ודוי

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

הגדרת המושג[edit]

מצות וידוי היא החובה של החוטא להתוודות לפני הקב"ה על חטאו. הוראת המושג 'וידוי' היא הודאה, היפך הכפירה וההכחשה[1].

מצינו את חובת הוידוי בעניינים שונים, כגון חלק ממצות התשובה על כל עבירה, ובעת הבאת קרבנות חטאת, אשם ועולה. וידוי זה הוא מצות עשה, ונמנה במניין המצוות[2]; וידויו של כהן גדול ביום הכיפורים על פר החטאת והשעיר המשתלח[3]; וידוי כל אדם ביום הכיפורים[4], ובשאר ימי תשובה, כגון בסליחות, בימי תענית, בעשרת ימי תשובה, ובחודש אלול[5]; וידויים של כל חייבי מיתות ומלקות[6].

במקרא מצינו שני סוגים של וידוי - וידוי היחיד ווידוי הציבור. יחידים שהתוודו: קין[7], דוד[8], ועכן[9]. וידוי ציבורי: יש שנאמר על ידי יחיד עבור הציבור, כגון משה[10], עזרא[11], נחמיה[12], דניאל[13], וכן ווידויו של כהן גדול ביום הכיפורים[14]; ויש שהציבור כולו התוודה[15].

וידוי מעשר - מצות וידוי נוספת היא הודאת האדם לפני ה' אחת לשלוש שנים, אחר שמוציאים את כל המתנות שבזרע הארץ, והוא הנקרא וידוי מעשר[16]. יש אומרים, שוידוי זה אינו וידוי על עוונות, אלא שכל מי שמודה מה שעשה, הן טוב והן רע נקרא וידוי[17], שכשהאדם יאמר חשבון מעשיו לפני ה', הן כשעבר על מצות ה', והן שעשה כמצות ה', נקרא בשם וידוי[18]; ויש שכתבו, שוידוי מעשר אף הוא בגדר של וידוי עוונות, שמתוודה על שהשהה המעשרות אצלו עד סוף שלש שנים[19].

בערך זה יידונו דיני וידוי של החולה והנוטה למות.

פרטי דינים[edit]

חובת וידוי של חולים 'ואשמה הנפש ההיא והתודו'[20], זה בנה אב על כל המתים שיטענו וידוי[21], וכל המתוודה יש לו חלק לעולם הבא[22], וחייבים החולים להתוודות[23]. לכן מי שחלה ונוטה למות[24], אומרים לו העומדים שם התוודה, שכן דרך המומתים מתוודים[25]. יש מי שכתב, שאין אומרים לנוטה למות את המילים "שכן דרך המומתים מתוודים"[26], שהרי אין פותחים פה לשטן[27]. ויש מי שכתב, שהנוסח שאותו אומרים לנוטה למות הוא "התוודה עד שלא תמות"[28].

מנהג הוידוי עם חולה המנהג בקהילות שונות היה כזה, שכשאדם חולה ביום השלישי לחוליו[29], הולכים אליו גבאי ביקור חולים, או שאר אנשים, ואומרים לו: "אתה ידעת שכן הוא התיקון והמנהג אצל כל החולים, ולכן אין לך לדאוג מזה כלום, ולכן תעשה צוואה מה שתרצה, ומה שאתה חייב, או אחרים חייבים לך", ועוד אומרים לו: "התוודה, כי כל המתוודה על חטאיו מוחלין לו"[30]. וכיוון שבאותן הקהילות המנהג כן, אין החולה דואג מזה כלום, וכן ראוי לתקן בכל עיר ועיר[31].

וכשנכנס אל החולה, ידבר על לבו שלא יתייאש מן הרחמים, ויאריך בדיבור או יקצר כפי מעמד החולה, וכפי הזמן והרצון, ויאמר לו כי טוב להודות לה' ולהתפלל לו, שהוא הרופא האמיתי, והוידוי אינו אלא תפילה לפניו יתברך, כמו שאנו עושים בכל יום תמיד בבית הכנסת[32], וגם הבריא חייב להתוודות בכל יום, וידברו אתו על חשיבות התשובה[33]. אך במקום שאין מנהג זה, אין אומרים כן לחולה, שמא ידאג על מיתתו, שכן דרך ההמון לדאוג כשאומרים לו התוודה[34].

מנהג הוידוי עם הנוטה למות כשרואים המבקרים שנטה למות, מסבבים עמו בדברים, ואומרים לו: "התוודה ואל תדאג מזה, כי הרבה התוודו ולא מתו, והרבה שלא התוודה מתו, ובשכר שאתה מתוודה אתה חי, וכל המתוודה יש לו חלק לעולם הבא"[35].

ואם אינו יכול להתוודות בפיו, יתוודה בלבו, אחד המתוודה בפיו ובלבו, ובלבד שתהא דעתו מיושבת עליו[36].

ואם אינו יודע להתוודות, אומרים לו, אמור "חטאתי עוויתי פשעתי, יהי רצון שתהא מיתתי כפרה על כל עוונותי". וגם אומרים לו שיבקש מחילה לכל מי שחטא כנגדו, בין בממון ובין בדברים[37]. ואף חולה שאין ידוע בוודאי שחטא, אומרים כן, לפי שאין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא[38].

צורת הוידוי יעשה צוואה, ויבקש מחילה לכל מי שחטא, ויבקש מרבים שיעזרוהו בתפילה, ויעשה תשובה שלימה, דהיינו שיגמור בלבו שלא לשוב עוד לעשות מכל מה שעשה, ויטול ידיו[39], ויתעטף בציצית, ויאמר: "ה' אלקים אמת, ותורתו אמת, ומשה נביאו אמת, וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", ויקרא 'אשרי יושבי ביתך וגו' עד סוף המזמור, ומזמורי תהלים פו, ד, קכא, ואחר כך וידוי שכיב מרע, ויאמר עלינו לשבח עד על כן נקוה לך, ואמת ויציב עד עזרת[40].

נוסח הוידוי של שכיב מרע בקיצור הוא: "מודה אני לפניך ה' אלקי ואלקי אבותי, שרפואתי ומיתתי בידך, יהי רצון מלפניך, שתרפאני רפואה שלימה, ואם אמות תהא מיתתי כפרה על כל חטאים ועוונות ופשעים, שחטאתי ושעוויתי ושפשעתי לפניך, ותן חלקי בגן עדן, וזכני לעולם הבא הצפון לצדיקים"[41]. ואם רוצה להאריך כוידוי יום הכיפורים, הרשות בידו[42], וטוב להאריך ולפרש חטאיו, וגם מה שלא נכשל, כי אפשר מתוך כך יזכור הנשכחות ויתחרט בהן, ויחזור בתשובה שלימה[43], וכל המרבה בוידוי ובתפילות ובבקשות הרי זה משובח[44], ולפי צחות החולה, כן יאריך בדברי וידוי ותחנונים[45].

הוידוי אומרים דווקא במי שנטה למות, אבל בלא נטה למות אין אומרים לו שיתוודה, כדי שלא יהא נשבר לבו, ואף על פי שאומרים לו "הרבה הולכים בשוק ומתוודים", מכל מקום כשאומרים לו לאדם "התוודה, שכן כל המומתים מתוודים", יודע שמסוכן הוא מאד, שאם לא כן לא היו מזכירים מיתתו לפניו, ויהא נשבר לבו, לפיכך אין אומרים לו אלא בנטה למות[46]; ויש מי שכתב, שאדרבה מצווה גדולה להעיר לחולה על עניין הוידוי בזמן שיהא מיושב בדעתו, בלי שימתינו עד שהשעה תהיה דחוקה לו ("עד דתקיף ליה עלמא"), והחולה הזריז מקדים למצווה, ומתוודה ומתחנן בעוד כוחו בו, ודעתו מיושבת עליו[47].

זמן הוידוי ישתדל לומר הוידוי בשחרית אם אפשר, אבל אם יש סכנה, כל העתים שווים[48].

הנוטה למות, מותר לו להתוודות אפילו בשבת ויום-טוב[49].

המשתתפים בוידוי טוב שיתקבצו אצל החולה בשעת אמירת הוידוי עשרה בני אדם, וישתדלו שאלו העשרה יהיו אנשים כשרים[50].

אין אומרים הוידוי בפני עם הארץ, ונשים וקטנים, שמא יבכו ויישבר ליבם[51].

מקום הוידוי מותר להתוודות בשעת הצורך אפילו במקום טינופת, אך בלי שם ומלכות, וטוב שלא יכווין למצות וידוי[52].

בקשת מחילה ראוי שהחולה ימחל לכל מי שחטא כנגדו, בין בדברים ובין בממון, ויתירו נדריו[53].

קדימויות - כשיש שני חולים לפני הרב, אחד צדיק או בינוני, ואחד רשע ידוע, ונקרא הרב לשניהם להתוודות עמהם, ילך תחילה אל הרשע, כי מי שרחוק יותר מקדימים לו שלום, ועוד שהרשע הזה בוודאי צריך לעשות תשובה[54].

הרוגי מלכות באים לחיי העולם הבא אף על פי שאינם מתוודים[55].

בזמן הזה בימינו כמעט שבטלה אמירת הוידוי של חולים הנוטים למות. יש אומרים, שהטעם הוא מחמת העובדה שרוב בני האדם מתים בבתי חולים, ולא תמיד קיימת האפשרות המעשית לקיים מצות וידוי; ויש האומרים, שאמירת הוידוי יכולה להזיק לחולה מחמת טירוף הדעת. אמנם יש לציין, כי טעם זה היה קיים תמיד, ובכל זאת נהגה המצווה בזהירות המתבקשת[56]. ושפר חלקם של אותם בתי חולים, בהם נכנס פלוני מידי בוקר לזכות את הרבים, ואומר וידוי כסדר המנהג הקבוע עם כלל החולים[57], וראוי לתקן כך בכל עיר ועיר[58]. ויש להעיר, שעניין אמירת הוידוי תלוי בהשתנות ההתייחסות הכללית למוות, ואף שתמיד גורם הדבר לכאב וסבל, היה מקובל בעבר לעודד את הנוטה למות להתוודות[59]. בשנים האחרונות היה שיקול הדעת להימנע מאמירת הוידוי מחשש לטירוף דעתו של החולה, יותר ממה שהיה בעבר; לכאורה כיום השתנה המצב, ויש לחזור ולשקול את ההתייחסות לוידוי בהתאם לנתונים המשתנים.

הערות שוליים

  1. המלבי"ם, תו"כ ויקרא סי' שיט.
  2. רמב"ם תשובה א א; סהמ"צ להרמב"ם מ"ע עג; חינוך מ' שסד; סמ"ג עשין טז. וראה בס' יראים השלם סי' תמא. וראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך יא, ע' ודוי אות' א-ב.
  3. בבלי יומא לו ב; רמב"ם עבודת יוהכ"פ ב ו. וראה באנציקלופדיה תלמודית שם, אות' ג-ד.
  4. בה"ג הל' יוהכ"פ; רמב"ם תשובה ב ז; חינוך מ' שסד; ס' יראים השלם סי' רסג. וראה באנציקלופדיה תלמודית שם, אות' ה-ו.
  5. ראה באנציקלופדיה תלמודית שם אות ז.
  6. רמב"ם תשובה א א. וראה באנציקלופדיה תלמודית שם, אות ח.
  7. בראשית ד יג.
  8. שמו"ב יב יג; תהלים נא ג.
  9. יהושע ז יט-כא.
  10. שמות לב לא-לב.
  11. עזרא ט ז.
  12. נחמיה א ו.
  13. דניאל ט ה.
  14. ויקרא טז כא.
  15. שמו"א ז ו; נחמיה ט ה-לז.
  16. רמב"ם מעשר שני ונטע רבעי יא א; טושו"ע יו"ד שלא קמ.
  17. הון עשיר, משנה מע"ש ה י.
  18. מלבי"ם עה"ת דברים כו יב.
  19. חסדי דוד, תוספתא מנחות פ"י; משנה אחרונה מע"ש ה י. וראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך יא, ע' ודוי מעשר.
  20. במדבר ה ו-ז.
  21. ספרי במדבר ה ו, וכן היא גירסת הרמב"ן בתורת האדם, ענין הוידוי. וגירסת הגר"א בספרי שם, לכל 'המומתים' במקום 'המתים'.
  22. בבלי סנהדרין מג ב, והראיה מעכן (יהושע ז יט).
  23. שבלי הלקט השלם, הל' שמחות. וראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך יא, ע' ודוי, הע' 512.
  24. בהגדרת המצב הזה - ראה ע' נוטה למות.
  25. בבלי שבת לב א. וראה גם בבלי סנהדרין מג ב.
  26. ש"ך יו"ד שלח סק"א. וראה בתו"ת במדבר פ"ה אות יט.
  27. ראה רש"ש בבלי ברכות ס א.
  28. רמב"ן, תורת האדם, ענין הוידוי. וראה בשו"ת שבט הלוי, ח"ד סי' קנו. וראה עוד בשאילתות, שאילתא קסג, ובהעמק שאלה שם סק"ח.
  29. חכמת אדם כלל קנא סי"א; אהבת חסד ח"ג פ"ג; ציץ אליעזר ח"ה קונט' רמת רחל סי' טו.
  30. חכמת אדם שם. וראה בשו"ע יו"ד שלה ז.
  31. חכמת אדם שם.
  32. צרי לנפש ומרפא לעצם.
  33. ספר הביקורים.
  34. חכמת אדם, שם.
  35. תורת האדם, עניין הוידוי, בשם מס' שמחות, אך לפנינו במס' שמחות ליתא.
  36. תורת האדם שם; חכמת אדם שם.
  37. תורת האדם שם; טור ורמ"א יו"ד שלח ב; חכמת אדם, שם.
  38. בית הלל, יו"ד שם.
  39. רבנו ירוחם נתיב כח כתב, שיטול ידיו ויברך על נטילת ידים, ובחכמת אדם כלל רנא סי"ב השאירו בצ"ע.
  40. חכמת אדם כלל קנא סי"ב.
  41. תורת האדם לרמב"ן, עניין הוידוי; שו"ע יו"ד שלח ב.
  42. רמ"א שם. ובביאור הגר"א שם סק"ו כתב, שאפילו בריא יכול להאריך בוידוי, אבל בשכיב מרע טוב לפרט חטאיו. ובבית הלל שם כתב, שאין וידוי שכיב מרע דומה לוידוי של המומתים, שהאחרונים חייבים לפרט את החטא שעליו נידונו למות, ואילו שכיב מרע אין חייב לפרט את חטאיו. וכתב בשו"ת שבט הלוי, ח"ד סי' קנו, ששכיב מרע בגלל חולשתו אין מאריכים אתו בוידוי, אבל פשיטא שאם אפשר, מצווה להאריך ולפרט חטאיו, וכן משמע מתורת האדם. וראה עוד במאמרו של הרב ג.א. רבינוביץ, הלכה ורפואה, ג, תשמ"ג, עמ' קד.
  43. דרכי משה יו"ד סי' שלח, בשם הכלבו סי' קיג.
  44. מעבר יבק.
  45. חכמת אדם שם. וכבר הוסיפו מחברים רבים נוסחים רבים ומורחבים של וידוי.
  46. ב"ח יו"ד סי' שלח; ש"ך שם סק"א.
  47. כנסה"ג, יו"ד שם; בית לחם יהודה, יו"ד שם, בשם ספר הזכרונות.
  48. ספר הביקורים.
  49. שו"ת כנף רננה חאו"ח סי' כה; שד"ח מערכת וא"ו כלל ג, בשם פתח הדביר; שו"ת מאורות נתן חאו"ח סי' סח אות ג; שמירת שבת כהלכתה פס"ד ס"א.
  50. ספר ביקורים.
  51. תורת האדם שם; ב"ח יו"ד שלח; שו"ע יו"ד שלח א; חכמת אדם כלל קנא סי"א.
  52. שמירת שבת כהלכתה פס"ד ס"א; הגרש"ז אויערבאך והגרי"י נויבירט, הובאו דבריהם בנשמת אברהם חאו"ח סי' פה סק"א.
  53. חכמת אדם קנא יב; מעבר יבק שפתי צדק פ"ג ופכ"א.
  54. הגה' חכמת שלמה, יו"ד סי' שלח.
  55. תורת האדם שם, בשם מדרש קהלת, שלא נמצא בידינו.
  56. ראה בחכמת אדם כלל קנא סי"א. וראה עוד בע' גלוי מידע לחולה. וראה בשו"ת שבט הלוי ח"ח סי' רנב.
  57. צרורה לאלעזר, הקדמה.
  58. חכמת אדם, שם.
  59. ראה בערוה"ש יו"ד שלח א-ב.