה לקישוטי נשים, נחלקו ראשונים אם דינו כלחם הנעשה לכלבים (ראה לעיל), שאף הוא לא נעשה לשם אכילת אדם (רבנו יונה ברכות שם, בצד השני, לגירסא אחת בגמ'; מאירי שם, בשם קצת מפרשים); או סוברים, שהוא כלחם הנעשה לאכילת אדם (רבנו יונה שם, לגירסא אחרת בגמ').
 
 
=== איבוד שם לחם ===
 
 
==== פרורי לחם  ====
 
 
פרורי לחם, אפילו קטנים מכזית, ודקים ביותר עד שאין להם תואר לחם, יש להם תורת לחם, שכל לחם שאינו מבושל ואינו מדובק, אף על פי שאין לו תואר לחם, אינו יוצא מתורת לחם לעולם (רבנו יונה ברכות לז ב; רא&quot;ש שם ו י; טוש&quot;ע או&quot;ח קסח י)<ref>ויש סוברים בדעת ראשונים, שכל שאין להם תואר לחם, אין להם תורת לחם (אמרי נועם ברכות שם, בדעת התוספות); ויש סוברים בדעת ראשונים שנחלקו בדין זה (בית אפרים או&quot;ח יא, ומאמר מרדכי שם ס&quot;ק כב, ושפת אמת מנחות עה ב, בדעת התוספות).</ref>.
 
 
==== כשנשרו במים ====
 
 
פרורי לחם הקטנים מכזית שנשרו במים, ונתלבנו המים מחמת הפרורים, בטל מהם תואר לחם, ואין מברכים עליהם &quot;המוציא&quot; (כן משמע מתוספות ברכות לז ב ד&quot;ה אמר; שו&quot;ע או&quot;ח קסח יא), שאין להם שם לחם (משנה ברורה שם ס&quot;ק סג), שליבון המים הוא סימן שהמים עשו שינוי בעצם הלחם ונפסדה צורתו (מאמר מרדכי שם ס&quot;ק כב; משנה ברורה שם).
 
 
היו הפרורים גדולים מכזית, אף על פי שהתלבנו המים, לא בטל מהם תורת לחם (ט&quot;ז שם ס&quot;ק יד), שאפילו התבשלו או נדבקו ובטל מהם תואר לחם, יש עליהם תורת לחם (כן משמע מפרי מגדים שם, משבצות זהב ס&quot;ק יד).
 
 
==== כשנדבקו יחד  ====
 
 
פרורי לחם קטנים מכזית שנדבקו יחד על ידי דבש או מרק, יש ראשונים סוברים שנחלקו אמוראים אם איבדו תורת לחם (תוספות שם ד&quot;ה חביצא; רבנו יונה שם, בשם רב האי; רשב&quot;א שם, בשם רבנו תם); ויש ראשונים סוברים שלדברי הכל יש תורת לחם בפרורים שנדבקו (כן משמע מתוספות ורבנו יונה שם, בדעת רש&quot;י).
 
 
==== כשבאים מלחם גדול ====
 
 
פרורי לחם הקטנים מכזית שבטלה מהם תורת לחם בבישול, או בדיבוק במרק, או בדבש (ראה לעיל), יש מהאמוראים סוברים שאם הם &quot;באים מלחם גדול&quot; - כלומר, שנשאר מהלחם ממנו נתפוררו חלק הגדול מכזית (רש&quot;י ברכות לז ב שם ד&quot;ה הכא, ומנחות עה ב ד&quot;ה הכא; מיוחס לרשב&quot;א מנחות שם) - לא בטל מהם תורת לחם (רב יוסף בברכות ומנחות שם), לפי שהם בטלים ללחם הגדול ממנו נתפוררו (מאירי שם, בדעת רש&quot;י). ונחלקו אחרונים אם הכל מודים לזה (מעון הברכות ברכות שם, בדעת הלכות גדולות); או שיש החולקים וסוברים שאינם חשובים לחם אפילו נשאר חלק שגדול מכזית בלחם שממנו באו (ברכת יהונתן למגן אברהם קסח ס&quot;ק כח; בית אפרים יא; מעון הברכות שם, בדעת התוספות).
 
 
==== פת שנתבשלה  ====
 
 
פת שנתבשלה - או שטוגנה בשמן (כן משמע מתוספות שם א ד&quot;ה חביצא) - ויש בפרוסות המבושלות כזית, מברך עליהן המוציא לחם מן הארץ (גמ' שם; ירושלמי ברכות ו א), שאין הבישול מבטל מהן תורת לחם (כן משמע מרש&quot;י שם ב ד&quot;ה כזית וד&quot;ה הכא, ורבנו יונה שם, ומאירי שם א). ודווקא שיש בפרוסה עצמה כזית, אבל אין מצרפים פרוסות שנדבקו על ידי הבישול (לבוש שם י; מגן אברהם שם ס&quot;ק כד,כו; אליה רבה שם ס&quot;ק יד; משנה ברורה שם ס&quot;ק נד). היתה פחותה מכזית ותפחה לכזית על ידי המשקה, הרי היא כמי שאין בה כזית (חיי אדם נד י, ונשמת אדם סק&quot;ג; משנה ברורה שם). נפחתה מכזית על ידי הבישול, אף על פי שמתחילה היה בה, חשוב שאין בה כזית (דברי חמודות ברכות ו כז; חיי אדם שם; משנה ברורה שם)<ref>'''ויש הסובר שכל שהיה בה כזית קודם שנתבשלה, אף על פי שנפחתה מכזית על ידי הבישול, אין הבישול מבטלה מתורת לחם (דברי חמודות שם, בדעת הלבוש שם).'''</ref>. היתה גדולה מכזית, ואחר הבישול פררוה לפרורים פחותים מכזית, דינם כפרורים פחותים מכזית שנתבשלו, שיש סוברים שאינם חשובים לחם (ראה להלן. חזון איש או&quot;ח כו י).
 
 
==== פרורי לחם שנתבשלו ====
 
 
פרורי לחם קטנים מכזית שנתבשלו - או שטוגנו בהרבה שמן (תוספות ברכות לז ב ד&quot;ה חביצא; אור זרוע א קמז; רא&quot;ש שם ו י) - יש ראשונים שסוברים שנחלקו אמוראים אם פקעה מהם תורת לחם, או לא (רש&quot;י שם ד&quot;ה כזית וד&quot;ה הכא; מאירי שם); ויש ראשונים סוברים שהכל מודים שאין להם תורת לחם (רבנו יונה שם, בשם רב האי ובדעת הערוך; רשב&quot;א שם, בדעת רבנו תם; רא&quot;ש שם), כל שבבישול נסתלק מהם תואר לחם (רבנו יונה שם; רא&quot;ש שם).
 
 
ואם בושלו או טוגנו במחבת במעט משקה, לסוברים שפרורים שנתבשלו אין להם תורת לחם, סוברים שאינם כמבושלים, ויש להם תורת לחם (משנה ברורה קסח ס&quot;ק נו, בדעת מגן אברהם שם ס&quot;ק לו); ויש סוברים שדינם כנתבשלו (כן משמע מהמשנה ברורה שם, ושער הציון ס&quot;ק נב).
 
 
==== כשנתבשל עד שאין לו תורת לחם  ====
 
 
לחם שנתבשל, אף לסוברים שלא בטל ממנו תורת לחם (ראה לעיל), אם נתבשל עד שאין לו תואר לחם, יש סוברים שבטל ממנו תורת לחם (בית יוסף או&quot;ח קסח י, בדעת הרמב&quot;ם; ראשון לציון ברכות לז א); ויש סוברים שלא נתבטל ממנו תורת לחם (רבנו יונה שם, וטור שם, פי בית יוסף וב&quot;ח שם; כן משמע משו&quot;ע שם, ומשנה ברורה שם ס&quot;ק נב); ויש מחלקים, שבשינוי מועט אין בטלה תורת לחם, אבל עברה צורת הלחם מכל וכל, בטלה ממנו תורת לחם (בית יוסף שם, בשם ר&quot;י פאסי, בדעת הרמב&quot;ם).
 
 
===  ===
 
 
= לחם משנה<ref>'''לו''', טורים תקצג-תרלח.</ref> =
 
 
== המצוה לבצוע על שתי ככרות לחם בשבתות וימים טובים.  ==
 
 
=== המצוה ומקורה ===
 
 
==== בשבת ====
 
 
מצוה לבצוע על שתי ככרות לחם בשבת (ראה ערכו. ברכות לט ב, ושבת קיז ב; רמב&quot;ם ברכות ז ד, ושבת ל ט; טוש&quot;ע או&quot;ח רעד א, ושם רצא ד), שנאמר: לֶחֶם מִשְׁנֶה (שמות טז כב. גמ' שם ושם), והוא מקרא מיותר, שהרי נאמר שם: שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד (שמות שם), אלא שבא ללמדנו על חיוב לחם משנה בשבת (כלבו כד; ערוך השלחן או&quot;ח רעד א), זכר לנס ירידת המן ביום ששי משנה, שני העומר לאחד, לצורך השבת (ראה שמות שם. המאורות ברכות שם)<ref>ללימוד נוסף, ראה חזקוני שם.
 
 
בימי הגאונים היה מנהג אנשי ארץ ישראל, שלא לבצוע בסעודות השבת אלא על ככר לחם אחת, שלא להכניס כבוד ערב שבת בשבת (אוצר חלוף מנהגים כא; הלכות פסוקות קלו, בשם רב שר שלום גאון; תשובת רב שרירא בתשובות הגאונים (שערי תשובה) רכב; ראב&quot;ן פסחים קטז א; ראבי&quot;ה פסחים תקכה), שהרי משני העומר שהיו יורדים לישראל במדבר, אחד היה לערב שבת, ואחד לשבת (ראב&quot;ן שם; ראבי&quot;ה שם).</ref>.
 
 
==== מדאורייתא או מדרבנן  ====
 
 
מצוה זו, נחלקו בה ראשונים אם חיובה מן התורה (כן משמע מכלבו כד; ט&quot;ז או&quot;ח תרעח סק&quot;ב; ערוך השלחן או&quot;ח רעד שם), שהרי למדוה מן הכתוב: לחם משנה (ראה לעיל. ט&quot;ז שם; ערוך השלחן שם); או שאין חיובה אלא מדרבנן (ארחות חיים, שלש סעודות ב; מגן אברהם תרח סק&quot;י, לפי מחצית השקל שם; פרי מגדים או&quot;ח תרעח, משבצות זהב סק&quot;ב), והכתוב שממנו למדו מצוה זו אינו אלא אסמכתא (ראה ערך אסמכתא א. פרי מגדים שם).
 
 
==== גדרה  ====
 
 
בגדר מעשה המצוה של לחם משנה, נחלקו הדעות:
 
 
* יש סוברים שהוא לברך ברכת-הפת (ראה ערכו) על לחם משנה (כן משמע מרש&quot;י שבת קיז ב ד&quot;ה לבצוע, ור&quot;ן שם, ורשב&quot;א ונמוקי יוסף ברכות שם).
 
 
* יש סוברים שהוא לבצוע את לחם המשנה (המכתם ברכות שם, ושו&quot;ת הרשב&quot;א ז תקל, בשם ה&quot;ר שמעון, לפי הסכמת ר&quot;י גרינוולד לויגד משה (כץ) ).
 
 
* ויש סוברים שמעשה המצוה הוא להתחיל את הסעודה עם לחם משנה (כן משמע מהסמכת הר&quot;י גרינוולד שם, ושמירת שבת כהלכתה נב הערה עה, בשם הרש&quot;ז אויערבך).
 
 
==== ביום טוב  ====
 
 
אף ביום-טוב (ראה ערכו) מצוה לבצוע על לחם משנה (תשובת רב נטרונאי גאון בסדר רב עמרם גאון סדר שבתות, ובמחזור ויטרי (הורוויץ) קיא; רי&quot;ף פסחים קטז, בשם רבנן; רש&quot;י פסחים קטז א ד&quot;ה אף; מחזור ויטרי, פסח נה וס, בשם הגאונים; רמב&quot;ם שם ושם; טוש&quot;ע או&quot;ח תקכט א; רמ&quot;א או&quot;ח רעד א), שכן אף בימים טובים לא היה יורד המן לישראל, והיה יורד לחם משנה בערב יום טוב (מכילתא בשלח ויסע ד; לקח טוב שמות טז כו; תשובת רב נטרונאי גאון שם ושם; רי&quot;ף שם; מחזור ויטרי שם ושם).
 
 
==== נשים ====
 
 
נשים, נחלקו הדעות אם אף הן חייבות במצות לחם משנה בשבת (הישר (התשובות) ע ד; רמב&quot;ן שבת קיז ב, ומרדכי שבת שצז, ומגילה תשפ, בשמו; מאירי כתובות סד ב; ארחות חיים שם; בית יוסף או&quot;ח רצא א; משנה ברורה רעד סק&quot;א) וביום טוב (ראה לעיל. שאילת שמואל יא; פתחי תשובה או&quot;ח קפח ו, ושם תקכט ב) - אף על פי שלחם משנה מצות-עשה-שהזמן-גרמא (ראה ערכו) הוא - לפי שאף הן היו בנס המן (הישר שם, בטעם הראשון; מאירי שם)<ref>'''לטעמים נוספים, ראה: הישר שם; רמב&quot;ן שם.'''</ref>; או שהן פטורות מלחם משנה (כן מצדד בכפות תמרים סוכה לח א, בדעת שו&quot;ת מהר&quot;ם מרוטנבורג (פראג) תעד; האלף לך שלמה או&quot;ח קיד, שכן המנהג).
 
 
==== יציאת המסובים עם המברך ====
 
 
המברך ברכת-הפת (ראה ערכו) על לחם משנה, ואחרים מסובים עמו ושומעים את ברכתו, די בכך שיהיה לחם משנה בפניו, ואין צריך שיהיה לחם משנה מונח בפני כל אחד ואחד מן השומעים (כן משמע מתוספות פסחים קו א ד&quot;ה הוה, ורא&quot;ש ברכות ז טו, ופסחים י טז, וטוש&quot;ע או&quot;ח קסז טו, ושם רעד ג). באופן יציאת השומעים ידי חובת המצוה, נחלקו אחרונים:
 
 
* יש סוברים שצריכים השומעים הן לצאת בברכת הפת של המברך - מדין שומע-כעונה (ראה ערכו) - והן לאכול מבציעתו (כן משמע משלחן ערוך הרב או&quot;ח רעד ד, וערוך השלחן או&quot;ח רעד ד, ומשנה ברורה קסז ס&quot;ק פג, ושם רעד סק&quot;ב), שלדעתם עיקר מצות לחם משנה הוא לברך ברכת הפת על לחם משנה (ראה לעיל), ולפיכך אם רק אוכלים השומעים מבציעת המברך, אך אינם יוצאים בברכתו, אלא מברכים בעצמם, נמצא שברכתם אינה על לחם משנה, אלא על הפרוסה שקיבלו, וכן אם יוצאים בברכתו, אך אינם אוכלים מבציעתו, אלא מלחם אחר, נמצא שברכתם אינה על לחם משנה, אלא על הלחם שאכלו (קצות השלחן לז, בדי השלחן סק&quot;ט), או שלדעתם עיקר מצות לחם משנה הוא הבציעה (ראה לעיל), ועל ידי הברכה והטעימה מצטרפים השומעים למעשהו של הבוצע (כן משמע מתשובת הרש&quot;ז אויערבך באבני ישפה או&quot;ח סא).
 
 
* יש סוברים שדי בכך שיצאו השומעים ידי חובתם בברכת הפת של המברך, ואינם צריכים לאכול מבציעתו, אלא רשאים לאכול מלחם אחר, שלדעתם עיקר מצות לחם משנה הוא שתהא ברכת הפת נאמרת על לחם משנה, וכיון שנאמרת היא על ידי המברך על לחם משנה, והרי הוא מוציא אותם ידי חובת הברכה, חשובה אף ברכתם כמי שנאמרה על לחם משנה (כן משמע מקרבן נתנאל פסחים י טז ה; הררי קדם ב סט, בשם הגר&quot;ח, על פי רש&quot;י שבת קיז ב ד&quot;ה לבצוע).
 
 
* יש סוברים שדי בכך שיאכלו המסובים מבציעת המברך, אך אינם צריכים לצאת בברכתו, אלא יכולים לברך בעצמם על הפרוסה שקיבלו (כן משמע מאשל אברהם (בוטשאטש) או&quot;ח רעד א; הדרת קודש (פריינד) עמ' לב), ומהם שכתבו שאף אינם צריכים לשמוע הברכה כלל (כן משמע מהדרת קודש שם), שלדעתם גדר מעשה המצוה הוא שהסעודה תתחיל עם לחם משנה (ראה לעיל), וכיון שטועמים מבציעת המברך, חשובה סעודתם כנטפלת לסעודת הבוצע, וכאילו התחילה עם לחם משנה (הסכמת ר&quot;י גרינוולד לויגד משה (כץ) ), או שלדעתם גדר מעשה המצוה הוא לבצוע שתי ככרות לחם (ראה לעיל), והבוצע הוא שליח של המסובים להוציאם בבציעתו, ועל ידי הטעימה מצטרפים השומעים עם הבוצע לצאת בבציעתו (חידושי מנחת שלמה ברכות לט ב, באופן הראשון, בדעת האשל אברהם).
 
 
* יש סוברים שאין צריכים השומעים לצאת ידי חובתם בברכת הפת של המברך, ואף לא לאכול מבציעתו, אלא רק להתכוין לצאת ידי חובת מצות לחם משנה בבציעת המברך, שלדעתם גדר מעשה המצוה הוא לבצוע שתי ככרות לחם (ראה לעיל), ואף באופן זה מצטרפים השומעים עם הבוצע לצאת בבציעתו (חידושי מנחת שלמה שם, באופן השני, ושמירת שבת כהלכתה נה הערה יד בשם הרש&quot;ז אויערבך, בדעת האשל אברהם).
 
 
* ויש סוברים שאין השומעים צריכים לצאת ידי חובת ברכת הפת בברכתו של המברך, ואף לא לאכול מבציעתו, אלא שלדעתם צריכים השומעים להתכוין לצאת ידי חובת מצות לחם משנה בברכת הפת של המברך, ולאחר מכן יכולים הם לברך ברכת הפת בעצמם על לחם אחר (הררי קדם שם, בדעת האשל אברהם).
 
 
=== האכילה המחייבת ===
 
 
==== שתי סעודות ראשונות של שבת  ====
 
 
שתי סעודות ראשונות של שבת (ראה ערך שלש סעודות) - שיש לקובען על הפת (ראה ערך הנ&quot;ל) - חייב אדם לבצוע בהן על שתי ככרות לחם (כן משמע מרמב&quot;ם שבת ל ט, ורוקח שיב, ותניא יח).
 
 
==== סעודה שלישית ושאר סעודות ====
 
 
סעודה שלישית של שבת (ראה ערך הנ&quot;ל), שנחלקו בה ראשונים אם יש לקובעה על הפת דווקא (ראה ערך הנ&quot;ל), כשקובע אותה בפת, נחלקו בה הדעות:
 
 
* יש סוברים שדינה כשתי סעודות ראשונות של שבת, ומצוה לבצוע בה על שתי ככרות לחם (רמב&quot;ם שם; דעת זקנים והדר זקנים שמות טז כב, בשם מה&quot;ר מקינון וה&quot;ר אברהם וה&quot;ר דוד והריב&quot;א; ראבי&quot;ה שבת רנב, בשם יש מרבותינו; מאירי ברכות לט ב, ושבת קיז ב; אבודרהם, דיני שלש סעודות, וטור או&quot;ח רצא, בשם הרא&quot;ש; שו&quot;ע שם רצא ד; רמ&quot;א שם, שכן יש להחמיר), והוא הדין בשאר סעודות שסועד אדם בשבת (סדר רב עמרם גאון, סדר פסח; תשובת רב נחשון בהלכות פסוקות קלז; מחזור ויטרי (הורוויץ) קלה; הלכות ברכות לריטב&quot;א ב ז; אבודרהם שם, בשם הרא&quot;ש; רמ&quot;א שם) - או ביום-טוב (ראה ערכו. הלכות ברכות לריטב&quot;א שם), שאין מצוה זו תלויה במצות שלש-סעודות (ראה ערכו) בשבת, אלא מצוה בפני עצמה היא, שכל פעם שבוצעים על הלחם, יש לעשות כן על לחם משנה (כן משמע מביאור הגר&quot;א שם)<ref>ויש המצדד בדעת ראשונים, שאין מצות לחם משנה נוהגת אלא בשלש סעודות המחויבות בשבת, אך לא בסעודות הרשות (כף החיים או&quot;ח תקכט ס&quot;ק כא, בעת הרמב&quot;ם והשו&quot;ע).</ref>.
 
 
* ויש סוברים שבסעודה שלישית אין חובה לבצוע על שתי ככרות לחם (כן משמע מדעת זקנים והדר זקנים שם; תניא יח, בשם יש אומרים; יחוסי תנאים ואמוראים, חדקא; ראבי&quot;ה שם, בשם אביו, וקצז; מרדכי שבת שצז, וטור או&quot;ח רצא, בשם המכילתא; מהרי&quot;ל, שבת יג; רמ&quot;א שם ולבוש שם ד, שכן המנהג), שדי לנו שיהיו שתי סעודות הראשונות ניכרות בלחם משנה (ראבי&quot;ה שבת רנב, בשם אביו), או שמשני העומר שהיו יורדים לישראל ביום ששי, היו ישראל עושים ארבעה לחמים, אחד ליום ששי שחרית, ושלשה נוספים לשבת (דעת זקנים והדר זקנים שם; מרדכי שם, וטור שם, בשם המכילתא), ונמצא שלא היה להם לחם משנה אלא לשתי הסעודות הראשונות, אך לא לסעודה שלישית (דעת זקנים שם); ומכל מקום יש מהם סוברים שחובה לבצוע בה על ככר לחם אחת (מנהגים דבי מהר&quot;ם, קבלת שבת; הגהות רבנו פרץ לתשב&quot;ץ קטן יט, שכן המנהג; מרדכי שם; טור שם; כן משמע מהרמ&quot;א שם).
 
 
==== טעימה ====
 
 
לא קבע סעודתו על הפת, אלא רק טעם מן הפת כדי להפיג חולשתו, אינו צריך לבצוע על לחם משנה (מאורי אור ד ד&quot;ה ודע מ&quot;ש; ארחות חיים (ספינקא) רצא סק&quot;ה, בשמו).
 
 
==== פת הבאה בכיסנים ====
 
 
אכילת פת הבאה בכיסנים (ראה ערך לחם: שאינו לחם) שלא בקביעות סעודה, כתבו אחרונים שאינה מחייבת לחם משנה (דעת תורה או&quot;ח רפט א, ומנחת יצחק ג יג ד, וקצה המטה תרכה ס&quot;ק פא, על פי התורת שבת רעד סק&quot;א, והמחצית השקל שם סק&quot;א), שלדעתם פת הבאה בכיסנים אינה חשובה לחם גמור (ראה ערך הנ&quot;ל: שם. קצה המטה שם; מנחת יצחק שם ה-ו)<ref>'''ויש מהאחרונים שכתב שמחייבת לחם משנה (קיצור שלחן ערוך עז יז), וביארו בדעתו, שחשש לדעת הסוברים שפת הבאה בכיסנים חשובה לחם גמור (ראה ערך הנ&quot;ל: שם. מנחת יצחק שם ב-ג).'''
 
 
על פת הבאה בכיסנים, אם יוצאים בה ידי חובת לחם משנה, ראה להלן: הלחם; על אכילת פת הבאה בכיסנים, אם יוצאים בה ידי חובת שלש סעודות, ראה ערך שלש סעודות.</ref>.
 
 
==== סעודות נוספות ====
 
 
סעודת מוצאי שבת (ראה ערך כבוד שבת: בכניסתה וביציאתה), יש שכתבו שיסדר בה אדם שולחנו עם שתי ככרות, ויבצע אחת מהן (כנפי יונה ב ג; של&quot;ה שבת, נר מצוה מ, בשמו; כף החיים או&quot;ח ש סק&quot;ה, בשם פרי עץ חיים).
 
 
סעודות ראש-חודש (ראה ערכו) וחול-המועד (ראה ערכו) יש שכתב שיש לבצוע בהן על לחם משנה, כדי לכבדן (כף החיים או&quot;ח תיט סק&quot;ב, ושם תקל סק&quot;ד).
 
 
סעודת ערב-יום-הכפורים (ראה ערכו) יש שנהגו לבצוע בה על לחם משנה, שחשובה היא כסעודת יום טוב (מטה אפרים תרה וקצה המטה שם ס&quot;ק לז, שיש הנוהגים כן).
 
 
=== הלחם ===
 
 
==== כשאין בו כזית  ====
 
 
לחם שאין בו כזית (ראה ערכו), אין יוצאים בו ידי חובת לחם משנה (כן משמע מחקרי לב יו&quot;ד א נז; כף החיים (פלאג'י) ל מד; פתח הדביר רעד סק&quot;ו; רבבות אפרים רד ג), שמצוה זו נלמדת מן הכתוב: לחם משנה (ראה לעיל: המצוה ומקורה), ולחם בשיעור כזה אינו קרוי לחם (חקרי לב שם); או לפי שבענין הלחם שירד לישראל במדבר נאמר: אִכְלֻהוּ הַיּוֹם (שמות טז כה), ואכילה של פחות מכזית אינה חשובה אכילה (ראה ערך אכילה: שיעורה. כף החיים שם), או לפי שבלחם בשיעור זה אין משום כבוד שבת (פתח הדביר שם)<ref>ויש מן האחרונים הסובר שיוצאים ידי חובת לחם משנה אף בלחם שאין בו כזית, שלדעתו אף לחם כזה קרוי לחם (בית מנוחה (אשכנזי) דיני לחם משנה יב).</ref>.
 
 
==== פת באה בכיסנים ====
 
 
פת הבאה בכיסנים (ראה ערך לחם: לחם שאינו גמור) שלא קבעו עליה סעודה (ראה ערך ברכת הפת: הברכה ונוסחתה) נחלקו אחרונים אם ראויה לשמש כלחם משנה באכילה המחייבת לחם משנה (ראה לעיל: האכילה המחייבת), כגון בסעודה שאוכלים בה פת גמורה, ורוצים להשתמש בפת הבאה בכיסנים כלחם משנה בלבד (תורת שבת רעד סק&quot;א):
 
 
* יש סוברים שאין יוצאים בה ידי חובת לחם משנה (כן משמע מתורת שבת שם, בדעת הט&quot;ז או&quot;ח קסח סק&quot;ז, והמגן אברהם רפ, בתחילת הסימן; כן משמע מדעת משה (פרידמן) ד), שכיון שלא קבעו עליה סעודה, אין שם פת עליה כלל (תורת שבת שם; דעת משה שם).
 
 
* יש סוברים, שיוצאים בה ידי חובת לחם משנה (קצות השלחן פב, בדי השלחן סק&quot;ה; מעורר ישנים (פרידמן) כו קיא), ששם פת עליה לכל העניינים, לסוברים כן (ראה ערך לחם: שם), או לפי שראויה היא לקבוע עליה סעודה ולהיחשב כפת גמורה (ראה להלן. קצות השלחן שם).
 
 
* ויש סוברים, שאין יוצאים ידי חובת לחם משנה בפת הבאה בכיסנים, אלא בסעודות שאין חובה לעשותן בפת, כגון בסעודות הרשות (ראה ערך שלש סעודות), או בסעודה שלישית, לסוברים כן (ראה ערך הנ&quot;ל), אך לא בסעודות שבת שחובה לעשותן בפת (ראה ערך הנ&quot;ל. כן מצדד במנחת יצחק ג יג ד, בדעת הקיצור שלחן ערוך).
 
 
פת הבאה בכיסנים שקבעו עליה סעודה, לדברי הכל יוצאים בה ידי חובת לחם משנה (תורת שבת שם, בדעת הט&quot;ז שם, והמגן אברהם שם; דעת משה שם; קצות השלחן שם).
 
 
==== כשאסורה באכילה ====
 
 
ככר האסורה באכילה - כגון שאסורה משום חדש (ראה ערכו) - אין יוצאים בה ידי חובת לחם משנה (עין הבדלח סא; חלקת יעקב או&quot;ח צ ב; שמירת שבת כהלכתה נה יד), שאף לסוברים שאין בוצעים אלא אחת משתי הככרות (ראה להלן: אחיזת הככרות ובציעתן), מכל מקום צריכות שתיהן להיות ראויות לבצוע עליהן (עין הבדלח שם)<ref>על ככר לחם שחלקה אסור באכילה, אם חשובה ככר שאינה שלמה לענין לחם משנה, ראה להלן: שלמות הלחם.</ref>.
 
 
==== כשאסורה באכילה בסעודה זו ====
 
 
ככר לחם המותרת באכילה, אלא שאסורה באכילה בסעודה זו - כגון מצה (ראה ערכו) בערב פסח (ראה ערך אכילת מצה: איסור אכילתה בערב פסח) - נחלקו אחרונים אם יוצאים בה ידי חובת לחם משנה (פרי השדה ב פח; שמירת שבת כהלכתה שם), שסוף סוף שם לחם עליה (פרי השדה שם); או שאין יוצאים בה ידי חובת לחם משנה (כן משמע מעין הבדלח שם, וחוט שני שבת ד עמ' שסט), שכן שתי הככרות צריכות להיות ראויות לבציעה (כן משמע מעין הבדלח שם), או שלדעתם טעם מצות לחם משנה הוא משום חשיבות הסעודה, שמתחילה בשני לחמים (ראה לעיל: המצוה ומקורה), וכיון שככר הלחם אסורה באכילה בסעודה זו, אין בה כדי להחשיב את הסעודה (חוט שני שם).
 
 
==== כשנזהר לאכלה מחמת חומרא ====
 
 
ככר לחם שאדם נזהר שלא לאכלה מחמת חומרא, יכול לצאת בה ידי חובת לחם משנה, ולכן מי שאין לו ללחם משנה אלא פת-גוים (ראה ערכו), אף אם מחמיר שלא לאכלה, מכל מקום יוצא בה ידי חובת לחם משנה (פרי מגדים או&quot;ח רעד, משבצות זהב סק&quot;ב; חלקת יעקב שם), וכן מי שנזהר לאכול מצה (ראה ערכו) שאינה שמורה בפסח (ראה ערך הנ&quot;ל), מכל מקום יכול לצאת בה ידי חובת לחם משנה (חלקת יעקב שם; יסודי ישורון ג עמ' רסד; שמירת שבת כהלכתה שם).
 
 
====  ====
 
 
==== כשאינה ראויה לאכילה מחמת המציאות ====
 
 
ככר לחם שאינה ראויה לאכילה מחמת המציאות - לסוברים שאין צריך לבצוע אלא אחת משתי הככרות (ראה להלן: שם) - אין יוצאים בה ידי חובת לחם משנה (כן משמע ממנחת יצחק ט מב א, וציץ אליעזר יד מ).
 
 
לא היתה ככר הלחם ראויה לאכילה בשעה שבירכו עליה, אבל ידוע שתהיה ראויה לאכילה לאחר זמן, כגון שהיתה קפואה בשעת הברכה, ועתידה להפשיר, נחלקו אחרונים:
 
 
* יש סוברים, שכיון שתהיה ראויה לאכילה לאחר זמן, יוצאים בה ידי חובת לחם משנה (מנחת יצחק שם; ציץ אליעזר שם; שמירת שבת כהלכתה נה יב), שמכל מקום שם לחם עליה (ציץ אליעזר שם), או שכיון שניתן לעשותה ראויה לאכילה, כגון על ידי הפשרה או חימום, חשובה היא ראויה לאכילה (מנחת יצחק שם).
 
 
* יש סוברים, שכיון שאין ככר הלחם ראויה לאכילה בשעה שמברכים עליה, אין יוצאים בה ידי חובת לחם משנה, שאף לסוברים שאין בוצעים אלא אחת משתי הככרות (ראה להלן: שם), מכל מקום צריכות שתיהן להיות ראויות לבצוע עליהן (כן מצדד בשבט הלוי ו לא א).
 
 
* ויש סוברים, שרק אם בדעתו של הבוצע להאריך בסעודה עד שתהא ככר הלחם ראויה לאכילה, יוצאים בה ידי חובת לחם משנה (כן משמע משמירת שבת כהלכתה נה הערה לט, בשם רש&quot;ז אויערבך, ובצל החכמה ג קי ד).
 
 
=== שלמות הלחם ===
 
 
ככרות הלחם משנה צריכות להיות שלמות (רש&quot;י פסחים קטז א ד&quot;ה אף; רי&quot;ף שם; רשב&quot;ם שם ד&quot;ה אף; רמ&quot;א או&quot;ח קסז א, ושם רעד א), שנאמר: לֶחֶם מִשְׁנֶה (שמות טז כב. ברכות לט ב, ושבת קיז ב, לגירסת ורי&quot;ף ומאירי פסחים שם, ושכל טוב שמות שם). דין זה הוא מדרבנן, והלימוד מהכתוב אסמכתא הוא (ראה ערך אסמכתא א. מנחת יעקב יב; ערוך השלחן או&quot;ח רעד ה), ועיקר הטעם שככרות חסרות אינן דרך כבוד, שכך היא דרכו של עני לאכול פרוסה (מנחת יעקב שם; תורת שבת רעד סק&quot;ב; ערוך השלחן שם), ומן התורה אין צריך אלא לחם אחד שלם ומחצה, שאף אחד ומחצה קרויים שניים (מנחת יעקב שם, על פי ברכות ג ב), או שמן התורה אף שתי פרוסות כשרות ללחם משנה, שאף פרוסה קרויה לחם (ערוך השלחן שם)<ref>'''ויש מהאחרונים סוברים שדין זה הוא מן התורה, והלימוד לימוד גמור הוא (כן משמע מהר הכרמל או&quot;ח ב, ושלחן הטהור קסז זר זהב סק&quot;א).'''</ref>.
 
 
==== מי שאין לו אלא ככר אחת ====
 
 
מי שאין לו אלא ככר אחת אין לו תקנה, שדין שלמות הלחם מעכב את עיקר מצות לחם משנה (כן משמע מתוספות ברכות לט ב ד&quot;ה והלכתא, ומרדכי ברכות קכח, ובית מנוחה (אשכנזי) דיני לחם משנה ג; מנחת יצחק י כד; להורות נתן א יד), ולכן אף מי שאין לפניו אלא ככר לחם אחת, לא יבצענה לשתים, שאף אם יבצענה לא יקיים מצות לחם משנה (מנחת יצחק שם)<ref>'''ויש מהאחרונים הסובר שיחתכנה לשתים, ויבצע על שתי החתיכות, שאף על פי שאין הככרות שלמות, מכל מקום יצא בכך ידי עיקר מצות לחם משנה (ראה לעיל. מעורר ישנים שם).'''</ref>.
 
 
==== כשבאה כשהיא חסרה ====
 
 
ככר לחם דינה כחסרה, בין כשנחסרה לפני שבאה לפני הבוצע, ובין כשנחסרה לאחר שבאה לפניו (כן משמע מערך השלחן או&quot;ח רעד סק&quot;א, ותרת שבת רעד סק&quot;ו, ומשנה ברורה רצא סק&quot;כ; להורות נתן א יד, בדעת השו&quot;ע ורמ&quot;א או&quot;ח רעד א)<ref>ויש מהאחרונים הסובר שאם באה לפני הבוצע כשהיא חסרה, דינה כשלמה, ולא אמרו שאינה מועילה ללחם משנה אלא בככר שנחסרה לאחר שבאה לפני הבוצע, בין אם באה לפני הבוצע כשהיא שלמה, ונחסרה לאחר מכן, ובין אם באה לפניו כשהיא חסרה, ונחסרה לאחר מכן יותר (משיב דבר א כא).</ref>.
 
 
==== כשצורתה כשל שלמה ====
 
 
ככר לחם שאינה שלמה, אלא שצורתה ותוארה כשל שלמה - כגון ככר העומדת להיחתך, לסוברים שכל העומד להיחתך הרי הוא כחתוך (ראה ערך כל העומד ל...) - נחלקו בה אחרונים:
 
 
* יש סוברים שחשובה כשלמה לעניין לחם משנה, שהטעם שצריך ככרות שלמות ללחם משנה אינו אלא משום דרך כבוד, ועל כן די בכך שתהיינה הככרות נראות כשלמות (כן משמע משער אפרים א, וחכם צבי סב, ושו&quot;ת חתם סופר או&quot;ח מו, בדעת רבנו ברוך, ובית שערים או&quot;ח עד, ועוד).
 
 
* ויש סוברים שככר לחם שאינה שלמה, אף שצורתה ותוארה כשל שלמה, אינה חשובה שלמה לעניין לחם משנה (כן משמע משער אפרים שם, ושו&quot;ת חתם סופר שם, בדעת המהר&quot;ם מרוטנבורג, ומחזה אברהם או&quot;ח לח, ועוד).
 
 
==== כשחלקה אינו ראוי לאכילה ====
 
 
ככר לחם שחלקה אינו ראוי לאכילה מחמת המציאות, כגון ששרוף לגמרי, החלק שאינו ראוי לאכילה חשוב כמי שישנו, והככר חשובה כשלמה לעניין לחם משנה (כן משמע משער אפרים שם, ושו&quot;ת חתם סופר שם, ועוד).
 
 
==== שיעור החיסרון ====
 
 
בשיעור החיסרון שמחמתו נפקע מן הככר שם &quot;שלמה&quot;, נחלקו הדעות:
 
 
* יש סוברים, שכל עוד לא נחסרה הככר בשיעור של יותר מאחד מארבעים ושמונה ממנה - שהוא שיעור הפרשת-חלה (ראה ערכו) בככרות של נחתום (ראה ערך הפרשת חלה: השיעור) - עדיין חשובה היא שלמה לעניין לחם משנה (כן משמע ממנחת יעקב, סוף הספר יב, וחכם צבי שם בדעת הרא&quot;ש עירובין ז יב), וכפי שמצינו לענין ערובי-חצרות (ראה ערכו) - שאין מערבים בהם אלא בככר שלמה (ראה ערך ערובי חצרות) - שככר שלא נחסרה אלא בשיעור של אחד מארבעים ושמונה חשובה שלמה, לסוברים כן (ראה ערך הנ&quot;ל. מנחת יעקב שם, על פי רש&quot;י עירובין פא א ד&quot;ה חלת; חכם צבי שם, בדעת הרא&quot;ש שם), ומהם שהוסיפו, שמכל מקום עדיף שיהיו ככרות הלחם שלמות לגמרי (מנחת יעקב שם, בדעת הלבוש או&quot;ח תנז ב).
 
 
* יש סוברים, שאף חסרון כל שהוא מפקיע מן הככר שם &quot;שלמה&quot; (כן משמע מתשב&quot;ץ קטן שכב, ואליה זוטא קסז סק&quot;א, ובמנהגים ס&quot;ק יז; תורת שבת רעד סק&quot;ב; מגן גבורים או&quot;ח קסז סק&quot;ב; ישועות יעקב או&quot;ח שסו סק&quot;ג; ערוך השלחן או&quot;ח רעד ה), ולדעתם לא אמרו שככר שנחסרה בשיעור של אחד מארבעים ושמונה חשובה שלמה - לסוברים כן (ראה לעיל) - אלא לעניין עירובי חצרות, שהטעם שטעונים ככר שלמה הוא משום איבה - שלא יאמר אדם לחברו אני נותן שלמה ואתה פרוסה (ראה ערך הנ&quot;ל) - וכיון שנוטל מן הככר שיעור חלה (ראה ערכו), חושבים הכל שעשה כן לצורך הפרשת חלה, ושוב אין איבה, אך לעניין לחם משנה, שהטעם שצריכה הככר להיות שלמה הוא משום דרך כבוד וחשיבות (ראה לעיל), צריכה היא להיות שלמה לגמרי (כן משמע מאליה זוטא שם ושם; תורת שבת שם; מגן גבורים שם; ערוך השלחן שם).
 
 
* יש סוברים, שככר שנטלו ממנה שיעור של אחד מארבעים ושמונה להפרשת חלה, חשובה שלמה לעניין לחם משנה, שהרי זה הוא אופן תיקונה, אך ככר שניטל ממנה שיעור כזה - או אפילו פחות מזה - שלא לשם הפרשת חלה, חשובה ככר חסרה, שהרי יודע הוא בעצמו שלא לשם תיקון הככר חיסרה (קרבן נתנאל לרא&quot;ש שם, בדעת הרא&quot;ש; כן משמע מהחכם צבי שם, בדעת התוספות עירובין פא א ד&quot;ה כדי, בשם ר&quot;י).
 
 
* ויש סוברים, שככר שאין חסר ממנה כזית במקום אחד, אינה חשובה חסרה, אלא שלמה (בית שערים או&quot;ח עד, בדעת תוספות שבועות כז ב ד&quot;ה אם).
 
 
==== ככר שבירך עליה חברו ====
 
 
המברך על ככרות לחם שכבר ברך עליהן חברו, יוצא ידי חובת לחם משנה, אם משום שאין צורך אלא שבעיני בני אדם יראו שלמות (ראה לעיל. מחזה אפרים שם), או משום שאין הברכה מחשיבה את הככרות כעומדות להיחתך, או שהעיקר הוא שהעומד להיחתך אינו כחתוך (שואל ומשיב חמישאה פו).
 
 
שאף על פי שעל ידי הברכה חשובות הככרות כעומדות להיחתך, מכל מקום די בכך שבעיני בני אדם נראות הן כשלמות (מחזה אברהם שם).
 
 
==== ככר שנשרפה בקצוותיה ====
 
 
ככר לחם שנשרפה בקצוותיה, אם חשובה שלמה לעניין לחם משנה, נחלקו אחרונים:
 
 
* יש סוברים שאינה חשובה שלמה, לפי שעומדת היא להיחתך, וכל העומד להיחתך כחתוך, לדעתם (ערך השלחן או&quot;ח רעד סק&quot;א), ואף לסוברים שכל העומד להיחתך אינו כחתוך (ראה ערך הנ&quot;ל), מכל מקום, אם חלק הככר השרוף אינו ראוי להיאכל אף בשעת הדחק, אין הככר חשובה שלמה, שאותו חלק חשוב כמי שאינו (בנין עולם שם).
 
 
* ויש סוברים שככר לחם שנשרפה בקצוותיה כשרה ללחם משנה (כן משמע מחכם צבי שם; שער אפרים שם; חסדי דוד לתוספתא מקואות ח ג), שלדעתם כל העומד להיחתך אינו כחתוך (שער אפרים שם), או שאף על פי שכל העומד להיחתך הרי הוא כחתוך, לסוברים כן, מכל מקום אין הוא חשוב כחתוך באופן שהחיתוך נראה בגלוי, אלא באופן שהחיתוך אינו נראה בגלוי (כן משמע מחכם צבי שם), או שכיון שאין החיבור שבין חלקה השרוף של הככר לשאר הככר מזיק לשאר הככר, ואין הכרח לחתכו, אין הככר חשובה עומדת להיחתך (חסדי דוד שם).
 
 
==== ככרות שנדבקו זו לזו בשעת האפיה ====
 
 
שתי ככרות שנדבקו זו לזו בשעת האפיה שלא בכוונה, חשובות כשתי ככרות שלמות (מחצית השקל רעד סק&quot;א, על פי תרומת הדשן פסקים קו, ושו&quot;ע או&quot;ח קסח ג).
 
 
הודבקו שתי הככרות זו לזו בשעת האפיה בכוונה, נחלקו בהן אחרונים:
 
 
* יש סוברים שחשובות שתיהן כככר אחת (כן מצדד במחצית השקל שם; כן משמע ממחזה אברהם שם), מהם שכתבו שאם הופרדו לאחר האפיה, אין אף אחת מהן חשובה ככר שלמה, שהרי שני חצאים של ככר אחת הן (כן משמע ממחצית השקל שם); ומהם שכתבו, שאם הופרדו, אף על פי ששני חצאים של ככר אחת הן, מכל מקום לעניין לחם משנה חשובות הן כשתי ככרות שלמות, שהטעם שצריך ככרות לחם שלמות ללחם משנה הוא משום כבוד (ראה לעיל), וכיון שיש לכל אחד מככרות אלו צורה של ככר שלמה הנאפית בפני עצמה, חשובה היא שלמה לעניין זה (מחזה אברהם שם).
 
 
* ויש סוברים, ששתי ככרות לחם שהודבקו זו לזו בשעת האפיה בכוונה, אם מפרידים אותן זו מזו אינן חשובות כשני חצאים של ככר אחת, אלא כשתי ככרות שלמות (כן משמע מהגהות מנחת פתים לשו&quot;ע או&quot;ח רעד א, ושם תרמח יג).
 
 
==== ככר שנילושה במי פירות  ====
 
 
ככר שעיסתה נילושה במי פירות, כשרה ללחם משנה, שהטעם שצריכות הככרות להיות שלמות הוא משום דרך כבוד (ראה לעיל), ועל כן די בכך שנראות הן כשלמות בעיני בני אדם (ראה לעיל. תורת שבת שם).
 
 
=== אחיזת הככרות ובציעתן ===
 
 
==== אחיזת הככרות ====
 
 
על הבוצע לאחוז את שתי הככרות (ברכות לט ב; שבת קיז ב) בידו (רמב&quot;ם ברכות ז ד; ראב&quot;ן ומאירי ברכות לט ב; שו&quot;ע או&quot;ח רעד א; לבוש שם א) - או בשתי ידיו (שו&quot;ת מהר&quot;ם מרוטנבורג (לבוב) תלב, ותשב&quot;ץ קטן יח) - שנאמר: לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה (שמות טז כב. כן משמע מהרמב&quot;ם וראב&quot;ן ומאירי שם, על פי גמ' שם ושם), שהלקיטה משמעה אחיזה, ועליה נאמר &quot;משנה&quot; (רש&quot;י שבת שם ד&quot;ה לקטו; רא&quot;ה ברכות שם; מאירי שבת שם; ר&quot;ן שבת שם; נמוקי יוסף שבת שם).
 
 
לסוברים - וכן הלכה - שאין צריך לבצוע אלא אחת משתי הככרות (ראה להלן), עד מתי צריך לאחוז את שתי הככרות, נחלקו ראשונים:
 
 
* יש סוברים, שצריך לאחוז את שתי הככרות אף בשעת הבציעה (כן משמע ממחזור ויטרי (הורוויץ) שבת מד, והתרומה, מפתח הסימנים רמו, והסמ&quot;ג עשין ל; תפארת אדם, זכרונות ב ט, על פי גמ' שם ושם; פתח הדביר או&quot;ח רעד סק&quot;ב, וכף החיים שם ס&quot;ק יב, בדעת השו&quot;ע שם א).
 
 
* ויש סוברים, שאין צריך לאחוז את שתי הככרות אלא בשעת ברכת-הפת (ראה ערכו), אך לא בשעת הבציעה (רש&quot;י שבת שם ד&quot;ה לבצוע, לפי נימוקי או&quot;ח רעד סק&quot;א, בשם ר&quot;י משינאווע; שלחן ערוך הרב שם ב), שאז רשאי לשמוט מידו את הככר שאינו בוצע (שלחן ערוך הרב שם).
 
 
==== בציעת הככרות ====
 
 
באופן בציעת הלחם משנה, אמרו בתלמוד על אחד האמוראים שהיה נוהג שלא לבצוע אלא אחת משתי הככרות (רב כהנא בגמ' שם ושם), שרק בעניין הלקיטה נאמר: לחם משנה, אך לא בעניין הבציעה (רש&quot;י שבת שם ד&quot;ה לקטו; רא&quot;ה ברכות שם; מאירי ור&quot;ן ונמוקי יוסף שבת שם). ונחלקו ראשונים:
 
 
* יש סוברים שלא בדווקא עשה כן, אלא שדי היה לו בבציעת ככר אחת (כן משמע מרא&quot;ה ושיטה מקובצת ברכות שם).
 
 
* ויש סוברים שבדווקא בצע ככר אחת בלבד, לפי שבציעת שתי ככרות נראית כרעבתנות (סידור רש&quot;י תצא; מחזור ויטרי (הורוויץ) קיא; פסקי רי&quot;ד ברכות שם; פסקי ריא&quot;ז ברכות ו ב ג), או לפי שיותר נאה לבצוע רק אחת משתי הככרות, שיש בזה זכר לנס שנעשה לישראל במדבר בשתי העומר, שאת האחד אכלו ביום שישי, ואילו את השני הניחו לשבת, ואף על פי כן התקיים ולא הבאיש (ראה שמות טז כד. המכתם ברכות שם; שו&quot;ת הרשב&quot;א ז תקל, וארחות חיים דין שלש סעודות ז, וכלבו כד, בשם הרא&quot;ש מלוניל).
 
 
אם הכל מודים שאין צורך לבצוע על שתי הככרות, נחלקו ראשונים:
 
 
* יש סוברים שאמוראים אחרים נחלקו בדין זה, ולדעתם יש לבצוע על שתי הככרות (רבי אבא בגמ' שם ושם, לפי המכתם ורא&quot;ה ושיטה מקובצת ברכות שם; רבי זירא בגמ' שם ושם, לפי שו&quot;ת הרשב&quot;א שם, בשם ה&quot;ר שמעון, וארחות חיים וכלבו שם, בשם ה&quot;ר שמואל ב&quot;ר דוד), שדרשו את הכתוב: לחם משנה, שאף הבציעה תהיה פי שתים מהבציעה שבימות החול (שו&quot;ת הרשב&quot;א שם; ארחות חיים שם; כלבו שם)<ref>ויש סוברים בדעת אחד האמוראים שהיה בוצע את כל הככרות שלפניו (רבי זירא בגמ' שם ושם, לפי רבנו חננאל ברכות שם ורשב&quot;א שם ושם).</ref>.
 
 
* ויש סוברים שהכל מודים שאין צריך לבצוע את שתי הככרות (כן משמע מרבי אבא בגמ' שם, לפי רש&quot;י שבת שם ד&quot;ה לבצוע ור&quot;ן שם; רבי זירא בגמ' שם ושם, לפי רש&quot;י ברכות שם ד&quot;ה אכולא, ושבת שם ד&quot;ה בצע, וריבב&quot;ן וריטב&quot;א שבת שם).
 
 
להלכה, כתבו ראשונים ואחרונים שיש לבצוע ככר אחת (רש&quot;י פסחים קטז א ד&quot;ה אף; רמב&quot;ם ברכות ז ד; ראב&quot;ן ברכות לט ב; שו&quot;ת הרשב&quot;א שם, בשם הרא&quot;ש מלוניל; פסקי ריא&quot;ז שם; כן משמע מטור או&quot;ח רעד; שו&quot;ע שם א; לבוש שם א), ויש שהוסיפו, שראוי לצאת אף ידי דעת הסוברים שצריך לבצוע את שתי הככרות (ב&quot;ח שם; דרישה שם סק&quot;א, בשם רבו; חיי אדם ב ז ב, שכן רבים נוהגים; כף החיים (סופר) שם ס&quot;ק טז)<ref>ויש מהאחרונים שכתב שהעיקר להלכה כדעה זו (ביאור הגר&quot;א שם א).</ref>.
 
 
==== זמן הבציעה  ====
 
 
זמן בציעת הככרות, נחלקו בו ראשונים:
 
 
* יש סוברים, שכשם שבשאר ימות השבוע יש לחתוך את הפת מעט קודם הברכה - לסוברים כן (ראה ערך בציעת הפת: הבציעה) - כך בשבת יש לעשות כן (כן משמע משו&quot;ת מהר&quot;ם מרוטנבורג (לבוב) תלב, ותשב&quot;ץ קטן יח, בשמו; שלטי גבורים למרדכי ברכות קכח אות ט, בשם ר&quot;י מאיברא).
 
 
* ויש סוברים, שבשבת נכון להחמיר ולחתוך את הפת רק לאחר הברכה (תוספות ברכות לט ב ד&quot;ה והלכתא; תשב&quot;ץ קטן שכב; מרדכי שם קכח, ואגודה שם קמ, ואגור רט, בשם ר&quot;י; הגהות אש&quot;רי שם ו יט; רמ&quot;א או&quot;ח קסז א; לבוש שם א), שיש לחוש שמא תישמט ידו לבצוע את הפת קודם שתכלה הברכה, ושוב לא יהא ניתן לצאת בה ידי חובת לחם משנה (תוספות שם; אגור שם; לבוש שם), ולכן אם שכח וחתך מעט את הפת בשבת כמו בחול, אין זה מזיק (דרכי משה שם סק&quot;א, בדעת המרדכי שם)<ref>ויש שכתב בטעם הדבר, שעל ידי חיתוך הפת שוב אין הפת חשובה שלמה, שנופלים ממנה פרורים, ואם עשו כן הרי זה מזיק (תשב&quot;ץ קטן שכב).</ref>, וכן הלכה (רמ&quot;א שם; לבוש שם), אלא שהמדקדקים נוהגים לרשום בשבת בסכין על הפת קודם הברכה (ב&quot;ח שם, בשם המהרש&quot;ל; תורת חיים סנהדרין קב ב; מגן אברהם רעד סק&quot;א; ערוך השלחן שם ו; משנה ברורה שם סק&quot;ה), ולחתוך במקום הרשימה, כדי שלא יהיה הפסק גדול בין הברכה לאכילה (מחצית השקל שם סק&quot;א)<ref>ויש מהאחרונים שצידד שאין לעשות כן (צל&quot;ח ברכות לט ב).</ref>.
 
 
==== איזה ככר יבצע ====
 
 
הככר שאותה יש לבצוע - לסוברים שאין בוצעים אלא אחת מן השתים (ראה לעיל) - כתבו בו ראשונים מנהגים שונים:
 
 
* יש שכתבו שנוהגים לבצוע את העליונה (הרוקח נב; רבנו יהונתן שבת קיז ב; שו&quot;ת הרשב&quot;א ז תקל; כלבו כד; ארחות חיים דין שלש סעודות ד, שיש נוהגין; כן משמע מטור או&quot;ח תעג ותעה, ושו&quot;ע שם תעה א), לפי שאין-מעבירין-על-המצות (ראה ערכו. ב&quot;ח או&quot;ח רעד, בדעת הטור; מחצית השקל שם סק&quot;א).
 
 
* יש שכתבו שנוהגים לבצוע את הככר התחתונה דווקא (שו&quot;ת הרשב&quot;א שם, וכלבו שם, שיש נוהגין; בית יוסף או&quot;ח רעד, ושו&quot;ע שם א; שו&quot;ת הרדב&quot;ז ג תקפב; ט&quot;ז שם סק&quot;א), שלדעתם כך נכון לעשות על פי הקבלה (בית יוסף שם; שו&quot;ת הרדב&quot;ז שם), ומהם שכתבו שיש להניח את התחתונה קרוב לבוצע יותר מהעליונה, כדי שיפגע בתחתונה תחילה, ולא יעביר על המצוות (ט&quot;ז שם; ערוך השלחן או&quot;ח רעד ו, שכן המנהג).
 
 
* יש שכתבו, שבליל שבת יש לבצוע את התחתונה, ואילו ביום השבת, וכן בליל יום טוב - אפילו חל בשבת (כן משמע מהמגן אברהם תעה סק&quot;ג) - יש לבצוע את העליונה (דרכי משה או&quot;ח רעד סק&quot;א, ורמ&quot;א שם א; לבוש שם א; שלחן ערוך הרב שם ב)., שלדעתם כך יש לעשות על פי הקבלה (כן משמע מדרכי משה ורמ&quot;א שם; לבוש שם).
 
 
* ויש שכתבו להכריע בין השיטות, שיניח שתי הככרות לפניו בשעת הקידוש זו על גבי זו, ולאחר מכן, בשעת ברכת הפת יניח העליונה למטה ויבצע עליה (מגן אברהם שם), ובזה יצא ידי שתי הדעות (מחצית השקל שם).
 
 
==== בציעה בסעודה אחרת  ====
 
 
ככר לחם ששימשה כלחם משנה בסעודה אחת, אם נותרה בשלמותה, ראוי לבצוע עליה בסעודה אחרת, שכל דבר שנעשתה בו מצוה אחת ראוי שתיעשה בו מצוה אחרת (ריטב&quot;א שבת קיז ב)<ref>על כך שבשבת ראוי לבצוע פרוסה גדולה, בשיעור שיספיק לכל הסעודה, ראה ערך בציעת הפת: הבציעה.</ref>.
 
 
=== סדורו ===
 
 
==== אופן ההנחה ====
 
 
אופן הנחת הככרות צריך שיהיה ככר על גבי ככר (כן משמע מהרוקח נב, ורבנו יהונתן שבת קיז ב, ושו&quot;ת הרשב&quot;א ז תקל, ועוד), יש הנוהגים לתיתן לאורך השולחן, ויש הנוהגים לתיתן לרחבו (ליקוטי מהרי&quot;ח סדר סעודת ליל שבת).
 
 
==== בין שתי מפות ====
 
 
יש ליתן הככרות בין שתי מפות (מחזור ויטרי (הורוויץ) שבת מד ופסח נה; תוספות פסחים ק ב ד&quot;ה שאין, בשם יש מפרשים; טוש&quot;ע או&quot;ח רעא ט), זכר למן, שהיה טל מעליו וטל מתחתיו, והוא מונח ביניהם כבקופסא (מחזור ויטרי שם ושם; תוספות שם; לבוש שם ט)<ref>'''ויש מן הראשונים שכתב, שאין צריך ליתן את ככרות הלחם בין שתי מפות כזכר למן (אבודרהם, דיני שחרית של שבת).''' '''על טעמים אחרים לכסוי הלחם משנה, ועל פרטי דין הכיסוי, ראה ערך קידוש וערך שלש סעודות.'''</ref>.
 
 
הזמן בו צריך שיהיו הככרות נתונות בין שתי מפות, נחלקו בו אחרונים:
 
 
* יש סוברים שיש להניחן כך עד שעה שרוצה לברך עליהן ברכת-הפת (ראה ערכו), ואז יוציא אותן מתחת המפה העליונה, ורק לאחר מכן יסיר המפה משם, כפי שעשו ישראל במדבר, שהוציאו את המן בעוד הטל עליו (פרישה או&quot;ח רעא ס&quot;ק יג).
 
 
* יש סוברים שיש להשאיר את הככרות בין שתי המפות עד אחר ברכת הפת (סדור בית יעקב, סעודה ראשונה, סדר הבציעה אות ב; כף החיים (פאלג'י) ל מז; ערוך השלחן או&quot;ח רעא כב).
 
 
* יש סוברים שאין צריך להשאיר את הככרות בין שתי המפות אלא עד אחר הקידוש (אליה רבה או&quot;ח רעא ס&quot;ק יז; חיי אדם ב ה ז), ומהם שהוסיפו, שאם הביאו לפניו לחם משנה לאחר שקידש, מכל מקום יתננו בין שתי מפות (חיי אדם ב ו יג).
 
 
* ויש סוברים שאין צריך להשאיר את הככרות בין המפות אלא שעה מועטת, ורשאי לגלותן מיד לאחר ברכת בורא פרי הגפן (פרי מגדים או&quot;ח רעא, משבצות זהב ס&quot;ק יב).
 
 
==== עריכת השולחן לאחר סעודת ליל שבת ====
 
 
יש הנוהגים לערוך את השולחן בליל שבת בלחם משנה, ולהניח הככרות שם במשך כל הלילה כשהן מכוסות במפה, זכר למן שהיה מונח בקופסא כל הלילה (לבוש יו&quot;ד קעח ג, וט&quot;ז שם סק&quot;ז, שיש הנוהגים כן), וכתבו אחרונים שמנהג טעות הוא, שהרי המן לא היה מונח כן כל הלילה, אלא ירד בבוקר, שנאמר: וּבַבֹּקֶר הָיְתָה שִׁכְבַת הַטַּל וגו' (שמות טז יג. לבוש שם), ונחלקו בדבר: יש סוברים שיש למחות ביד הנוהגים כן, שוודאי לא נתפשט זה המנהג אלא מחוק עבודה-זרה (ראה ערכו), בה נאמר: הַעֹרְכִים לַגַּד שֻׁלְחָן (ישעיהו סה יא. לבוש שם); ויש סוברים שאין בזה איסור משום חוק עבודה זרה, שאין עושים זאת למזל, אלא בשביל כבוד השבת, לכבדו בלחם משנה (ט&quot;ז שם).
 
 
= ליטרא<ref>'''לו''', טורים תשסז-תשסט.</ref> =
 
 
== שם משקל, בתורת שיעור בענייני הלכה.  ==
 
 
ליטרא היא שם משקל (כן משמע מספרי תצא רצד, ותוספתא כלים (צוקרמאנדל) בבא מציעא ב טז, ועוד) שנזכר הרבה במשנה (תרומות ד י) ובתלמוד (עירובין כט א, ותענית ל א, וכתובות סז ב, ועוד).
 
 
במובן אחר נזכרה ליטרא בתורת שם של מטבע (כן משמע מבכורות נ א); ויש סוברים שפעמים שנזכרה ליטרא בתורת שם של מידת נפח (מרכבת המשנה עירובין א יב, בדעת הרמב&quot;ם שם; תפארת ישראל בכורות ה ג, בדעת הירושלמי תרומות י ה).
 
 
בדברי הראשונים והפוסקים נזכר השם ליטרא על מטבעות ומשקלות שונים שנהגו בימיהם, כל אחד על פי מקומו וזמנו, ואינם שוים לליטרא של חז&quot;ל (ראה ערך מלין (שפטל), ליטרא, ומדות ושיעורי תורה עמ' תסד ואילך).
 
 
==== בהלכה  ====
 
 
משקל ליטרא נזכר בהלכה בתורת שיעור לעניין מספר דברים:
 
 
* המבייש תלמיד חכם, קונסים אותו לתת ליטרא זהב (רמב&quot;ם תלמוד תורה ו יב, ושו&quot;ת הרשב&quot;א א תעה, על פי ירושלמי בבא קמא ח ו).
 
 
* שיעור מזון שתי סעודות בערובי-תחומין (ראה ערכו) ושתופי-מבואות (ראה ערכו), שהמערב והמשתתף בירק שיעורו ליטרא ירק (עירובין כט א; רמב&quot;ם עירובין א יא, ושם ו ז; טוש&quot;ע או&quot;ח שפו ו, ושם תט ז).
 
 
* בנתינת מעשר-עני (ראה ערכו), שאין פוחתים לעני בגורן משיעור מזון שתי סעודות (ראה ערך מעשר עני), והנותן ירק נותן משקל ליטרא (כן משמע מהגמ' שם, ורש&quot;י ד&quot;ה ר' שמעון בן אלעזר; ירושלמי פאה ח ד; רמב&quot;ם מתנות עניים ו ח).
 
 
* שיעור &quot;תרטימר&quot; בשר שנאמר בבן-סורר-ומורה (ראה ערכו), שלהלכה אינו חייב עד שיאכל תרטימר בשר (ראה ערך הנ&quot;ל), דהיינו חצי ליטרא (ירושלמי סנהדרין ח ב).
 
 
==== משקלו ====
 
 
משקל הליטרא הינו מאה דינר (ראה ערכו) כסף (ירושלמי תרומות י ה, לפי ערוך, לטר, ורא&quot;ש חולין ז לג; רש&quot;י שמות כה לט; רשב&quot;ם בבא בתרא קנ א ד&quot;ה חמש רחלות; העתים עה-עו שכן כתב בתחילה הרי&quot;ף, ולאחר מכן מחקו; השרשים לרד&quot;ק, מנה), וכן המטבע ליטרא (ראה לעיל) הינו מאה דינר (רש&quot;י בכורות נ א ד&quot;ה ליטרין; רד&quot;ק מלכים א י יז); ויש מהראשונים הסובר שהוא משקל תשעים ושש דינרים (כן משמע מרבנו גרשום חולין פד א); ויש מהראשונים הסובר שהוא משקל שלשים וחמשה דינרים (רמב&quot;ם עירובין א יב, ומתנות עניים ו ח, וחובל ג ה); ויש מהאחרונים הסובר שהוא משקל שלשים וששה דינרים (סמ&quot;ע א ס&quot;ק כג, ופרישה חו&quot;מ תכ סק&quot;ל, בשם ר' מנחם מ&quot;ץ)<ref>על משקל הדינר, ראה ערך דינר.</ref>.
 
 
= ליקוט עצמות<ref>'''לו''', טורים תתקיז-תתקכב.</ref> =
 
 
== המנהג ללקט את עצמות המת מקברן לאחר עיכול הבשר, ולקברן בארון<ref>על דיני הליקוט, ועל האופנים שבהם מלקטים עצמות אף במקום שאין נוהגים במנהג זה, ראה ערך פנוי מתים.</ref>.  ==
 
 
בדורות ראשונים היו נוהגים לקבור את המת פעמיים: בתחילה היו קוברים אותו ללא ארון (כן משמע מירושלמי מועד קטן א ה; תורת האדם לרמב&quot;ן, הסוף, הקבורה; חידושי הר&quot;ן מועד קטן, קונטרס), כדי שיתעכל הבשר מהר (שלחן גבוה יו&quot;ד שסג ס&quot;ק טו; שיבת ציון סג; תפארת ישראל פסחים ח מ, ועוד) - שכשיתעכל הבשר סימן יפה הוא למת, שנח מן הדין (ראה תורת האדם שם), בקבר עראי (כן משמע מהרמב&quot;ן שם, ובשבת קלט ב), עד שיתעכל הבשר (כן משמע מהירושלמי שם), ואין זמן עיכול הבשר בפחות משלש שנים (שו&quot;ת צפנת פענח קפב, על פי נזיר מד א), ולאחר מכן היו מלקטים את עצמותיו לארון (ירושלמי שם), וקוברים אותן בקברי אבותיו של המת (תורת האדם שם, בשם הראב&quot;ד; שיטה לתלמיד ר&quot;י מפאריש מועד קטן ח א; הלכות שמחות למהר&quot;ם א).
 
 
==== מי נהג בו  ====
 
 
מנהג ליקוט עצמות, נחלקו בו ראשונים אם נהגו בו רוב ישראל (המכתם מועד קטן ח א; כן משמע מרמב&quot;ן שבת שם, בשם הראב&quot;ד, והלכות שמחות שם); או שלא נהגו בו הכל, אלא מי שרצה להעלות עצמות מתו לארץ ישראל (רמב&quot;ן שם); או שלא נהגו בו אלא במת שבשעת פטירתו לא יכלו להוליכו לקברי אבותיו מחמת סיבה כל שהיא (שיטה לתלמיד ר&quot;י מפאריש מועד קטן שם).
 
 
==== מתי נפסק  ====
 
 
מנהג זה, כתבו ראשונים שעכשיו אין נוהגים בו, ואין מוציאים המת מקברו (כן משמע מהרמב&quot;ן שבת שם, בשם הראב&quot;ד), וכתבו אחרונים, שפסקו ללקט עצמות כבר בימי האמוראים (שו&quot;ת חתם סופר יו&quot;ד שלח, על פי הירושלמי שם), או התנאים (עמק הלכה א ס, על פי שמחות יב יט); ויש מן האחרונים שכתבו שאף בדורות מאוחרים יש שעדיין נהגו בו (פרשת מרדכי (בנט) יו&quot;ד כד, ודברי שאול יו&quot;ד שצד ג, על פי טוש&quot;ע יו&quot;ד שסג ד).
 
 
==== היתר פינוי המת מקברו ====
 
 
פינוי מת מקברו, אף שאסור הוא (ראה ערך פנוי מתים), הנוהגים לקבור במהמורות עד שיתעכל הבשר, מותר להם לפנות את העצמות (תורת האדם שם; חידושי הר&quot;ן שם; טוש&quot;ע שם), לפי שסימן יפה למת שאומרים נינוחו עצמותיו מן הדין (חידושי הר&quot;ן שם), וכיון שבתחילה קברו המת על דעת לפנותו, אין איסור בפינויו (שיבת ציון שם; פרשת מרדכי שם; תפארת ישראל מועד קטן א לח).
 
 
= למד מן הלמד<ref>'''לז''', טורים '''קכא-'''קמז.</ref> =
 
 
== דבר הנוגע לקדשים, הלמד בהקש, או בגזרה שוה, או בקל וחומר, או בבנין אב, אינו חוזר ומלמד במידה מן המידות הללו.  ==
 
 
=== הכלל וגדרו ===
 
 
בקדשים, אין למדים למד מן הלמד, היינו שדבר הלמד בהקש (ראה ערכו), גזרה-שוה (ראה ערכו), קל-וחומר (ראה ערכו), או בנין-אב (ראה ערכו), אינו חוזר ומלמד באחת ממידות אלו (כן משמע מזבחים מט ב - נא א)<ref>יש מהראשונים הסובר שכך הדין אף בענייני טומאה, שאפושי-טומאה-לא-מפשינן (ראה ערכו. ראב&quot;ד לספרי שם).</ref>, אבל בשאר דיני התורה למדים למד מן הלמד (כן משמע משבועות י א, וזבחים מט ב, ותמורה כא ב, ועוד), וחוזר ומלמד אפילו כמה פעמים (כן משמע מעבודה זרה כט ב); ויש מהאחרונים סוברים בדעת תנאים שבכל התורה אין למדים למד מן הלמד (משנה למלך טומאת צרעת יב ח, בפירוש הראשון, בדעת חכמים החלוקים על רבי נתן בן אבולטמוס בסנהדרין פז ב; קרבן העדה ופני משה לירושלמי קדושין א א, בדעת רבי ישמעאל; שיירי קרבן לירושלמי סנהדרין ז יג ד&quot;ה מ&quot;ט, בפירוש השני, בדעת רבי יהודה).
 
 
==== מקורו ====
 
 
בתלמוד אמרו לימודים שונים שמהם אנו למדים כלל זה לגבי כל אחת מהמידות (ראה זבחים מט ב - נא א), כגון דבר הלמד בהיקש, שאינו חוזר ומלמד בהיקש, שנאמר באשם-מצורע (ראה ערכו): וְשָׁחַט אֶת הַכֶּבֶשׂ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הַחַטָּאת וְאֶת הָעֹלָה (ויקרא יד יג), שהוקש אשם מצורע לחטאת ולעולה, ללמד ששחיטתו בצפון כמותם (זבחים מט א), ואין די בהיקשו לחטאת בלבד, לפי שחטאת עצמה אין שחיטתה בצפון נלמדת אלא בהיקש לעולה (ראה ערך חטאת: הקרבתה ואכילתה), ודבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש (גמ' שם ב).
 
 
==== אם הולכים אחר המלמד או הלמד ====
 
 
חולין, שאמרו בהם שלמדים מן הלמד, נחלקו בהם אמוראים:
 
 
* יש סוברים, שאם המלמד חולין, הרי הלמד ממנו חוזר ומלמד, ואפילו הוא קדשים ובא ללמד על קדשים (כן משמע ממר זוטרא בזבחים נ א), שלדעתם הולכים אחר המלמד (כן משמע מהגמ' שם וס ב, ומכות יט ב, ותמורה כא), ונחלקו ראשונים בדעתם, אם הוא הדין אף אם המלמד הוא קדשים, אם הלמד הראשון חולין, הרי הוא חוזר ומלמד אפילו על קדשים, שאף הוא נחשב &quot;מלמד&quot; (כן משמע מרבנו גרשום תמורה שם); או שדווקא המלמד הראשון נחשב &quot;מלמד&quot;, ואם הוא קדשים, הלמד ממנו, אפילו הוא חולין, אינו חוזר ומלמד, ואפילו לא על חולין (כן משמע מרש&quot;י שם ד&quot;ה בתר המלמד).
 
 
* ויש סוברים, שאם הלמד מן הלמד הוא חולין, נלמד הוא מן הלמד הראשון, ואפילו הלמד הראשון הוא קדשים ואף המלמד הוא קדשים, שלדעתם הולכים אחר הלמד (כן משמע מרב פפא ורבינא בזבחים נ א), ונחלקו ראשונים בדעתם, אם הוא הדין אף אם הלמד מן הלמד הוא קדשים, אם הלמד הראשון הוא חולין, הרי הוא חוזר ומלמד - גם אם למד מקדשים - שאף הוא נחשב &quot;למד&quot; (כן משמע משיטה מקובצת שם נא א אות א, בשם הרשב&quot;ם); או שדווקא הלמד מן הלמד נחשב &quot;למד&quot;, אבל הלמד הראשון, אפילו הוא חולין - ואף למד מחולין - אינו חוזר ומלמד על קדשים (רש&quot;י שם ד&quot;ה הכי; חק נתן זבחים נ ב ויד דוד שם נא א, בדעת תוספות שם נ ב ד&quot;ה מה).
 
 
==== מידות החוזרות ומלמדות ====
 
 
דבר הלמד בכלל-ופרט-וכלל (ראה ערכו) חוזר ומלמד (חקל תפוחים, כלל למד הקדשים יא, על פי זבחים ד ב), וכן דבר הלמד מרבוי (ראה ערכו) חוזר ומלמד (חקל תפוחים שם יב, על פי תוספות שם נז א ד&quot;ה וכי).
 
 
=== החשובים קדשים ===
 
 
==== דברים החשובים קדשים ====
 
 
דברים מסויימים כתבו בהם ראשונים שדינם כקדשים, למרות שניתן לחשוב אחרת:
 
 
* חיוב או פטור במצוות שבענייני קדשים, כגון שרפת-קדשים (ראה ערכו) פסולים, חשובים קדשים לענין זה (כן משמע מתוספות מנחות צג ב ד&quot;ה יליף; ארצות החיים יג, ארץ יהודה סק&quot;ג), למרות שאינם שייכים לקרבן עצמו (כן משמע מכתר כהונה לספרי חוקת קצב).
 
 
* הנידון על אלו עבירות אדם חייב להביא חטאת (ראה ערכו), חשוב כקדשים לענין זה (תוספות הוריות ח א ד&quot;ה ילמד וזבחים מח א ד&quot;ה מה).
 
 
* דחיית השבת על ידי עבודת הקרבנות (ראה ערך עבודה וערך שבת) חשובה כקדשים לענין זה (כן משמע מתוספות יומא נא א ד&quot;ה דוחה, וקרית ספר תמידין ג, וצל&quot;ח מנחות עב א).
 
 
* כפרת הקרבן, חשובה כקדשים לענין זה (רש&quot;י שבועות ט ב ד&quot;ה שעיר; תוספות שבועות ט א ד&quot;ה הואיל וד&quot;ה שכן ושם ב ד&quot;ה כדאמר; רמב&quot;ן שם א; ריטב&quot;א שם ב).
 
 
==== דברים שאינם חשובים קדשים ====
 
 
ויש דברים שאינם חשובים כקדשים לענין זה: מעשר-שני (ראה ערכו. מכות יט א, וזבחים מה א, ועוד), קדשי-בדק-הבית (ראה ערכו. תוספות יומא סח א ד&quot;ה תן, וזבחים קה ב ד&quot;ה מה; ריטב&quot;א יומא שם), תקיעה בחצוצרות (ראה ערכו) בעת הקרבת הקרבנות (ראה ערך הנ&quot;ל: בקרבנות צבור. ערוך לנר סוכה נה א), ונזירות (ראה ערכו. אתוון דאורייתא יב).
 
 
==== דברים שנחלקו בהם  ====
 
 
ויש דברים שנחלקו בהם אם חשובים כקדשים:
 
 
* דברים שאינם קדשים (ראה ערכו) עצמם, אלא הם הכשר לצורך עבודה, כגון לבישת בגדי-כהונה (ראה ערכו), נחלקו ראשונים אם הם חשובים קדשים לענין זה (הישר (החידושים) תקה, ותוספות הרא&quot;ש ותוספות ישנים וריטב&quot;א יומא לב א, בשם הרשב&quot;ם; כן משמע מתוספות יומא כג ב ד&quot;ה ילבש, בתירוץ השני והשלישי; אתוון דאורייתא יב, בדעת רש&quot;י זבחים יח א ד&quot;ה כשרין; מנחת אלעזר ב מז, בתירוץ הרביעי, בדעת הרמב&quot;ם בית הבחירה א יב); או שאינם חשובים קדשים לענין זה (הישר שם; תוספות יומא כג ב ד&quot;ה ילבש, בתירוץ הראשון, ושם לב א ד&quot;ה מה, ושבועות י א ד&quot;ה ואיתקוש, וזבחים נ ב ד&quot;ה אלא; תוספות הרא&quot;ש ותוספות ישנים וריטב&quot;א יומא לב א, בשם רבנו תם), שכן הכתובים שמהם למדו שבקדשים אין למדים מן הלמד (ראה לעיל: הכלל וגדרו) לא נאמרו אלא בקדשים עצמם (הישר שם).
 
 
* פטור מקרבן, נחלקו בו אחרונים אם הוא חשוב קדשים לענין זה (טורי אבן חגיגה ג א, אבני שוהם, בתירוץ הראשון; נטעי אור מנחות צג ב); או שאינו חשוב כקדשים (טור אבן שם, בתירוץ השני; תוספת קדושה (הלפרין) זבחים מח א).
 
 
* מתן בהונות מלוג-שמן-של-מצורע (ראה ערכו), נחלקו ראשונים אם חשוב כקדשים לענין זה (כן משמע מתוספות זבחים צח א ד&quot;ה כדי, ומנחות פג א ד&quot;ה כדי); או שיש להסתפק בדבר (תוספות זבחים יא א ד&quot;ה בא, ושם כה א ד&quot;ה והרי, ומנחות י ב ד&quot;ה והרי), שאפשר שהוא חשוב קדשים, משום שהוא נעשה במקדש, ואפשר שאינו חשוב קדשים, משום שהנתינה היא על המצורע שאינו קודש (חק נתן לתוספות זבחים יא א).
 
 
* תרומה (ראה ערכו), נחלקו הדעות אם היא חשובה כקדשים לענין זה (שיירי קרבן ופני משה לירושלמי יבמות ח א, בדעת הירושלמי שם); או שאינה חשובה כקדשים (כן משמע מתוספות זבחים נ א ד&quot;ה אמר, ושם נז ב ד&quot;ה היינו, ומנחות עח א ד&quot;ה הימנו; יפה עינים זבחים מט ב; אתוון דאורייתא יב), שכן הכתובים שמהם למדו שבקדשים אין למדים מן הלמד, לא נאמרו אלא בקדשים (ראה לעיל: הכלל וגדרו), ואין למדים תרומה מקדשים (אתוון דאורייתא שם, על פי יבמות עג ב, וקדושין מא ב).
 
 
* בכורים (ראה ערכו), נחלקו אחרונים אם חשובים כקדשים לענין זה (רש&quot;ש בכורים ב ד; נטעי אור מנחות צג ב); או שיש להסתפק בדבר (לב אריה חולין קכ ב).
 
 
=== עניינים שאינם חשובים למד מן הלמד ===
 
 
==== כשכולו מפורש בכתוב  ====
 
 
דבר הלמד בהיקש המפורש בכתוב, נחלקו ראשונים אם הרי הוא ככל היקש, שאינו חוזר ומלמד (כן משמע מתוספות זבחים מז ב ד&quot;ה אלו, ושם סג ב ד&quot;ה מה; ברכת הזבח זבחים מח ב; חק נתן זבחים מט ב, ומנחות ח ב); או שהוא ככתוב בפירוש בתורה והוא חוזר ומלמד (כן משמע משיטה מקובצת ביצה כ א, בשם הריטב&quot;א; כסף משנה מעשה הקרבנות ה ג, בתירוץ השני, בדעת הרמב&quot;ם).
 
 
==== הלמד בוי&quot;ו מוסיף על ענין ראשון ====
 
 
לדעה זו, נחלקו הדעות בדבר הלמד בוי&quot;ו מוסיף על ענין ראשון, שהרי זה היקש (ראה ערך הקש: צורתו, וערך ו (ב): להקיש), אם הוא חשוב דבר הלמד בהיקש ואינו מלמד (לחם משנה איסורי מזבח ג א, על פי שבועות י א; ראש יוסף חולין כג א; ערוך לנר יבמות ט א); או כמפורש בתורה, שחוזר ומלמד (מזרחי ויקרא א יד).
 
 
==== כשחלקו מפורש בכתוב ====
 
 
דבר שחלקו מפורש בכתוב וחלקו נלמד בהיקש, נחלקו בה תנאים אם חשובה כמפורשת בכתוב ולמדים ממנה (רבנו גרשום מנחות עח א, ורש&quot;י כת&quot;י שם ד&quot;ה הימנו, ורש&quot;י יומא נז א ד&quot;ה הימנו, וזבחים נז א ד&quot;ה הימנו וד&quot;ה רבי, ומאירי יומא שם, בדעת רבי עקיבא); או כמידה שבה נלמד חלקה, ואין למדין ממנה (כן משמע מרבנו גרשום שם, ורש&quot;י כת&quot;י שם ושם ושם ושם, ומאירי שם, בדעת רבי ישמעאל).
 
 
==== בשני עניינים ====
 
 
שני היקשים שהם בשני עניינים אינם חשובים דבר הלמד בהיקש, לענין שלא ילמד מן הלמד (רש&quot;י יומא שם ד&quot;ה מקומות וד&quot;ה ואי, וזבחים שם ד&quot;ה מקומות, ושם ב ד&quot;ה ה&quot;ג)<ref>ויש מהראשונים שנראה מדבריו שחשוב דבר הלמד בהיקש (תוספות רבנו פרץ יומא שם); ויש אחרונים הסוברים שמחלוקת אמוראים בדבר (מלא הרועים ב, אלף, תורת הקדשים יג, וחקל תפוחים, כלל למד הקדשים טו, במחלוקת שתי הלשונות ביומא שם וזבחים שם, בדעת רבי ישמעאל).</ref>.
 
 
==== כשלמדים עניינים נוספים ====
 
 
היקש שלמדים ממנו עניינים נוספים שנאמרו במלמד עצמו, כיון שלמדים בהיקש את מה שנאמר במלמד עצמו, למדים ממנו אף את הדברים שנלמדו בו בהיקש (רש&quot;י יומא נז א ד&quot;ה ואי, וזבחים נז ב ד&quot;ה ה&quot;ג, והישר (החידושים) תרעט, על פי לשון שניה בגמ' שם ושם, בדעת רבי ישמעאל), שאין היקש למחצה (ראה ערך הקש: אין היקש למחצה. חקל תפוחים, כלל למד הקדשים טז), ונחלקו הדעות אם הוא רק כששניהם באותו ענין (תוספות יומא נז א ד&quot;ה חוץ, בדעת רש&quot;י); או אף כשאינם באותו ענין (כן משמע מלחם משנה מעשה הקרבנות ה ג, בדעת הרמב&quot;ם); ויש מהראשונים הסוברים שמחלוקת תנאים היא, אם למדים ממנו אף הדברים שנאמרו בהיקש (תוספות יומא כג ב ד&quot;ה ילבש, ושם נא א ד&quot;ה דוחה, ועוד, בדעת רבי עקיבא); או לא (תוספות שם ושם ועוד, בדעת רבי עקיבא).
 
 
==== למד בהיקש ומלמד החשובים כדבר אחד ====
 
 
למד בהיקש ומלמד, ששניהם חשובים דבר אחד, אף באופנים שאין למדים בהם מן חוזרים ולמדים בהם מן הלמד (מכות יט ב, וזבחים ס ב, ותמורה כא ב, ומנחות פב ב).
 
 
==== גילוי מילתא בעלמא ====
 
 
דבר שאינו אלא גלוי-מלתא-בעלמא (ראה ערכו), למדים אותו מן הלמד (תוספות יומא כג ב ד&quot;ה ילבש, ושם נה א ד&quot;ה אלא, ועוד).
 
 
==== סתום מן המפורש ====
 
 
דבר שנלמד סתום מן המפורש, הוא חוזר ומלמד (כן משמע מתוספות יומא סא ב ד&quot;ה מה).
 
 
==== לימוד שלא בא אלא למעט ====
 
 
לימוד שלא בא אלא למעט, נחלקו בו ראשונים אם למדים אותו מן הלמד (כן משמע מתוספות זבחים מח א ד&quot;ה מה; שיטה מקובצת שם מ ב אות כה, וכריתות כב ב אות ג); או שאין למדים אותו מן הלמד (תוספות הוריות ח א ד&quot;ה ילמוד, ותוספות רא&quot;ש יבמות ט א, לפי ערוך לנר יבמות שם).
 
 
<references />
 

Revision as of 15:53, 23 December 2019